כל הנהנה

94כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות (שבירך בהן הקב"ה את ישראל, רש"י) שנא' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות, ואם משמחו מה שכרו, אמר ריב"ל זוכה לתורה שנתנה בה' קולות, והיינו דצ"ל ב' הדברים שיהנה מסעודת חתן וגם יהא משמחו, דלכאורה הרי העיקר היא הברכה מה שהקרואים מברכים את החתן וכלה, ובכדי שתהי' הברכה מתוך 95שובע לזאת צריכים ליהנות מסעודת חתן למען שתהי' הברכה על השובע, אבל מהו ענין השמחה, ועוד צ"ל דאם משמחו זוכה לתורה, הרי תורה היא ידיעה והשגה הבאה ביגיעה דוקא, ובמי שהוא מוכשר לזה, היינו שיש לו חושים וכשרונות שיכול לקבל דברי תורה, וא"כ איך שייך לומר דעי"ז שמשמח את החתן זוכה לתורה.

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דא"א ע"ה הי' נדיב בממונו בפיזור גדול, והי' נדיב בגופו עד אשר העמיד עצמו בסכנה להתפלל בעד אנשי סדום דכתיב בהו ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, שהיו רעים בגופם וחטאים בממונם ורעים אלו לאלו, ונת' דיש בטבע בנ"א טבעים כאלו שהם רע הנק' שלעכטע מענטשין שיש בזה כמה דרגות באופן הרע דגם עם מכיריו מתנהג בטבע הקשה עד כי גם לב"ב מציר ומעיק ונהנה מיסוריו של זולתו, ולהיפך דכאשר רואה עילוי של חברו באיזה עושר או הצלחה בבנים הוא מצטער על זה ועינו רעה בשל אחרים ואס ער פאר גינט אים ניט, דכ"ז הוא מצד עצם טבע הרע שבו.

