מרגלא וכו' תכלית חכמה תשובה

104מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כו' שנא' ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם (ברכות די"ז ע"א). והנה חכמה היא תורה, ופרש"י תכלית חכמה, עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעש"ט. ולכאורה אינו מובן הרי תורה עיקרה ידיעה והשגה שהו"ע החכ', ולזאת מצות לימוד התורה שלומד על בוריו בטעם וסברא שכלית, ולכן הנה יודעי התורה נק' בשם תלמידי חכמים שהם מקבלים מן החכמה, ותשובה ומעש"ט הלא אינם תלוים בהבנה והשגה שכלית כלל, וכמו שאנו רואים במוחש דכמה אנשים פשוטים שאינם בעלי ידיעה והשכלה כלל, והם גבוהים במעלת המדות טובות, והם אלה שלבבם זך, ובעלי לב בשר, שמתעוררים בתשובה ודמעתם על לחים, שבוכים במר נפשם בתשובה וחרטה גמורה על כל דבר לא טוב, וכמו שאנו רואים במוחש דאמירת תהלים שלהם הוא בהרגש פנימי ובלב נשבר, נשבר ונדכא ממש, ואף גם אם לא ידע מאי קאמר, הרי נפשו ישפוך לפני הוי' בהתעוררות עצומה, שהוא יודע שהוא איש פשוט ומשו"ז הוא שפל בעיני עצמו, והיינו שיודע ערכו שאינו בעל השכלה והבנה בידיעת התורה, לכן הוא בטל אל יודעי תורה, ועם זה הוא יודע שתוכן לבות הוי' וקרוב הוי' לכל קוראיו לזאת הנה לפני הוי' השומע תפלת כל פה, ישפוך את נפשו ולפניו יגיד צרתו בתחנונים ובבקשה מקירות לבו, וארז"ל (סוטה ד"ה ע"א) א"ר חזקי' אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר (שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה, רש"י), וכן בקיום המצות ה"ה מקיימי מצות הוי' ביראת שמים, ומתנהגים בהנהגה טובה וישרה בנתינת צדקה בממונם וגופם בטרחא גדולה בשביל לומדי תורה, וא"כ הרי חכ' ותשובה ומעש"ט ב' ענינים, דחכמה הוא הנק' בל' העולם קלוג, ותשובה ומעש"ט הוא הנק' בל' העולם פרום, והם ב' ענינים מובדלים זמ"ז, דמשכן החכמה הוא במוח שבראש, ומשכן המדות הם בלב, ולכן הרי יכול להיות שיהי' חכם בחכמת התורה ואינו עוסק בהתעסקות בתשובה ומעש"ט ויכול להיות עוסק ביראת שמים, והיינו שמהדר במצוה ומתעסק בזיכוך ובירור מדותיו להיות לבו טוב לבריות כו' ואינו חכם בחכמת התורה, ואיך אומר דתכלית החכמה עיקרה של תורה הוא תשובה ומעש"ט. ובאמת הנה במעלה הרי חכ' גבוה במעלה ממעשה, דחכמה היא ראשית הע"ס דאצי' ומעשה היא בחי' סוכ"ד דאצי', וגם בכחות הנפש הרי כח החכ' הוא ראשית כל הכחות וכח המעשה הוא כח 105היותר אחרון בכחות הנפש, ואיך הוא זה דהתכלית והעלי' של הכח היותר עליון הוא דוקא ע"י כח היותר תחתון. וביותר אינו מובן דחכ' בלא מעשה אין לה קיום, וכמאמר כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת ומעשה בלא חכמה כמו אנשים פשוטים הנ"ל הרי יש לו קיום.

קיצור. תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, יבאר דתשובה ומעש"ט אינו תלוי בהבנה שכלית וישנם אנשים פשוטים גבוהים במעלת המדות טובות ויראי אלקים באמירת תהלים בתום לבב, ועוסקים בצדקה בממונם וגופם, וחכ' גבוה במעלה ממעשה ואיך יהי' העילוי של הכח היותר נעלה ע"י כח היותר תחתון.

