ש"פ בראשית, תרצ"ב, אָטוואָצק.

צגבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ⁴⁵⁹, וארז"ל (ר"ה דל"ב ע"א) ר"י אמר (דאמירת עשרה פסוקי מלכיות בר"ה הוא) כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם|106, הי נינהו, ויאמר דבראשית (ויאמר יהי אור⁴⁶⁰, יהי רקיע⁴⁶¹, יקוו המים⁴⁶², תדשא הארץ⁴⁶³, יהי מאורות⁴⁶⁴, ישרצו המים⁴⁶⁵, תוצא הארץ⁴⁶⁶, נעשה אדם⁴⁶⁷, אעשה לו עזר⁴⁶⁸), תשעה הוו, בראשית נמי מאמר הוא (ואע"ג דלא כתיב בי' ויאמר יהי שמים, כמאן דכתיב דמי, דבאמירה נמי איברי ולא בידים, רש"י) דכתיב⁴⁶⁹ בדבר ה' שמים נעשו. והנה השמים והארץ הם הנבראים הכוללים, דאת⁴⁷⁰ השמים כולל כל צבא השמים ואת הארץ כולל כל צבא הארץ⁴⁷¹, והיינו דהשמים והארץ הם נבראים כוללים, למה⁴⁷² נשתנה בריאתם מבריאת שאר הנבראים, דכל הנבראים הנה התהוותם הוא באמירה, והנבראים הכוללים לא נבראו באמירה מפורשת אלא שהוא בא ברמז דבראשית נמי מאמר הוא, דהמובן מזה דהבריאה צריכה להיות במאמר דוקא, אמנם להיות דהשמים והארץ הם נבראים כוללים, הנה הגם דגם הם נבראו במאמר כמו שאר הנבראים, ומ"מ נשתנו בזה שאינו מאמר מפורש ומפורט אלא דבראשית נמי מאמר הוא, דכתיב בדבר ד' שמים נעשו. וצ"ל מפני מה לא נאמר מפורש ויאמר אלקים יהי שמים וגו', ומה המעלה בזה שנאמר ברמז דבראשית נמי מאמר הוא. אך הענין הוא דהנה אי' ברמב"ן עפ"ז|459 וז"ל הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת, ואין אצלנו בלה"ק בהוצאת היש מאין, אלא לשון ברא, ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה הוה מן האין התחלה ראשונה, אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון הנקרא היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה ממנו, כי ממנו המציא הכל, והלביש הצורות ותיקן אותם, צדעכ"ל. הרי שביאר דהוצאת יש מאין ואפס המוחלט נקרא בשם בריאה, ואשר היא הנמצא מן האין הרי אין זה דאופן התהוותו של היש הוא דהיש הגמור מתהווה מן האפס המוחלט, אלא שיש בזה סדר והדרגה, דתחלה הוא יסוד דק שאין בו ממש רק שהוא כח ממציא, ויש בו ב' ענינים, הא' שמוכן לקבל הצורה, והב' שמוכן לצאת מן הכח אל הפועל, ואחר שברא הקב"ה את היסוד הדק שהוא החומר הראשון הנה לא ברא דבר, אלא מכאן והלאה יצר ועשה, והכל הוא מן החומר רק מה שהוא ית' הלביש את הצורות ותיקן אותם.

ולהבין כ"ז ילהק"ת מנת"ל דרשימה הוא רושם בעלמא, וכמו שהאריך הפרד"ס|355 שהוא רק היציאה מאינו לישנו, שאין הישנו עיקר אלא שהעיקר הוא מה שאין זה אינו, ונת' שהוא כעין תואר השלילה שהוא התואר האמיתי, דשלילה הוא מה ששוללים כל מה שהוא העדר והיפך, וכמו ביכולת העצמות ששוללי' כל מה שהוא העדר היכולת ובמילא הוא ית' יכול, ובכלל הן שלילת ההעדר הוא גם היכולת דהשתל', דיכולת דהשתל' הוא בפרטים, והוא היכולת דכח ויכולת העצמות בהפכים, והוא יכולת היכולת, וכן הוא בתואר ששוללים החכ' דהשתל' שאינה חכ', ונת' דיש שכל הנעלם, אבל אמרתי אחכמה, דאפס קצהו נודע, אבל שכל מופלא הנה גם אפס קצהו אינו ידוע כלל לפי שאין לנו מושג בלא מקום ולא זמן, כי הענין דבלי מקום יש לנו קצת מושג מפני שדוגמתו ישנו גם בכחות הנפש, וכמו שכל רצון ומח' שהם במקום א' הרי מזה אנו יודעים שישנו בלי מקום, והוא רק בידיעה בלבד, אבל מהו אין אנו יודעים, וכ"ז הוא בלי מקום דנבראי', אבל לא מקום ולא זמן דאלקות בלתי מושג לנו ומופלא מאתנו, הנה כן הוא בחכ' דאצי' שמופלא חכ' דעתיק, וכשם שזה מה שמופלא מאתנו הוא מופלא גם מן מקור השכל שהוא כח המשכיל, הנה כן הוא גם באצי' שמופלא גם מבחי' ח"ס, וכשם דטעם הדבר מפני מה חכ' דאצי' מופלא משכל אנושי ומחכ' דבי"ע לפי דשכל אנושי מוגדר בהגדרת הזמן ומקום, הנה כמו"כ מה שמופלא חכ' דעתיק מחכ' דאצי', לפי שחכ' דאצי' מוגדרת בגדר החכ' שהוא גדר האור וגדר הגילוי, ובמילא מוגדרת גם בגדר נקודה, משא"כ חכ' דעתיק, ולהיות שאינה מוגדרת בגדר האור לכן גם אינה מוגדרת בגדר הגילוי, וא"כ אינה מוגדרת בגדר נקודה, וכשאינה נקודה היא בבחי' מרחב, ומרחב עצמי, דכ"ז אנו יודעים אבל אין זה מה שאנו יודעים מהו, ולכן הנה תוארי השלילה היא ידיעה גדולה ורחבה במאד ובה יגיע האדם לידי מעלות נשגבות בהשכלה והשגה כנ"ל, והם תוארים אמיתים כלומר קרובים אל העצם יותר מכמו תוארי החיוב.

