אשר ברא ששון

86אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, גילה רנה, דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות, וחשיב כאן עשר עניני שמחה, והנה ברכת אשר ברא היא ברכה השביעית, ואיתא בזח"ב קס"ט ע"ב, שביעאה (פי' הברכה השביעית) איהו מקיים כולא, ומהאי שביעאה מתברכאן כולא ודאי כללא דעשר אמירן בגין דדא כליל עילא ותתא, וע"ד כליל בהאי (בברכה זו) י' זיני דחדוה, ששון ושמחה, חתן וכלה גילה כו' ורעות למהוי כלה שלימו דכולא, זכאין אינון ישראל דאינון זכו לתתא כגוונא דלעילא, עלייהו כתיב ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ומ"ש כללא דעשר אמירן הוא הכולל העשר מאמרות ועשרת הדברות, וזהו שאמר בגין דדא כליל עילא (פי' עשה"ד) ותתא (פי' ע"מ), ולהיות שהוא כללא דעשר אמירן לזאת כליל בהאי י' זיני דחדוה, שהו"ע השמחה בכל ספירה וספירה בפרט, אמנם צריך להבין למה הקדים ששון ושמחה קודם לחתן וכלה, שהרי כללות השמחה, הגדולה הלזו היא בשביל החתן וכלה, דזהו עיקר הענין של מצוה זו שמתקבצים הרבה אנשים לשמח את החתן וכלה דוקא, והיינו דלבד זה שיש בזה מצות אהבת ישראל שהיא אהבת רעים וכינוס צדיקים דאז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו, דבעת כינוס שהוא הדבור וההתעוררות להתעורר ולעורר איש את רעהו בדברי חיזוק התורה וקיום המצות הנה בעת ההתעוררות הרי אז ויקשב ה' וישמע, יעמאלט איז יעדערער דערהערט דעם אייבערשטין, און אין יעדערין, ווערט דער אייבערשטער דער הערט, ויכתב ספר זכרון לפניו, פניו הם הפנימי' שבישראל כמ"ש וזאת לפנים בישראל, שהם הפנימי' שבישראל, הנה בעת השמחה הרי יראי ה' וחושבי שמו מתגלה בהם בחי' הפנימי' שבהם, וזהו ויכתב ספר זכרון לפניו שהפנימי' שבהם המתגלה רשומו ניכר בעבודה בפועל והוא הזכרון של הפנימי', דהנה כתיב ועמך כולם צדיקים דכל בני ישראל אפילו אנשים פשוטים בהתקבצם יחד לסעודת מצוה הנה מלבד דהפועל הזה מה שמתקבצים כלם יחדיו באהבה ואחוה ובקירוב הדעת הנה זה עצמו הוא ענין גדול שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך דארז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) זהו 87כלל גדול בתורה, דבתורה כתי' דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, דהרבה יש בתורה מעניני קירוב הדעת בין אדם לחברו ובהנהגות טובות כמ"ש ועשית הישר והטוב כו' שהוא לפנים משורת הדין, הנה לבד זאת כאשר מתקבצים יחדו מתעוררים בהתעוררות טובה בעניני יראת שמים כמו קביעת עתים לתורה ברבים בשעורי הלכה ואגדה ושיעורי אמירת שירות ותשבחות כנהוג בכל תפוצות ישראל אשר באים בהשכמה לבתי כנסיות ומדרשות ועוסקים בשירות ותשבחות אשר גדול שכרם במאד והם נטורי קרתא שבזכות זה נמשך רוב השפעה בפרנסה כנודע, ובפרט בקיבוץ בעלי תורה ועוסקים בעבודה דגוף ועצם התועדותם הוא ענין גדול ועקרי.

קיצור. אשר ברא. יבאר לשון הזהר בברכת אשר ברא שנזכר בה עשרה לשונות של שמחה, ויקשה למה הקדים ששון ושמחה לחתן וכלה ומבאר דעצם הכינוס של ריבוי אנשים לענין מצוה הוא דבר גדול בחיזוק קביעות עתים לתורה.