ב) אך הענין הוא, דהנה אי' בזהר לית מח' תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעו"ד, ופי' לית מח' תב"כ קאי על בחי' פנימי', ועצמי' אוא"ס דאינו שייך שם תפיסא והשגה כלל, דתפיסא שע"י השגה הוא רק בבחי' אוא"ס השייך לעולמות, והיינו בההארה אלקית המתלבשת בעולמות להחיותם, שבד"כ הוא בהאוא"ס השייך לעולמות, אבל בבחי' עצמות אוא"ס אינו שייך תפיסא ע"י השגה. דהנה ידוע שיש ב' מיני השגה, השגת החיוב והשגת השלילה, השגת החיוב הוא שמשיג עצם הדבר שמשיג, והיינו עי"ז שמבין את ההשכלה בטוב נעשית ההשגה השגה מושגת בהבנה ברורה איך ומה הוא, והשגת השלילה הוא מה שעצם הדבר א"א להשיג, כ"א מה שאפשר לו לשלול מזה הענינים שבדבר המושג, והיינו דשם אינם שייכים ענינים אלו, דענין השלילה הרי אין זה שדוחה את הדבר בלי טעם וסברא, אלא שהשלילה גופא הוא בטעם וסברא שכלית, והיינו דהשגת החיוב שייך בד"כ בההארה אלקית המתלבשת בעולמות, להיות שזהו רק הארה לבד ומתצמצם ומתלבש בעולמות שייך בזה ענין ההשגה לידע את הדבר איך ומה הוא, וכמו מבשרי אחזה אלקה, דאי' בתדב"א האדם הוא עולם קטן והעולם הוא גוף גדול, וארז"ל מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, אבל באוא"ס שלמעלה מהתלבשות בעולמות אינו שייך ענין השגה ממש כ"א השגת השלילה מה שביכלתו לשלול שהענינים שבההארה שמושג אינו שייך לומר באוא"ס שמופלא מעולמות, והו"ע השגת ההפלאה שמשיג איך שהאוא"ס מופלא מעולמות, וע"י השלילה דענינו הוא 106ההשגה בהפשטה יכול להיות השגת ההפלאה, דהנה ב' דרכים יש בהשכלה, הא' בדרך הלבשה שמביא כמה משלים וכמה דוגמאות ומהם מסתעפים כמה ענינים שהם דומים זל"ז, והגם דבגופי ההלכות הם חלוקים זמ"ז, ולכן הנה לפעמים מה שהפרט הזה בהלכה זו יהי' לחומרא יהי' הפרט הזה בהלכה השני' לקולא, אבל הסברא שכלית שבהם אחת היא, וכמו ענין ר"מ לשיטתי' כו', דהשיטה היא סברא שכלית אחת ובאה בכמה הלכות שהם חלוקים בענינם כמו טרפות הריאה יין נסך ורבית וכדומה, דבכל הלבשה והלבשה הרי נתוסף שכלים חדשים, והב' בדרך הפשטה והוא להורות ההבדל שבין השכלה א' לשני' והחילוק שביניהם, והנה כשם שבהלבשה הרי יש בזה סדר והדרגה מה ששכל א' מחייב ומשתוה להשני, הנה כמו"כ בהפשטה הוא ג"כ בא בסדר והדרגה, וההפרש ביניהם הוא שבהלבשה הוא מוריד את הנקודה שכלית למטה יותר, ובהפשטה הנה הוא מתקרב יותר אל הנקודה, ולזאת הנה על ידה ה"ה משיג איכות ואופן ההפלאה, מאחר ששולל הענינים שבההארה מהאוא"ס המופלא הרי משיג עי"ז איכות ההפלאה דאוא"ס עד שיכול להיות קצת הכרה בעצם הדבר המופלא. דכ"ז שייך בהאוא"ס השייך לעולמות, אבל בבחי' עצמות אוא"ס שאינו שייך לעולמות כלל אינו שייך שם ענין השגת השלילה ג"כ, דהשגת השלילה שייך רק בהאוא"ס השייך לעולמות, לפי שיש לו שייכות אל ההארה המתלבשת בעולמות, והיינו בבחי' אור הסובב בכלל שהוא מקור בחי' ממכ"ע, לפיכך שייך לשלול משם פרטי הענינים שבההארה, אבל בעצמות אוא"ס שאינו שייך אל ההארה כלל אינו שייך לשלול משם הענינים שבההארה, מאחר שאינו בערך כלל, ועם היות שבודאי מושללים הם ענינים אלו מבחי' עצמות אוא"ס, אבל אינו שייך לומר דע"י שלילה זו ידע אופן ההפלאה מאחר שאינו בערך כלל, דמדבר שהוא בערך רק שהוא מופלא הרי יכול לידע אופן ההפלאה, אבל בדבר שאינו בערך כלל, אז עס איז גאר ניט דאס, איך ידע וישיג משלילה זאת אופן ההפלאה דעצמות אוא"ס, וכ"ש שא"א להיות קצת הכרה במהות הדבר, ונמצא דשום השגה אפילו השגת השלילה שזהו המדריגה היותר נעלית שבהשגה אינו שייך באוא"ס.