לז) והנה כ"ז הוא בהמדרי' שאחר הצמצום, והיינו שבהשגת הגילוים דאוא"ס ב"ה יש ב' בחי' ומדריגות, שהם השגת החיוב והשגת השלילה, אשר גם בזה הנה תוארי השלילה הם התואר האמיתי, אשר מזה יובן במכש"כ כמו שהוא בהבחי' שלפני הצמצום דאינו שייך כלל הידיעה בדרך ואופן השגת החיוב, והיינו במהות הדבר כנ"ל, כ"א השגת השלילה, דכל מה שהוא בגילוים אינו שייך בהעצם, וזהו דרשימו הוא כח הגבול שבא"ס הוא רק שהוא רושם בלבד, וכמו ענין השלילה צהשאינה לא דבר אבל עם זה הרי אינו דבר, אמנם ברושם זה יש יתרון גדול מה שהוא משלים הכוונה העליונה וכנ"ל, א"כ ה"ה מציאות דבר ומציאותו היא הכוונה עצמה, וענין מציאותה מה שהיא כלי אל המכוון של כוונת המכוין ית', אשר בזה היא כעין ענין כלי שהיא מגבלת את האור הבל"ג, והיינו דהאור הבל"ג יבא במדה וגבול כנ"ל, לכן הוא שרש ומקור להתהוות הכלים, ומהאי טעמא נקראים כלים דאצי' חומר לפי דשרש התהוותם הוא מהרשימו, והגם דמהתעבות האור נעשה הכלי, נת"ל⁴⁷³ דאור זה הוא אור הקו שבא ע"י הרשימו, ואינו אור הקו מצ"ע דשרש המשכתו הוא מלפני הצמצום, רק שזה באור הקו מה שבא ע"י הרשימו דוקא, ולכן הנה אור זה מהוה גמר הכלי, ולהיות דשרשה העצמי של הכלי הוא מרשימו לכן הכלי מגביל את האור להיות הגילוי לפי צורת הכלי, ולהיות דזה בא בכח הרשימו שהיא כל ענינה להשלים הכוונה של המכוין כנ"ל, לזאת הנה הגבלה זו נותן כח בהאור לזכך את הכלי ולהשלים בה הכוונה העליונה, והיינו להיו' התהוות היש ושהיש יהי' בטל אל האין. וזהו בדבר ה' שמים נעשו שהוא התהוות חומר הנבראי', דשרש התהוותם הוא מהכלי' ושרש שרשם מהכוונה דרשימו, וכל אשר חפץ ה' עשה הוא צורת הנבראי' שהם השפע האלקי שבכל נברא, דשרשם מהאורות ושרש שרשם מהקו, דגם זה בא ע"י הרשימו, אבל עם זה הוא המשכה מלפני הצמצום, דלפ"ז יובן דכח הבל"ג והגבול הם כעין אור וכלי כנ"ל, וכללות כוונת המכוין ית' בהבריאה באופן כזה דוקא בכדי שיהי' התהוות היש בסדר והדרגה ושהיש יהי' בטל אל האין, וביטול זה יהי' ע"י עבודת התחתונים דוקא. והענין הוא דהנה אי' בזח"ג דקנ"ט סע"א, תלת עלמין אית לי' לקב"ה דאיהו גניז בגווייהו, עלמא קדמאה ההוא עילאה טמירא דכולא דלא אסתכיל בי' ולא אתידע בי' בר איהו דאיהו גניז בגווי', עלמא תניינא דאיהו קשיר בההוא דלעילא ודא הוא דקב"ה אשתמודע מיני', עלמא תליתאה ההוא עלמא תתאה מינייהו, דאשתכח בי' פרודא. ופי' הרמ"ז דתלת עלמין אלו כולל כל ההשתל' שאחר הצמצום, והיינו דכללות ההשתל' נבחן בג' מדרי' כוללים, והן עולמות הא"ס שלפני האצי', ועולם האצי' ועולמות בי"ע. והנה כללות ההשתל' הוא בשביל הבאת הכוונה העליונה לפועל, ולכן נבחן בג' מדרי' כוללים שהם ג' מדרי' חומר צורה ותיקון, דהנה התהוות העולמות דהיינו התהוות היש שנתהווה מאלקות הנה אופן התהוותו הרי אינו שנתהווה יש גמור מאין ואפס הגמור, אלא שתחלת ההתהוות נעשה מציאות שאינה יש ממש עדיין, וכנ"ל בשם הרמב"ן שהוא יסוד דק שאין בו ממש, והוא חומר הראשון שהוא חומר פשוט שאין בו צורה