להבין בתוס' ביאור שרשי הדברים

שפד, אבעזה"ש ביאור השני בע"א

להבין בתוס' ביאור שרשי הדברים הנ"ל¹, הנה² יש להבין תחלה פי' מאמר הרע"מ ריש [פ'] כי תשא³ וז"ל מאן מחצית השקל כגון⁴ חצי ההי"ן ודא וי"ו ממוצע בין שני ההי"ן אבנא למשקל בה דא יו"ד [עשרים גרה השקל⁵ דא יו"ד] כו' ע"ש עד סוף המאמר. ויש להקדים תחלה כללות ענין מ"נ ומ"ד, הנה מבואר בספרי הרפואה באיכות התהוות הולד מזרע איש ואשה שהוא כמו המחבץ שמניח עור הקיבה בכלי מלא חלב אז הקיבה החמוצה מפרדת חלק הטוב שבחלב ומתכווץ בפ"ע והקום הנק' מי חלב יתפרד לעצמו כידוע, כן זרע האשה מתקבץ תחלה הנק' מ"נ וטפת [ה]מ"ד אבא⁶ אח"כ עושה פירוד להפריד במ"נ חלק הטוב שמתכווץ בפ"ע וממנו עיקר פנימי' הולד כו', והפסולת שבמ"נ מתפרד בפ"ע וממנו נעשה עור הולד הנק' שליא⁷ וכל מיני פסולת כדם הנדה כו' וד"ל⁸ ע"ש, וכמארז"ל אודם שבאשה⁹ [ש]ממנו [נעשה] בשר [וגידין¹⁰ ] כו' אבל מן הלובן אינו אלא עצמות וצפרנים כו' הרי עיקר מהות הולד הוא מזרע האשה, אך [ש]לא הי' מתחלק ונפרד בו¹³ הפנימי' מן החיצוניות כ"א אחרי המשכת המ"ד שכח הטפה של המ"ד הוא המעמיד ומכווץ את הטוב מהמ"נ כנ"ל, ומה שנק' עיקר הולד ע"ש טפת דכורא המוליד היינו לפי שהוא עיקר המעמיד והמקיים אבל לא שמהות הולד ממנו¹¹ כו' וכמ"ש במ"א וד"ל.

ויובן כיוצא בזה בהולדה רוחני' מאין ליש נשמות ומלאכים עליונים ממ"נ דנוק' דאצי' כידוע שעיקר מהותם הוא¹² מהמ"נ דוקא, אבל המ"ד דאצי' הוא המברר והמפריד את חלק התמצית שממנו פנימי' הנשמה והמלאך, והפסולת שבמ"נ נעשה שפד, בממנו בחי' עור הולד הנק' שליא [וכו'], והוא ענין הלבושים של הנשמה אלקי' הנק' צלם¹⁴ כנז' בזהר בענין הצלמים¹⁵ כו'. וביאור הדבר הוא מה שאנו רואים בנפש האלקי' שכבר נתחברה בחומר הרוחני' של נפש הבהמי' שמד' יסודות כו'¹⁶ והרי המה ב' הפכי' בערך שהאלקי' מובדל בערך מן גשמיות הנפש הבהמי' ואיך תוכל לירד כ"כ להתחבר בנה"ב, אך הענין הוא שיש בנה"א צלמים הנק' לבוש ועור המכסה עלי' מעת הולדה מאין ליש ואותו הלבוש הוא כח רוחני הנמוך מכל מדרגות הנפש כערך לבוש גשמי לגוף גשמי'¹⁷ לכך ביכולתו לירד ולימשך להתחבר ולהתלבש¹⁸ בחומר נפש הבהמית וע"י הלבושים הנק' צלם מתחברת גם פנימי' נר"נ ח"י של הנה"א בגוף הגשמי וכמ"ש במ"א באריכות¹⁹ וד"ל, או כמו²⁰ שאנו רואים בכל ניצוץ אלקי אפי' דעשי' בעוה"ז²¹ יש פנימי' וחיצוניות כמו רעותא דלבא²² מנקודה פנימי' ה[י]א תמצית של הנפש²³ מפנימי' המ"נ דנוק' דאצי' שנברר ע"י המ"ד כנ"ל, [ו]בחי' החיצוניות הוא פעולת ועשה טוב במח' דבור ומעשה כל היום שלא מחמת התפעלות פנימי' הוא מבחי' פסולת המ"נ דנוק' שיוצא ונדבק סביב לולד כו' ועד"ז גם בנשמות הגבוהים דבריאה ויצי' בהשגות אלקות והתפעלו' אהוי"ר כו' ויש להן לבושי' חיצוני' שמבחי' שלי"א העליונה בעודם בבטן מל' דאצי' כו' ובאותן הלבושי' עומדים בג"ע²⁴ העליון ותחתון כמבואר בזהר וע"ח וד"ל. ומזה יוכל המשכיל להבין בכללות ההשתלשלו' דכל²⁵ העולמות מאין ליש מבחי' מ"נ כו' עד חיצוניות דחיצוניות דק"נ דבי"ע הוא מד"ם נדות פסולת המ"נ שנשאר בלתי בירור בשעת עיבור ולידה כו' וד"ל.

