ושננתם כו'

תפוושננתם כו'

בס"ד. (ש"פ עקב, ט"ל).

תלמוד או מעשה גדול כו' ושננתם ב' פי' כו' ויתר ולא ויתר כו' ודברת ובקומך כו' שינה כו' לע"ל מעשה גדול כו' גדול תלמוד - יב"פ. קיצורים

עקב

ושננתם לבניך¹ ודברת בם בשבתך בביתך כו' וקשרתם לאות על ידיך כו', הנה בפ' ראשונה נאמר תחלה ושננתם שהוא תלמוד תורה ואח"כ בחי' מצות שהוקשה כל התורה לתפילין כו', ובפ' שני' נא' תחלה וקשרתם אותם לאות על ידכם שהוא בחי' מצות ואח"כ ולמדתם אותם את בניכם כו'. והענין הוא דהנה יש פלוגתא בגמ' אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונמנו וגמרו תלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה, אך הנה כ"ז הוא עתה שעכשיו תלמוד גדול מטעם הנ"ל, אבל לע"ל יהי' תפזמעשה גדול² כו'. ולכן בפ' ראשונה נא' מתחלה תלמוד ואח"כ בחי' מעשה כמו שהוא עכשיו, אבל בפ' שני' שהוא קאי על לע"ל³ נא' מתחלה מעשה ואח"כ תלמוד.

ולהבין כ"ז היטב י"ל מתחלה הפי' של תיבת ושננתם, דהנה הפי' הפשוט הוא ושננתם הוא לשון לימוד לשון משנה, והב' הוא לשון חץ שנון⁴ שהוא לשון חידוד וכמשארז"ל ע"פ זה שיהיו ד"ת מחודדין בפיך כו', והיינו שיהיו ד"ת בבחי' חידוד ופלפול.

וזהו מ"ש ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו⁵ כו' (משלי ך"ז י"ז), והנה פי' ברזל בברזל, דהנה כתי' ארץ אשר אבניה ברזל וארז"ל א"ת אבני' אלא בוני' שהוא ענין ת"ח שעוסקי' בבנינו של עולם וכמשארז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך כו', וזהו פי' ברזל בברזל יחד שצ"ל דוקא שיהיו שני ת"ח עוסקי' בהלכה לפי שהם מחדדין זה את זה, לפי שאינו דומה שנים שעוסקים בתורה לאחד וכמשארז"ל שנים שיושבין ועוסקים בתורה שכינה שרוי' ביניהם שנא' אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב וישמע, ומנין אפי' אחד שיושב ועוסק בתו' שהקב"ה קובע לו שכר שנא' ישב בדד וידום כו', נמצא שאינו דומה אחד העוסק בתורה לשנים העוסקים בתורה שבאחד אינו רק שהוא קובע לו שכר, משא"כ שנים שכינה שרוי' ביניהם וכמ"ש מזה באג"ה סי' ך"ג ע"ש, וזהו ברזל בברזל יחד דוקא.

קיצור. בפ' ראשונה נא' תו' תחילה כדעת מ"ד תלמוד גדול, ובפ' שני' שמדבר לע"ל נא' מצות תחילה כמ"ד מעשה גדול, ויובן בהקדם פי' ושננתם הא' ל' לימוד הב' ל' שינון, וכענין ברזל בברזל, אבני' ברזל בוני' ת"ח כי שנים דוקא שעוסקי' שכינה שרוי' ביניהם, משא"כ אחד רק קובע לו שכר, וכמ"ש ההפרש באגה"ק סי' ך"ג, שקביעת שכר זהו מה שנתלבש בלבוש מעטה תורתו לפי ערכו, אבל שכינה שרוי' זהו כמעלת אכל בי' עשרה שכינתי' שרי' בבחי' מקיף מה שא"א להתצמצם באו"פ כו'.