קיצור. יבאר דהשגת החיוב הוא בעצם הדבר המושג, והשגת השלילה הוא רק בזה דכל הענינים שישנם בחיוב אינם שייכים בשלילה, ולהיות כי שלילה היא ג"כ השגה ע"כ יכול להיות השגת ההפלאה, ויבאר ב' אופנים בדרכי ההשכלה, א' בדרך הלבשה, ב' בדרך הפשטה, דכ"ז הוא באוא"ס השייך אל העולמות, אבל עצמות אוא"ס לית מחשבה תב"כ.

ג) והנה בינה הוא בחי' יש, דחכמה ובינה הם אין ויש, ולזאת הנה לא מיבעי דהשגה דבחי' בינה שהוא יש אינה תופסת את העצמות, אלא דגם חכמה שהיא בחי' אין הרי ג"כ אינה תופסת בהעצמות ב"ה, דחכמה היא ג"כ ידיעה שכלית, שהרי נקראת נקודת ההשכלה, הרי שהיא שכל גלוי, וכל ההשגה דבינה היא בנקודת ההשכלה דחכמה, ועם היות שאינה השגה ממש אבל מ"מ הוא השכלי דהשגה, והנה 107עם היות שבאמת הרי נראה ונרגש דהשכלי דחכמה בעצם הרי אינו ענין של השגה, אלא דעצם השכלי דחכמה הוא ענין של הנחת הנפש, א לייג אין נפש, ואס לייגט זיך אז עס איז אזיי, והיינו דאין זה מה שהוא משיג בהשגתו בהענין שהוא כן, כ"א הוא מה שמונח אצלו, עס לייגט זעך בא אים אפ אז עס איז אזיי, והגם דהנחה זו אינה הנחה דראי' דחכ', היינו וואס ער זעט בכח חכמתו אז עס איז אזוי, והוא רק הנחה שכלית, אבל מ"מ הרי השכלי עצמו הוא בדרך הנחה ולא בדרך השגה, דער שכל לייגט זעך בא אים אפ בדרך הנחת הנפש, ולא בדרך השגה, והיינו דהשכלי שבזה ששייך אל ההשגה הוא החיצוניות לבד, ועצם הענין הוא בדרך הנחה, ועם היות שזהו שכלי אבל השכל עצמו הוא בדרך הנחה מיט א אפלייג, ולא בדרך השכלה מיט א פארשטאנד, דההפרש הוא דבהשכלה הבאה בדרך השגה הענג שבזה הוא ענג ההשכלה, וההשכלה שבדרך הנחה הרי הענג שבזה הוא טעם וענג הנפש, ולכן בהשכלה שבאה בדרך השגה הרי יכול להיות כי טעמי השכל יכולים לשנות את ההשכלה ולהטותה, וכמו עד"מ מי שמשכיל איזה השכלה עמוקה ומגלה אותה בטעמה ונימוקה בטוב טעם ודעת רחבה בנועם שכלי, ומ"מ הנה כאשר עוד חכם גדול מקשה לו בהענין ההוא ומביא ראי' לדבריו בטעמי ההסברה הרי אז יטה החכם הראשון מהשכלתו הראשונה מפני נעימת הענג שכלי וטיב הסברתו ועומק חכמתו של החכם השני, משא"כ כאשר ההשכלה באה בדרך הנחת הנפש, הנה הגם