עדיין, אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה, ואח"כ נתגלה היש אמנם הוא בבחי' ציור כללי, ואחרי כן נעשה יש גמור. והן חומר צורה ותיקון, חומר הוא החומר הראשון שנתהווה בבחי' חומר פשוט עדיין שאינו יש ממש, וצורה היא התגלות החומר, אך הוא בציור כללי עדיין, ותיקון הוא שהדבר נעשה כתיקונו שהוא יש ממש, וכן הוא גם בהאור שהוא האין האלקי יש ג"כ ג' מדרי'⁴⁷⁴, וכידוע צודכל אור וכח הנה מתחלת הווייתו עד שראוי להתגלות להיות מקור לדבר מה יש בו ג' מדרי', והוא העלם העצמי שלו שאינו בבחי' גילוי כלל, ואח"כ הוא הגילוי כללי שלו, ואח"כ הוא כמו שבא בגילוי פרטי. ומבשרי אחזה אלוקה|338, וכמו בכחות הנפש הרי בכל כח ומדה הרי יש ג' מדרי' בזה אחר זה, והוא עצם ההיולי של המדה ההיא שאינו בבחי' גילוי כלל, ואח"כ הגילוי הכללי, ואח"כ כמו שבא בפרט איך להתגלות, וכמו עד"מ במדת החסד הרי יש בחי' כח ההיולי שנק' חפץ חסד, והיינו עצם מדת הטוב שנטוע ומושרש בעצם נפשו אשר כל מיני טוב נמשך משם, אך עצם הכח ההיולי הזה אינו בערך ההטבה כמו שבאה אח"כ, ולא זו לבד שאינו שייך שם הטבה פרטית אלא עוד זאת שלא יש שום התעוררות הטבה באופן שבא אח"כ להיותו עוד דבוק בהנפש, ואח"כ הוא ההתעוררות כללי מה שמתעורר להיטיב ואז ה"ז גילוי מדת החסד, אבל הוא גילוי כללי עדיין ואינו ניכר במה תהי' ההטבה, ואח"כ הוא ההתעוררות פרטי בהטבה פרטית שיש בה סדר ואופן מפורט. אשר כמו"כ הוא גם בהאור שלמעלה גם בשרש שרשו הראשון באוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הרי מתחילת הרצון עד ההשערה בכח יש ג' בחינות ומדרי', והוא בחי' חפץ חסד העצמי ההיולי, וכמא'⁴⁷⁵ כשעלה ברצונו ית' שמו לברוא העולם כדי להיטיב לברואיו, והם ב' ענינים, הא' הוא עליית הרצון, והב' להיטיב לברואיו שהוא התעוררות כללי על התהוות העולמות, והיינו דקודם לזה הוא בחי' חפץ חסד העצמי ההיולי בבחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס ב"ה טרם שנתעורר כבי' בעצמותו בהרצון להיטיב, דהרצון להיטיב זהו מה שכבר בא בגילוי בהטבה כללית אלא שאינו ניכר עדיין איך ומה יהי' אופן ההטבה ובמילא ה"ז רחוק מאד גם ממקור למקור להשתל' שאחר הצמצום, אחר שהאור בעצם אינו בערך המקבלים, וגם לא הי' שם עדיין אף ההשערה בכח א"כ אינו בערך המקבלים כלל וכלל, מ"מ הנה בעצמותו כבי' ה"ז גילוי ואינו בערך לגבי כח ההיולי העצמי שכלול בעצמותו שאינו בגדר גילוי כלל אף לעצמו ואין שם התעוררות הטבה כלל, והוא בחי' כח העצמי שמיוחד עם העצם שהוא כמו העצם, וכשם שהעצם אינו שייך לשום גילוי כלל הנה כמו"כ הכח העצמי אינו בגדר גילוי כלל, ואף שכל הגילוים באים ממנו מ"מ הוא בעצמו אינו בגדר גילוי, אמנם הרצון להיטיב הנה הגם שהוא בד"כ אמנם ממנו הוא שבא הרצון בבחי' לשער בעצמותו בכח איך ומה יהי' אופן ההשתל', וכנ"ל בענין רצון המוחלט והרצון שבא בהתעוררות כו', ולכן הנה בכללות ההשתל' הרי יש ג' בחינות ומדריגות כנ"ל, ולזאת הנה גם בהתהוות היש הרי יש ג' בחינות ומדריגות שהם חומר צורה ותיקון.