ב) אמנם העיקר בסעודת מצוה זו הוא לשמח את החתן וכלה וכמאמר כיצד מרקדין לפני הכלה, דגוף ועצם הריקוד הוא מצוה, וידוע דהריקוד בא מחמת שמחה גדולה ביותר, וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר האדם הוא בשמחה גדולה אז הוא מרקד ברגליו בהתפעלות גדולה, דהנה תחלה הכירות השמחה הוא בפניו בפנים צהובות, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומהדר בכבודו של כל אחד ואחד, והיינו לפי שהוא אז ברוממות ער איז זייער אויפגעלייגט און פריילעך בשמחה גדולה און איז זייער אופגעהויבן, ורוממות זו אינו ענין של גאוה וישות, אדרבא ער גייט יעמאלט ארויס פון ישות וגסות והוא בקירוב גדול עם כל א' וא', און עס איז בא אים יעמאלט ניט פראן אט דער וואס זאל זיין ניט זיין גלייכין, יעמאלט, זיינען אלע זייער פיין בעיניו, לפי שאז הוא רואה מעלתו של כל אחד ואחד והיינו דמפני שמחת לבבו הרי הוא מוצא בכאו"א מעלה ויתרון, דהאמת הוא כן דכאו"א מישראל הוא בעל מעלה גדולה, היינו גם במעלת המדות והטבע שלו, פי' דלבד מעלת הנשמה דכל ישראל שוין הן בכללותן וכמאמר והנפשות מתאימות כי אב אחד לכולנה, וכתי' בנים אתם להוי' אלקיכם, וכל א' מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא, והיינו דכל הנשמות מושרשים בבחי' חכמה דאצי' ולמעלה 88יותר בפנימי' ועצמי' אוא"ס ב"ה, הנה גם מצד עצם מזיגת טבען של בני ישראל יש בהם מעלות ומדות טובות וכמאמר (יבמות ע"ז א') שלשה סימנים יש באומה זו (ישראל, רש"י) רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, אלא שלפעמים מפני סבות שונות הם מתעלמים ואינם נראים בגלוי, אבל לא שאינם אלא שישנם ואינם נראים בגלוי כל כך, ובאמת הנה זה מי שהמדות טובות שבישראל אינם נראים בגלוי הוא מפני סבת הרואה, ער זעהט ניט דעם מעלת זולתו, והוא מפני חסרונו והיינו דהאהבת עצמו שבאדם מה שהוא חביב ויקר בעיני עצמו זהו גורם שחושב תמיד רק בעניני עצמו ער ליגט תמיד אין זיך, וזה גורם ממילא שאינו מסתכל בזולתו בהסתכלות אמיתי לראות הטוב הנמצא בו, דמאחר שכל מעינו היא רק בעניני עצמו, הנה אינו משים לבו לזולתו, והוא רואה אותו רק בהשקפה חיצונית, ועוד זאת דהנה זה מה שהוא יקר בעיני עצמו עושה אותו ליש ומציאות דבר חשוב בעיני עצמו. וכל מציאות דבר הרי מציאות הזולת סותר לו, ומשום זה אינו רואה הטוב של הזולת, אבל בעת השמחה שהוא ברוממות ויוצא מישותו וגסותו, אז הוא רואה מעלת זולתו, ואדרבא הוא מוצא בכל אחד ואחד מעלות גדולות ומקרב אותו בקירוב גדול, ובשמחה גדולה יותר הנה התפשטות השמחה גורם שמטפח בידיו, וכל אשר תגדל שמחתו ביותר עד כי גדל מאד ירקד ברגליו שזהו הוראה על עוצם גודל השמחה ביותר.

