עבדו את ה' בשמחה כו' (ג)

שפגעבדו את ה' בשמחה כו' (ג)

בס"ד. (ל"ג בעומר, ט"ל).

תלים סי' ק' פסוק ב'.

עבדו את ה' בשמחה¹. פי' במג"ע² אופן רל"ט ז"ע כהנים בעבודתם, ובעבודה בתפילה זהו סידור הקרבנות, והיינו עד ברוך שאמר (שהיא תפילת העשייה), באו לפניו ברננה ז"ע לוים בדוכנם היינו שירן וזמרן שהיו משוררים ומזמרים, ובעבודה בתפילה זהו פסוד"ז³, ואח"כ ק"ש וברכותי' שאומרים ה' אלקינו ה' אחד זהו שאמר דעו כי הוי' הוא האלקים על יחוד פסוק הראשון של ק"ש, ופי' שמע ישראל פי' תחילה⁴ שז"ע ישראל במעמדן.

ולהבין פי' שמע ישראל למי אנו אומרים שמע. הנה אנו אומרים נשמה שנתת בי⁵ טהורה היא אתה בראת כו', ולכאורה צ"ל דהל"ל אתה בראת כו' טהורה היא, שאיך שייך לקרוא אותה בשם טהורה קודם שנבראת⁶ ונוצרה כו'. אך הענין הוא דלא כל הנשמה מלובשת בגוף שמה שמלובש בגוף מן הנשמה הוא הארה ומקצת לבד מן הנשמה, שהרי המלאך בשליש העולם עומד⁷, והנשמות גבוהים יותר מן המלאכים, שהמלאכים הם מחיצוניות הכלים ונשמות הם מבחי' פנימיות הכלים שקרובים להאור, ואיך תוכל להתלבש בגוף האדם שקטן מהכיל את הנפש, אלא שפדשעיקר הנשמה היא למעלה, וקצת הארה מן הנשמה (שהוא בחי' נר"ן, וזה תלוי לפי עבודתו אם שיאיר בו מבחי' נפש לבד או גם מרוח או מנשמה, שכללות הם בחי' או"פ) הוא שמאיר בגוף.

וזהו שארז"ל גבי חברי דניאל אע"ג דאינהו לא חזי מזלי' חזי, פי' מזלייהו היינו שרש ומקור הנשמה כמו שהיא למעלה היא חזי שרואה בחי' גילוי אלקים, שהרי א"א לפרש מזלייהו על בחי' מזל ממזלות הרקיע שהרי ארז"ל אין מזל לישראל⁸, אלא מזלייהו היינו שורש ומקור הנשמה שהיא בבחי' אין, שזהו פי' אין מזל היינו שבחי' אין הוא המזל, והיינו מה שנש"י עלו במחשבה בחי' מחשבה הקדומה שהיא לבוש הפנימי לבחי' אין בבחי' החכמה שמאין תמצא שנת' בד"ה מזמור לתודה שהחכמה היא ג"כ אין ע"ש. וזהו בנים אתם להוי' אלקי' שכמו שהבן נמשך ממוח האב⁹ כו' כן נש"י עלו במחשבה שהיא לבוש הפנימי דחכמה, ומחשבתן של ישראל ארז"ל במד"ר ר"פ בראשית שקדמה לכל דבר היינו גם לתורה, והיינו כמ"ש בתד"א שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, דרכן של בנ"א לומר תורה קדמה, אבל אני אומר ישראל קדמו, שהרי כל התורה היא צו את בנ"י דבר אל בנ"י, וא"כ מוכרח לומר שישראל קדמו. ובזה יובן מה שלפעמים משמע שהתורה למעלה מישראל כמ"ש בזהר תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, שע"י אמצעית התורה מתקשראין נש"י לאלקות, ופעם מצינו להיפך¹⁰ שאמרו רז"ל ע"פ תורה ציוה כו' מורשה א"ת מורשה אלא מאורסה שהתורה היא מאורסה לאיש הם נש"י, שנש"י נק' חתן שמשפיעים לבחי' כלה היא התורה כו'. אלא שלגבי בחי' הארת הנשמה שמלובשת בגוף נק' ע"ז אמרו תלת קשרין כו' שע"י התורה מתקשרת הנשמה שבגוף להקב"ה, אבל בחי' מזלייהו הוא שרש ומקור הנשמה כמו שהיא למעלה, היא למעלה מבחי' התורה ומשפעת בתורה. שלכן כתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, שישראל הם ראשית בחי' תבואתה דתורה, (וי"ל תבואתה כתי' בה' וקרי בחולם שזהו כמו וא"ו, שרומז על ה' חומשי תורה שמקרא בעשייה, ה' ספרים דספר תלים, חולם שדומה לוא"ו רומז על שתא סדרי משנה שמשנה ביצי' לברר אילנא דטו"ר שמתחיל ביצירה), שהרי כל התורה מליאה ציווים לבנ"י כו'.