והנה התהוות המ"נ בנוק' הוא מן המאכלים שאוכלת שנהפך המאכל לדם ובא למוח ונתחזק המוח עי"ז ואז בכוחה להוריד ממוחה המ"נ כו', והרי ידוע שהמאכל שאדם אוכל הוא גבוה בשרשו מנפש האדם מפני שנפל המאכל בשבירה [מ]שם ס"ג²⁶ כו' וכמ"ש במ"א באורך בענין כי לא על הלחם לבדו²⁷ כו', דמאחר שאנו רואים שהאדם יחי' ומתקיים ע"י המאכל מוכרח שהמאכל גבוה ממנו [ו]לכך מחייהו כנ"ל²⁸. וכנראה בחוש שפד, גשיתוסף שכל חדש²⁹ באדם ע"י המאכל מה שלא הי' יכול לחדשו מקודם שאכל כענין עד לא אכילנא בישרא דתורא³⁰ כו' חמרא פקחא³¹ כו', וא"כ הי' שכל זה החדש במאכל דוקא בבחי' העלם שנפל מטעמים העליונים דס"ג כו' מאחר שמצד עצמיות הנפש לא הי' מחדש שכל זה כו', והגם שאינו יכול להמציא שכל זה העמוק מנפשו שנלקחה מחכ' שבאצי' עפ"י סדר ההשתל' כו'³², אבל מצד המאכל ששרשו קודם שנפל בשבירה הוא בבחי' נקודים³³ שלפני האצי' אשר החכ' דשם הוא הגבה מאד נעלה מחכמה דאצי' שבברודים³⁴ אחר התיקון כידוע, לכך ממציא השכל ע"י בישרא דתורא מה שלא הי' יכול להשיג מקודם וכמבואר כ"ז במ"א וד"ל.

ומאחר שכן גם במל' דאצי' יובן כן להיות כי ידוע ענין המאכלים שהמל' אוכלת היינו מה שהיא מלקטת ניצוצות הקדושות מרפ"ח ניצוצין³⁵ שנפלו בשבירה כי בכל לילה כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה³⁶ כו', פי' מסתתרת בכל העולמות דבי"ע ומשפיע להם מזון גם להיכלות דנוג"ה מאחר שיורדת בסתר המדרגות להחיות רוח שפלים³⁷ הכל מקבלים כידוע, ובעת התפלה הוא שעת העלי' שלה³⁸ כמבואר בפע"ח. וביאור הדבר היינו שהעלאת מ"נ של כל הנבראי' פנימי' וחיצוני' דבי"ע שמעלין לה בעת קבלת[ם] השפע הוא כדוגמת המאכלים וכשיתבררו אח"כ בחב"ד דנוק' ונעשים מוחין חדשי' מהן בכל בוקר בזאת היא עולה בעלייתה בשעת התפלה כו', והטעם לחיזוק וחידוש המוחין דנוק' הוא ע"י אכילתה ולקיטת"ה בהיכלות נוג"ה דבי"ע המעורבים טו"ר³⁹ דוקא, לפי שהן בשרשן קודם השבירה משם ס"ג שלפני האצי' [ו]כמו המאכל גשמי שיוליד שכל חדש במוח כנ"ל במשל. כמו"כ מאחר שסיבת ירידת ההשתל' כ"כ עד מציאת נוגה הוא מחמת השביר"ה דס"ג דנקודים כידוע, א"כ יש בחלק הטוב שהיא מבררת בנוג"ה ועולה למ"נ דנוק' דאצי' יתרון מעלה מן המ"נ עצמן⁴⁰ עד שיתן לה תוס' [ו]חיזוק ותוס' מוחי' חדשים ונעלי' מן הראשוני' בכל בוקר כו' וד"ל. וכשנתחזק ונתחדש המוחין דנוק' ע"י הבירורי' בכל לילה אז קמ"ה בשח"ר ומעלה מ"נ שלה שנמשכי' מחב"ד שלה שנתחדשו מן המאכלים שאכלה כו', וזהו הבירור הראשון שהוא עלי[ו]ת המל' בשעת התפלה בחב"ד [oldpage_תקעא] שלה שממשיכים מ"נ ועולין אח"כ למעלה לקבל מ"ד כמבואר שפד, דבזהר דאשדי מיין למקבלי'⁴¹ כו' וד"ל. והמשכת המ"ד הבא מלמעלה אחרי עלי[י]תה הוא הבירור השני לברר את שכבר נברר דהיינו לברר את המ"נ שעולה כו'.

