ש"פ נח צב"ר, וואַרשא.

קגצהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה⁵¹⁰, ופי' צהר הוא אור וכמארז"ל (סנהדרין דק"ח ע"ב) א"ר יוחנן אמר לו הקב"ה לנח קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים, ואל אמה תכלנה מלמעלה דבהכי הוא דקיימא, והיינו דעיקר הכוונה שיהי' בהתיבה אור, דזהו צהר תעשה לתיבה ופי' קדרש"י⁵¹¹ י"א חלון וי"א אבן טובה המאירה להם, והיינו דאופן גילוי האור בהתיבה הוא בשני דרכים, ע"י חלון או ע"י אבן טובה, והמכוון בשניהם א' הוא שיהי' אור, וזה שייך לאחר שנגמר בנין התיבה, א"כ מהו השייכות דצהר תעשה לתיבה אל מ"ש אח"כ ואל אמה תכלנה מלמעלה, דזהו לכאו' מה ששייך בגוף ועצם בנינה של התיבה, דאופן בנינה הוא ג' מאות אמה ארך חמשים אמות רוחב ושלשים אמות קומה⁵¹² ואל אמה תכלנה כו', ומהמשך הענין משמע דזה מה שצהר תעשה לתיבה הוא מפני ובכדי שיהי' ואל אמה תכלנה מלמעלה, דמובן מזה שיש בחינה ומדריגה שנקראת אמה וכל ענין הצהר הוא לעלות ולהגיע לבחינה ומדריגה זו, וצ"ל מהו מדריגה זו ומהו אומרם ז"ל דבהכי (היינו בבחי' ומדריגת אמה) הוא דקיימא. והנה ידוע דתיבת נח הם האותיות דתורה ותפלה וצהר תעשה לתיבה שצריכים להמשיך אור בהתיבת דתורה ותפלה, וכמו שאמר מורינו הבעש"ט נ"ע⁵¹³ בפירוש הכתוב⁵¹⁴ בא אל התיבה שצריכים ליכנס ולהתדבק בתיבות התורה והתפלה, וצ"ל השייכות דצהר תעשה לתבה אל מ"ש אח"כ ואל אמה תכלנה מלמעלה.

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל דתכלית הכוונה בבריאת והתהוות היש בסדר והדרגה הוא בכדי שיהי' ביטול היש לאין ואשר ביטול זה יהי' ע"י עבודת התחתונים, וכללות ההשתל' נבחן בג' מדריגות כוללים שהם תלת עלמין, עולמות הא"ס שלמעלה מאצי', עולם האצי', ועולמות בי"ע, וכן בענין התהוות היש הוא חומר צורה ותקון, וגם אפילו באור הנה מתחלת התהוותו עד שהוא נעשה מקור לדבר מה יש בו ג' מדריגות, וכן אפילו בלפני הצמצום עליית הרצון להיטיב לברואיו וההשערה בכח הכללי, וטעם בריאת היש באופן כזה דוקא בכדי שיהי' ביטול היש ע"י עבודה, ובכללות הם התלת עלמין, פרצוף א"ק אדם דבריאה דכללות, דהגם שהוא התחדשות לגבי לפני הצמצום, אבל הוא עוד סתום ונעלם מצ"ע, וזהו לא אסתכיל בי', ופרצופי עקודים ונקודים, אדם דיצי' דכללו', שהם גילוי יותר מכמו אדם דבריאה דכללות, ומ"מ הוא בבחי' העלם עדיין, והוא בחי' ולא אתיידע בי', שהוא סתום לגבי המקבלים, ועיקר הגילוי הוא באצי', ולכן נק' אדם דעשי' דכללות, ודא הוא דקוב"ה אשתמודע מיני', דע"י אצי' אנו יודעים כללות ענין האוא"ס ב"ה, וע"י הכלים דאצי' בא האור והגילוי גם בבי"ע.

