ביאור על ראשי המטות

א'דשביאור על ראשי המטות

בס"ד ביאור על ראשי המטות

להבין שרשי הדברים הנ"ל. הנה להבין שרש ענין נדרים הנ"ל, הנה יש להקדים תחלה להבין שרש ענין ק"נ שהיא מעורבת טו"ר והיא בחי' ממוצע בין הקדושה ובין הסט"א שהוא בחי' ג"ק הטמאות לגמרי ונק' ממוצע להיותה לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים נכללת בגקה"ט וע' מזה בסש"ב ח"א פ"ז. וז"ל הע"ח שמ"ט רפ"ד והנה האש המתלקחת שהיא הקליפה הג' מגקה"ט מלמטלמ"ע כשמתחברת עם ק"נ שהיא רביעית אז נעשית ק"נ רע וכשמסתלקת מן נוגה אז נוגה מתחברת עם החשמל (ועמ"ש מענין חשמל פ' לך בד"ה והבדילה הפרוכת) ונעשית טוב כנז' בזוהר פ' ויקהל דרס"ו עכ"ל, והוא ט"ס כי דרס"ו הוא בפ' פקודי ולא נמצא מזה וע' בפ' ויקהל דר"ג. ואפ"ל שזהו"ע גבי נגע כולו הפך לבן טהור הוא היינו ק"נ שלפעמים מתהפכת ליכלל בקדושה כו'. או י"ל להיפוך כי כשמתהפכת לגקה"ט וזהו כולו הפך לבן אז אין לה יניקה מהקדושה כו' כי דוקא מצד הטוב שבה יונקת מהקדושה משא"כ כשכולו הפך כו'. ועפי"ז יש לפרש הפסוק כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם בפ' האזינו ל"ב כ', פי' כי אמון זהו דבר המתקיים לעד כמו יתד במקום נאמן משא"כ דור תהפוכות כו' וכדפרש"י אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו ההבטחה כו' א'שהוכתרגומו דרא דאשניו ועיקר השינויים הוא מבחי' עה"ד טו"ר כמ"ש בזח"א ויחי דרכ"א ועה"ד טו"ר הוא ק"נ, ובגמ' פב"ת דיומא דפ"ג ע"ב ש"מ אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות כו' וברבות פ' נשא פ"י דרל"ז ד' פי' תהפוכות שהוא הופך פניו מן הקב"ה ומן המצות שנאמר כי דור תהפוכות כו' וכן ברבות פ' שלח פט"ז דרס"ו ג' בענין המרגלים נאמר עליהם כי דור תהפוכות כו' וע' מזה ג"כ ברבות ברות בתחילתו שזהו"ע הפכפך דרך איש כו' כי דור תהפוכות כו', וכ"ז נמשך מחמת ההתקשרות בנה"ב שמק"נ שמתהפכת כו' וזהו"ע עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים ונק' פוסח וצולע כו' ועד"ז ארז"ל ע"פ אם חומה היא אם מעמיד דבריו כחומה כו', וע' מענין ק"נ בפרד"ס שכ"ה בסופו ספ"ז ובהרמ"ז פ' אמור דצ"ה ב' בד"ה וכתרין תתאין כ' שהנוגה הוא בבחי' כתר לקליפות שהרי סתם כל כתר הוא היותר שלם שבכל הספירות והוא האמצעי בין פרצוף עליון לתחתון וכן נוגה בין הקדושה ובין הטומאה עכ"ל. והנה בכתר דקדושה יש דיעות אם הוא בחשבון ע"ס או שהחשבון הוא מחכמה. אך בקליפה הוא י"א כתרין שהנוגה אף שהוא כתר הוא בחשבון ובע"ח כתב שהבחי' י"א שהוא מקיף כו' וזהו"ע לבונה ששרשה גבוה מאוד. ואפ"ל שזהו בחי' שלמעלה מק"נ כו' ועמ"ש ע"פ ראה ריח בני כו', ובמ"א נת' שגקה"ט הם בי"ע דקליפה וק"נ זהו אצי' דקליפה עמ"ש ע"פ ויחלום והנה סולם כו' וע"פ ויבאו מרתה כו' וכמו שבקדושה אצי' הוא המחבר הא"ס עם בי"ע כך ק"נ ממוצע בין הקדושה והטומאה כנ"ל, ושני הדרכים ענין א' כי כתר הוא בחי' אצי' וט"ס הם בי"ע כו' ולכן נקראת נוגה בשם להט החרב המתהפכת משום דמתהפכת לפעמים לקדושה ולפעמים לסט"א והוא ענין ההתהפכות ממטה לנחש ומנחש למטה כו' כידוע.