תפחב) ולהבין זה בתוס' ביאור י"ל מקודם הפלוגתא בענין תלמוד גדול או מעשה גדול שאחד אמר תלמוד גדול ואחד אומר מעשה גדול, דהנה ענין ופי' של מעשה הוא ל' כפי' והכרח כמו מעשין על הצדקה⁶, גט המעושה כו', והיינו כי מעשה המצות הוא בבחי' כפי' והכרח לפי שהם שלא עפ"י שכל וטעם, כי בדבר שהוא עפ"י שכל אינו שייך ע"ז לשון כפי' כיון שהשכל מורה ע"ז, וכמו בלימוד התורה אינו שייך ע"ז לשון כפי' לפי שהתורה היא בחי' שכל וחכ' וכמו וידבר ה' אל משה ויאמר ה' אל משה שיש בזה השכלה כו' וכ"ש תושבע"פ כל עיקרה היא בבחי' שכל וסברא כו' ע"כ בלימוד התורה אינו שייך בחי' כפי' לפי שטבע האדם לעסוק בחכ' כו', משא"כ מעשה המצות הם למעלה מן השכל וכמו למשל ניקבה הריאה שהיא טריפה אע"פ שהבהמה בריאה ושמינה כמו שאר כל הבהמות אעפ"כ כיון שיש נקב משהו בריאה היא טריפה, וכן כל המצות הם למעלה מן השכל כמו לבישת שעטנז ואכילת חזיר כו', וע"כ שייך ע"ז בחי' כפי' והכרח שאעפ"י שאין זה עפ"י שכל מ"מ הוא עושה זה מחמת שכך הוא רצה"ע. וזהו שמעשה המצות נק' עבודת עבד לפי שעושה בבחי' קבלת עול בלי טעם כלל. וזהו שארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אלא אפשי אבל מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, לפי שמעשה המצות צ"ל דוקא בבחי' עול וביטול⁷ ואם יאמר אי אפשי א"כ אין זה קבלת עול כו'.

וזהו שא' שמואל לשאול הנה שמוע מזבח טוב⁸, והיינו ששאול לקח ממיטב הצאן להביא מהם קרבנות, כי שאול הלך עפ"י הטעם ועפ"י טעם הי' אפשר להתברר שיביא מהם קרבנות שזהו בחי' בירור הניצוצות בחי' הטוב שיוכלו לעלות למעלה מקליפת עמלק אחר שלא החי' כל נשמה, וכמ"ש מזה בשער האמונה ע"ש⁹, והשיב לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב כו' שביטול הרצון שיש בהמצוה הוא למעלה מן הכוונה וטעם וסוד, ואעפ"י שיש בעולה וזבח שהן קרבנות טעם וסוד ה' אבל אין זה העיקר, והגם שבודאי יש חפץ ה' עכ"פ בזבח הקרבן כי רצה"ע הוא במעשה המצוה עצמה של הקרבן, אך בכאן בקליפת עמלק אין חפץ ה' בזבח שיעלה מהם, לפי ששנאת עמלק הוא למעלה מן הטעם כו', והיינו שעמלק יודע את רבונו ומתכוין תפטלמרוד בו¹⁰, א"כ הוא למעלה מן הטעם ודעת לכן הי' צריך להיות מחייתו ג"כ בבחי' הביטול שלמעלה מן הטעם כו', ולא להביא קרבנות שהם ע"פ טעם ודעת.

ועוי"ל שבכל עשיית המצות המעשה עיקר וגדול יותר מהכוונה, שהרי אם יכוון בכל הכוונות דאכילת מצה, או הנחת תפילין, ולא יאכל בפו"מ מצה הגשמי, או שלא יניח תפילין בראשו וזרועו לא ימשיך עי"ז כלום, ולא יקיים המצוה, משא"כ כשאוכל מצה או מניח תפילין ולא יכוון כלום הרי קיים המצוה, רק שעשאה שלא כדבעי שהרי מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ומ"מ ה"ה מצוה ונמצא כי העיקר היא המעשה כו'. וזהו שק"ש היא כלליות כל המצות, שהרי כתי' וזאת המצוה כו' שמשמע כל המצות ונא' אח"כ ק"ש¹¹, אלא מפני שק"ש היא כללות כל המצות לפי שק"ש היא בחי' קבעומ"ש שמקבל ע"ע בחי' עול וכמשארז"ל למה קדמה פ' שמע לוהא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ, שצריכה להיות תחלה קבעומ"ש ואח"כ קבלת עומ"צ, וכמו שהי' מתחלה בשעת מ"ת שהקדימו נעשה לנשמע, נעשה הוא בחי' קבעומ"ש ואח"כ נשמע, וכך ק"ש הוא בחי' קבעומ"ש, וע"כ הוא כללות כל המצות כו'. וזהו ענין מעשה גדול, שכל עיקר המעלה של מעשה הוא מחמת הכפי' וביטול הרצון כו'.