ח) וביאור הענין, דהנה כתי' מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו (אותה ברכה קללה היא לו לחברו, רש"י ערכין ט"ז ע"א), דמתוך שבחו בא לספר בגנותו של זולתו, ובפרט דעיקר ענין השבח שמשבחים הוא בשביל הגנות שמגנים אותו אח"כ, וכמו שאנו רואים בכמה בנ"א האוהבים לדבר אודות זולתם לספר בעושרו וכו', הנה לבד זה שעוסק בדברים בטלים הנה בא לספר בגנותו של חברו, וישנם כאלו אשר זה דרכם כסל למו להרבות דברים להזיק לחברו בכוונה והוא מצד טבע הרע שבנפשו, דכל הרע הנ"ל והזה, אינו אלא לזולתו, אבל לגופו ובשרו הוא טוב ואוהב את עצמו במאד, והגם שהוא קמצן וכילי, הנה כל זה הוא רק בהנוגע אל הזולת, ואפילו ב"ב כנ"ל אבל לעצמו הוא טוב, וגם לפעמים הולך בשרירות לבו בעניני עידון ותענוג, דלא מבעי באכו"ש שאינו מקמץ בשביל עצמו כלל, אלא אפילו גם בדברים המותרים לגמרי, ובפרט כאשר יקרה לו איזה חולי או שאר יסורים אז הוא מרבה בהוצאות גדולות כא' הפזרנים הגדולים ותובע ודורש אשר גם אחרים ישתדלו בטובתו, וככה טחו עיניו מראות את כל העולות אשר עשה כל ימיו והיסורים אשר גרם לבני אדם עד כי מטעה א"ע לחשוב כי מגיע לו שאחרים ישתדלו לטובתו, והוא מפני שאהבתו לעצמו מכסה בעיני עצמו על עצמו, וכ"ז הוא רק לעצמו, צו זיך איז ער גוט, אבל בהנוגע להזולת הוא איש רע וקשה כברזל, וכן היו אנשי סדום רעים אלו לאלו מצד עצם-טבעם הרע, ואברהם ידע כל זה, ומ"מ ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, ואי' במדר' (במקומו) אף 96שאתה מביא לעולמך אתה מכלה בו את הצדיקים ואת הרשעים, והיינו דאאע"ה מצד גודל הנדיבות שלו שהוא איש הטוב והחסד בעצם מצא גם באנשי סדום איזה ענינים שבגללם יוכל לבקש רחמים עליהם, הנה איש הטוב והחסד הוא היפך לגמרי מאיש הרע, וכשם שהאיש הרע הנה מצד עצם טבע הרע הנה הוא מוצא בכל דבר ובכל אדם רק רע, וגם מי שהוא אדם כשר הנה הוא מצד עצם טבעו הרע מוצא בו ענין לא טוב, הנה כמו כן הוא באיש הטוב בעצם שהוא מוצא בכל דבר ובכל אדם רק טוב, לזאת הנה אאע"ה מצד עצם מדת טובו וחסדו חפץ למצוא איזה ענינים טובים גם באנשי סדום ולהיותו שפל ועניו בעצמו סיכן א"ע בגופו בעדם להתפלל עליהם בשביל להצילם, וזהו ויגש אברהם ויאמר, ופרש"י מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב, הגשה לפיוס ויגש אליו יהודא, והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות ולפיוס ולתפלה, דכ"ז לפי שהי' נדיב בגופו, והי' נדיב בנפשו דאברהם אבינו לימד ברבים להכיר את מי שאמר והי' העולם, וכמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן ותרגם וית נפשתא דשעבידו לאורייתא, וזהו ואת הנפש אשר עשו ופרש"י שהכניסן תחת כנפי השכינה עי"ז שלימדם דעת והסבירם להכיר את האמת דטבע עצמו הוא אלקות, וזהו דכתיב ויטע אשל כו' ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, דעולם ואלקות הוא אחד, דהעולם הוא טבע, אבל האמת הוא דטבע עצמו הוא אלקות, וזהו ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, דהוי' ואלקים כולא חד, דהוי' הוא גילוי ואלקים בגימטר' הטבע שהוא מה שהאור האלקי הוא מוסתר כמו דבר הנטבע במים שהמים מכסים עליו מכל צד ופנה הרי הדבר הוא ישנו במציאותו ממש אלא שהוא מכוסה, כן הוא בהאור האלקי שבעולם ומלואו שהוא 97מכוסה ונעלם, דזהו מה שכללות התהוות העולם הגשמי נק' טבע ובל' העולם נאטור, דהטבע הוא רק מכסה על האור האלקי, אבל העיקר הוא אלקות.

קיצור. מברך רעהו בקול גדול, ברכתו קללה, הן אל המדברים בעושרו ופרנסתו של זולתו, אבל לעצמו הוא טוב ואינו מקמץ כלל, ויגש אברהם להתפלל על אנשי סדום אף כי ידע כי הם רעים וחטאים, לפי שאיש הטוב הוא מוצא טוב בכל אדם, והי' נדיב בנפשו שהסביר לכל דטבע עצמו הוא אלקות.