מא) והנה עלמא תליתאה ההוא עלמא תתאה מינייהו דאשתכח בי' פרודא, הנה כפי שנת"ל⁵¹⁵ הכוונה על עולמות בי"ע הפרטים, וזהו הג' בחינות שבהם קהנבחן כללות ההשתל', דעלמא קדמאה ההוא עילאה טמירא דכולא, הכוונה על עולמות א"ס שלפני האצי', ובפרטיות הנה דלא אסתכיל בי' קאי על פרצוף א"ק דהגם דלגבי לפה"צ ה"ה בבחי' התחדשות ונק' אדם דבריאה ע"ש ההתחדשות, אבל הוא בחי' העלם שאינו בגדר גילוי כלל, והוא בחי' סתום בעצם. ולא אתיידע הוא בפרצופי עקודים ונקודים, בחי' אדם דיצי' דכללות, דבכללות הוא בבחי' גילוי מצ"ע אלא שהוא סתום מן המקבלים, וזהו ולא אתיידע, ולכן הנה גם זה בכלל בחי' ההוא עילאה טמירא דכולא, והתחלת הגילוי הוא מעלמא תניינא שהוא עולם האצי' דאיהו קשיר בההוא דלעילא, וכידוע דז"א דאצי' הוא סוף עולמות הא"ס⁵¹⁶, אבל ודא הוא דקב"ה אשתמודע מיני', דעולם האצי' ה"ה בבחי' אורות וכלים, שהאור מתלבש בהכלי והכלי' מכילים את האורות ובהן ועל ידם מגיע האור גם בבי"ע שהם עלמא תליתאה. ההוא עלמא תתאה מינייהו דבי"ע אינו בערך אצי', וכנ"ל דאצי' לגבי בי"ע כמו סובב לגבי ממלא, וישנו פרסא המפסקת בין אצי' לבי"ע, ואצי' הוא עולם היחוד דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד|126, ועולמות בי"ע הוא דאשתכח בי' פרודא. וזהו התלת עלמין שבהם נבחן כללות ההשתל'. אמנם לפי"ז דעלמא תליתאה דאשתכח בי' פרודא הרי אינו בערך כלל לגבי עלמא תניינא דקשיר בההוא דלעילא, ומכש"כ שאינו בערך כלל לגבי ההוא עילאה טמירא דכולא, וא"כ א"מ מהו אומרו תלת עלמין אית לי' לקוב"ה דאיהו גניז בגוי' ה"ה בכל התלת עלמין בשוה. אך הענין הוא דזאת היא תכלית ועיקר העבודה לברר בירורי בי"ע, ואותו אור התענוג שנמשך מעתיק ואריך לאצי' כנ"ל יהי' אור זה נמשך גם בבי"ע, והוא ע"י הבירור וזיכוך בהבירורים דבי"ע לעשותם כלים ראוים לגילוי אור העליון, ועוד יותר דע"י עבודה זו יומשך עצם האור כמו שהוא בשרש שרשו הראשון לפה"צ שלמעלה מכח הגבול וכח הבל"ג. וזהו דכתיב⁵¹⁷ רחבה מצותך מאד, דתורה ומצות הם כלים רחבים לקבל בחי' מאד העליון⁵¹⁸ כמו שהוא כבי' בעצמות א"ס, ושיהיו המצות רחבים לקבל גילוי אור מופלא זה הוא ע"י מא"ד שהוא אד"ם⁵¹⁹, והיינו דהאדם בעבודתו בתומ"צ למטה דוקא הרי משלים כוונה פנימי' ועצמי' זו דפנימי' ועצמי'⁵²⁰ א"ס ב"ה. והענין קוהוא דהנה כתי' (ישעי' מ' כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', דאלה קאי על בריאת שו"א⁵²¹ וכמ"ש⁵²² אלה תולדות השוה"א בהבראם, ונקראו אלה לפי שהן יש ונבראו מבחי' מי שהוא בחי' אין שאינו ידוע ומושג, וזהו הטעם שהבריאה נק' יש מאין לפי שהנברא הוא יש הנראה ונגלה לעין כל, והמקור המהווה הוא בחי' אין שאינו ידוע ומושג. אמנם לכאו' א"מ מפני מה נקרא הבריאה יש מאין, והלא אמיתת ההתהוות הוא מעצמות א"ס דוקא דהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט, וכנ"ל⁵²³ דאמיתת התואר הוא שם בורא, וכתיב|422 כי ממך הכל דכל ההתהוות הוא מהא"ס ב"ה שהוא הבורא ומהווה הכל, והא"ס הוא דוקא בחי' יש האמיתי, דהיינו אמיתת המצאו, וכל מה שנברא ונתהווה הכל בבחי' אין ואפס לגבי' וכולא קמי' כל"ח, וא"כ איך אנו אומרי' שהבריאה נק' יש מאין⁵²⁴. אך הענין הוא דהנה גדול הוי' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר⁵²⁵, דגדולה זו היא גדולה העצמית מה שמופלא ומכוסה, וכנ"ל בענין חכ' דעתיק דגם אפס קצהו אינו