קיצור. יבאר דבעת השמחה האדם עוזב ישותו ורואה מעלת כל אדם, כי האמת הוא אשר כל אחד מישראל יש לו מעלה גדולה במדות טובות אלא שלסיבת ישות הרואה אינו מרגיש המזיגה טובה של זולתו.

ג) והנה עיקר ענין המצוה הוא לשמח את החתן וכלה ולפאר את השמחה בכל מיני פאר והדר וכהא דר"י בר' אילעי שהי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ור' זירא אמר קא מכסיף לן סבא (שמזלזל בכבוד ת"ח ונוהג קלות ראש בעצמו, רש"י) כי נח נפשי' איפסק עמודא דנורא בין דידי' לכולה עלמא כו' א"ר זירא אהנייה לי' שיטתי' לסבא שוט של הדס שהי' מרקד בי', וכל המשמח את החתן זוכה לתורה, א"כ הרי עיקר השמחה הוא לשמוח את החתן וכלה והוה לי' למימר אשר ברא חתן וכלה ואח"כ הי' מזכיר העשרה דברים של ששון שמחה כו' וריעות, ולמה מקדים תחלה ששון ושמחה ואח"כ חו"כ ואח"כ הוא מונה שאר השמונה ענינים של שמחה, ועוד צ"ל בגוף ועצם נוסח הברכה דברכת אשר ברא כו' חתן, דהנה 89ידוע משארז"ל ביום חתונתו זו מתן תורה, שהקב"ה נק' חתן וא"כ איך שייך לומר אשר ברא חתן לשון בריאה. אך הענין הוא דהנה כתיב לפני לא נוצר א-ל כו' ואיתא בספרים איך שייך לשון יצירה על שם א-ל שהוא משמותיו של הקב"ה, אך הענין הוא, דהנה שם א-ל הוא המקור ושורש שמאיר בעולמות כמ"ש א-ל הוי' ויאר לנו, וכתיב א-ל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ, דארץ הוא בחינת מלכות שהוא דבור עליון, ובכדי שיהי' בבחינת דבור היינו בבחינת גילוי הנה זהו מבחי' שם א-ל דשם א-ל בחסד והתהוות העולמו' הוא מצד מדת החסד וכמא' חסד אמר יברא, וכתיב יומם יצוה ה' חסדו דיום וגילוי הוא מבחי' החסד, וכתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה דיש בזה ב' פירושים, הא' דבכדי שיהי' התהוות העולמות נבנה ספירת החסד, והב' דהתהוות העולמות הוא ע"י ספירת החסד וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דרחמים וחסדים שייכים אל העולמות, וזהו דכתי' הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, דהודו לה' כי טוב, שהוא טוב בעצם וחפץ חסד הוא, וכמאמר (תחלת ע"ח) כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להטיב לברואיו, דכל ענין בריאת והתהוות העולמות הוא רק להטיב לברואיו, ופעולת הטוב הוא דוקא כאשר יש מי אשר עליו יתפשט מדת החסד והרחמי', ועם היות דעצם המדה דחסד הרי יכול להיות גם כאשר אין על מי שיתפשט המדה, וכמו על דרך משל למטה בהאדם הרי מי שהוא איש טוב וחסד בעצם הרי יש בו עצם המדה של חסד גם כאשר אין מי שירחם עליו ויתחסד עמו, וכן אפילו התעוררות המדה יכולה להיות בלי הזולת מקבל החסד.

90קיצור. ומצוה לשמח את החתן, והנה רז"ל אמרו החתן הוא הקב"ה ויקשה איך שייך ל' בריאה, כן ל' יצירה בשם א-ל, ויבאר כי שם א-ל הוא מקור החיות לעולמות שעלה ברצונו להיטב לברואיו. וחסד הוא כשיש על מי שיתפשט.