ט) והנה האבות הן הן המרכבה, והיינו דכמו שהיו למטה בגוף גשמי היו מרכבה לאלקות דאצי', וארז"ל (ברכות דט"ז ע"ב) אין קורין אבות (לישראל, רש"י) אלא לשלשה (אברהם יצחק ויעקב, לאפוקי שבטים, רש"י), דג' אבות הם חג"ת דאצי', דנשמת אברהם הוא מבחי' חסד דאצי' ובהיותו למטה הי' במדרי' האצי' ממש והי' בתכלית הנדיבות, וכדאי' בפרדס בשם ס' הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה רבש"ע מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי (לבקש רחמים על נבראי העולם) אלא אברהם עומד ומשמש במקומי, דאברהם כמו שהי' למטה החליף מדת החסד דאצי' והוא ע"י עבודתו במדת החסד בהשפעה רבה לכל, ובהתעוררות רחמים גם עבור רשעים וכמו אנשי סדום הנ"ל, וגדולה מכולם שהי' נדיב בנפשו, דהנה שם אברהם מורה על גודל מעלתו בחכמה והשגה אלקית ועל גודל מעלתו במדות טובות, דהנה אמר רבינו הגדול נ"ע דאבר"ם הוא שכל הנעלם מכל רעיון שהוא שכל-מופלא, דהנה כתי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והיינו שלא יוכל לעמוד על אמיתת החכמה ההיא, אבל מ"מ הרי אמרתי אחכמה שאפס קצה מהחכמה ההיא השיג אלא שלא-עמד על בוריו, ושכל מופלא הוא דגם אפס קצהו ג"כ א"א להביא בהשגה כלל, וזהו אברם א"ב ר"ם, אב הוא חכמה, רם הוא כמו שהיא בכתר, דכתר נק' רם, ויקרא שמו אברהם בתוספת ה', וידוע דהה' שנתוסף לאברהם הוא הה' ראשונה דשם הוי', דהד' אותיות דשם הוי' יו"ד חכמה, ה' ראשונה בינה, ו' מדות, ה' אחרונה מל', וכאשר נק' שמו אברהם היינו שנתוסף לו ה' ראשונה דשם 98הוי' שהוא ספי' הבינה ונעשה משיג נפלא בהשגות אלקות בהשגות נפלאות, וזהו שפרש"י אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, דבן הוא גילוי, ואברם אין לו בן ואברהם יש לו בן הוא דהנה כאשר נקרא אברם הי' שכלו נעלם שלא הי' יכול לגלותם, דהגם שלעצמו הבינם בהבנה גמורה הנה הבנה זו ענינה הנחה בנפש (כמבואר בד"ה מרגלא כו' תכלית חכמה דהאי שתא) אבל לא הי' יכול לגלותם לזולתו, וכמו שכל נפלא שא"א להסבירו דאפי' חכם נפלא הרי א"א לו להסביר שכל נפלא ומופשט לילד קטן, וכאשר נתוסף לו אות ה' ראשונה דשם הוי' שהיא בינה דאצי' אז נפתחו לו מעינות ההסבר שהי' יכול להסביר כל שכל נפלא, וע"ד דכתיב וידבר שלשת אלפים משל, שזהו המשכת החכ' העליונה עד המדרי' היותר נמוכה שבמקבלים דגם הפשוט ביותר יכול להבין זאת, וזהו מה שאאע"ה לימד ברבים להכיר את מי שאמר והי' העולם, שביאר והסביר דהטבע עצמו הוא אלקות, ואין זה כמו דבר הנטבע במים הרי המים הם מציאות לעצמם ומכסים על מה שבתוכם אבל בענינים הטבעים הנה כל התהותם וקיומם הוא מהאור האלקי שבתוכם, א"כ העיקר הוא האור האלקי שזהו כל מציאות העולם ומלואו.

קיצור. האבות הן הן המרכבה, דאברהם למטה החליף מדת החסד דאצי', אברם הוא שכל הנעלם מכל רעיון שהוא שכל מופלא. וכאשר נקרא שמו אברהם נתוסף לו אות הא ראשונה דשם הוי' שהוא בינה דאצי' ונפתחו לו מעיינות ההסבר להסביר דטבע עצמו הוא אלקות.