נודע, וכנ"ל⁵²⁶ דאנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא, דחכ' דבי"ע הוא בחי' חכ' ידיעא, וחכ' דאצי' הוא בחי' חכים מה שלמעלה מחכ' ידיעא דבי"ע, וחכ' סתימאה היא חכ' נעלמה אבל מ"מ כתיב בה אמרתי אחכמה, דאפס קצהו נודע, אבל חכ' דעתיק הוא מופלא ומכוסה דגם אפס קצהו אינו נודע, וכתיב⁵²⁷ גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו וארז"ל⁵²⁸ אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו, דעיר אלקינו הוא בחי' מל', והיינו דבה ועל ידה דוקא מתגלה בחי' גדולתו העצמית מה שלגדולתו אין חקר. דהנה הוי' הוא בחי' גילוי הקו, וכידוע דהוי' הוא שרש האורות⁵²⁹, ואומר ע"ז גדול הוי' שהוא ג"כ בבחי' בל"ג, וכמשנת"ל|473 דהקו הנה הגם שבא ע"י הרשימו, אמנם זהו מה שהקו הוא קו המדה, אבל בשרשו הוא מהאוא"ס שלפני הצמצום, וזהו גדול הוי' ומהולל מאד בבחי' בל"ג, אבל ולגדולתו זו אין חקר שהוא בחי' העלם ומופלא ומכוסה, וכתיב גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו דאימתי הוא גדול בבחי' גדולתו העצמית כשהוא בעיר אלקינו בבחי' מל' דוקא המהווה מאין ליש בבחי' התחדשות גמורה, דהתהוות זו הוא מכח העצמות דוקא, ומשו"ז הוא ההתרחבו' בבחי' מל' דוקא, וכנ"ל⁵³⁰ דספי' המל' נקראת בכל השמות דצ"ח ובריבוי כעין בל"ג ממש מפני כח העצמות שבה, ונמצא דבבחי' מל' ניכר גדולת העצמות ממש. דהנה קזאי' בס"י⁵³¹ בג' ספרים ברא הקב"ה את עולמו בספר סופר וסיפור, ופי' סופר בוא"ו הוא כותב את הספר, ספר הוא שהסופר כותב בו הסיפור, וסיפור הוא מל' סיפור דברים ומל' מספר, והם ענין א', דסיפור דברים הוא התגלות, וכמו אחד המספר איזה דבר הרי בסיפורו זה מגלה את הדבר מה שלא הי' נודע קודם שסיפר הדבר ההוא, וכן בענין המספר דענינו התגלות, וכמו כאשר סופרים ומונים איזה דבר הוא בשביל לידע את מספרו כמה הוא א"כ ה"ה ג"כ התגלות הדבר, ובד"כ קאי על כללות הע"ס דאצי' שהן בחי' מספר, והיינו מה שנספר ונתגלה מאוא"ס המאציל העליון ב"ה עשר מדרי' פרטיות, והעיקר הוא בבחי' מל', וכידוע דבמל' מתקבצי' האורות עצמיים דאצי', וגם בחי' סיפור דברים הוא בבחי' מל' שהוא בחי' דיבור העליון, והנה מל' דאצי' נעשה כתר ועתיק לעולם הבריאה⁵³², הנה עולמות בי"ע המתהוים מבחי' מל' הם בבחי' סיפור דברים שמספרים ומגלים גדולת הוי', וכמ"ש מה גדלו מעשיך הוי'⁵³³ ומה רבו מעשיך הוי'|427, דמהתהוות הנבראים נראה ונגלה גדולת הוי', הן מגדולי הנבראי' וכמו השמים מספרים כבוד אל|193, וכמא'⁵³⁴ מן אבנא דהוא מתגושש בהון אתון ידעין גבורתו, והן מריבוי הנבראים בריבוי והתחלקות עד אין קץ ושיעור, וכנ"ל דכאו"א הרי יש בו חיות מיוחד וחיותו הוא לפי מזגו ותכונתו, אשר בכ"ז נראה ונגלה גדולתו ית' ויתעלה.

מב) והנה כל מספר וסיפור דברים הוא בא במדה וגבול, שהרי מספר וסיפור דברים הם התגלות, דקודם שסיפר הרי הוא נעלם ובלתי נודע וע"י הסיפור מתגלה, וכן בענין המספר שקודם שספר ומנה הנה הגם דגם אז הוא במספר אבל הוא בהעלם עדיין וע"י הספירה והמנין בא לידי גילוי, וכל התגלות היא בהגבלה באופן כך וכך דוקא, וכן בזה מה שהנבראים מגלים ומספרים גדולת הוי' ה"ה בא באופנים מיוחדים מוגבלים, שהרי אינו דומה הסיפור והגילוי מה שגדולי הנבראים מספרים ומגלים גדולת הוי' לזה מה שריבוי הנבראים מספרים ומגלים מגדולת הוי'⁵³⁵, והיינו דכל הנבראים הנה לפי אופן התהוותם כן הם מגלים גדולת