קיצור. מעשה מל' גט מעושה, ל' כפי' והכרח, והיינו כי זהו מלמעלה משכל המושג, ולכן אל יאמר אי אפשי אלא אפשי ואבי שבשמי' גזר, ולכן שמוע מזבח טוב, ובכל המצות העשי' גדול יותר מהכוונה, וכענין הקדמת נעשה, ולכן קודם שמע שהוא קבעמ"ש נא' וזאת המצוה, והיינו כי זהו העיקר דכל המצות כו'.

ג) והנה ע"י כפי' וביטול הרצון שבנפש עי"ז ממשיך למעלה ג"כ בחי' כפי' והכרח, דהנה כתי' ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני, דהנה באמת עצמות אוא"ס הוא למעלה מגדר עולמות בחי' ממכ"ע ואפי' מבחי' סוכ"ע, דהנה עולם הוא בבחי' גבול ומדה וכיון שסוכ"ע בחי' מקיף לעולם שהוא בבחי' גבול ומדה ממילא הוא ג"כ בבחי' מקור לגבול, ואוא"ס הוא בלתי בע"ג בתכלית ואין ערוך אליו כו' אפילו כטפה בים אוקיינוס, לפי שטפה בים הוא ג"כ ערך שיכולים לשער כמה טפות יש בים כו', וזהו שעש"מ נק' מילין דהדיוטא וכמ"ש בזהר לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא כו', וכדי שיהי' מקור לבחי' סוכ"ע וממכ"ע הוצרך להיות צמצום שנתצמצם אורו הגדול העצמי ולא נשאר רק בחי' רשימו בעלמא, ואח"כ נעשה בחי' סוכ"ע וממכ"ע, וכדי שיהי' בחי' צמצום האור העצמי ויניח אורו הגדול עד שיהי' מקור לעולמות כו' בחי' ועל הכסא דמות כמראה אדם שהוא בחי' ציור תצאדם בג' קוין¹² שהוא כמשל חכם גדול שצריך להשפיל א"ע ולהסביר למשל את השכל לקטן שצריך לצמצם א"ע ולהניח שכלו הגדול בכדי שיוכל להבין גם הקטן כו', וכמו"כ ויותר מכן לאין קץ הצמצום של אוא"ס שצמצם אורו הגדול כדי שיהי' מקור לעולמות בע"ג, וכדי שיהי' בחי' צמצום זה זהו ע"י הצמצום שבנפש האדם מה שמצמצם א"ע ומניח שכלו ועושה רצה"ע בלי שכל וטעם עי"ז ממשיך מלמעלה ג"כ שיהי' התגלות רצה"ע בבחי' צמצום עצמותו שיתצמצם עצמו בבחי' כמראה אדם כו'. וזהו ענין מעשה גדול לפי שע"י מעשה שהוא בחי' כפי' והכרח עי"ז ממשיך מלמעלה שיהי' התגלות רצה"ע בהשתלשלו' העולמות. וזהו ענין עושין רצונו ש"מ¹³, שע"י מעשה המצות ממשיכים רצה"ע בבחי' מקום וזמן כו' שיהי' בחי' מקום וזמן כו'.