ועל בחי' זו שבנשמה שהיא בחי' מקיף שבנשמה בחי' מזליא הוא שאומרים בק"ש שמע ישראל, הוא בחי' ישראל העליון דהיינו הנשמה שבבחי' מקיף, ושם הוי' אלקינו בחי' ביטול במציאות ממש, עד שהוי' אחד בבחי' יחודא עילאה, שפהכי כל ההתחלקות והשתלשלות ריבוי המדרגות אינם אלא מבחי' זיו והארה בעלמא כו', שהרי אפי' ג"ע נק' זיו השכינה כמארז"ל צדיקים יושבים ונהנין מזיו כו', ונק' קבלת פרס לשון פרוסה¹¹ שהוא חלק מובדל מעצמיות אוא"ס ב"ה, משא"כ בבחי' אין הנ"ל אינו שייך שום התחלקות רק שם הוא יחוד אמיתי. ועל בחי' מזל זה שבנשמה נאמר ונוזלים מן לבנון, מלשון יזל מים מדליו שנוטף ממנו לבחי' הנשמה שמלבשת בגוף¹², שתוכל לבא למס"נ באחד בבחי' מסירת הרצון להיות בבחי' ועמך לא חפצתי, אפי' בבחי' מקור החיים ומקור התענוגים מאחר דכתיב בי' כי עמך מקו"ח שמקו"ח הוא עמך בטל וטפל לך, אי לזאת לא יחפוץ לא בשמים געה"ע וארץ געה"ת, ואפי' מה שעמך הוא בחי' מקו"ח ומקור התענוגים לא חפצתי כלל, כ"א להיות בבחי' רצון פשוט לאוא"ס עצמותו ומהותו כו'.

ואח"כ אומרים ואהבת בכל כו', שזהו בחי' האהבה שע"פ הטו"ד, שהרי אומרים בכל לבבך וארז"ל בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת השם, שלכאורה איך ישוב היצה"ר לאהבת ה', אלא שיצה"ר זהו בחי' מדות רעות, כמו שיצ"ט הוא בחי' מדות הטובות¹³, ונת' בד"ה מזמור לתודה¹⁴ שמדות ושכל הם בחי' השתלשלות, שזהו בחי' שערי בינה שמולידים המדות שהוא בחי' ההטיי' שבשכל למדה זו, שהרי לכל מדה יש שכל המולידה ומנהיגה שכאשר יתבונן שטוב לפניו כך, אזי ירצה בזה, ונמצא כי למדות דיצה"ר יש שכל המולידם ומנהיגם, ובבחי' השכל דיצה"ר יוכל להבין איך שצריכים להיות ואהבת את הוי'. אמנם זהו ע"י התבוננות דבשכמל"ו, שמבחי' אחד א"א לנה"ב להתפעל, כ"א ע"י שיתבונן בבחי' שם כבוד מלכותו, והיינו שכל התהוות העולמות דבי"ע נתהוו מבחי' מלכותו ית' שמלך שמו נק' עליהם, שכל התפשטות הארתו הוא רק מבחי' שמו לבד, שהוא הארה בעלמא, שמבחי' זיו זה הוא שנברא יש מאין דבי"ע, וכבוד מלכותו היינו הארת מבחי' מל', ושם כבוד מלכותו היינו הארה דהארה מבחי' המל' שהוא עצמו רק שמו נק' עליהם כנ"ל. ובד"כ ג' בחי' אלו הם נגד ג' עולמות בי"ע¹⁵ כו', ומאחר שכולם נתהוו רק מהארה, צ"ל היש שנברא מהזיו בטל כמו הזיו עצמו עכ"פ, שדי לבא כו' להיות כנדון, וכמו זיו השמש בשמש כו'. ובד"כ זהו בחי' יחו"ת בחי' ביטול היש לאין.