לח) והנה טעם וסיבת הדבר דאופן התהוות היש בתחלת התהוותו אינו מתהוה יש גמור מאין ואפס המוחלט, אלא דאופן התהוותו הוא דבתחלה הוא נעשה מציאות שאינו מציאות כלל, ואח"כ הוא שנעשה איזה מציאות, הנה הטעם הוא בכדי שיהי' ביטול היש אל האין, דלאחר שהיש עצמו הנה בתחלת התהוותו הרי יש בו מה שאינו מציאות כלל, הנה אח"כ כשנעשה מציאות יש גמור יכול להיות צזשיהי' בבחי' ביטול אל האין. דהנה אם התהוות היש הי' באחד משני הפנים, אם שהי' אין גמור כנ"ל מפני מה לא נתהווה החומר כמו שנתהווה הצורה מבחי' כל אשר חפץ הוי' טרם שבא לידי גילוי במאמר ודיבור מפורט, ונת' דאז הי' מעיקרו בבחי' ביטול דחכ' כנ"ל, וכן אם אופן ההתהוות הי' שבתחלת התהוותו הי' יש גמור הנה אז הי' נשאר בישותו, ולזאת הנה התהוותו של היש הוא באופן כזה אשר בתחלת התהוותו הוא אינו מציאות, ולכן הנה כאשר נעשה יש גמור יכול להיות ביטול היש אל האין. וזהו דכללות ההשתל' נבחן בג' בחינות דחומר צורה ותיקון, דעלמא קדמאה ההוא עילאה טמירא דכולא שהוא החומר הראשון שהוא חומר פשוט עדיין שהוא בבחי' העלם, ועלמא תנינא דקשיר בההוא עילאה, שהוא הצורה בחי' התגלות החומר בצורה כללית עדיין, ודא הוא דקב"ה אשתמודע מיני' בבחי' גילוי, ואח"כ הוא התיקון שנעשה בבחי' יש גמור. דבכללות הם בחי' ג' עולמות בי"ע הכללים⁴⁷⁶, דפרצוף א"ק הוא בחי' אדם דבריאה דכללות, דשם נתחדש ענין הכלי', דפרצוף א"ק הוא הפרצוף הראשון שאחר הצמצום ושם נתחדש ענין הכלים⁴⁷⁷, דכל ענין הצמצום הוא בשביל התהוות היש היינו התהוות הכלים, ולכן הנה מיד אחר הצמצום הרי התהוו הכלים שהוא בפרצוף א"ק⁴⁷⁸, אמנם ענין הכלים דשם הרי אינם בבחי' כלים ממש אלא דזהו שרש נשמות דגופים בלבד|478, אמנם הרי יש בחי' דבר דשייך בהו למימר שרש נשמות דגופים ולכן נקרא אדם דבריאה, דהרי שם בריאה מורה על ההתחדשות, שהם התחדשות הכלים, דזהו התחדשות לגבי בחי' אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, דשם אינו שייך כלל מציאות וענין הכלים כמו שהם לאחר הצמצום, ולהיות דהתחדשות זו הוא בפרצוף א"ק לכן נקרא אדם דבריאה דכללות. והגם שנת"ל דבאוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הרי יש שם בחי' אותיות, וכמאמר גליף גליפו בטה"ע, ונת"ל⁴⁷⁹ דטה"ע הו"ע האוא"ס שלפני הצמצום וגליף גליפו הו"ע חקיקת האותיות, דבטה"ת הם חקיקת האותיות שהם שרש נשמות דגופות כנ"ל, אמנם החקיקה בטה"ע הם כמו החקיקה מעבר לעבר כנ"ל, והם האותיות שבאוא"ס שלפני הצמצום שהם אותיות הרשימו כנ"ל. הרי דגם באוא"ס ב"ה שלפה"צ שייך בחי' אותיות. אמנם באמת הרי אין זה מציאות אותיות, כ"א אותיות בלי מציאות כלל, דענין המציאות כמו שהוא לאחר הצמצום אינו מענין המציאות כמו שהוא באוא"ס ב"ה שלפה"צ, ולכן הנה אותיות אלו כמו שהם באוא"ס ב"ה שלפה"צ הרי אין זה מציאות אותיות כלל, ורק שהם אותיות בלי שום מציאות כלל, והוא רק מה שאנחנו קוראים אותם אותיות אבל אין זה אותיות ח"ו. ויש דוגמא לזה בנפש הוא ע"ד אותיות השם לגבי אותיות הדיבור ואותיות המח', דאותיות הדיבור ה"ה אותיות מורגשים אל הזולת, ואותי' המח' אינם מורגשים אל הזולת, אבל מ"מ ה"ה מורגשים צחלעצמו עכ"פ, וכנ"ל דמח' ודיבור הם חלוקים בעצם מדריגתן⁴⁸⁰, דגדר המח' הוא רק לעצמו והדיבור הגדרתו הוא שהוא בשביל הזולת, ומ"מ הרי האותיות דמח' הנה גם במח' שבמח' שהוא מחשבת השכל, ולמעלה יותר באותיות דחכ' וכן האותיות דחושים הרי העדר הרגשתן אינו העדר מציאותן, והיינו דזה שאינם נרגשים הרי אין זה שהם בבחי' העדר המציאות, אלא דסיבת העדר הרגשתן הוא מפני ריבוי הבהקת האור והגילוי. ויובן במכש"כ מאותיות המח' שבמח' דאינו אלא מחשבת השכל לבד הרי האותיות בלתי נרגשים כלל, ומכש"כ באותיות דחכ' ולמעלה יותר שאינם נרגשים מפני