י) והנה זאת היא תכלית הנדיבות והמסירת נפש של אאע"ה (נוסף על המס"נ בפועל כנודע) דהגם שהי' משכיל נפלא הנה התנדב עצמו ללמוד לאחרים שאינו מערכו כלל שזהו"ע תכלית הנדיבות, וכשם שבצדקה בגשמי' מה שנותן לעני להחיותו אמרז"ל שמונה מעלות זו למעלה מזו ומעלה הגדולה שאין למעלה ממנה הוא שנותן לו בהלואה או עושה עמו שותפות, כן בצדקה ברוחני' מה שלומד עם חברו, הגם אשר לעצמו הי' לומד ענינים עמוקים יותר ועם זולתו צריך ללמוד רק בענינים מה שלפי ערכו, הנה באמת צדקה זו תרומם שנעשה מוחו ולבו 99זכים אלף פעמים ככה, ובפרט כאשר עוסק בפדיון שבוים, דכשם שבמצות הצדקה הרי פדיון השבוים, קודם לכל דבר, ואין מצוה גדולה כפדיון שבוים, הנה כמו"כ הוא גם ברוחני', דמצות פדיון שבוים היא המדרי' היותר עליונה, דהנה ענין השבוי הוא כמו עד"מ ל"ע היושב במאסר שהוא ככל האדם אלא שהוא אסור וקשור בבית הכלא ואינו יכול לזוז משם אפי' זיז כל שהוא, והעסק בפדיון שבוים הוא להשתדל בטובת השבוי להוציאו משביו ומספיקים לו מזונותיו, וכן הוא ברוחניות דרוב הבעלי עסקים והעוסקים במלאכה ה"ה כשבוים, שהם טרודים ומוטרדים ביותר בטרדת עסקיהם ופרנסתם ומלאכתם והם קשורים בזה כהשבוי בבית האסורים, וההתעסקות הוא להוציאם משבים, דהנה ארז"ל במשנה (נדרים פ"ט מ"ט) פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, ואומרים לו אלו היית יודע כו' וידוע פי' וביאור משנה זו ע"פ קבלה, רבי מפי רבי דכבוד הוא בחי' מקיף וכבוד עצמו וכבוד בניו הם בחי' המקיפים דחי' יחידה שבנשמה ופותחין לאדם בכבוד כו' לעוררו ולהמשיך בו בחי' הדעת דבני ישראל יפים הם וכמ"ש אני ישינה ולבי ער, דהגם דאני ישנה בגלותא אבל לבי ער ואינו אלא רק מה שעניותן מנולתן, דאין עני אלא בדעת, אבל ע"י ההתעוררות, מתעוררים בהתעוררות עצמי היינו דאז מתעורר הנקודה הפנימי' ויוצאים משבים וקובעים עתים לתורה ע"מ לשמור כו' וידוע דענין הקביעות אינו רק בקביעות הזמן כ"א בקביעו' הנפש שבשעה שעוסק בתורה צריך להניח כל עסקיו וטרדותיו ויבטח בה' כי הוא ית' יתן לו פרנסתו, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א ופי' הרמב"ם עול תורה התמדת הקריאה, עול ד"א, טורח הזמן, דהעיקר הוא הקב"ע של תורה, והיינו שלא יעבור עליו יום א' בלא תורה, דגם אם לפעמים הוא טרוד ביותר לרגלי עסקיו אשר אי אפשר לו בשום אופן לבא אל הקביעות זמן הקבוע ללמוד, הנה ילמוד השיעור לעצמו, היינו דישתדל בכל המיני השתדלות שישמור את זמני הקביעות בעתם ובזמנם וידע כי בנפשו ובנפש ב"ב הוא בפו"מ, ואם ע"י איזה ענין לא יוכל לבא אל 100זמן הקבוע אז ילמוד לעצמו כי קביעות זו צריכה להיות קבועה בנפשו בשעבוד, וזהו ואת הנפש אשר עשו, דשעבידו לאורייתא, דלימוד התורה צריך להיות בשעבוד, ועי"ז נעשה ברי' חדשה, וזהו שארז"ל (סנהדרין דצ"ט ע"ב) כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו דזהו"ע הקביעות בלימוד התורה ברבים דוקא שעי"ז נעשה ברי' חדשה, ומקרא מלא דבר הכתוב תורת הוי' תמימה משיבת נפש ומה אם בצדקה גשמי' אי' במד"ת (משפטים פיסקא ט"ו) אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין (ח"ו) לידי חולי או (ר"ל) לידי מיתה, ואזכור אני להם את המצוה שעשית עם העני ומציל אני אותם מן המיתה ומכש"כ בתורה אור שהיא משיבת נפש, וכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין, וזהו דאאע"ה הי' נדיב בממונו גופו ונפשו, הרי מצד עצם טבע הטוב שלו הי' בהתעוררות החסד גם כאשר לא הי' לו למי להשפיע, וכמ"ש והוא ישב פתח האהל, (לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, רש"י), דכן הוא במדת החסד דישנה גם כשאין מי שיתפשט עליו, אבל מ"מ הנה המדה בפועל היינו פעולת המדה הוא דוקא כאשר ישנו מי שעליו יתפשט מדת החסד וההשפעה, וזהו הודו לה' כי טוב, הוי' הוא ל' מהוה, דבאמת התהוות העולמות הוא משם הוי' דהוי' הוא מהוה, אלא שההתהוות הוא ע"י שם אלקים, והוי' ואלקים כולא חד, וזהו כי לעולם חסדו, דבכדי שיהי' גילוי חסדו ית' הנה בשביל זה נברא העולם.