הוי'. וספר הוא מה שבו כתוב הסיפור דברים וכן המספר, דהסיפור דברים והמספר הם בהתגלות כנ"ל, והספר הוא קו המדה שמודד את ההתגלות והוא בחי' העלם. וסופר בוא"ו הוא מה שכותב את הספר, והיינו שהוא המקור שממנו נמשכו שניהם הספר והסיפור. ויובן זה עד"מ הסופר שכותב איזה אותיות, הרי יש כאן ב' ענינים, הא' כשכבר גמר וכתב האותיות והם כתובים ע"ג הנייר שאז הנה האותיות נמדדו באותה המדה שמדדם והם מוגבלים אז בפו"מ, באופן שאינו שייך בזה שום שינוי כלל, והב' הוא טרם כתבו את האותיות ע"ג הנייר, רק שמצייר בדעתו וחושב איך לכתוב אותם. דהנה ידוע דבכתיבת האותיות הרי יש בזה חילוקי אופנים, והגם קחדבגוף ועצם צלם דמות תבניתם של האותיות אחד הוא, ומ"מ הרי יש אתוון רברבין אתוון בינונים ואתוון זעירין, וכאשר עוד טרם אשר כתב האותיות ע"ג הנייר ה"ה חושב ומצייר בדעתו איך לכותבם ובורר לו דרך שבדרך זה יכתוב האותיות, הרי באמת הנה בכח כבר נגבלו האותיות איך יהיו ולא ישונה מדרך זה שמדד בדעתו, רק שעדיין לא באו לכלל מדידה בפו"מ רק שהם בכח עדיין, ובחינה זו היינו אותו הדרך שבירר לו הסופר שבדרך זה יכתוב ולא ישנה הנה הוא נק' מודד לפי שהוא מודד הגבלת האותיות, שהרי האותיות יהיו נכתבים לפי אופן הדרך שבחר לו, והוא נק' קו המדה שמודד את האותיות. וכמו עד"מ קנה המדה שמודדין בו איזה סחורה וכמו מדת אמה, הנה הסחורה המדודה נקראת מדה בדוגמת דבר כמו האותיות לאחר אשר כתב אותם והם כתובים על הנייר ומוגבלים בציור מדוד, והאמה עצמה היא קו המדה שמודדת את הסחורה היא כמשל הסופר שבחר לו דרך ואופן איך לכתוב האותיות שהדרך ההוא מודד האותיות בדוגמת דבר כמו קנה המדה שמודד את הסחורה, וכשם שהמדה עצמה לא תשתנה ולא תוכל להשתנות שהרי כבר היא מוגבלה במדת אמה, הנה כמו"כ הרי הדרך הזה שבחר לו הסופר לכתוב האותיות לא ישתנה, וכשם שבהאמה הרי באפשרו רק למדוד כמה אמות סחורה בזה אחר זה אבל בכל אמה לא יהי' יותר מאמה, הנה כמו"כ הגם שהוא מודד האותיות מ"מ לא ימדוד אלא באופן א' דוקא, דהיינו דלפי אופן וערך מזיגתו ותכונתו ככה ממש ימזוג מזיגת האותיות ותכונתם. אמנם הסופר הכותב את האותיות הנה קודם שבא לכתוב הנה אז יוכל לבחור לעצמו איזה אופן ודרך שחפץ לבחור לו בכתיבת האותיות באופן גדלם ואופן כתיבתם לפי שהוא המקור לקו המדה, והיינו להיות שהוא העושה את קו המדה הרי יכול לעשותה כחפצו וכפי רצונו שימדוד באופן כך או באופן כך מפני שאינו מוגבל עדיין גם במדידה בכח, והגם שהוא מוגבל בתמונת האותיות וציורם, דלעולם לא יוכל להשתנות צורת האותיות ותמונתם, ובמילא הרי לא ישתנה גם התוכן פנימי של האותיות, שזהו הסיפור דברים מה שהם מספרי' וכן ההוראה שהוא המספר, דכל אות ואות יש לו תמונה מיוחדת דהתמונה ההיא לפי תוכנה הפנימי של האות וההוראה שלו⁵³⁶, וכמו אות אל"ף דתמונתו ב' יודי"ן וקו הוא"ו באמצע⁵³⁷ דצורת תבניתו מורה על איזה ענין פנימי⁵³⁸, וכמו שאמר רבינו הזקן נ"ע⁵³⁹ דיו"ד למעלה ויו"ד למטה וא"ו באמצע זהו תמונת א', וביאורו דישראל נקראים בשם יו"ד וכמא'⁵⁴⁰ אינו אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודאי אנא, דכל ישראל נקראים בשם יו"ד, יו"ד למעלה הוא עצם הנשמה, יו"ד למטה הוא הארת הנשמה שמלובש בגוף, והוא"ו הוא הקו המחברם שהוא העבודה קטבתומ"צ. והנה לכאורה הרי תוכן פנימי זה הוא בשוה באות גדול או קטן, וכן בענין המספר דאות א' מורה על