גודל עוצם גילוי האור, אבל עם זה הרי העדר הרגשתן אינו כלל העדר מציאותן, משא"כ באותיות השם דאין זה העדר הרגשתן כ"א העדר מציאותן, והגם שהאותיו' פועלים תמיד, דכל התקשרות והתלבשות האור וחיות הנפש להחיות את הגוף הוא ע"י אותיות השם דוקא⁴⁸¹, ולכן הנה גם בהחיות גלוי כאשר מתחלש ומתעלף ח"ו הנה כאשר קורין לו בשמו מתעורר ומתפשט חיותו⁴⁸² לפי שהתקשרות חיות הנפש בגוף הוא ע"י אותיות השם, דמה שהנשמה מחי' את הגוף אינו בדרך התעסקות ומ"מ הרי האותיות אינם במציאות לעצמן. והדוגמא מזה יובן למעלה באותיות דאוא"ס ב"ה שלפה"צ שהם אותיות בלי מציאות וכמארז"ל⁴⁸³ בנס היו עומדין שאינן בבחי' מציאות כלל, דזהו האותיות דטה"ע, אבל האותיות דטה"ת הם בבחי' מציאות עכ"פ והוי התחדשות לגבי אוא"ס שלפה"צ, ולכן הנה פרצוף א"ק נקרא בשם אדם דבריאה מפני התחדשות ענין הכלים, וכן הוא מצד האורות דא"ק נק' א"ק בשם אדם דבריאה, דראשית גילוי הקו הוא בפרצוף א"ק, והקו המאיר לאחר הצמצום ה"ה בבחי' מציאות לגבי מקור⁴⁸⁴, דהאור שלפני הצמצום ה"ה כלול ובטל במקורו עד שאינו בבחי' מציאות אור כלל, וכמו שהוא לאחר הצמצום ה"ה נעשה בבחי' מציאות אור⁴⁸⁵. והמשל בזה|164 מאור וזיו השמש דכמו שהוא בגוף כדור השמש הרי גם אינו עולה בשם אור, וע"י הנרתק נעשה אור המאיר, וכן הוא בהאור כמו שהוא לפני הצמצום ה"ה כלול במקורו ואינו בבחי' מציאות אור, הן מצד עצם תוקף האור והגילוי שאינו בערך ובגדר להאיר בעולמות, והן מצד הביטול בהמאור שהוא בבחי' אין ממש, ואח"כ ע"י הצמצום ה"ה נעשה בבחי' מציאות אור א"כ ה"ה בבחי' יש מאין, וידוע דזה מה שהקו לאחר הצמצום הרי נעשה בו מעלה ומטה, הנה בזה הוא מחודש לגבי מקורו כמו שהוא לפני צטהצמצום, וראשית גילוי הקו הוא בא"ק, א"כ הרי גם מצד האורות נקרא פרצוף א"ק אדם דבריאה דכללות להיותו התחדשות לגבי אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום.

לט) והנה הפרצופים העליונים דעקודים ונקודים והפרצופים דעתיק ואריך הם בחי' אדם דיצי' דכללות. דהנה בריאה הוא בחי' העלם עדיין, אבל יצי' הוא התגלות וכמ"ש⁴⁸⁶ יוצר אור ובורא חשך, דבריאה הוא בחי' חשך והעלם עדיין, דבפרצוף א"ק שהוא בחי' אדם דבריאה דכללות מאיר גילוי אוא"ס ב"ה ושם הקו הוא בגילוי, והוא בחי' חשך והעלם לגבי למטה שאינו בגדר גילוי בעולמות כלל, אבל יצי' הוא בחי' גילוי דפרצופי עקודים ונקודים הוא ע"י הצמצום דא"ק שאין האור מאיר בגילוי כ"כ ובמילא הוא בבחי' גדר גילוי עכ"פ. והמשל בזה כמו מח' ודיבור, דבמח' הרי הכל מכוסה ונעלם עדיין, וכנ"ל דגדר המח' הוא לעצמו ולכן הנה כמה שהאדם יחשוב הרי הזולת אינו יודע מה הוא חושב, והוא לפי דבמח' מאיר גילוי אור השכל והוא לעצמו ונעלם מהזולת והוא רק גילוי העלם עצמו לגבי עצמו, והדיבור הוא גילוי אל הזולת, וכנ"ל⁴⁸⁷ דגדר הדיבור הוא אל הזולת, וההפרש ביניהם הוא בענין האותיות, דאותיות המח' הם דקים ורוחנים ואותיות הדיבור הם ניכרים ונרגשי', והוא לפי אופן האור והגילוי שמאיר במח' ודיבור, וכנ"ל דבמח' שהאור מאיר בגילוי רב לכן הנה האותיות הם דקים ורוחנים, ובדיבור שאין האור מאיר כ"כ לכן הנה גם האותיות הם במציאות נרגשים אל הזולת. וכן הוא בבריאה ויצירה, דבבריאה הוא ראשית התהוות היש, וכמאמר הרמב"ן|459 הקב"ה ברא את כל הנבראים מאפיסה מוחלטת, ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה הוה מן האין התחלה ראשונה כו', וראשית התהוות היש הוא חומר פשוט שהוא בקרוב אל האין ומתגלה בו האין האלקי ואינו בבחי' יש גמור עדיין, וכמאמר הרמב"ן|459 שנקרא תוהו שמתהא בנ"א וא"א לכנותו בשם, דשם הוא תואר דבר, וכנ"ל דתואר הוא מצייר את הדבר ומתארו בכל עניני הגבלתו, וזה שייך באיזה מציאות שיהי', והיינו דכאשר הוא כבר מציאות דבר מה שייך