קיצור. תכלית הנדיבות דאאע"ה שהי' נדיב בנפשו דכשם שבצדקה בגשמיות המעלה היותר גדולה שעושה עמו שותפות, כן הוא ברוחניות, דכאשר לומד עם זולתו ובפרט פדיון שבויים שהם הבעלי עסקים ובעלי מלאכה אשר תורת ד' משיבת נפש, וכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין.

יא) אמנם הנה ידוע דמה שמאיר בעולמות אינו אלא רק מבחי' זיו והארה בלבד מאתו ית', כי מעצמותו ית' הלא אי אפשר שיאיר בעולמות, דזהו דכתיב בראשית ברא אלקים, דבריאות והתהוות העולמות הוא בשם אלקים, דאלקים בגימטר' הטבע שהאור האלקי המהווה ומחי' את העולם והנבראים הוא מכוסה ונעלם, שהו"ע העלם והסתר הבורא מהנברא, ומה שנמשך מאתו ית' להוות ולהחיות העולמות והנבראים הוא רק הארה והארה דהארה, ולכן נק' הבריאה יש 101מאין פי' מאין מהארה בעלמא, כי מעצמותו ית' אי אפשר שיהי' התהוות העולמות והנבראים הבע"ג, דהרי גם במלאכים העליונים הנה כאשר הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, והיינו דכאשר נמשך להם תוס' הארה מכמו חוק הקצוב להם אז נתבטלו, כי העולמות והנבראים והבע"ג א"א להם לקבל אור בל"ג, ולכן הנה גם הפרצוף הראשון שהוא פרצוף א"ק נק' בשם אדם דבריאה, לפי ששרש א"ק הוא מבחי' מל' דא"ס, דבחי' מל' דא"ס נק' בחי' שמו, דשם הוא הארה בלבד, ולהיות שהאור המאיר בעולמות בע"ג מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין הוא מבחי' הארה והארה דהארה, לכן שייך לומר על אור זה ל' בריאה, וזהו הטעם מה ששייך לומר ל' יצירה על שם א-ל כי שם א-ל הוא מקור להתהוות ולהאיר בעולמות. ובזה יובן מה שאמר אשר ברא חתן, כי חתן הוא התקשרות, והוא מה שאוא"ס ב"ה כבי' התקשר בעולם לברוא את העולם והנבראים ולהחיותם, וזהו חות דרגא, היינו מה שמאיר מאתו ית' בעולמות הוא בחי' ירידה ואינו אלא שכך עלה ברצונו ית', וכמ"ש שוקיו עמודי שש, וארז"ל (במדר' במדבר פ"י) שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, ולהיות כי האור המאיר מאתו ית' להוות את העולמות והנבראים ולהחיותן הוא רק הארה והארה דהארה בעלמא לכן שייך לומר על אור זה לשון בריאה שהו"ע הגילוי, דזהו"ע בריאה שהוא גילוי. וזהו אשר ברא כו' חתן וכלה, דהנה אי' באבודרהם דברכת אשר ברא ששון ושמחה כו' היא ברכת השבח וההודאה שנותנים שבח להקב"ה שברא חתן וכלה למטה בעולם העשי' כדוגמת מדרי' חתן וכלה כמו שהם למעלה, ולא עוד אלא שע"י השמחה שמשמחים את החתן וכלה שלמטה מעוררים בחי' חתן וכלה שלמעלה, והראי' ממה שארז"ל כל הנהנה מסעודת חתן ומשמחו זוכה לתורה שניתנה בה' קולות, ולכאורה מה שייך לומר דעי"ז שנהנה מסעודת חתן ומשמחו זוכה לתורה, דהלא תורה היא ידיעה והשגה וצ"ל כלי לזה שיהי' בעל הבנה ובעל השגה, אבל מי שאינו כלי לזה איך אפשר לזכות לתורה, אך הענין הוא, דהנה זכות הוא ל' זכות ובהירות, ריין קלאר, וזהו דאם משמחו זוכה לתורה, שהפי' הוא דהתורה שלו היא זכה ובהירה, וכמאמר זכה נעשה לו סם חיים, ולא זכה נעשה לו סם המות, דכאשר תורתו מגושמת אז אינו זוכה, אבל כאשר תורתו היא מאירה בפועל בעבודה אז הוראה שהיא זכה ובהירה, וזהו דכאשר נהנה 102מסעודת חתן ומשמחו, שהוא שש ושמח בשמחת אהבת ישראל, אז הוא זוכה לתורה, דזה גופא הוראה דתורתו זכה ומאירה.