מספר א' הנה לכאו' הוא שוה בכל האותיות. אמנם באמת הנה גם אם עצם וגוף המספר שהוא אחד לא ישתנה, אבל ענינו הפנימי משתנה, דבמספר א' יש בו כמה מיני אחדות, אחד ביחידות, בעשיריות, במאות, אלפים ורבבות, וכמו אלף אחד ריבוא אחד, והגם דהמספר אחד הוא בכולם בשוה, ומ"מ הרי אינו דומה האחד דמאה ואלף להאחד דריבוא. וכן הוא גם בתמונת ציור האות דהגם דגוף ועצם התמונה אינו משתנה בעצם מהותו אבל מתחלק הוא בתוכנו הפנימי, וכמו הא' זעירא דויקרא אל משה⁵⁴¹ וא' רבתי דאדם שת אנוש⁵⁴², וכדאי' בזח"א דרל"ט ע"א ויקרא אל משה הכא אל"ף זעירא אמאי בגין דהאי קריאה לא הוה בשלימו, מאי טעמא דהא לא הוה אלא במשכנא ובארעא אחרא בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא כו', אדם שת אנוש, אדם שלימו דכר ונוק'⁵⁴³. וזהו הטעם מה שמתחילין ללמוד עם התינוקות בספר ויקרא, נוסף על הטעם דיבואו טהורים ויתעסקו בטהרות⁵⁴⁴, להורות דזהו עבודת האדם לעשות מאלף זעירא אלף רבתי⁵⁴⁵, והיינו דע"י עבודתו ימשיך בחי' עצם האור כנ"ל, דהסופר הכותב את האותיות דאינו מוגבל עדיין גם במדידה בכח יכול הוא לבחור דרך ואופן במדידת האותיות כחפצו, בדוגמת דבר כמו קודם שעושה את קו⁵⁴⁶ המדה למדוד בה את הסחורה הרי יכול לעשותה אמה כפולה ומשולשת או דהאמה גופא היא באמת איש⁵⁴⁷, א"כ הרי יש כאן ג' ענינים, הא' הדבר הנמדד או האותיות הכתובים, הב' קנה המדה שכבר הוגבל מדתו בכח למדוד, וכן האותיות המצויירים והמדודים במחשבתו בפועל, וכנ"ל⁵⁴⁸ דהרהור הוא מעשה שבמחשבה וכבר בחר לו דרך ואופן בכתיבת האותיות, והג' המודד טרם שעשה קנה המדה או הסופר קודם שבחר לו דרך ואופן כתיבת האותיות, דהגם שגוף ועצם המדה או גוף תמונת תבניתם וצורתם של האותיות אינם משתנים אבל הם עוד טרם שבאו במוגבל גם בהמדידה שבכח ויכולים להשתנות באופני' שונים. וכן הוא בכלים המקבלים שיש בהם כלים בעלי מדות שונות, וכמו לוג קב וסאה הרי יש בהעושה אותם ובהם ובפעולתם ג' דברים, הא' הוא המים היין והשמן הנמדד בהם שהם נק' מדה לפי דבזה שהם נמצאי' באחד מג' כלים הללו או שעברו על ידם ה"ה כבר מדודים במדת לוג קב או סאה, והב' הם כלי המדה המודדים והם הלוג והקב והסאה שהם המודדים המים היין והשמן, והגם שיכולי' למדוד הרבה ומ"מ הרי לעולם לא יוכלו למדוד באופן אחר קיזולת כפי ערכם ותכונתם, והיינו שהסאה תמדוד דוקא סאה ולא קב ולוג, והקב ימדוד קב דוקא ולא סאה ולוג, והוא להיות דערך מדתם אינו אלא כפי רצון העושה אותם, והוא הנק' מקור קו המדה, והיינו מי שעושה את הכלי כמו הסאה וכו' שבו תלוי אופן ושיעור המדידה בכל כלי וכלי.

מג) והנה הדוגמא מכ"ז יובן למעלה בהג' בחי' ספר וסופר וסיפור, דסיפור בכלל הם הע"ס דאצי' בכלל, ועולמו' ונבראים דבי"ע בפרט להיות דכבר באו בהתגלות בבחי' מספר ידוע ומוגבל באופן כך וכך דוקא, וכמו בעולם האצי' שהם בחי' ע"ס באורות וכלים מוגבלים במספר עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר⁵⁴⁹, וכנ"ל⁵⁵⁰ דהנה למעלה מאצי' הרי הכל הוא בבחי' העלם עדיין, דלא מיבעי עקודים נקודים שהם בבחי' העלם, אלא אפי' עתיק ואריך שהם כתר דאצי' והם אור פרטי דאצי' ומ"מ ה"ה בבחי' העלם עדיין, והתחלת הגילוי הוא מאצי' שהם או"כ מוגבלים, דספי' החכ' הוא באופן כזה וספי' הבינה היא באופן כזה וכן בכל ספי' וספי' בפרט, ובפרט בעולמות בי"ע שהן בבחי' מדה וגבול שכאו"א מוגבל בעצמו ומחולק