ד) והנה ראי' לדבר מהא דמצינו באברהם אבינו ע"ה שהי' איש הטוב והחסד בעצם וכדאיתא בספרים דאאע"ה הי' נדיב בממונו גופו ונפשו, שהי' נדיב בממונו והי' מאכיל ומשקה לכל אפי' לערביים וכמ"ש ויטע אשל בבאר שבע, ופרש"י רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק ואכסניא ובו כל מיני פירות, דדבר זה מורה על הנדיבות ביותר, דהנה זה מה שנתן להם לאכול ולשתות הוא ענין החסד, וטוב המאכלים בבשר ויין כדאיתא במדרש, הו"ע נדיבות שהוא השפעה מרובה וביותר רב, אמנם כל זה הם מעניני סעודה אבל פירות הם מאכל של עדון ותענוג שאינם מעניני סעודה כלל וזה מורה על נדיבות ביותר, ומרובה מדת הנדיבות דאאע"ה בזה שנטע אשל, פרדס או פונדק, כלומר שעשה זה כמו דבר המוכרחי, היינו דאין זה דבר של עדון ותענוג כי אם שזהו כמו דבר הכרחי ממש, דזהו ההפרש בין חסד דאברהם שהוא חסד עפ"י התורה לחסד דישמעאל שהוא חסד דמדות בני אדם, דהנה האדם בטבעו יש בו מדת הטוב והחסד להתחסד עם זולתו אשר בזה יבדל כללות מין המדבר ממין הבע"ח, דהבע"ח הרי כל ענינם הוא רק לעצמם ולא לזולתם אפילו לוולדותיהם (רק בהיותם קטנים), ומין המדבר הוא נבדל בזה שבטבעו הוא מטיב גם עם זולתו, והוא מצד עצם הטבע שלו, אמנם הוא רק דלאחר שיש לו כל המוכרח לו לעצמו הנה מהמותרות שלו הוא נותן גם לזולתו, ובזה יש כמה אופנים במדות בני אדם, אבל החסד שע"פ התורה שהוא החסד דאברהם הוא באופן אחר לגמרי כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית שהצדקה הוא ע"פ משפט, והיינו ששופט את עצמו כמה מגיע לעצמו והשאר הוא נותן לצדקה, וגם זה במשפט התורה דנתינת הצדקה יהי' מפני שזהו מצוה והיינו דאין זה לפי שהוא בעל טובה וחסדן כ"א לפי שהוא צווי השי"ת, וזהו"ע הנדיבות של אברהם דגם ענין הפירות בסעודה שהוא ענין עידון ותענוג הנה לבד זה שחשב זה להכרחיות (בשביל זולתו) הנה עוד זאת נתן יגיעתו על זה כמ"ש ויטע כו', והגם דכל זה הי' בשביל כוונה אלקית לפרסם אלקותו ית' בעולם, כדכתיב 91ויקרא שם בשם ה' אל עולם ופרש"י ע"י אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוק"ה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והי' העולם אכלתם, ובזה פרסם אלקותו ית' בעולם, א"כ הרי השפעת הטוב הי' בשביל כוונה אלקי', הנה האמת הוא כן, דחסד דקדושה היא עצמה עבודה אלקי', והיינו דמה שנותנים צדקה ועושים חסד עם זולתו אינו רק מפני מדת הטוב כ"א לפי שהוא צווי הוי' אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות טוב וחסד במדות טובות, אשר עי"ז אנו הולכים בדרכיו ית' וכמאמר מה הוא חנון ורחום אף אתה תהא רחום וחנון, והרי זה נדיבות גדולה.

קיצור. אאע"ה הי' נדיב בממונו, ויבאר דמין האנושי הוא רחמני בטבעו, דבע"ח הם רק לעצמם, ויבאר מעלת הצדקה עפ"י התורה מה שנותן לזולתו יותר מכמו שלוקח לעצמו, וחסד דאברהם הי' בשביל העבודה לפרסם אלקותו ית' בעולם.