קיצור. התהוות העולמות הוא מהארה בלבד ולכן הבריאה היא יש מאין, והבע"ג אינם יכולים לקבל אור הבל"ג, ולכן אפילו פרצוף א"ק נק' אדם דבריאה, ולזאת על אור זה אומר ל' יצירה, ול' בריאה בחתן שהוא חות דרגא היינו ההארה האלקית המהוה העולמות, וע"י שמשמחים חו"כ שלמטה מעוררים מדרי' זו למעלה.

יב) וביאור הענין הוא, דהנה כתי' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, וארז"ל (פסחים דמ"ט ע"ב) א"ת מורשה אלא מאורשה, שהתורה היא מאורסה לישראל, וכל עיקר ענין לימוד התורה הוא בשביל קיום המצות, דהרי גם לימוד התורה גופא הוא מצוה, ובהפלוגתא אם תלמוד גדול או מעשה גדול נמנו וגמרו דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הרי דעיקר ענין לימוד התורה הוא בשביל קיום המצות, ולכן כאשר נהנה מסעודת חתן ומשמחו, דצריך להיות שניהם דוקא שיהנה ויתענג מסעודת חתן וכלה, שזהו הוראה על מדותיו הטובים היפך האיש רע שנת"ל שהוא רע בעצם טבעו ועינו רעה בשל אחרים, אבל בעל מדות טובות הוא שצריך ליהנות ולהתענג מסעודת מצוה, וכאשר הוא נהנה מסעודת חו"כ ומשמחם זוכה לתורה, והיינו שע"י שמשמח חו"כ שלמטה, הנה עי"ז זוכה להחתן וכלה שלמעלה שהו"ע המשכת אוא"ס בתורה, וזהו אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, וזה מה שהקדים הששון ושמחה לחתן וכלה, הנה טעם הדבר הוא בכדי שהחתן וכלה יהיו שרויים בשמחה שמשמחין אותם ומברכין אותם מלמעלה. והענין בזה הוא, דהנה כתיב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל ואי' במדר' (שמות פ"ל) לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור, ולכן הנה בסדר התהוות הנבראים ברא הקב"ה ששון ושמחה תחלה ואח"כ חתן וכלה בכדי שהחתן וכלה יהיו שרוין בששון ושמחה, הו"ע קיום המצות של הקב"ה שהקב"ה מקיים מצות לשמח את החתן וכלה, וכשם שהקב"ה מתעטף בציצית, הקב"ה מניח תפילין, קוב"ה מצלי ומאי צלותי' יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי, והיינו שהקב"ה מקיים כל המצות, הנה הקב"ה מקיים מצות לשמח חו"כ, ולכן בסדר התהוות הנבראים ברא תחלה