בזה ענין התואר וקריאת שם, אבל בריאה להיותו היש הראשון שנתהווה אינו עדיין מציאות דבר מה ולכן א"א לקרותו בשם, אבל יצירה הוא גילוי וכמ"ש בס"י⁴⁸⁸ יצר מתוהו ממש ועשה אינו ישנו, דיצירה הוא התגלות הצורה בהחומר הראשון, וכנ"ל בחומר וצורה. והדוגמא מזה יובן בבריאה ויצירה דכללות, דפרצוף א"ק שהוא בחי' אדם דבריאה דכללות הוא בחי' העלם עדיין הן מצד האורות והן מצד ההתחדשות שבפרצוף א"ק, דמצד האורות הרי אוא"ס מאיר בגילוי בפרצוף א"ק, וכן מצד ההתחדשות שבפרצוף א"ק הוא בבחי' העלם עדיין, דכל ענין ההתחדשות הוא מה שפרצוף א"ק כולל כללות ההשתל' מרוכ"ד עד סוכ"ד, הנה התכללות הלזו הוא בבחי' מחשבה הקדומה דא"ק, דמח' זו ה"ה כוללת כללות ההשתל' מרוכ"ד עד סוכ"ד בכל פרטי פרטיות עניניהם, אבל קכולם ה"ה בהשואה גמורה בבחי' א"ק, דזהו"ע קורא הדורות מראש⁴⁸⁹, אבל עם זה הרי כולם נסקרים בסקירה אחת⁴⁹⁰, דזה עצמו הוא הוראה שאינם בבחי' איזה מציאות כלל, שהרי כמו שכל הפרטים והענינים האלו באים אח"כ בהשתל' ה"ה ענינים ופרטים לא שהם מחולקים זמ"ז לבד אלא שהם גם הפכים זמ"ז, ואם נאמר שבאופן כזה ה"ה גם בהיותם כלולי' במחה"ק דא"ק הרי אינם כולם שוים, ומאחר דכולם שוים בהשואה גמורה הרי מובן דאינם שם בבחי' איזה מציאות שתהי', ומ"מ הנה לגבי אוא"ס שלפני הצמצום הרי פרצוף א"ק הוא בחי' אדם דבריא' דכללות לפי שהוא התחדשות, וההתחדשות הוא בזה דמח' זו דא"ק היא באותו האופן כמו שהוא אח"כ בסדר ההשתל' בפועל, והיינו דכמו שהוא בעולמות אח"כ בפועל הנה כמו"כ הם במחה"ק דא"ק, משא"כ באוא"ס שלפני הצמצום הרי גם בהבחינה ומדרי' הג' הנ"ל שהוא ההשערה כבי' בכח על כללות כל ההשתל' שאחר הצמצום הרי אין זה כמו שהוא בא בפועל אח"כ בעולמות, וכנ"ל דמצד בחי' אוא"ס שלפה"צ הרי הי' יכול להיות עולמות עד אין קץ ושיעור ובאופן אחר לגמרי כנ"ל, אבל המחה"ק דא"ק הגם שהוא בחי' העלם עדיין ובבחי' השואה גמורה דכולם נסקרים בסקירה אחת ממש, ומ"מ הרי כללות ענין המח' ה"ה כמו שבא אח"כ בפועל בהסדר דהשתל' והוי התחדשות לגבי אוא"ס ב"ה שלפה"צ, אמנם התחדשות זו היא לגבי אוא"ס, אבל בעצמו הוא בבחי' העלם עדיין שאינו בבחי' גילוי. אבל יצי' דכללות הוא בחי' גילוי אור, וכמו עקודים שהוא בחי' גילוי אור מא"ק ומתחלק לעשר אורות, וכמ"ש בע"ח|320 דבעקודי' הכלי אחד אבל מתחלק לעשר אורות, והגם שהם ג"כ בבחי' התכללות דזהו"ע העקודים שהם בבחי' התכללות עדיין דע"ז מורה שם עקודים, ומ"מ הרי ההתכללות דעקודים אינו דומה כלל לההתכללו' דא"ק, דההתכללות דעקודים הגם שהיא בחי' התכללות גמורה שכולם עקודים בכלי א', ומ"מ הרי אין זה דומה כלל לההתכללות דא"ק, והמשל⁴⁹¹ בזה הוא מהנפש וכחותיו, דהכחות הרי ישנם כמו שהם כלולי' בהנפש, דהתכללות זו היא מה שהכחות אינם מציאות לעצמן כלל והם כלולי' ממש בהנפש, ומ"מ ה"ה כחות הנפש ואינם עצם הנפש, ואין זה דומה כלל לכמו זה מה שהנפש נושא כחות בעצמו, דמוכרח הדבר שהנפש עצמו נושא כחות בעצמו, ועם היות שהנפש נושא כחות בעצמו מ"מ הרי הנפש היא אחת, או כמו ע"ד ההפרש בין הפשיטות דחומר הפשוט מה שנושא בתוכו הד' צורות להפשיטות דד' צורות עצמן, דהד' צורו' הגם שהם פשוטים, וכמו יסוד האש הפשוט הנה הגם שהוא מופשט מענין מציאות האש מ"מ ה"ה יסוד דק שאין בו ממש כלל, אבל הוא הציור היותר דק היינו האינו מה שממנו יהי' הישנו של יסוד האש, משא"כ החומר הפשוט שנושא בתוכו הד' צורות הפשוטי' ה"ה פשוט לגמרי מכל ציור גם מהיסודות הדקי' שאין בהם ממש כלל⁴⁹², ועד"ז יובן ההפרש בין ההתכללות דעקודים קאלההתכללות דא"ק, דההתכללות דא"ק הוא מה שאינו מציאות כלל וההתכללות דעקודים הוא שבבחי' מציאות והמציאות הוא הגילוי, וכש"כ בפרצופי עתיק ואריך שהם כתר דאצי' שהוא אור פרטי דאצי' שהוא בחי' גילוי.