וביאור הדבר היינו כמשל המחבץ הנ"ל שאינו אלא להפריד התמצית מן הפסולת כו', כמ"כ עד"מ המשכת טפת דכורא דאצי' הוא כדי לברר את המ"נ דנוק'⁴² דאצי' ויובדל חלק הטוב והתמצית בפ"ע ויתפרדו כל פסולת בפ"ע כו', וזהו עיקר היסוד⁴³ [ה]עליון דהיינו כדי להוליד נשמות ומלאכי' פנימי' וחיצוני', דהיינו מפנימי' המ"נ שנ[ת]ברר ע"י המ"ד נולדו [משם] נשמות הגבוהות ומחיצוניו' הנדחה לחוץ יומשך שפע מותרות לחיצוני' עד הע' שרים דעשי' כנ"ל. [והנה הבירור שאחר הבירור הזה⁴⁴ הגם שאין הנולדים מתהווים ממהות המ"ד כנ"ל] עכ"ז הוא עיקר המקור ועל שמו יקראו כמו⁴⁵ פלוני הוליד פלוני שהולד נק' ע"ש האב דוקא המוליד כידוע. והטעם שהרי המעמיד הוא העיקר והכל הולך אחר המעמיד⁴⁶ כמו שאנו רואים שאור שבעיסה או שמרים הטובים שמעמידים כל עיקר העיסה והיין וכדומיהן ובלעדם יאבדו ויתקלקלו לגמרי מפני שנותן כח גדול להתקיים וגם סיבת הפירוד הנ"ל ימצא מפני כח של⁴⁷ המעמיד כו' וכל מה שימצא טעם בעיסה ו[ב]יין הוא רק מן השמרים או השאור כו'. וכמו"כ יובן איך שטפת דכורא הוא הכח העיקרי שמעמיד ומקיים כל מ"נ דנוק' וגם יפריד בו כנ"ל ונק' היולי בלשון החכמים⁴⁸ כו' וד"ל, ואעפ"כ אין מהות⁴⁹ הולד ממנו כנ"ל⁵⁰ וכמ"ש כ"ז⁵¹ במ"א וד"ל, ומטעם זה נשמת משה ויוסף שהי' עיקרם מחלקי המ"ד היו בחי' אלקות ממש כמ"ש במ"א וד"ל.