שפווהנה ארז"ל כל המאריך באחד¹⁶ שצ"ל אריכות באחד. וזהו שתקנו אנשי כנה"ג אריכות הדברים בברכת ק"ש ופסוד"ז, והן אמת שהתנאים והאמוראים לא היו מאריכים בתפילה כ"כ¹⁷ ובפרט בפסוד"ז, זהו מפני שהיו מבחי' מוחין דגדלות, ובהתבוננות מועטת הי' די אצלם להיות קבוע בלבם בחי' אחד האמת בל תמוט, כמו רשב"י שאמר ע"ע בחד קטירא אתקטרנא, ור"י הנשיא הי' מעביר ידיו ע"ג עיניו ודיו, ורב יהודא הי' מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין, כי לעורר הרצוא והתשוקה לא היו צריכים אריכות כלל, ועיקר עסקם הי' בבחי' השוב דתורה כו'. אבל אנחנו שנתגשמנו ונתרחקנו מרוחניות, שאנו צריכין להאריך עד שיותפס בשכלינו ולבינו, וכמשל התינוק שצריך להסביר לו ההלכה באריכות הדברים ובמשלים ומליצות שונות, לקרב אל שכלו הקטן לפי קטנו וריחוקו משכל הגמ' ומידיעת עניני טיב העולם במה שההלכה עסוקה בו. ועד"ז יובן שמפני שנתמעטו הלבבות תקנו אנכה"ג פסוד"ז וברכת ק"ש שע"י אריכות הדברים יוקבע בלבנו אחדות אלקותו ית', שברכת ק"ש הוא איך שהשרפים ואופנים וחיות הקדש בטלים, ונה"ב שרשו משמרי אופנים, ועי"ז יבוא גם הוא להסכים על בחי' הביטול להיות בכל לבבך בשני יצריך, ובכל נפשך בכל כוחות הנפש, (שז"ע מס"נ דנה"ב, ע"ד מסירת הרצון כי מה לי קטלא כולא או קטלא פלגא). ופסוד"ז הם אריכות הסיפור איך שההילול הוא מן השמים וכל צבאם, ומן הארץ¹⁸ וכל אשר בה, הגם שנתלבשו בהתלבשות גשמיים עכ"ז בטלים ואומרים שירה. ועד"ז צ"ל בנשמת אדם שהיא חלק אלקה ממעל וירדה רק בשביל בירור הנה"ב, צריכה להיות בבחי' ביטול בתכלית בבחי' שיר הנשמות, שזהו מצות ק"ש שע"ז נא' ברן יחד כל ככבי בקר שקאי על ק"ש שיר ישראל.

ואמנם מפני שהגוף והנה"ב מסתירים לזאת תקנו פסוד"ז שזהו ע"ד שיר הלוים¹⁹, דהנה שרש בחי' השיר הוא שבו וע"י יצאו מההגבלה, וזהו ענין שיר הלוים דכתי' בהם ועבד הלוי הוא, שעבודתם הי' להעלות בחי' עלמא דאתגליא בבחי' הוא היינו בחי' עלמא דאתכסיא, והיא ע"י השיר שהוא בחי' העלאה מלמטה למעלה וכנודע מענין הניגון שהוא גורם התפעלות שכאשר יתבונן באיזה דבר בלא ניגון, שאף שההתבוננות פועל איזה פעולה עכ"ז אינה ניכרת כ"כ, אבל כשמתבונן בהתבוננות זה גופא רק שמשורר איזה שיר וניגון הנה ע"י הניגון תתעורר ההתפעלות כי הניגון הוא תנועות וכל תנועה מוליד חום שהוא בחי' התפעלות שפזלצאת מן הכלי כו'. וזהו משארז"ל כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, וקאי על מלאכים שכאשר יוצאים מגדר הכלי הוא ע"י השיר דוקא, כי המלאכים יש להם ג"כ גופים רק שהגופים שלהם הוא מאש ורוח²⁰ בלבד כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכן אפי' נשמות בג"ע כאשר יוצאים מהשגה זו להשיג השגה יותר עליונה הוא ג"כ ע"י השיר, כי השגה הוא ג"כ בחי' גבול בחי' כלי, ולכן כאשר צריכים לצאת מהשגה זו להשיג השגה עליונה יותר הוא ג"כ ע"י השיר, וזהו כל בעלי השיר הם מלאכים ונשמות יוצאין בשיר כו'.