מ) והנה עיקר הגילוי הוא באצי', דלפני האצי' הוא בחי' העלם עדיין, והיינו דאדם דיצי' דכללות הנה לא מיבעי בפרצופים דעקודים ונקודים שהם בחי' העלם, אלא אפי' פרצופי עתיק ואריך הם ג"כ בחי' העלם עדיין, וכמא'|312 אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין, שקאי על בחי' כתר דאצי'⁴⁹³ שהוא בחי' העלם עדיין, ומה שנת"ל דאדם דיצי' דכללות הוא בחי' גילוי, היינו שהוא בגדר גילוי, דאדם דבריאה דכללו' הגם שהוא בחי' התחדשות לגבי לפה"צ אבל לגבי סדר השתל' הוא אינו בגדר גילוי כלל ויצי' הוא בגדר גילוי, אבל אינו בחי' גילוי ממש. דהנה בהעלם הרי יש ב' מיני העלם, הא' שאינו בגדר גילוי והב' שהוא בגדר גילוי, והם ב' מיני סתימות, הא' מה שסתום בעצם ואינו בגדר גילוי, והב' מה שהוא בגדר גילוי רק שהוא סתום מן המקבלים⁴⁹⁴, ובד"פ הם בהב' פרצופים עתיק ואריך, וכנ"ל⁴⁹⁵ דבשכל הרי יש ב' מדרי', שכל מופלא ושכל נעלם, דשכל נעלם הרי יכול להיות שיבוא לידי גילוי ואפס קצהו מושג, אמנם שכל מופלא ה"ה מכוסה לגמרי, דלא זו בלבד שלא יבוא לידי גילוי אלא גם זאת אשר אפס קצה ממנו ג"כ אינו ידוע כלל, וזהו בפרצוף עתיק שהוא סתום מצ"ע, ופרצוף אריך הוא סתום מצד המקבלים, ובד"כ הנה מה שסתום מצ"ע הוא בבחי' עצמות א"ק, ויצי' הוא מה שסתום מן המקבלי'. והגם דאור בכלל הוא בגדר גילוי, וכנ"ל דמאחר שהוא אור ולא עצם ה"ה בגדר גילוי⁴⁹⁶, דכן הוא גם באור א"ס כנ"ל, ומכש"כ בהאור שלאחר הצמצום שהוא בגדר גילוי, דגם העלם העצמי שלו הוא בגדר גילוי, א"כ מהו"ע הסתימות דאור שהוא סתום מצ"ע. אך הענין הוא דהנה הסתימות באור מצ"ע הנה אין זה בהאור מצ"ע כ"א הוא בהאור להיותו מעין המאור, והיינו דלהיות דאור הוא מעין המאור והמאור הוא סתום מצ"ע, דכל עצם בלתי מתגלה, לכן הנה גם באור יש בחי' סתימה מצ"ע. ובאור גופא זהו עצם האור והתפשטות האור דזהו בגדר גילוי. וכמו"כ הוא בהאור שלאחר הצמצום, והיינו בהקו שהוא דבוק באוא"ס, וכמ"ש בע"ח|75 דבראשו העליון נוגע ודבוק, לכן יש בו ג"כ ענין הסתימות מצ"ע והוא בעצמות א"ק, ובחי' יצי' דכללות הוא שבגדר גילוי היינו גילוי הקו כמו שבא ע"י הצמצום ורשימו כנ"ל. וזהו שאמר בזהר עלמא קדמאה ההוא עילאה טמירא דכולא שהוא בחי' העלם עדיין, אמנם בהעלם זה הרי יש בו ב' בחינות, מה שסתום מצ"ע ואינו בגדר גילוי ומה שסתום מצד המקבלי' אבל בעצמו הוא בגדר גילוי, וזהו לא קבאסתכל בי' ולא אתיידע בי' בר איהו דאיהו גניז בגוי', והוא ע"ד שנת' במ"א⁴⁹⁷ בענין לא ידע ולא אתיידע⁴⁹⁸, דלא ידע פירושו שאינו מהות ידוע בעצמו להיותו סתום מצ"ע ואינו בגדר גילוי כלל, ולא אתיידע שאינו ידוע שהוא סתום מצד המקבלים אבל בעצמו הוא בגדר גילוי, וכן כאן דלא אתיידע בי' הוא בחי' יצי' דכללו', דהגם שבכללותו הוא בגדר גילוי אבל הוא סתום מן המקבלי', ולא אסתכיל בי' הוא בריא' דכללו' שסתום מצ"ע ואינו בגדר גילוי כלל. ואמר דלא אסתכיל בי' ולא אתיידע בי', דכך הוא סדרן בריאה דכללו' ויצי' דכללות, עלמא תניינא דקשיר בההוא דלעילא, דעולם האצי' הוא בכלל עולמות הא"ס⁴⁹⁹, ודא הוא דקוב"ה אשתמודע מיני' בגילוי, וכידוע דעיקר אותיות דשם הוי' הוא באצי', וכמ"ש הפרד"ס בשער שם בן ד' פ"א דאצי' הוא שמו של הא"ס, פי' מורה על עצמותו ית', דע"י