והנה ידוע דמ"ה וב"ן דא"ק הוא שרש מ"ה וב"ן דאצי'⁵² שאחר התיקון שהן מ"ן ומ"ד הנ"ל, ושרש מ"ה החדש דא"ק ממצחא שהוא מלך הח' הדר⁵³ כו' הוא שם ע"ב דחכמה שבמצחא כו' ושרש ב"ן דא"ק הוא ס"ג דבינה דא"ק כו' ובחכ' אתברירו⁵⁴ [היינו חכ' דא"ק שמאיר במצחא ומשתלשל עד שם מ"ה שבז"א דאצי' שהוא המ"ד הנ"ל. ויש להבין כ"ז, וגם למה דוקא בחכמ"ה אתבריר"ו] כו', להיות שהרי ידוע דבינה הוא ההשגה והבנת המושכל שהוא יש ודבר מה ולכך ה[ו]א בס"ג⁵⁵ אותיות ג"ס⁵⁶ כו' ומחמת הרגשת דבר מה שבבינה יפול הנופל שפה, אבבחי' פירוד השפע בחלקים רבים עד שיהי' הטעות נולד ג"כ בשביל⁵⁷ זה המורגש וכדומה, והוא משל להבין סיבת השבירה בס"ג דוקא כו' וד"ל. ואמנם בח"כ' ש[היא] למעלה מן ההשגה לגמרי לא יפול הנופל בשום טעות זר כו', מפני שהח"כ' היינו נקודת ההשכלה ותמציתה בלתי תמשך עדיין לאורך ורוחב באותיות ההשגה כידוע, [ו]הוא תכלית הביטול והפשטת יש ודבר כו' ולכך נק' כ"ח מ"ה⁵⁸ לומר מה פשפשת⁵⁹ כו'. וכמו"כ עד"מ לא הי' סיבת השבירה משם ע"ב שבחכ' כח מ"ה, להיות כי הוא בבחי' תכלית הביטול משום שאין שם התגלות⁶⁰ יש ודבר מ"ה כי היא קרובה יותר לאור א"ס [ב"ה], כידוע שאוא"ס אין בחי' גילוי השראתו כ"א בדבר שהוא תכלית הביטול וההשפעה⁶⁰ מיש ודבר מה כו', ולכך התלבשות אור א"ס בח"כ'⁶¹ כ"ח מ"ה דוקא. וזהו הטעם שלא היתה השבירה משם ע"ב דחכמה כי השבירה ה[י]א ירידה הגדולה מאור א"ס [ב"ה] להתהוות מציאות נפרדים לגמרי כו' כמו נוגה דאבי"ע כו', וכל שאור א"ס מאיר בכלי החכמה מפני הארת אור א"ס לא יתערב זר [ו]חיצוני' כלל בחכמה מפני תכלית הביטול [והפשטה מיש ודבר מה] כו'. וזהו הטעם ג"כ שהח"כ' מבררת דוקא להיות כי נדח"ה ממנה כל פסולת ויוצא מופרד לעצמו בלתי יתערב בנקי, וכמו בעמקות השכל יבורר כל טעות ויצא לאור כל שכל שנפל בטעות כו' מפני שלפני אור החכ' [י]מצא גם הדקות של חושך הטעות כמו שהאור הגשמי' יאיר את החשך ולכך נק' החכ' אור כידוע בענין יהי או"ר⁶² כו' וד"ל.

וזהו הטעם של כח המ"ד דז"א דאצי' שיברר בירור אחר בירור במ"נ דנוק' כנ"ל לפי שבחכמ"ה אתברירו דוקא והוא שם מ"ה כידוע והמתברר דשם ב"ן דנוק' כנ"ל שרשו קודם השבירה מס"ג דא"ק שממנו סיבת השבירה כנ"ל ומ"ה החדש דממצחא דא"ק הוא המברר כו'. וביאור הדבר כי הנה ענין א"ק ידוע שהוא כמו בחי' יחיד"ה⁶³ שבנפש שבה יש ג"כ כל מה שמסתעף ממנ[ה] בנר"נ דהיינו שכל ומדות והשכל שבה נק' חכמה קדומ"ה כו' כמ"ש במ"א בארוכה. והנה החכ' הקדומה במאציל עצמו הוא שם ע"ב הגנוז במצחא דא"ק ויוצא הארתו דרך כלי המצח בשם מ"ה לברר את הב"ן⁶⁴ כו', ונוכל להבין מזה איך שהמתברר גבוה באמת הגבה מאד נעלה מן המברר⁶⁵ כו' שהרי המצח הוא מסתיר לגמרי אור השכל שבמוח וההארה שיאיר במצחא כמו חכמת