ששון ושמחה ואח"כ ברא חתן וכלה בכדי 103שחו"כ יהיו שרוים בשמחה. וזהו אשר ברא ששון כו' ורעות, דברא הו"ע הגילוי, וזהו האי שביעאה ברכה השביעית שהיא בספי' המל' איהו מקיים כולא, דכל הספי' משפיעים בספי' המל' ושם הוא מקום דהגדלה בתוספת וריבוי, ולזאת מהאי שביעאה מתברכאן כולא ודאי, לפי שהמל' היא מושרשת בהעצמות ב"ה, כללא דעשר אמירן, בגין דדא כליל עילא עשה"ד ותתא ע"מ, וע"ד כליל בהאי י' זיני דחדוה, לפי שאז נשלם הכוונה האמיתית בבריאת והתהוות העולמות, וברכה זו (דברכת אשר ברא) היא שבח והודאה להקב"ה דזכאין אינון ישראל דאינון זכו לתתא כגוונא דלעילא, נש"י מאכין ריין קלאר דעם ארץ הלזו הגשמי והחומרי כגוונא דלעילא, עלייהו כתיב ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, דישראל הם הממשיכים דגם בארץ הלזו הגשמי' יהי' גילוי בחי' אחד, דאחד הוא ז' רקיעים וארץ, והד' הוא ד' רוחות העולם איך שכולם בטלים להאוא"ס אלופו של עולם, וזהו גוי אחד בארץ דישראל ע"י ההתעסקות שלהם בתורה עבודה וקיום המצות שהם הג' עמודים שעליהם העולם עומד, הנה עי"ז הם ממשיכים הגילוי דבחי' אחד, וזכאין אינון ישראל דאינון זכו לתתא כגוונא דלעילא, דבכל הענינים שלמטה כשעושים אותם ע"פ התורה אז ממשיכים גילוי אוא"ס ב"ה גם בעולמות העליונים. והיו"ד מיני שמחה בשמחת חו"כ לפי שהם מקיימים העולם שנברא בע"מ ולהעמיד דורות עוסקים בעשרת הדברות (כמ"ש באבודרהם). וזהו השבח שמשבחין אותו ית' מה שנברא למטה ג"כ חתן וכלה, דע"י השמחה שמשמחים החו"כ מעוררים בחי' חו"כ שלמעלה להיות ותורה אור ויאר ה' פניו לכל ישראל בשמחת עולם, לזכותם בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.

קיצור. התורה היא מאורסה לישראל, וכאשר נהנה מסעודת חתן ומשמחו ה"ז הוראה שמדותיו הם טובים עפ"י דרכי התורה, לכן זוכה לתורה, דהתורה שלו היא זכה ובהירה. הקדמת ששון ושמחה לחו"כ, בכדי שהחו"כ יהיו שרוים בשמחה, שהקב"ה משמח את החו"כ וכמ"ש מגיד דבריו ליעקב, וזכאין אינון ישראל שמבררים את המטה שיהי' כגוונא דלעילא.

בס"ד, ש"פ וישלח, בסעודת שבע ברכות.