שיש בזה טוב טעם שכלי ג"כ, הנה השכל והטעם אינם פועלים הטי' בעצם ההשכלה, ולכן כאשר יבא חכם גדול ויקשהו בהענין אשר ע"י הקושיות ההם יכולים להיות סתירות בהשכלי של השכלתו, מ"מ הנה מצד עצם הנחת נפשו בהענין הרי כ"ז לא יפעול בו שום הטי' כלל, לפי שכללות ההשכלה ההיא באה בדרך הנחה ולא בדרך השגה, ולזאת כל הסתירות יכולים להיות בהשכלי (בהחיצוני') של ההשכלה ההיא ולא בעצם נקודתה של ההשכלה, דהנקודה היא אמת ואינה מקבלת שום סתירה, ואינה אלא רק מה שהשכלי מעלים על הנקודה, וראי' לדבר, דהנה אנו רואים במוחש דכאשר האדם מייגע עצמו ביגיעה עצומה ומטריח את שכלו בטרחא גדולה בשכל עמוק מאד שאינו מבינו, ואח"כ נופל לו שהענין הוא כך וכך, עס ווערט אים ליכטיג, הרי אנו רואים דכאשר עצם נקודת ההשכלה מאירה לו אז מתיישב אצלו הענין וגם בהתישבות טובה, ואח"כ כאשר מתחיל להביא הענין לידי השגה בפרטי הענין, הרי אין מתישב אצלו הענין, ער חא&

175;ט זיך אז ער ווייס ניט דעם ענין. וטעם וסבת הדבר הוא לפי שכשהאיר אצלו הנקודה שכלית הי' זה בדרך הנחה שכלית, ולא השכלי לבד, כ"א הנחה שכלית, והי' נרגש בזה עצמות המושכל, ומצד עצם המושכל נתיישב אצלו הענין, ואח"כ כשמתחיל להשיג הענין הרי מתעלם העצמות, ומאיר רק החיצוני' שהוא השכלי לבד, ובהשכלי הרי אין הענין מתיישב עדיין, ולכן הרי העצה אז הוא שיקשר עצמו עוד הפעם אל עומק ופנימי' הענין כמו שהי' אצלו בההנחה שכלית דוקא, צו טראגין זיך צו דעם לייג פון שכל, והיינו להרגיש בעומק יותר את ההנחה שכלית, דאז הנה ההנחה נותנת כח בהשכלי, וגדולה מזו ידענו דאפילו ראי' דחכ' שהיא למעלה מהשגה לגמרי ה"ה ג"כ מוספת כח בהשכלה, אשר מזה גופא מובן דהנחה שכלית וגם אפילו ראי' דחכ' ה"ה ידיעה שכלית.

108קיצור. בינה הוא יש וחכ' אין, וחכ' ג"כ אינו תופס את העצמות, והוא לפי דחכ' הוא ג"כ ידיעה שכלית, והגם שיש מקום לומר דעצם השכלי דחכ' הוא רק הנחה שכלית, והגם דהנחה זו אינה הנחה דראי' דחכ' אלא הנחה שכלית, אבל השכלי הוא רק בדרך הנחה ולא בדרך השגה, ולזאת השכלה הבאה בדרך הנחה לא תשתנה, והבאה בדרך השגה יכולה להשתנות כי שכל מעלים על הנקודה.