אדם שתאיר פניו⁶⁶ כו' אינו רק בחי' חיצוניות ההארה לבד, משא"כ ס"ג דא"ק שמאוזן כו' שהוא המבחין בין שפה, בטב לביש במוח הבינה הוא בחי' פנימיות דא"ק⁶⁷ הרבה יותר כו'. ויובן זה עד"מ אדם שמגלה איזה שכל עמוק שהי' צריך לביאור[ה] ריבוי דברים מאד והוא אומר[ה] וכולל[ה] בתיבה א[חת], הנה הסתיר והעלים כל עומק השכל בתיבה זו ולא נגלה ממנ[ה] רק אפס קצהו דהיינו מה שמובן קצת [מ]אותיות התיבה לבד, והרי זה דומה לאור הגדול שבבית שיאיר דרך נקב קטן לחוץ שאותו האור שמאיר דרך הנקב הגם שהוא מעצמיות האור שבבית אבל הוא [מאד] מעט מזעיר אך שיכולים להכיר כל האור כו'⁶⁸ מן המעט יבינו את הריבוי מאחר שמהות א' הם. [ו]כמ"כ [ה]השכלה המעוטה שמשיגי' בתיבה א'⁶⁹ זו הוא כמו הנקב מן העומק של כל השכל הנעלם בה, אך יכולים להשיג כל השכל ע"י תיבה זו מאחר שהשפעת השכל בתיבה זו הוא מעצם א' עם השכל כו'. משא"כ אם מעלים כל עומק השכל באיזה משל וחידה או בסיפורי מעשיות, כמו סיפורי מעשיות שבתורה⁷⁰ שנרמזים בה[ם] כל רזין דאורייתא כידוע ה"ז אינו דומה כלל למשל נקב שבבית, שהרי אין מובן כלל מעצם השכל הנעלם במשל וחידה כי המשל ענין זר לגמרי הוא והנקב יש בו מהארת העצם כנ"ל⁷¹. אך אין זה דומה אלא לכלי מסך מבדיל כמו [ה]פרוכת [oldpage_תקעב] העב שמחשיך ומעלים⁷² האור לגמרי ועכ"ז הארה בעלמא יכולים להכיר מתוכו כידוע, והארה זו אינה מעצמיות הארה שלפני הפרוכת כלל רק הארה דהארה כו' וד"ל.

ועד"ז יובן ההפרש בין נקבי העינים ואח"פ דא"ק להארת המצחא כי הלא הנקב שבעין יומשך בו מפנימיות המוחי' שבמוח כידוע⁷³ בענין בת היענה⁷⁴ כו', וה"ז כמשל האור המאיר דרך נקב שבבית, וכמבואר בע"ח⁷⁵ וכן נקבי האח"פ כמבואר שם, שהוא כמשל הנ"ל בתיבה א' שנגלה בה מעצם השכל משא"כ הארת המצחא מאחר שהמצח כלי מסך להסתיר לגמרי אור השכל שבמוח גם כשיבקע האור בו אינו אלא בחי' הארה דהארת המוחין ולא הארת המוחין עצמן כו'. ועוד יובן זה עד"מ המתעורר מעצמו מצד התבוננו' שכלו ותבונתו שזהו הארת עצמיות שכלו משא"כ [מי] שמתעורר מהתעוררו' אחרים שאותן אחרים נתפעלו משכלם שאצלו⁷⁶ רק הארה דהארה כו' וד"ל. ועד"ז יובן ממש ענין שם מ"ה החדש שממצחא דא"ק הגם שמאיר פניו ומחזק את הנמוך ממנו עד דב"נ⁷⁷ דאצי' אינו אלא הארה דהארה הגם שהוא המברר דוקא כי בחכ' דשם מ"ה אתברירו כנ"ל, אמנם המתברר שהוא ב"ן דנוק'⁷⁸ שממנו השבירה ע"ד⁷⁹ ב"ן דנוק' ושרשו ס"ג דאוזן הרי שפה, גה[ו]א מבחי' פנימיות דא"ק מפנימיות מוח בינה דא"ק כו' וד"ל. וזה הטעם יובן למה תהי' א"ח עט"ב לאחר שיתברר שם ב"ן⁸¹, כי הגם לאחר שנפל בשבירה המ"ה⁸² הוא המברר כנ"ל, אבל לאחר שנתברר הוגבהה לשרשו בפנימי' א"ק כנ"ל וכמשל המאכל שלאחר שנתברר ונתעלה למוח הוא מחזק את המוח כו' וד"ל⁸⁰.