ה) והנה אאע"ה הנה מלבד שהי' נדיב בממונו בפיזור גדול במאד שהי' לוה ועושה הוצאות גדולות ובהכנסת אורחים וכמ"ש וילך למסעיו כו' ופרש"י בחזרתו פרע הקפותיו, שהי' לוה בשביל לעשות צדקה וחסד, דהנה ארז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כו' מלבד הוצאות שבת ויו"ט והוצאות תלמוד תורה, דדברים אלו אין להם קבע דאם הוסיף מוסיפין לו, וכמאמר לוו עלי ואני פורע, וזהו הנדיבות דאברהם אבינו ע"ה שהי' לוה בשביל לעשות צדקה. אמנם כל זה הוא הנדיבות בממונו, הנה נוסף לזה היה נדיב בגופו ממש, והיינו דלבד זה מה שהיה מטריח עצמו בטרחות גדולות וכמ"ש וירץ לקראתם כו' וכתיב ואל הבקר רץ אברהם כו', ופי' הרמב"ן ז"ל להגיד רוב חשקו בנדיבות, הנה לבד זה העמיד עצמו בסכנה להתפלל על אנשי סדום ועמרה, דהנה כתיב ואנשי סדם רעים וחטאים להוי' מאד, וארז"ל (סנהדרין ק"ט ע"א) אמר רב יהודא רעים בגופן וחטאים בממונן, 92ובמתניתא תנא רעים בממונן וחטאים בגופן, ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ג) שהיו רעים אלו לאלו, וכמו שאנו רואים בטבעי בני אדם שיש ר"ל אנשים כאלו שיש בהם רע גמור כרציחה ושפיכות דמים כחיות הטורפות ממש, והיינו דכשם שהחי' רעה הרי כל ענינה הוא לטרוף ולדרוס דאין זה לפי שרוצה לאכול כ"א שזהו טבעה לטרוף ולדרוס ולשפוך דם, והיינו דזה גופא מה שהיא טורפת ודורסת בכעס ורציחה הנה זה עצמו הוא החיות שלה, דישנם בעלי חיים הטורפים ודורסים בשביל אכילתם והמה טרודים באכילתם דאז הנה זה מה שטורפים ודורסים הוא מגודל התאוה לאכילה וכמו שיש בבנ"א שהם בעלי הנאה וענג והיינו דכל מה שהם אוכלים או שותים הוא ברצון גדול ובקבלת ענג רב כטבעי הבעלי הנאה וואס ליגין אין גוט עסין שזהו כדוגמת להבדיל אכילת בהמה וחי' שזהו כל ענינם של הבע"ח לאכול ולשתות, מה שאין כן חיות הטורפות אין כוונתם בשביל לאכול רק דמזה גופא מה שהיא דורסת וקורעת את גופה ובשרה של זולתה ושופכת את דמה הנה מדבר זה עצמו היא מקבלת חיות וענג רב, אשר כמו"כ יש ר"ל בטבעי בני אדם שיש בהם רע גמור ר"ל, והיינו מי שטבעו רע לבריות הנקרא בלשון העולם אשלעכטער מענטש, איז אשלעכטער מענטש איז בא אים איז דאך פראן רע (שלעכטס) בפועל, וויא מיר זעהן במוחש אז אשלעכטער מענטש איז אלץ וואס ער טוט איז מיט שלעכטקייט, ער זוכט אלץ וואס ער קאן דעם אנדערן מאכין ניט גוט, איינג און שלעכט.

קיצור. אברהם אבינו ע"ה הי' נדיב בגופו שטרח בעצמו דוקא, והעמיד עצמו בסכנה להתפלל על אנשי סדום, ויבאר שיש בטבעי בנ"א שהם בטבע הרע ואכזרים כחיות טורפות האוהבים לשפוך דם ולקרוע גופם ובשרם של שאר הבע"ח.