ד) וזהו לית מחשבה תפיסא בך כלל, דבך הוא פנימי' ועצמי' אוא"ס ב"ה אינו שייך תפיסא ע"י השגה, דלא מבעי דהשגת השלילה אף שהיא המדריגה היותר עליונה דהשגה דבינה בחי' פנימי' בינה אינו תופס בהעצמות ב"ה, אלא דגם מחשבה שהיא חש"ב מ"ה דחכמה, דחכ' בכלל הוא בחי' אין, וחש"ב הוא ההנחה שכלית ומ"ה הוא בחי' ראי' דחכ' הרי ג"כ אינו תופס בהעצמות ב"ה, דעם היות דראי' דחכ' הוא למעלה מהשגה לגמרי, ומ"מ הרי נתוסף עי"ז ידיעה שכלית ג"כ בנביעה גדולה ביותר, וכמאמר דאינו דומה שמיעה לראי', דשמיעה הוא השגת הענין וראי' הוא ענין אחר לגמרי, דבמוחש אנו רואים דכאשר משיג הענין אפילו בהפשטה ומ"מ בדבור רחב ומסודר הוא יכול להסביר את ההפלאה, והיינו לפי שמוצא אותיות שהם כלים המכילים את ההשכלה ההיא, משא"כ בראי' דחכ' הנה כל כמה שידבר בזה ויסבירנו הנה עוד אין הדבר מבואר לגמרי, ער האט גאר ניט בכח בריינגען דאס בדבור, והיינו דאותיות הדבור אינם יכולים להכיל את האור, וכהא דאי' בפע"ח דהאריז"ל ראה בשינת צהרים דשבת בפ' בלעם ובלק דאם הי' צריך לדבר בזה הי' מדבר ס' או פ' שנה, הרי שהראי' היא למעלה מהשגה לגמרי, ומ"מ אין זה תופס בהעצמות ב"ה, והנה לא זו בלבד שאינו נתפס בהשגת הנשמות למטה אלא גם בעולמות עליונים ובעולמות שלמעלה מאצי' אינו נתפס כלל, דגם בבחי' חכמה עילאה דאצי' ולמעלה מאצי' אינו נתפס בחי' עצמות אוא"ס. וזהו לית מחשבה תב"כ, דגם בחי' מחשבה וחכמה הקדומה אינו תופס בבחי' עצמות, אבל נתפס איהו ברעותא דליבא, דבחי' ומדרי' זו דמחשבה אינו תופס בה ה"ה נתפס ברעו"ד, דרעו"ד דוקא תופס בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה. והענין בזה הוא, דהנה ידוע דבכללות ענין האהבה יש ב' מדרי', בחי' אה' פנימי' ואהבה חיצונית, אהב' חיצוני' היא האהבה שנלקחה מן 109הדעת וההשגה והיינו ע"י השגה והתבוננות באלקות שמזה נולדה האהבה, ויש בזה כמה אופני התבוננות, אם שמתבונן בבחי' גדולת הוי', דהיינו בחי' התפשטות גדולתו בעולמות איך שמהוה ומחי' ריבוי עולמות ונבראים מאד, וכמ"ש מה רבו מעשיך הוי' ומה גדלו מעשיך הוי' שיש גדולי נבראים וריבוי נבראים מאד עד אין קץ ושיעור כלל, שבזה נראה וניכר גדולת הוי', וכמא' הגדולה זו מע"ב וכתי' גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו, אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו, שע"י עיר אלקינו, עולם הדבור המהווה עולמות ניכר גדולת הוי' וכדאי' במד"ת ע"פ השמים מספרים כבוד א-ל משל לגבור שנכנס למדינה ולא היו יודעים גבורתו, הי' שם פקח אחד אמר מאבנא דהוא מתגושש בה אתון ידעין גבורתו כך השמים מספרים כבוד א-ל כו', ובהתבוננות זאת בהתפשטות גדולתו נעשה התפעלות הנפש על אלקות ונעשה בבחי' רצוא, ובפרט כשמתבונן איך שכ"ז הוא במאמר ורוח פיו לבד, וכמו ברוך שאמר והי' העולם, דבאמירה א' נבראו כל העולמות, או שמתבונן בעצם הענין שבכל דבר יש כח אלקי המהווה אותו ומחי' אותו, כי אין דבר עושה א"ע ואינו חי מעצמו, וכמ"ש במ"א פרטי הענין הזה, וע"י העמקת הדעת נעשה יקר אצלו האור והחיות האלקי וממילא מתעורר שכל חפצו ורצונו יהי' באלקות. וכ"ז הוא ההתבוננות בההארה האלקית המתלבשת בעולמות, וכאשר מתבונן בהאוא"ס שלמעלה מעולמות איך שמופלא מעולמות, דכללות האור והחיות האלקי המתלבש בעולמות אפילו בעולמות העליונים הוא הארה לבד, אבל עצמות אוא"ס הוא מופלא ומובדל מעולמות, ומשיג בזה איכות ואופן ההפלאה, ועי"ז בא לידי אה"ר שיחפוץ בעצמות אוא"ס וכמו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ שלא ירצה בכל הגילוים כ"א תכלית חפצו ורצונו הוא בבחי' עצמות אוא"ס.