ועתה יובן המאמר הנ"ל אבנא למשקל [בי'] דא יו"ד, פי' עד"מ האבן אשר למשקל הרי האבן בעצמו אינו כלום כי הסחורה היא העיקר וכוונתו אינו אלא לידע משקל הסחורה כמה היא וע"י האבן ששוקל כנגדה הוא יודע משקל הסחורה, מפני שמשקל האבן ידוע, וכשיהי' משקל הסחורה כמשקל האבן ה"ז טוב ואם יפחות משקלה יגרע ערכה כו', וא"כ אין האבן אלא לתועלת היד[י]ע[ה] שיתברר ע"י משקל הסחורה אם לפחות או לגרוע כו'. וכמו"כ עד"מ הנה החכמה נק' יו"ד⁸³ כידוע, וכשהבירור דמ"ד הנ"ל ע"י החכמה⁸⁴ דשם ע"ב שבמצחא כנ"ל שהוא אז⁸⁵ כמשל האבן השוקל הסחורה כו' כן המ"ד הוא שוקל ומברר המ"נ להפריד בו הבירור מן הפסולת ואז⁸⁶ ידע ערכו ולא יהי' ב[ה] ערבובי' טו"ר שלא ידע ערכ[ה] כנ"ל, וא"כ המ"נ הוא העיקר שממנו נולד הולד כנ"ל שהוא מפנימי' [ד]א"ק יותר כו' שעליו [הכוונה] לידע ערך הטוב שבו כו', אך מפני חסרון ידיעה בא משקל המ"ד לשוקלו ולהכריע בו את הטוב שיעלה למעלה והרע יפול [למטה הימנו] כי זה עיקר הבירור להעלות הטוב ולהפיל את הרע למטה, וכנז' בע"ח בכל הבירורים כמו בירורים דע"י⁸⁷ מה שלא יוכל להתברר ולעלות [בע"י יפול למטה הימנו דהיינו שיוברר עוד הפעם ע"י א"א ויעלה הטוב לא"א, ומה שלא יוכל להתברר ולעלות] לא"א יפול למטה הימנו באו"א, דהיינו שיתברר ע"י או"א ויעלה בהם ועד"ז עד סוף כל [הבירורים ו]המדרגות דהיינו מהפסולת האחרון שא"א להתברר הטוב ממנו גם בעולם היצי' יפול למטה להתברר בחכ' דעשי', ומה שגם בחכמה דעשי' לא יתברר הוא הפסולת הגס מכולם שאין לו בירור לעולם והן הגבורות⁸⁸ קשות דז' מדורי גיהנם⁸⁹ כו', וזהו שנק' בשם אבנא למשקל מפני שאין הנולד ממהות המ"ד אלא ממהות המ"נ שהוא העיקר והמ"ד אינו בא⁹⁰ אלא להכריע את הטוב שבמ"נ שיעלה מעלה כו' וד"ל. ועכ"ז הרי עיקר כח המעמיד [הוא רק] בטפת דכורא כי נק' היולי כו' וכנ"ל במשל שאור שבעיסה כו', וכמו משקל האבן שכל המשקל שימצא בסחורה ימצא באבן וזהו תכלית העילוי⁹¹ כשמשקלה שוה אליו והרי האבן מכריע ומעמיד שפה, דמשקל הסחורה בכף שכנגדו ע"י כובדו כו', [ו]מזה מובן הנמשל שעיקר המוליד הוא טפת דכורא אך שאין מהות הנולד ממנו כנ"ל וד"ל. וזהו שנמשל לאבן כי המים שבאים בבחי' דומם האבן הם באים במדה כמ"ש אבנים שחקו מים⁹² כו', כמו"כ החכ' שבמ"ד נק' טפת דכורא שבאה במדה כלומר שמתחלקת לברר כל פרטי המדות כמו המדה של הנצח יבורר בחכ' שבנצח וכדומה חכ' שבהוד יברר ההוד וקודם שירדה החכ' בדומם האבן היו כל המדות כלולים בה ונק' נצח והוד שבחכ' כו' ועד"ז בחכ' שבמל' הבירור הראשון דמ"נ הנ"ל וד"ל.