והנה אף שע"י מעשה המצות ממשיכים גילוי אוא"ס, הנה הכלי לזה הגילוי הוא בחי' תורה כי אורייתא מח"ע נפקת, ואוא"ס שורה בחכ' וכמ"ש הוי' בחכ'¹⁴, לפי שחכ' הוא בחי' כח מ"ה ביטול במציאות ממש, שביטול של מעשה המצות הוא רק בחי' ביטול היש לבד, משא"כ הביטול שבחכ' הוא בחי' ביטול במציאות ממש, וע"כ שורה שם אוא"ס כי אין אוא"ס שורה אלא דוקא במי שבטל אליו, וזהו שאוריי' מח"ע נפקת נק' היכלא עילאה דקודב"ה והיינו כמו בהיכל ששם משכן המלך כמו"כ באורייתא הוא המשכת הגילוי אוא"ס. והגם שע"י מעשה המצות ממשיכים את הגילוי אבל מ"מ הכלי לזה הוא בחי' תורה¹⁵ כמו למשל כשממשיכים את המלך צריכים להביא את המלך בהיכל, וההיכל הוא בחי' תורה, הגם כי אוא"ס הוא למעלה גם מבחי' חכ' מ"מ חכ' הוא הכלי לגילוי אוא"ס, וכמו מבשרי אחזה אלק' שעיקר השראת הנפש הוא במוח הגם שהנפש היא למעלה מבחי' שכל מ"מ הוא שורה במוח, ואח"כ מהמוח מתפשט לרמ"ח אברים כו', וכמו"כ עיקר הכלי לגילוי אוא"ס הוא בחי' תורה, ואח"כ מתפשט לרמ"ח פקודין כי רמ"ח פקודין הוא רמ"ח אברים דמלכא שהם מקבלים חיות מבחי' מוחין שבראש כו' שהוא בחי' תורה, וזהו ענין תלמוד גדול שמביא לידי מעשה שמבחי' תורה נמשך אח"כ לרמ"ח פקודין כו', וזהו שתלמוד נק' קדה"ק¹⁶ והיינו כי בקדה"ק שם הוא שורה גילוי אוא"ס וכמו בק"ק של בהמ"ק שהי' שם השראת אוא"ס כו', וכך תלמוד נק' ק"ק לפי ששם גילוי אוא"ס, וכן חכ' נק' ק"ק לפי שבחכ' שם שורה אוא"ס כו'.

קיצור. וע"י בחי' הכפי' במעהמ"צ עי"ז מעוררים צמצום הראשון בכדי שיהי' מקור לסוכ"ע וממכ"ע ולכן מעשה גדול, ומ"מ המשכת האור הוא בתורה, תצאכי אורייתא מחכ', ובחכ' שורה אוא"ס, ואורייתא היכלא עילאה דקוב"ה, ולכן תלמוד גדול, וגם מביא לידי מעשה ע"ד כמו שכלליות החיות שורה במוח ומשם מתפשט ההארה לכל הרמ"ח איברים כו'.

(ד) ולהבין זה בתוס' ביאור ענין שאעפ"י שהעיקר כדי שיהי' המשכת אוא"ס הוא ע"י מעשה המצות ואעפ"כ תלמוד גדול לפי שהוא כלי, שלכאורה אינו מובן זה דלפי הנ"ל הי' צריך שיהי' מעשה גדול לכל הדיעות לפי שהוא עיקר הממשיך. י"ל זה ממה שא' משה שש מאות אלף רגלי¹⁷ העם אשר אנכי בקרבו שהיו ישראל בחי' רגל לגבי משה, והנה אעפי"כ במעשה העגל שחטאו ישראל כתי' לך רד וארז"ל רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ופי' גדולה היינו מ"ש גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר שהי' מאיר במשה בחי' גדול הוי' כו' שמשה נתנבא בזה אספקלרי' המאירה¹⁸ שהי' בחי' חכ' כו', והנה הגדולה הזו מה שהי' מתנבא באספה"מ הוא בשביל ישראל וכיון שחטאו ישראל ניטלה ממנו האור ולא נשאר אצלו כ"א חלק א' מאלף כו', נמצא שעיקר הממשיך אצלו בחי' גילוי אוא"ס הוא נש"י ואעפ"כ הגילוי הי' במשה ולא בישראל שלא היו בערך למשה כלל, אעפ"י שהם המשיכו במשה כל הגילוי הזה, וזהו שנק' בחי' רגל והיינו כמו הרגל שהוא מעמיד את הראש כו' ואעפ"כ עיקר הגילוי הוא בראש דוקא, וזהו שמצות נק' בשם רגל וכמ"ש והארץ הדום רגלי כי הוא קאי על מעשה המצות כו', ובזה יובן ג"כ ענין תלמוד גדול, אעפ"י שמעשה המצות ממשיכים את גילוי אוא"ס בחי' עושין רש"מ מ"מ עיקר הכלי הוא תורה דוקא.