ו) והנה מטבע האיש רע ר"ל הוא דגם מדבר שהוא טוב בעצם, הנה כאשר הוא (האיש רע) עושה זאת נעשה רע, לפי שמצד גודל רעתו הנה עושה זאת באופנים כאלו אשר הטוב עצמו נהפך לרע, והיינו דלבד זה מה שמהטוב ההוא אינו מגיע (קומט ניט ארויס) אותה התועלת שהיתה ראוי' לבא מזה אלא עוד זאת שהטוב עצמו נעשה רע, וכמו בענין התוכחה מה שהאחד מוכיח את חברו על אדות איזה הנהגה לא טובה והדומה, הנה באמת הרי התוכחה היא באה מצד האהבה דוקא, ולכן הנה האב דוקא מוכיח את בנו מפני אהבתו לבנו, וכן באוהבים כו' להיות דעצם ענין התוכחה הוא הוראה על האהבה דהלא דוקא את אשר יאהב יוכיח, ולכן הנה כל הקרוב אליו יותר הנה יותר נוגע לו הנהגתו וחפץ בטובתו יותר, אבל ההוכחה בא באופנים כאלו שהם ע"פ התורה, ולא מבעי שנזהר מלהלבין פניו ברבים (שזהו איסור ממש כו') או גם לצערו הנה עוד זאת כי ברבים הוא מהפך בזכותו ודן אותו לכף 93זכות ומראה על הדרכים וההנהגות הטובות שיש בו, ורק בינו לבין עצמו מדבר עמו ומוכיחו שייטיב דרכיו, ומדבר עמו בדברים היוצאים מן הלב עד שמעמידו על האמת ומראה לו דרכי התשובה לפי שאוהבו באמת, אבל מי שטבעו רע הנה גם בזה ניכר רעתו וכמו שאנו רואים במוחש דמי שטבעו רע (אשלעכטער מענטש) כאשר מוכיח את זולתו על איזה דבר לא טוב שעשה או איזה דיבור לא טוב שדיבר, הנה הוא מוכיחו ברבים בצעקה ומריבה, מלבין את פניו ומגנה אותו ובא לכלל כעס ורשעות שיחם לבבו ושופך דמי חברו כמים ממש, ואין זה שאינו מרגיש הכאב של זולתו השומע חרפתו וגנותו, או שאינו יודע ומבין עד כמה דברי זלזוליו נוקבים ויורדים בתוך תוכו ופנימיותו של לב חברו, הוא יודע היטב אשר כל דבור ודבור שלו הוא כמדקרות חרב בפועל ממש היינו כאלו הרגו בגופו ממש דאזיל סומקא ואתי חיורא, הוא מבין היטב העגמת נפש והיסורים של זולתו, ורואה השפיכות דמים שלו, אבל להיותו איש רע, וואיילע ער איז זייער אשלעכטער מענטש לזאת הנה לא זו בלבד שאינו נוגע לו, אז דאס רירט עם ניט אן אלא אדרבא הנה זה גופא שרואה איך זולתו מפרפר (צא&

175;עלט זיך) וכולו רועד מרוב צער ויסורים הנה זה גופא גורם לו נחת וענג רב, וכן הוא בכל הנהגותיו עם בני אדם וכמו עבדיו ומשרתיו לעבוד בהם בפרך, ובכל דבר ודבר ובכל אדם ואדם הוא מוצא רק החסרונות והלא טוב, ותמיד כל הימים לרבות הלילות לא ינוח ולא ישקוט מסערת לבבו הרע להעיק ולהציר לבני אדם.

קיצור. איש הרע גם דבר טוב נעשה רע, וכמו בענין התוכחה שהיא באמת טוב ובאה מצד האהבה, ולכן באה מן האב לבן ומן האוהב לאהוב, אבל כאשר איש רע מוכיח הוא באופנים מאוסים של שפיכת דמים, ולגודל רעתו הוא נהנה מצערו של זולתו.