מזולתו, וממילא הנה בסיפור דברים שהן מגלים גדולת הבורא הוא ג"כ בבחי' מדה וגבול לפי אופן התהוותם, והמדידה היא ע"י קו המדה, והיינו גילוי אור הקו שנמשך מאוא"ס ב"ה שהוא בחי' הקו המודד מדידת האורות והכלים בכל עולם ועולם לפי ערכו, דכללות כולם הם יציאה אל הפועל מכמו שהוא במחה"ק דא"ק, וכנ"ל דהספר אשר בו כתוב הסיפור דברים והמספר הוא הנותן מדה בההתגלות, אבל הוא עצמו הוא בהעלם, וכן הוא בפרצוף א"ק דהגם שמחה"ק דא"ק הוא כפי אותו האופן שבא בגילוי אח"כ בעולמות, וכנ"ל בההפרש שבין מחה"ק דא"ק לההשערה בכח כמו שהיא בהאוא"ס ב"ה שלפנה"צ, ומ"מ הרי פרצוף א"ק הוא בחי' העלם עדיין שהוא סתום מצ"ע ואינו בגדר גילוי כנ"ל, ועם זה הוא הספר הנותן מדה בהתגלות, אשר בכל הגילוים האלו הוא המשכת ענג ורצון העליון דפנימי' ועצמות א"ס שחפץ בבריאת העולמות, וכמא'|73 נתאוה הקב"ה להיות לו ית'|132 דירה בתחתונים, כפי אשר בא בבחי' סופר הכותב את האותיות, בחי' כח הגבול שבא"ס ב"ה, וכנ"ל שהוא שרש התחלת היש בסדר והדרגה כנ"ל שיהי' ביטול היש ע"י עבודה דוקא, וטעם הדבר הוא לפי דהביטול דבי"ע הוא ביטול גבוה ונעלה הרבה יותר מהביטול דאצי' ושלמעלה מאצי'. דהנה ידוע דבענין הביטול הרי יש ב' בחינות ומדריגות, הא' הביטול דכולא קמי' כלא חשיבא⁵⁵¹, והב' הביטול דאין עוד מלבדו⁵⁵², דהביטול דאין עוד מלבדו הוא למעלה הרבה יותר מהביטול דכולא קמי' כל"ח⁵⁵³.

קיאדהנה הביטול דכלא חשיבא הרי אין זה הביטול דהעדר המציאות לגמרי, דאם הי' בבחי' העדר המציאות לגמרי אז הרי אינו שייך כלא חשיבי, דהרי אין כאן שום מציאות כלל שיאמר עליו כלא כו', אלא דהביטול דכלא חשיבא הוא בחי' העדר תפיסת מקום, והיינו דבעצם הוא איזה מציאות לעצמו אלא דלגבי שלמעלה ממנו אינו תופס מקום ובטל אליו, וכמאמר⁵⁵⁴ כ"ע אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עה"ע, דאוכם הוא שחרות וביטול בבחי' העדר תפיסת מקום לגמרי לגבי עה"ע, ומ"מ הוא אור צח ואור מצוחצח אלא דקדם עה"ע הוא אינו תופס מקום, וזהו"ע אוכם שהוא העדר האור. והמשל בזה כמו שרגא בטיהרא, דהנר ענינו להאיר, והגם דנר אינו דומה לאבוקה ומ"מ ה"ה אור המתפשט להאיר מסביב לו, וגם כשאינו מאיר באור גדול ומ"מ הוא נראה גם למרחוק, ובאור היום הנה אז לא זו בלבד שאינו מאיר אלא דגם אינו נראה כלל, ועם היות שאינו מאיר ואינו נראה הרי אין זה שאינו במציאות כלל, אלא דלגבי אור היום אינו תופס מקום ובטל, וכן הוא בהביטול דכולא קמי' שהוא מציאות אלא שבטל, וזהו כלא בכף הדמיון ולא לא ממש⁵⁵⁵, ועוד זאת דהביטול דכולא קמי' כלא הוא בדבר וענין שיש לו איזה שייכות עכ"פ, והיינו דכאשר בכללותו יש לו ערך ושייכות ועם זה הוא בטל שייך לומר דאינו תופס מקום, אבל בדבר שאין לו ערך ושייכות כלל הלא אי אפשר לומר ע"ז הענין דהעדר תפיסת מקום כלל, וכמו שאינו שייך לומר דזבוב ואבן אינו תופס מקום לגבי אדם שהרי אינו מערכו ומהותו כלל, כ"א במין האדם גופא הרי שייך לומר דאדם קטן אינו תופס מקום לגבי אדם גדול להיותו ממהותו, אבל בזבוב ואבן אינו שייך לומר גם הענין דהעדר תפיסת מקום. והדוגמא מזה יובן למעל' דכולא קמי' כל"ח שייך בהמדריגות דאור להיות האור הוא בבחי' מציאות עכ"פ, וכמו אור צח אור מצוחצח הנה לגבי למעלה ממנו שייך לומר דאינו תופס מקום לגבי' והוא בטל בהביטול דכלא, אבל לגבי העצמות הרי האור אינו בערך כלל להיות בהעדר תפיסת מקום וכמשל