קיצור. דוגמא לדבר ישראל היו בחי' רגל משה שהי' הראש, והגדולה ניתן לו בשביל ישראל דוקא, ולכן כשחטאו א"ל רד מגדולתך כו', ועכ"ז הי' השראת הגדולה במשה דוקא, הגם שהממשיכים הגדולה היו ישראל, כן הגם כי ע"י מעשה דוקא נמשך המשכת אוא"ס מ"מ ההשראה הוא בתורה דוקא כו'.

ה) ובזה יובן מה שארז"ל¹⁹ במדרש איכה ויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על ביטול תורה, שלכאורה אינו מובן זה שעל שלשה עוונות אלו שהם חמורים מאד שיהרג עליהם ולא יעבור ויתר ועל ביטול תורה לא ויתר כו'. אך לפי הנ"ל יתורץ היטב, דהנה ג' עוונות אלו הוא היפוך ג' קוין תורה ועבודה וגמ"ח תצבשהוא בחי' אדם דקדושה וזלעו"ז עשה האלקי' שהוא בחי' אדם בליעל שיש בו ג"כ בחי' ג' קוין והוא בחי' ע"ז וג"ע וש"ד. ע"ז הוא היפוך של קו העבודה, כי עיקר עבודה של הקרבנות הוא כדי להמשיך גילוי אלקות בחי' ועבדתם את הוי' אלקיכם, וע"ז הוא ממש להיפוך מזה שהוא עובד אלקים אחרים וחושב אותם ליש ודבר, ואלקות הוא בבחי' העלם והסתר אצלו וקרו לי' אלקא דאלקיי' כו'. ושפ"ד הוא היפוך מבחי' גמ"ח, כי גמ"ח הוא דוקא שיגמול איש עם חבירו חסד ואהבת לרעך כמוך וש"ד הוא להיפוך מזה ממש כו'. וכן עריות הוא היפוך מבחי' תורה כי תורה הוא בחי' ביום חתונתו זו מ"ת שהוא בחי' יחוד תושב"כ ותושבע"פ שהוא בחי' יחוד קודב"ה ושכינתי' כו' והוא ממשיך בחי' יחוד זה בלעו"ז.

והנה עכ"ז על ג' עבירות אלו ויתר כי הם בחי' אברים, והנה אנו רואים שאם נעשה איזה קלקול באבר א' ונסתלק חיותו, הנה עיקר הסתלקות הוא לעצמות כללות נפשו השורה במוח, והנה ע"י הרפואות יכולים להמשיך מחדש חיותו באבר ההוא כו', אבל אם נעשה קלקול באברים הפנימי' כמו נקיבת המוח הנה א"א להמשיך חיות חדש כו', וכך אלו ג' עבירות אעפ"י שהם חמורים מ"מ הוא רק הקלקול באברים החיצוני' רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא, והנה ע"י תשובה יכול להמשיך אורו מחדש, אבל ע"י ביטול תורה נעשה הפגם במוחין שבראש שהוא בחי' חכ' שהוא בחי' הסתלקות אור הנפש לגמרי וע"כ לא ויתר כו'. וזהו מ"ש במדרש ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהן מתעסקין בה המאור שבה²⁰ הי' מחזירן למוטב, לפי שתורה היא בחי' מוחין שבראש, והנה אם ישנו עדיין במוח שבראש יכולים להמשיך עדיין את האור לבחי' אברים כו', וע"כ לא ויתר על עון ביטול תורה יותר משאר עוונות כו'.

קיצור. ולכן ויתר על ג' עבירות חמורים ולא ויתר על ביטול תורה, כי ג"ד אלו הם נגד ג' קוין שבציור אדם, וה"ז כמו קלקול באברים החיצונים שאין כל החיות תלוי בהם, אבל תו' זהו כמו ניקב קרום של מוח שהוא במשהו, ולכן על ג"ד אלו ויתר כי ע"י תשובה הי' נמשך מחדש, ולא ויתר על ביטול תורה, מפני שכלליות ההשראה היא בחכמה שבתורה כו'.