קיצור. ולכן לית מחשבה תב"כ, חשב הנחה שכלית, מה ראי' דחכמה אינו תופס בהעצמות, ונתפס ברעו"ד, ויבאר ב' מדריגות התבוננות בדרך השגה ודרך 110הפלאה בב' מיני אהבה, הא' בהארה שמהוה ומחי' עולמות והב' להכלל בעצמותו דמי לי בשמים.

ה) והנה כללות ב' התבוננות אלו, הא' ההתבוננות בהארה האלקית המתלבשת בעולמות להחיותן והב' ההתבוננות בהאוא"ס ב"ה שמופלא מן העולמות, הרי שניהם הוא בתפלה, דתפלה היא סולם ההתקשרות ע"י המדרי' שבה, פסוד"ז וברכות ק"ש, דבפסוד"ז ההתבוננות הוא בגדולת ה' בענין בריאת והתהוות העולמות ואיך שבמאמר אחד נבראו כל העולמות, ובברכות ק"ש בענין קדוש איך שאוא"ס קדוש ומובדל ומופלא מעולמות, ובק"ש העיקר הוא ההתבוננות בעצמות אוא"ס, דהנה עצמות אוא"ס ב"ה סיבת כל הסיבות ושלילת כל החיוב והשלילות, שהם ב' ענינים הפכים בעצם ענינם, דסבת כל הסבות הוא דכל ההתהוות של העולמות והנבראים וכל פרטי עניניהם הרי הכל הוא מעצמות אוא"ס ב"ה, ושלילת כל החיוב והשלילות הוא שהכל ישנו והכל אינו וכחדא אינון, ולכן הנה שם שמים שגור בפי כל, וכמאמר גילייבט דער אייבערשטער, מיט דעם אייבערשטינס הילף, דער אייבערשטער זאל רחמנות האבין, דער אייבערשטער ועט העלפין, ועם זה הנה גם הנאצלים הראשונים אינם משיגים את העצמות וכדאי' באדרא האי עתיקא אשתכח בג' רישין, ורדל"א הוא הראש שבג' רישין, ופי' האריז"ל ודע דההוא רישא דלאו רישא אשר שם חביון עוז העצמות הוא עצמו אינו משיג מה שיש בו, וזהו פי' דלא ידע ולא איתיידע מה דהוה ברישא דא כביכול כאדם שאינו משיג מהות הנשמה שבו. ומ"מ הרי יש גם עניני השגה וכתי' שמע ישראל כו', דשמע הוא ל' הבנה וההבנה הוא בתי' שמע עצמו, דשמע הוא שם ע', והיינו כמו שבחי' מלכות עולה בז"ת דבינה שהו"ע ע' רבתי, כמו שכל ספי' מהז' מדות כל אחת כלולה מעשר, דהנה הביטול דיחו"ע איך שכולא קמי' כל"ח כי המוחין הן למעלה מעולמות, דהנה אלפים שנה קדמה תורה לעולם, דעולם הם מדות ואלפים שנה הב' אלפים היינו הב' אלפין אאלפך חכמה ואאלפך בינה שהם למעלה מהעולמות, ולכן במדרי' זו היחוד 111הוא בבחי' יחו"ע דכולא קמי' כל"ח, דזהו ההפרש בין שמע שזהו עליית המל' בז"ת דבינה לבשכמל"ו שהוא בבחי' מל' עצמה דבספי' המל' הביטול הוא בבחי' יחו"ת להיות כי המל' הוא מקור על עולמות וא"א לומר בזה שאין העולמות תופסים מקום כלל דא"כ מה מהווים, אלא שהן בבחי' ביטול היש לבד, אבל לגבי אוא"ס שלמע' מעולמות הרי העולמות אינם תופסים מקום כלל, היינו שאינם בבחי' מציאות כלל, וכידוע דהאוא"ס שלמעלה מהעולמות ה"ה ג"כ מאיר על העולמות (וכמ"ש במ"א דעל בחי' ומדרי' זו אין הצמצום מסתיר כלל) וממילא העולמות בטלים במציאות לגמרי, אבל לגבי ההארה שנעשה מקור לעולמות הן בבחי' מציאות אלא שבטלים בבחינת ביטול היש, וזהו שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דאחד הוא בחי' יחו"ע להכלל ביחודו ית', דהכל הוא אלקות ממש, והרגש זה, דער דערהער, הוא רק בישראל, דישראל הוא יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכל א' מישראל יש לו אות בתורה, והיינו דכאשר מניח א"ע, אז ער לייגט זיך אוועק אל קדושת האותיות שבתורה, אז ה"ה מגיע להביטול דיחו"ע, ובשכמל"ו הוא בחי' יחו"ת, והיינו איך שבכל דבר יש אור וחיות אלקי והעיקר הוא האלקות, וע"י כל זה נעשה ואהבת את הוי'.