עשרים גרה השקל דא יו"ד, הנה מתחלה אמר מחצית השקל הוא הוי"ו הממוצע כו' וחוזר ומפרש איך כשהי' מחצית זה בהעלם בבחי' מילוי ביו"ד⁹³ והוא השקל השלם עשרים גרה הי'⁹⁴ יו"ד. ומתחלה יש להבין כללות ענין המילוי בכל מקום, להיות כי [הנה] ידוע ענין העיבור שהולד כלול בהעלם בבטן אמו דהיינו שישנו במציאות רק שאינו בגילוי כו', כך ענין המילוי הוא כשהמתגלה הי' תחלה בהעלם נק' אז בשם מילוי, כמו עד"מ הדבור הוא מן השכל אבא יסד ברתא⁹⁵ כידוע, והרי האותיות הדבור מה שירצה לדבר ע"פ השכל הי' צריך תחלה לחושבן במחשבת שכלו איך לדברם וכשהיו אותיות הדבור שידבר תחלה בשכלו הי[ו] כלולים בהעלם בתוך השכל כעובר במעי אמו, [ו]כמו אותיות יו"ד שהוא⁹⁶ ראשית הכוונה על נקודת יו"ד לבד בלא וי"ו דלי"ת, וכשבא לדבור יתפרש בוי"ו דלי"ת, אך גם כשהי' במחשבתו הי' כלול מוי"ו דלי"ת שיפרש בדבור רק שהי' בהעלם וזה נק' מילוי וד"ל. ועד"ז בכל גילוי התהוות מגבוה לנמוך כמו משכל ומדות⁹⁷ הגילוי של המדות הי' בהעלם כלולים⁹⁸ בתחלה בתוך השכל בבחי' מילוי וכיוצא בזה וד"ל. וגם כאן הוא מפרש שוי"ו דלי"ת הוא מ"ה וב"ן דאצי' הוא מחצית השקל ממוחין דאו"א עצמם שבאו לידי גילוי היו כבר בהעלם בבחי' מילוי בי' דנקודת [ה]חכמה שקל השלם שהוא שם ע"ב דחכ' כשהי' במילוי יודי"ן שאותו היו"ד בלא וי"ו דל"ת בגילוי והן⁹⁹ רק בהעלם כנ"ל וד"ל. וזהו שמתחלה קראו בשם אבנ"א דאיהו יו"ד לבד והיינו נקודת טפת אבא עצמו כנ"ל [ש]שרשו משם ע"ב דא"ק¹⁰⁰ שבתוך המצחא כו' וממנו נשתלשל למטה בגילוי במ"ד דז"א דאיהו וי"ו ממוצע בין ה' עילאה לתתאה שיהי' כחו ג"כ לברר [oldpage_תקעג] המ"נ דנוק' כידוע, וכמו עד"מ המים שבאבן בהעלם מפני חלק הדומם וכשיתגלה יהי' מים דדכורא כו' שנמשכים מוי"ו דלי"ת בחי' דומם שבחכ' עילאה טפת אבא שפו, אהנק' אבנא כו' וד"ל (וזהו הכל הי' מן העפר¹⁰¹ פי'¹⁰² הדומם שבחכמה [כו']).

והנה עשרים גרה השקל הם י"ס דאו"י וע"ס דאו"ח כי בח"כ' דיו"ד דע"ב עיקר הבירור, וידוע דבכל בירור יש ב' אופנים הא' בחי' או"י דהמברר שיורד [מ]למעלה למטה בי"ס, והב' מה שמכח המברר נברר ועולה מלמטה למעלה בבחי' או"ח בי"ס ג"כ והוא אותו כח עצמו של המברר כו', כי נעוץ תחב"ס וסוב"ת¹⁰³ פי' כמו שהארת הראשית שהוא החכ' בסוף שהוא המל' כן הסוף נעוץ בתחלה מלמטה למעלה כשעולה בבחי' או"ח, רק שסדרן מה[ו]פך שהתחלה נעוץ בסוף מעילה לעילה בירידות המדרגות מכתר לחכמה כו' ובחי' האו"ח מהסוף לתחילה הוא בהיפך שהכת"ר עולה ראשונה ואח"כ החכ' כו'. וביאור דבר זה הנה מבואר במ"א ע"פ משל או"ח של השמש¹⁰⁴ בארץ שהרי אנו רואים תחילת הזריחה מגוף השמש מלמעלה למטה הוא יורד ומתקרר בסוף כו' וכשמכה האור בארץ ועולה בבחי' או"ח יהי' החום בארץ יותר מכמו שהוא באמצע שכל שעולה יותר מתקרר כמבואר בספרי התכונה שבאמצעות הגובה האויר קר כו' וד"ל. ועתה יובן ענין מחצית השקל פי' מן אבנא הנ"ל, שקל השלם בעשרים גרה [השקל] או"י ואו"ח יותר¹⁰⁵ המחצית לידי גילוי בוי"ו דז"א כנ"ל לעשות [תחלה] תרומ"ה לה', פי' לברר המ"נ דנוק' לעלות הטוב שבה להוי' בבחי' אצי' והמותרות יפול ויפרד למטה כנ"ל. וזהו ארמות"א [לה' הנ"ל] שהוא עליות המל' מחיצוני' שלה כי [ה]מלבושי' החיצוני' דנוג"ה דבי"ע נלקחים מפסולת המ"נ כ[נ"ל ב]משל המחבץ הנ"ל, ובשעת עלי' בכל שחר הנה היא אפשיטת מכל פסולת ומתברר ועולה הטוב והנקי להוי' בבחי' אצי' ממש ומזה הוא הולדת נשמות ומלאכים פנימי' כנ"ל, וכמו בכל שבת הוא עליות המל' היינו שנפרדים ממנה כל החיצוני' כידוע וד"ל, וכשה[י]א עולה בבחי' או"ח הכתר עולה ראשונה כו' וד"ל.

