תקפג
אשר ברא כו' לשון בריאה
בעז"ה
אשר ברא1 ששון ושמחה כו', ויש להבין איך יתכן בריאה שהיא מאין ליש בשמחה שהיא שמחת הנפש שבאה מעצמה ע"י סיבה כמו ע"י בשורה טובה או ע"י היין וכה"ג. והנה תחלה יש להקדים להבין מארז"ל משחרב בהמ"ק אין שמחה אלא ביין2 והיינו משחרב בהמ"ק דוקא אבל בזמן בהמ"ק לא הי' השמחה ביין דוקא, וגם י"ל מה שא' אלא ביין ולא א' מן היין או עם היין, כי הבי"ת דביין משמעו במה שבתוך היין בא בהתלבשו' ובהעלם ולא מצד היין עצמו, וכידוע דלשון בי"ת השימוש נופל בדבר עצמו ובמה שבתוכו ג"כ כו'. אך הנה ידוע בענין מהות השמחה שהיא שמחת הנפש יש בה ב' מדריגות, א' שמחת הנפש מצד עצמה שאין לה חיבור עם הגוף כלל כו', והוא בבחי' יחידה כו', כמו ע"י בשורה טובה ונפלאה ביותר כבשורה דיוסף ליעקב ויצחק לשרה וכשמחת לבו בחתונת3 בנו וכה"ג, והב' שמחת הנפש שמתחבר בגוף במוח ולב ונק' שמחה גופני' עד שמרקד ומפזז כו'. וכך יובן בשמחת הנפש באלקות שנק' שמחה אלקי' מצד עצם אלקו' בלבד וכמו ישמח ישראל בעושיו וישמחו בך4 ישראל כו' שאין בה חיבור מצד הגוף החומרי, וזה הי' בזמן בהמ"ק שהי' בנש"י עיקר השמחה שמחה אלקי' דוקא ולא שמח' גופני' וגשמי' רק שהנפש האלקי' מצ"ע תשמח בה' בגילוי אור בבחי' עצמי', וסיבת התפעלות שמחת הנה"א בכללו' נש"י בזמן בהמ"ק הי' מצד גילוי אור אלקות בבהמ"ק בהיכל קד"ק ובקרבנות כו' (וכענין אשה בעלה משמחה5 וכן שמח תשמח ריעי' האהובי' כו'), וע"כ גם בירידת השמח' האלקי' דכנ"י בגופים במועדים ורגלים כמ"ש ושמחת בחגי"ך6 שמח' גשמי' הרי ז' ימים תחוג לה' אלקיך דוקא כו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם דוקא אע"פ שהיו שמחים גם בגשמי' ביין ובשר כו' לא הי' זה גרעון אור כלל בשמח' האלקי' בנפשם אדרבה הי' זה בחי' כלי ולבוש לשמח' האלקי' ממש, וכמ"ש ונתת הכסף7 בכל אשר תאוה נפשך כו' הרי בשר שלמים שאכלו נק' שלמי שמחה האלקי' כו' וכן היין הגשמי' המשמח הי' בו שמחה אלקי' כו', וראי' לזה ממה שהמועד והרגל נק' בשם ח"ג כמ"ש ושמחת בחגי"ך
הערות
- 1. אשר ברא : המאמר מיוסד על ד"ה זה בסידור עם דא"ח קלז, ג [והוא משנת תקס"ד — כנרשם בסוף סה"מ תקס"ד ע' שנג]. וראה עוד להלן בהוספות ברשימת הכתבי-יד. [עוד מאמרים בהתחלה זו ”אשר ברא" — נדפסו בסה"מ תקס"ג ח"א ע' רנט [והגהות עליו באוה"ת סידור ע' רכ וע' רלו. ותוכן המאמר באריכות לעיל ח"א ע' קסא]. סה"מ תרל"ד ע' טז. סה"מ תרפ"ט ע' 86 [על חתונת כ"ק אדמו"ר שליט"א]. סה"מ תרח"ץ ע' קפג. ד"ה זה תשל"ט (בסה"מ מלוקט ח"ד ע' עט). ד"ה זה תשמ"ח].
- 2. משחרב בהמ"ק אין שמחה אלא ביין : פסחים קט, א.
- 3. בחתונת בנו : בכת"י ב: בחתונתו.
- 4. ישמח ישראל בעושיו וישמחו בך : תהלים קמט, ב. נוסח תפלת שבת.
- 5. אשה בעלה משמחה : ר"ה ו, ב.
- 6. ושמחת בחגיך. ֿ. ז' ימים תחוג. ֿ. ושמחתם לפני ה"א : דברים טז, יד-טו. אמור כג, מ.
- 7. ונתת הכסף : דברים יד, כה.