הנ"ל, אמנם הביטול דאין עוד הוא שלא יש שום מציאות כלל מלבדו, עס איז גאָר ניט פראַן נאָך קיין זאַך כלל, הנה ביטול זה הרי אינו שייך באור שהוא מציאות עכ"פ ושם הוא הביטול דכלא, והביטול דאין עוד הוא בהנבראי' שלמטה דוקא, וכנ"ל דהנבראים אינם שום מציאות כלל לעצמן וכל מציאותם הוא העצמות ובמילא הרי הביטול הוא בבחי' אין עוד מלבדו, דביטול כזה אין בכל העולמות דבכולם הוא הביטול דכלא רק בנבראים דבי"ע בכלל ועולם התחתון בפרט הוא הביטול דאין עוד. וזהו אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו, דאתה הוא בחי' העצמות ית' ויתעלה, הראת לדעת דוא האָסט אָנגיהייבין אַז מיא זאָל דיך קאָנען ויסין⁵⁵⁶, והידיעה הוא כי הוי' הוא אלקים, דכ"ז הוא מראשית ההתגלות דכח הבל"ג שבא"ס שלפה"צ עד הגילוי דאצי', ותכלית הכל הוא בכדי שיהי' הביטול דאין עוד מלבדו, וביטול זה הוא למטה דוקא. והנה אמרז"ל⁵⁵⁷ (הובא קיבבילקוט⁵⁵⁸ רמז רס"ט) אין עוד|552 אפילו בחללו של עולם, וידוע⁵⁵⁹ דחללו של עולם הו"ע הרשימה, וכנ"ל דהתחלת התהוות מקור למקור ליש הוא מהרשימה, ולכן הנה משם הוא התחלת הביטול דאין עוד, דלהיות דהביטול דאין עוד הוא בהיש דוקא.

מד) ובזה יובן מה שאנו אומרים בנוסח התפלה והאופנים וחיוה"ק ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים, דהאופנים עבודתם ברעש והשרפים עבודתם שלא ברעש, דהאופנים משיגים דהתהוות היש הוא מעצמות אוא"ס ב"ה א"כ הרי הביטול שלהם הוא הביטול דאין עוד, דזהו ההפרש בין שרפים לאופנים⁵⁶⁰ דשרפים משיגים דאוא"ס ב"ה קדוש ומובדל מהעולמות והעולמו' אינם תופסים מקום לגבי העולמות⁵⁶¹, וכמ"ש⁵⁶² לך הוי' הגדולה וכו' דבטלי' בתכלית, ואופן ביטולם הוא בבחי' וכולא קמי' כל"ח, והאופנים משיגים כי גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו, שמשיגים כח הא"ס המהוה ושהמציאות המתהווה אינו שום מציאות כלל, ומזה הוא הרעש שלהם, והיינו שמשיגים שהאמת הוא היפך ממה שנראה לעינים, דלעינים הרי היש נראה למציאות דבר מה ובאמת אינו מציאות לעצמו כלל והוא בטל בתכלית, והביטול שלו הוא במדריגה היותר עליונה והוא בחי' אין עוד מלבדו, ומזה הוא הרעש וההתפעלות הגדולה של האופנים. וכמו עד"מ למטה באדם הנה כאשר האדם משכיל איזה השכלה ומשיגה ה"ה מתפעל ע"ז, וכאשר ההשגה וההשכלה היא מוסתרה ביותר וכמו החידה⁵⁶³ שצירופי האותיות שלה מכילים בתוכה פי' אחר לגמרי מכמו שהוא באמיתתו, הנה כאשר המשכיל השיג את זאת ורואה כי מה שנראה לעינים הוא היפך האמת, אז הנה מפני גודל ההתפעלות יצעק בקול גוואַלד עס איז ניט אַזיי ויא איהר זעהט. וכן הוא באופנים שמשיגים ורואים דמה שנראה לעינים שהוא יש ומציאות הוא היפך האמת שהוא בטל בתכלית ואינו מציאות לעצמו כלל, הנה מזה הוא גודל ההתפעלות שלהם ברעש גדול ואומרי' ברוך כבוד הוי' ממקומו⁵⁶⁴, דכבוד הוי' הוא בחי' מל' המהווה בכח הא"ס כנ"ל, אמנם ההתהוות בפועל הוא בדרך הסתר והעלם הבורא מהנברא, ולזאת הם אומרי' ברוך כבוד הוי' ממקומו העצמי ושיתגלה האמת כמו שהוא ושיהי' הביטול דאין עוד בגילוי. וזהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, דמרום ענינו עומק רום בהבחי' ומדרי' היותר עליונה בהאוא"ס ב"ה שלפה"צ, וראו דמי ברא אלה, ותכלי' כל ענין הבריאה להיות העבודה בעבודת הבירורים להשלים הכוונה הפנימית דעצמות א"ס להיות לו ית' דירה בתחתונים ע"י עבודת התחתונים דוקא. והנה