קיצור. וכללות ב' התבוננות אלו הם בתפלה בפסוד"ז, וברכת ק"ש, ובק"ש הוא ההתבוננות בעצמות אוא"ס, שלילה וחיוב כאחד, ומ"מ הרי יש בזה עניני השגה ג"כ, שמע ישראל, עליית המל' בז"ת דבינה, ובשכמל"ו הוא המל' מקור העולמות, אחד יחו"ע וברוך שם יחו"ת דהכל הוא אלקות והרגש זה בישראל הוא ע"י חיבת התורה.

ו) והנה כללות ב' בחי' אהבה הנ"ל, הן האהבה הבאה ע"י ההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה והן האהבה הבאה ע"י ההתבוננות בהפלאת אוא"ס ב"ה, הנה בכללותם הן בחי' חיצוני' הלב עדיין, והוא בחי' אהבה חיצוני' מפני שבאה מן השגה והתבוננות ואינו נתפס בזה בחי' העצמות דא"ס כ"א בחי' מציאות לבד, אבל אהבה פנימית הוא בחי' פנימי' הלב שלא תבא מהתבוננות השכל כ"א היא באה מלמעלה מן השכל והיא הנק' רעו"ד שבה ועל ידה יש בחי' תפיסא גם בבחי' עצמות, וכמו שדקדק באמרו דוקא לית מח' תפיסא בי', מח' דוקא, אבל ברעו"ד נתפס בחי' העצמות. והענין, דהנה פנימי' הלב היינו ההתקשרות בבחי' עצמי' שבא מבחי' יחידה שבנפש דוקא, וכמו עד"מ התקשרות הבן עם האב שאינו ע"פ טו"ד כלל, אלא רק 112מצד שנמשכה נפש הבן מן האב מבחי' עצמותו ממש ונחשב כמוהו ממש כענין ברא כרעא דאבוהי, וממילא ההתקשרות היא בעצמות האב דוקא, ואינו דומה לאהבת אוהב ואהוב הגם שיכול להיות בזה ג"כ תוקף האהבה ותוקף ההתקשרות (מיט א אוועק לייג), הנה יש בזה איזה סבות אל האהבה וההתקשרות, אם מפני שמטיב עמו או מצד העילוי והמעלה שבו שהוא איש מעולה ומשו"ז הוא אוהב אותו ומקושר אליו, הרי צ"ל בזה איזה התבוננות והשגת השכל איך שהוא איש הטוב ואיך שמטיב בחסדו עמו או שיבין בשכלו את הטוב והעילוי במה שהוא מעולה, וכאשר יבין אופן העילוי ה"ה נעשה מקושר אליו ומסור אליו (ער ווערט צו אים איבער גיגעבין), אבל זהו דוקא כאשר מבין העילוי שלו, משא"כ בלעדי זאת לא יהי' מקושר ומסור אליו, וממילא האהבה וההתקשרות שלו מגיע רק בהגילוי של האהוב ולא בעצמותו ממש, מאחר שזאת היא סבת האהבה מצד טוב מדותיו או טוב שכלו או העילוי שלו הרי ממילא ההתקשרות הוא ג"כ רק בזאת לבד, ולא בהעצמות שלו ממש, משא"כ אהבת האב אל הבן אינו מצד הטוב שבו ולא מצד העילוי ולא מצד ההשפעה שמשפיע לו כ"א מצד שהוא עצם א' עמו, ולזאת א"צ ע"ז שום התבוננות, שהרי אין שום טעם וסבה אל האהבה וההתקשרות שיצטרך להתבונן בזה ושעי"ז תהי' האהבה כ"א הוא מצד העצם, וממילא ההתקשרות הוא בהעצמי' ממש