ועד"ז יובן ענין שיר הלוים²¹ להעלות עלמא דאתגלי' ולחברה בבחי' עלמא דאתכסיא שנק' הוא. וזהו שהלוים נשאו המשכן, וגם הארון והלוחות, ונודע כי משכן הוא ו"ה והארון והלוחות הם י"ה²², (י"ל לוחות עשה"ד יו"ד ארון אור נו"ן), וע"י הזמרה שלהם הי' ביכולתם ג"כ לשאת המשכן בחי' ה' תתאה עם בחי' וא"ו, לחברם עם בחי' י"ה משכן העדות. ועד"ז יובן שע"י פסוד"ז יכול האדם לבוא בק"ש לבחי' יחו"ע שבפסוק ראשון של ק"ש, ובחי' יחו"ת שבבשכמל"ו, שעי"ז ואהבת בבחי' אהבה הנמשכת מבחי' הטו"ד. דהנה שיר הלוים הוא ע"ד דכתיב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א' י"ד) ופירש"י כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור ולכנוס כך החיות כו' ונרתעין לאחוריהם מפחד השכינה. וכך נה"א שבאדם שנק' נר הוי' כמ"ש נר ה' נשמת אדם צ"ל עולה ויורד בבחי' רצוא ושוב בתמידות בלתי הפסק, והוא ב' מיני התפעלות הללו זא"ז בתמידות, וכמ"ש והחיות רצו"ש פי' אחר הרצוא שוב, ואחר השוב רצוא, וכן חוזר חלילה, וז"ע שיר הלוים על הקרבן. וזהו ג"כ ענין שנשאו את המשכן גם מפני שע"י השיר ברצוא ושוב מגביהים ומרוממים למשכן עד שנעשה יחוד עליון בבחי' משכן העדות, וכמו למעלה שחיות נושאות את הכסא ע"י שהם מתנשאים ברעש גדול בהתפעלות עי"ז הם מגביהים ומעלים את השכינה.

וכך הוא ענין שיר הלוים²³ להיות בחי' התפעלות הנפש מצד עצמה, ולא מצד השגה להוליד מבינתו, מאחר שעבודתו הוא בבחי' הוא, אתה הוא ה' לבדך כו' דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, אלא התפעלות רעותא דלבא שיהי' נוגע עד הנפש נקודת הלב, ולא להיות בחי' מקיף לבד (כמ"ש בת"א בד"ה אז ישיר), ועי"ז הם נושאים את שפחהמשכן דהיינו להעלות ולהגביה זו"נ ולקשרו ולחברו בבחי' משכן העדות בחי' חו"ב בחי' י"ה. ועד"ז נתקן פסוד"ז שנק' זמרה שהם כעין ניגון שהוא רק הרחבת הדבור וביאור הענין בתוס' ביאור לפרש הדבר היטב להלהיב לבו ונפשו שיתפעל מזה, משא"כ כשאומר הפסוקים ואינו נוגע לנקודת לבבו אין זה בחי' זמרה וניגון ואין זה עבודה תמה, (כמ"ש בד"ה אז ישיר בת"א²⁴). ונמצא כי סדר העבודה שתקנו פסוד"ז בכדי לבא לק"ש, שז"ע להיות רוממות אל בגרונם שעי"ז ידחה ההסתר דנה"ב, והו"ע זמיר ערצים, ועי"ז יתגלה פנימיות הלב לבוא בפסוק ראשון דק"ש לביטול דמס"נ באחד. ונמצא פסוד"ז כמו זמרה דלוים שנשאו המשכן שז"ע לנשאות בחי' יחו"ת, ואח"כ פסוק ראשון דק"ש יחו"ע כמו משכן העדות.

ואמנם בכדי להיות נר ה' נשמת אדם בבחי' רצו"ש, זהו ע"י הכהנים שהם ממשיכים זה בנש"י כמ"ש ובהעלות אהרן את הנרות, וכתי' בהעלותך את הנרות הם בחי' נר הוי' שתהי' בבחי' רצו"ש דנר כו'. וזהו עבדו את ה' בשמחה, שכדי להיות בחי' שמחה גילוי פנימיות צ"ל עבודה תחילה, זהו סידור פרשות הקרבנות, ואיזהו, והודו, שזהו ג"כ הפסוקים שהיו אומרים לפני הארון בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערביים, שבתמיד של שחר היו אומרין מן הודו עד שירו לה' ובתמיד של בין הערביים עד והלל לה' (והארון עם הלוחות זהו י"ה כנ"ל), וזהו עבודת הכהן שממשיך מלמעלמ"ט כח בנש"י להעלות את הנרות דנש"י. ואח"כ באו לפניו לבחי' פנימיות הלב דק"ש, זהו ע"י רננא שיר הלוים פסוד"ז, שעי"ז דעו בחי' היחוד דק"ש בבחי' יחו"ע ויחו"ת ד"ע וד"ת, שכ"ז נכלל בתיבת אלו כי הוי' הוא האלקים, הוי' הוא בחי' ה' אלקינו, ונודע כי בפסוק ראשון לבד נאמר אלקינו שמשה כלל עצמו ג"כ לפי שזכה לבינה, אבל בואהבת אמר אלקיך²⁵ בחי' יחו"ת ונכלל בכלל תיבת האלקים שנדעו ליחד שבחי' יחו"ת ויחו"ע הכל אלקות כמ"ש בד"ה מזמור לתודה²⁶ שגם ד"ת הוא אמת, ופי' דעו כי הוי' הוא האלקים שכולא חד ואין עוד מלבדו כלל.