שאו מרום עיניכם ר"ת שמע⁵⁶⁵, קיגדבכדי שיהי' שאו מרום עיניכם עד רום כל המדריגות הוא ע"י העבודה דתפלה. דהנה תפלה הרי לבד זאת דכל הקיום בעסק המצות ועסק התורה הוא ע"י תפלה דוקא, וכמ"ש בסש"ב⁵⁶⁶ דאהוי"ר הן מקור לרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, וכן בעסק התורה שיהי' בחיות ואור, אַז עס זאָהל זאַיין מיט אַ לעבעדיקאַייט און מיט אַ ליכטיקאַייט, הוא ע"י העבודה דתפלה דוקא, ולכן הרי התפלה נמשלה לחוליות השדרה שמעמידים כל הגוף⁵⁶⁷, להיות כי התפלה הוא קיום הידיעה וההשגה שמשיג באלקות, והיינו דכל דבר ידיעה והשגה באיזה ענין אלקי שהוא לומד הנה כאשר הענין ההוא נחקק ונרגש במוחו ולבו בעת התפלה אז הוא קיומו, אבל בלעדי העבודה דתפלה נשכח ונאבד הענין אצלו, וכל יגיעתו בלימוד בידיעת אלקות הוא לריק ח"ו. וזהו דכתיב (משלי יז טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה (ללמוד תורה, רש"י) ולב אין (ואין בלבו לקיימה, רש"י), והיינו דגם אם מייגע את עצמו לקנות חכ' וידיעה בלימוד, אבל אם אין הדברים נחקקים במוחו ולבו בעבודה שבלב זו תפלה, הרי נאבד אצלו הענין לגמרי במשך זמן מה, דהלימוד מצ"ע הוא רק ידיעה חיצונית היינו כדבר שחוץ ממנו וכמו דבר הזר לו, דער ענין איז אים פרעמד און ואַייט פון אים, און ער איז ואַייט פון דעם ענין, וע"י העבודה דתפלה שמתבונן בהענין המושג בכל פרטי חלקיו שבזה ה"ה מתקרב אל הענין והענין נעשה קרוב אליו, ער וערט נעהענטער צוא דעם ענין ביז ואַנען אַז דער ענין וערט זאַיין ענין ומעמיק דעתו בהענין אייף צוא פאַרשטיין און דער הערין דיא געטליכקאַייט ואָס אין דעם ענין איז, ופרטי הענין נחקקים במוחו ולבו, ובמילא הרי בכל הנהגותיו ועניניו גם בעניני העולם נרגש פעולת הענין ההוא, והיינו שפועל גם על הנה"ב שבו בבירור וזיכוך מדותיו, דידוע⁵⁶⁸ דבהנה"ב בכלל הרי יש בו ג' חלוקות כללות⁵⁶⁹ שהם שור כשב ועז, דעז הוא עז שבבהמות בתקיפות וחוזק ביותר דטבעו הוא שאינו ניזוז ממקומו כלל משום דבר, ואינו מתפעל משום דבר, ואף גם זאת שאינו ניכר בו שום תנועת עזות ותוקף כ"א עומד חזק במקומו בלי שום הזזה בעצמו, ורק כאשר נוגעים בו לפעול עליו איזה דבר אז ניכר תקפו וחזקו שאינו מתפעל משום דבר, ושור טבעו שמראה תוקפו לנצח ולבעוט, וכשב טבעו רך ובנקל לפעול עליו, ובפרטיות הרי יש בזה כמה חילוקי מדרי' בהנה"ב אשר בשביל זה הוא תכלית ירידת הנשמה בגוף בכדי לברר את הנה"ב לזכך את המדות טבעיים, והוא ע"י העבודה דתפלה שהוא סולם ההתקשרות⁵⁷⁰ שמקשר את התחתון ביותר עם המדרי' היותר עליונה עד רום המעלות ושעי"ז נשלם הכוונה העליונה הפנימיות דפנימיות ועצמות אוא"ס ב"ה.

וזהו צהר תעשה לתיבה, דקאי על תיבות התפלה והתורה שצריכים להמשיך בהם האור כדי שתהא מאירות לכם, ובאופן הובאת והמשכת האור הנה יש בזה קידמדרי' חלוקות אם ע"י חלון או אבנים טובות ומרגליות, ותכלית ועיקר הכל הוא בכדי אשר ואל אמה תכלנה מלמעלה, דאמ"ה ר"ת אלקינו מלך העולם⁵⁷¹, והיינו דתכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות הוא שיושלם הכוונה העליונה שע"ז הי' ענין הצמצום ורשימו כמבואר בארוכה דזהו אמה שהיא המדידה דשיער בעצמו בכח וכו', וזהו סמיכות ענין דצהר תעשה לתבה אל ואל אמה תכלנה מלמעלה שתושלם הכוונה העליונה דזהו דבהכי קיימא, שזהו תכלית כל ענין הבריאה.

-------------------- * --------------------