ז) והנה גדולה מזו אנו רואים בטבע איש הרע דגם למקורביו ובני ביתו הגם שאוהבם אהבת נפש ומתעלס עמהם, מ"מ הוא מיצר ומעיק להם בכל מה שביכולתו, ותמיד פניו זעומות, און איז אלע מאל ניט צופרידין און פון קיין זאך איז ער ניט צופרידין און ויא מי טוט איז אלץ ניט גוט, און עס איז אים ניט גיפעלין, און זיין ענג איז אין יעדער זאך גיפינען אחסרון, והוא מלא טענות ותביעות, אלע מאל און אין אלע זאכין איז ער גירעכט און דער זולת איז אום גירעכט און שולדיק, ואפילו את אנשי ביתו מאכט ער איינג און שלעכט, ער פארגינט זיי ניט דעם לעבין בפועל ממש, ובשביל הוצאתם הכל כמותרות בעיניו וגם את ההכרחיות ביותר הוא נותן בצמצום ובדקדוק רב, און רעד דאס איבער איך שהם מתענגים אצלו על רוב טוב לפי שעינו צרה גם בהמעט הזה, ומוצץ את דמם כעלוקה, וכל אשר יקרה גם דבר קל הוא יוצא לריב עמהם ולבזותם, ובפרט כאשר ימצא איזה שגיאה שעשו בני ביתו, אז הנה הוא מגדיל זאת בהגדלה והרחבה גדולה, ומרחיב הדבור בזה ואיך כי 94בזה גרמו לו הזיקות גדולות ורבות ושופך את דמם ממש, ומכל שכן אם עשו איזה דבר נגד רצונו אז יתכעס ויקצוף במאד באין מעצור לרוחו הקשה ופותח פיו ולשונו לקללם ח"ו בקללות נמרצות ר"ל וחמתו תבער בו כחי' רעה בכעס ורציחה להכותם ולעשות להם יסורי הגוף שנעשה כיוצא מן הדעת ממש ר"ל, דכל זה הוא לפי שהוא איש רע בעצם, וחיותו הוא מה שמיצר ומירע לזולתו, אט דאס ואס ער מאכט דעם אנדערין שלעכט און ניט גוט, איז דאס איז זיין לעבין און חיות, וכמו שאנו רואים במוחש דיש אנשים כאלו אשר מצד עצם טבעם הרע הנה אם הם רואים כאשר אנשים נכשלים ונזקים בממון ח"ו או גם בגוף ח"ו הם נהנים מזה, או כאשר רואים שהאחד יריב בחברו ויעשה לו שפיכות דמים ובזיונות או איזה היזק ח"ו הנה הם שמחים על זה כעל כל הון, והוא מפני עצם טבעו הרע יגל וישמח במאד בתקלת חברו, ולהיפך כאשר יתעלה חברו באיזה עושר או כבוד ובהצלחת ברכה בעסקיו או בבנים, יצר לו מזה, וערט אים איינג פון דעם, עס איז אים ניט גוט פון דעם און עס פאר דריסט אים פאר ואס יענעם איז גוט, ומדבר בזה הרבה עם כל מכיריו, ער רעהט דאס איבער וחפץ להזיקו בזה, ויעצב לבו על זה, ער פאר גינט אים ניט, ונקרא צר עין דעינו רעה בשל אחרים, און ליגט אין דעם איך להזיק לחברו, וכאשר גורם לו איזה רעה הוא מתענג על זה, דכל זה הוא מצד עצם טבע הרע שבו. ונסיים בטוב במצות לשמח חתן וכלה ויקויים מ"ש וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

קיצור. איש בעל טבע רע גם את קרוביו וידידיו יצר ויעיק, ואפילו את בני ביתו ילחץ וידחק ויצמצם בהצטרכותיהם גם בההכרחיות, ואם נמצא אשר נעשה איזה דבר שלא כחפצו יכעוס ויקלל כיוצא מן הדעת, וישנם כאלו הנהנים מצרתם ותקלתם של אחרים, וכאשר גורם איזה רעה לזולתו גם בדיבור הוא נהנה.

בס"ד, ליל ד', ט"ו כסלו, בסעודת שלייער וארמעס.