פסחים ק״ט א - הטקסט מספריא
קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹטְפִין מַצּוֹת בְּלֵילֵי פְּסָחִים בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ.
תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּעֶרֶב פֶּסַח — בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ. וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים — כְּדֵי שֶׁיַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵיהֶם.
תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּיב אָדָם לְשַׂמֵּחַ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״. בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם — בְּיַיִן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן. אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם — בְּיַיִן. וְנָשִׁים בְּמַאי? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל — בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן מְגוֹהָצִין.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ״.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קִסְתָּא דְמוּרְיְסָא דַּהֲוָה בְּצִיפּוֹרִי הִיא הֲוָת כְּמִין לוּגָּא דְּמַקְדְּשָׁא, וּבָהּ מְשַׁעֲרִין רְבִיעִית שֶׁל פֶּסַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמָנְיָיתָא קַדְמָיְיתָא דַּהֲוָה בִּטְבֶרְיָא הֲוָת יַתִּירָה עַל דָּא רִיבְעָא, וּבָהּ מְשַׁעֲרִין רְבִיעִית שֶׁל פֶּסַח.
אָמַר רַב חִסְדָּא: רְבִיעִית שֶׁל תּוֹרָה אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם בְּרוּם אֶצְבָּעַיִם וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחוֹמֶשׁ אֶצְבַּע. כִּדְתַנְיָא: ״וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַמַּיִם. ״בַּמַּיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה. ״אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן?
roasted grains and nuts on Passover eve, so that they will not sleep and also so they will ask the four questions at night. They said about Rabbi Akiva that he would distribute roasted grains and nuts to children on Passover eve, so that they would not sleep and so they would ask. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: One grabs the matzot on the nights of Passover. One should eat them very quickly on account of the children, so that, due to the hasty consumption of the meal, they will not sleep and they will inquire into the meaning of this unusual practice.
It was taught in a baraita: They said about Rabbi Akiva that in all his days he never said to his students that the time had come to arise from their learning in the study hall. Instead, he would continue to teach as long as they were willing to listen. This was true except for the eves of Passover and the eve of Yom Kippur, when he would stop teaching. The Gemara explains the reasons for these exceptions: On the eve of Passover, he would stop on account of the children, so that they would go to sleep during the day, so that they would not be tired and sleep at night. And on the eve of Yom Kippur, he would stop so that his students would remember to feed their children.
The Sages taught: A man is obligated to gladden his children and the members of his household on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival, you, and your son, and your daughter, and your manservant, and your maidservant, and the Levite, and the stranger, and the fatherless, and the widow that are within your gates” (Deuteronomy 16:14). With what should one make them rejoice? With wine.
Rabbi Yehuda says: One should enable each member of his household to rejoice with an item that pleases them, men with what is fit for them and women with what is fit for them. Rabbi Yehuda elaborates: Men with what is fit for them, i.e., with wine. And as for the women, with what should one cause them to rejoice? Rav Yosef teaches: One should delight them with new clothes, in Babylonia with colored clothes and in Eretz Yisrael with the pressed linen clothes that are manufactured there.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: When the Temple is standing, rejoicing is only through the eating of sacrificial meat, as it is stated: “And you shall sacrifice peace-offerings and you shall eat there and you shall rejoice before the Lord your God” (Deuteronomy 27:7). And now that the Temple is not standing and one cannot eat sacrificial meat, he can fulfill the mitzva of rejoicing on a Festival only by drinking wine, as it is stated: “And wine that gladdens the heart of man” (Psalms 104:15).
Rabbi Yitzḥak said: The vessel used for measuring brine [moraysa] that was in Tzippori was the same volume as the log in the Temple, and with it the Sages would measure the quarter-log of Passover. They would fill this vessel and then divide the liquid it contained into four equal parts. The result was one quarter-log, which is the minimum measure of wine for the four cups on Passover and for certain other halakhot. Rabbi Yoḥanan said: The old eighth measure that was in use in Tiberias was greater than this eighth measure by one quarter-log, and with it we measure the quarter-log of Passover. When the old measure is filled and poured into the newer version, the amount left in the original vessel is one quarter-log.
Rav Ḥisda said: The quarter-log measurement of the Torah is two fingerbreadths by two fingerbreadths in volume, by the height of two fingerbreadths and one half fingerbreadth and one-fifth of a fingerbreadth. This statement is as it was taught in a baraita concerning a ritual bath, about which the verse states: “And he shall bathe all his flesh in the water” (Leviticus 15:16), from which the Sages expounded: This phrase teaches that there should be nothing interposing between one’s flesh and the water. The expression “in the water” indicates that the verse is referring to a specific body of water, i.e., in the water of a ritual bath. The phrase “all his flesh” teaches that one must immerse in water that his whole body can enter at once. And how much is that?
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.