האצי' אנו יכולין להתעסק בו, דלולי האצי' לא היינו יודעים מענין אוא"ס כלל וע"י האצי' אנו יודעים ענין האוא"ס שלמעלה מאצי', דכללות הגילוי באצי' הוא בחי' חכ' וכמא'⁵⁰⁰ אבא עילאה מקנן באצי', ובפרטיות הרי ד' אותיות דשם הוי' הוא בהד' פרצופים דאצי', יו"ד בחכ' ה"א עילאה בבינה וא"ו בז"א וה"א אחרונה במל'⁵⁰¹, והגם שיש ש' הוי' גם בלמעלה מאצי', אמנם זהו בהעלם, ועיקר האותיות דש' הוי' ובגילוי הוא באצי', וע"י האותיות דש' הוי' הרי האור נתפס בהכלי' דאצי'⁵⁰², וע"י הכלים דאצי' הרי נתפס האור ומתחלק בהגבלה וציור לפי אופן וענין הכלים דאצי' עד שהאור מגיע גם בבי"ע, וכנ"ל דע"י התלבשות כחות הנפש באברי הגוף הרי הכחות נעשים כערך וכמהות אברי הגוף להיות בבחי' חיות בשריים, וכן הוא בהאו"כ דאצי' דע"י הכלים הנה האורות נעשים בבחי' מציאות אור להאיר במדה וגבול, עד שע"י הכלי' נמשך הארתם גם בבי"ע, ולכן הנה אצי' נק' עשי' דכללות, וכמ"ש|427 כולם בחכ' עשית, דאצי' דשם מאיר גילוי בחי' חכ' כנ"ל הרי נחשבת כעשי' מפני התלבשות האורות בכלים שהם אינם בערך לגבי אוא"ס המאציל, ומ"מ הרי נמשך מאוא"ס המאציל באצי', וכמא'⁵⁰³ אבא יונק ממזלא שהם מזלות דאריך, וכן יש המשכות מבחי' עתיק והם ההמשכו' בחו"ב ומדות דאצי', דזהו"ע התענוג שיש בהשכלה, וכמו שאנו רואין במוחש דכאשר האדם נופל לו השכלה חדשה מתמלא עונג וכמא'⁵⁰⁴ קגצהבו פניו של ר' אבוה שמצא תוספתא חדתא, וכן הענג בהשגה, דהנה בטעם הרי יש בו ב' פירושי'⁵⁰⁵, הא' טעם ועצה וכמ"ש⁵⁰⁶ מטעם המלך וגדוליו וכתיב⁵⁰⁷ טוב טעם ודעת למדני, והב' טעם וענג וכמ"ש⁵⁰⁸ ועשה לי מטעמים וכתיב⁵⁰⁹ טעמו וראו כי טוב הוי', דשרש השכל הוא מהתענוג, וכמו בכללות ההפרש בין השכלת הנה"א להשכלת הנה"ב, דהנה"א הנה כל השכלתו הוא בהטוב טעם דאלקות וטוב אחר אינו יודע כלל, והנה"ב הנה כל השכלתו הוא בהטוב דגשמיות והטוב דאלקות אינו יודע, וכנ"ל דזהו כל ענין העבודה של הנה"א להתלבש בהנה"ב להבינו ולהסבירו הטוב דאלקות, וטעם הדבר הוא לפי שהנה"א הנה כל ענג נפשו הוא באלקות לכן הנה כל השכלתו הוא בהטוב דאלקות, והנה"ב להיות כי כל תענוגו הוא בגשמיות לכן השכלתו בהטוב דגשמיות להיות השכל שרשו מהתענוג, אלא שהוא מקור נעלם, והיינו דמה שנרגש הוא השכל, אבל באמת עקרו הוא הענג, דהדוגמא מזה למעלה הוא הגילוים מעתיק ואריך בחי' אוא"ס המאציל ב"ה שמאיר באצי', וזהו ודא הוא דקוב"ה אשתמודע מיני', דע"י אצי' אנו יודעים בחי' אוא"ס שלמעלה מאצי'.

וזהו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, דבראשית נמי מאמר הוא כמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו, ומ"מ הרי התהוות זאת דשמי' וארץ שהם התהוות כוללי' דפרצופים עליונים שאחר הצמצום, הגם דזהו התחדשות לגבי לפנה"צ והוא התחלת המציאות כנ"ל בארוכה, אמנם להיות דההתהוות הוא באופן כזה דאין הנעשה תחת השמש או למעלה הוה מן האין התחלה ראשונה, אלא שהוא אינו מציאות עדיין כנ"ל, הנה לזאת בבריאת שו"א שהוא כללות ההתהוות לא נא' ויאמר כמו בהט' מאמרות, והגם דזהו ג"כ מה שבדבר הוי' שמים נעשו שהוא התהוות החומר כנ"ל, ונא' בראשית דנמי מאמר הוא, אלא שבא להורות שהוא בבחי' העלם עדיין.

-------------------- * --------------------