שפו, בוזהו ¹⁰⁶ ונתנו איש כפר נפשו לה'¹⁰⁷, פי' כפר הוא הפדיון שפודה נפשו משחת וכל פודה הענין הוא שנותן חליפין במקום¹⁰⁸ נפשו שהוא הממון ונפשו ישאר לו כו'. וכמ"כ הנה באמת יש מקום ליניקת החיצוני' בקרבנות המזבח מבחי' אחוריי' דאחוריי' דקדושה, שהרי ידוע בזוהר בעשן המערכה¹⁰⁹ שהי' מתעכב ברקיעי' דעשי' ונדחה¹¹⁰ ומתעכב לצפון להיכלות דנוג"ה להחיותם וליתן להם טרף ומזון כו' ע"ש, והיינו הבירור של הפסולת דוקא כשיש להם יניקה מן הפסולת כמו העשן כו' שאז הריח ניחוח לה' מן הקרבן עצמו עד רום המעלות מפני שנתברר כו' וגם חטא האדם מתכפר עי"ז כשנותן כופר נפשו לחיצוני' בעשן הקרבן, וכמו שהשלמים היו למזון גם ליניקת החיצוני'¹¹¹ מן הפסולת כו'. וזהו הפדיון כמו¹¹² שאומר זה חליפתי¹¹³ כו' כן אומר זה כפרתי פי' מה שהחיצוני' יונקים מפסולת קרבנות הוא לכופ"ר ו[ל]פדיון לנפשו מרדת שחת¹¹⁴ אל החיצוני' ונשאר נפשו¹¹⁵ נקי¹¹⁶ לעלות לה' לבדו ואין זר איתו כו'. וכן נעשה בכללות כל העולמות שנפרדו החיצוני' מן הפנימיות, דהיינו כנ"ל שהחיצוני' יניקתם ממותרי פסולת המ"נ כמו השליא ודם נדות כו' וכשנותנין¹¹⁷ להם יניקתם נתפרדו בפ"ע, ואז ארמותא להוי'¹¹⁸ שהוא עליית פנימית המ"נ בתכלית הבירור מכל סי"ג כו' ותרומ"ה זו נעשה ע"י המ"ד המברר כי בחכמ"ה אתברירו כנ"ל וד"ל. וענין אין טפה יורד מלמעלה¹¹⁹ כו' היינו במחצית שקל זה שיורד מ"ד כדי לברר והוא טפת יסוד ז"א ששרשו טפת אבא כנ"ל טפיים¹²⁰ עולין כנגדן בעליות המל', כי מבואר למעלה דס"ג דא"ק הוא העיקר והארת המצחא דשם מ"ה אינו אלא הארה דהארה כו' וא"כ לאחר שנתברר הב"ן גדול כוחו בכפליים ממ"ה כמ"ש עטר"ת בעלה וד"ל. וענין ורעה אמונה¹²¹ היינו לעשות כח להעלאת מ"נ כנ"ל וכמ "ל אנשים ללמוד¹²² לקבל¹²³ בבחי' או"פ ונשים לשמוע שמתפעלים מכללות הענין כו' שהוא בבחי' מקיף לבד כו' [וד"ל].