לא בהגילוי לבד, מאחר שאין הגילוים סבת האהבה כ"א העצמות דוקא, והאהבה וההתקשרות הזאת היא בתמידות בהבן, רק לפעמים היא בהעלם וצריכים לעוררה מההעלם אל הגילוי, והיינו כאשר משים אל לבו שהוא אביו הנה בזה גופא מתעוררת האהבה, או לפעמים מתעורר ע"י הריחוק כאשר הם מרוחקים זמ"ז מתעוררת עי"ז האהבה, אבל א"צ לזה התבוננות פרטי' לפי שהאהבה היא מצד העצמות דוקא, ולכן אנו רואים אשר דוקא הבן יש בו היכולת לעורר את עצמות האב מה שאין זה ביכולת אדם אחר לעורר כ"כ, וכמו כאשר הבן צועק אבא ניזוז האב בכל עצם מהותו ממש מה שלא הי' ניזוז באופן כזה מצעקת אחר שאינו בנו שניזוז ג"כ עי"ז מ"מ אינו ניזוז בכל עצמותו ממש כמו מצעקת הבן, והיינו לפי שצעקת הבן שהוא מעצם עצמותו ממש ה"ה נוגע בזה (ער רירט אן) בעצמות האב, והוא מצד ההתקשרות שלהם בבחי' העצמות שלהם ממש, וכמו"כ יובן בההתקשרות האמיתי דנש"י באלקות שנק' בנים כמ"ש בנים אתם לד' אלקיכם וכתיב בני בכורי ישראל, שהן בבחי' התקשרות עצמית לאלקות שיש כמו טבע עצמי' בנפש האלקי' לידבק במקור חוצבה שאין שום טעם וסבה אל האהבה והתקשרות הזאת כ"א מצד שהן כעצם אחד, וההתקשרות הזאת היא תמידית בנפש ורק צריכים לעוררה לפעמים, והיינו ע"י שנזכר ומשים אל לבו איך שאתה אבינו כו' 113או שבאה לגילוי ע"י הריחוק וכמו מן המיצר קראתי כו', וכמו ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו, והצעקה מה שצועק אל ה' הוא משום כי אתה אבינו, והיינו שאז נרגש בו (ווערט אין אים דער הערט) זאת דכי אתה אבינו, ומתעורר בחי' ההתקשרות העצמית, ובחי' ההתקשרות הזאת ה"ה תופס בבחי' העצמות ממש, וכמו הבן שמעורר עצמות האב כנ"ל, כמו"כ נש"י בהתקשרות עצמית שלהם ה"ה תופסים בבחי' העצמות מה שלית מחשבה תפיסא בי' כלל, כי בחי' מח' והשגה תופס בבחינת גילוים לבד לא בבחי' העצמות, כ"א בחי' רעו"ד להיותו אחוז וקשור בבחי' העצמי' ע"כ בזה דוקא נתפס בחי' העצמות, ולכן הנה התכלית והעיקר דחכמה הוא תשובה ומעשים טובים להיות בזה נתפס העצמות ב"ה.

קיצור. וכללות ב' בחי' אהבה הוא רק חיצוניות הלב, ואהבה פנימית הוא שלמעלה מהשכל והוא ההתקשרות פנימי ועצמי, וכמו התקשרות האב והבן שהיא התקשרות עצמי מה שאינו דומה להתקשרות האוהב והאהוב שבא בסיבת דבר מה, משא"כ באב ובן שהוא עצמי, ולכן צעקת הבן דוקא מעורר את רחמי האב, והו"ע כי אבינו אתה, ולזאת רעו"ד תופס את העצמות.

בס"ד, י"ט כסלו פ"ט בסעודה.