ב) והנה להבין ביאור זה תחלה יש להבין מה זה ענין התערובות טו"ר שבנוגה. והנה יובן זה ממה שאנו רואים בכל דברים המותרים ואין בהם איסור לא מד"ת ולא מד"ס ששרשן מבחי' נוגה כי דברים האסורין שרשן מגקה"ט כמ"ש בע"ח, וכמו המאכל המותר שאעפ"י שנפשו של אדם מתאוה למאכל ואוכלו לתיאבון הנה מצד גופו של המאכל עצמו הרי הוא מעורב טו"ר וענין התערובות הזאת ניכרת מן הפעולה שפועל המאכל בגופו של אדם ובנשמתו שהרי אנו רואים כשיאכל אדם וישבע ממאכלים שאכל הנה יתגשם גופו ג"כ שיהי' נחשב כבהמה ומכ"ש נשמתו שתרד בירידת ההגשמה הזאת ג"כ בשעה ההיא ולכך נק' אכילה מרובה בשם אכילה גסה להיות כי גסות הרוח הוא ג"כ הגשמת הרוח וזה בא מגסות והגשמת הגוף ע"י אכילה מרובה כו' וזהו וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית בפ' האזינו ל"ב ט"ו וכמו שארז"ל בפ"ה דברכות ל"ב א' מלי כריסי' זני בישי ופרש"י מילוי הכרס הוא ממיני החטאים הרעים ואף שאוכל דברים המותרים והיינו מטעם הנ"ל שק"נ מתהפכת ומתחברת לג"ק הטמאות ונעשי' רע כו', ובבחיי פ' שמיני דקל"ט ד' בטעם הקטרת החלב החלב הוא השומן המביא את האדם לידי גסות הרוח והוא הסיבה שטבעו א'שושל אדם גס ומתגאה כאומרו וישמן ישורון ויבעט כו', ובשל"ה דפ"ז ע"ב בשם הספרי וישמן ישורון ויבעט לפי השובע הם מורדים כו' וישב העם לאכול כו' מה נאמר בהם סרו מהר מן הדרך כו' עכ"ל ודקי"ד ע"ב הביא מ"ש בפ' עקב פן תאכל ושבעת כו' ורם לבבך ושכחת כו', ובלק"ת ד"ה האזינו השמים פ"ו בענין שמנת עבית כשית שנעשה כמו כיסוי על הלב והוא הנק' ערלת לבבכם וידוע כי הערלה היא מג"ק והיינו שע"י מילוי הכרס מבחי' ק"נ נמשך אחר גקה"ט וכענין כבד לב פרעה שארז"ל לבו נעשה כבד והיינו כי חצר הכבד זהו הפרסא המפסיק בין אברי הנשימה לב כו' ובין אברי המזון כבד ואצטומכא כו' ולמטה מן הפרסא שם התגברות יניקת החיצונים א"כ כשממלא כריסו שמתחת לפרסא נעשה לבו כבד כו' ועמ"ש עוד מענין שמנת עבית כשית בלק"ת סוף פ' פנחס בד"ה קדש ישראל. והנה זה בא באדם מצד חלק הרע שבמאכל שנוטה לג"ק אבל מצד בחי' הטוב שבמאכל אדרבה יגרום האכילה תוס' אור וכח בעבודת ה' לגופו וגם לנשמתו בהשגת אלקות וכמאמר ר"נ עד דלא אכילנא בשרא דתורא כו' חמרא וריחא פקחין כו' (וע' מ"ש מזה בד"ה ביאור למ"ש בלק"א פנ"ב בסידור אחר עלינו ובד"ה להבין איסור אכילה ביוהכ"פ) כי שרש המאכל נפל בשבה"כ מרפ"ח ניצוצין דתהו כידוע בפי' ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ"י (ובמא"א ב' כ"ג בכורות נק' מלכי אדום כי הם קדמו לאצי' כו' ועמ"ש מענין חלק בכורה שלקח יעקב מעשו בד"ה אני חומה ובלק"ת בד"ה מה טובו ועמ"ש בסידור ע"פ לעשות בהם משפט כתוב כו') וכשנפל היינו בנוגה דבי"ע שמעורב טו"ר ומצד בחי' הטוב עולה ונכללת בקדושה וזהו הטעם שארז"ל קדש א"ע במותר לך פ"ב דיבמות ד"כ ע"א כי מן המותר שהוא ק"נ יוכל לירד ח"ו לגקה"ט שהם דברים האסורים מאחר שהק"נ הוא הממוצע כו' וכשהאדם נמשך אחר התאוה גורם התחברות ק"נ לג"ק כו' אבל ע"י קדש א"ע במותר לך מחבר ק"נ שהוא המותר עם קדש שהיא הקדושה ומתפרדת מג"ק כו'. ומזה יובן דברי הרמב"ן בפי' החומש ר"פ קדושים בענין קדושים תהיו שנהי' פרושים מן המותרות כו' ר"ל להתנהג בההיתר רק כדי סיפוק והכרח וכ"כ בח"ה שער הפרישות רפ"ב ואמר אחר הפרישות מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני אלא הטבע אשר לא תוכל לעמוד בלעדיו ויוציא זולתו מן הנפש כו', והענין י"ל כמ"ש בת"א פ' בראשית בד"ה ענין הברכות שיניקת החיצונים הוא רק בצמצום ממותרי השפע והפסולת ולא מעיקר הקדושה כן צ"ל אך ע"י שהאדם נמשך אחר התאוה גורם יניקת החיצונים מעיקר הקדושה ח"ו ולכן צ"ל חותם שלא ינקו מעיקר הקדושה כו' ע"ש וזהו ע"י הפרישות להסתפק א"ע בההיתר במה שההכרח ולא במותרות כו' וזהו הענין שעי"ז מתחברת ק"נ להקדושה ומתפרדת מהרע כו' כי היא הממוצע כו' כנ"ל ונמשך מזה שלא יומשך השפע לג"ק רק כפי שיעור הקצוב משימ"ב כו' משא"כ ע"י ריבוי המותרות נמשך לחיצוני' מעיקר השפע ואזי ק"נ מתחברת לג"ק כו', והח"ה שער הפרישות פ"א הביא על ענין הפרישות פסוק יכלכל דבריו במשפט תילים קי"ב, והוא כמ"ש בת"א פ' בשלח בד"ה א'שזאשירה לה' בענין לעשות צדקה ומשפט שענין משפט זה שלא יומשך חיות ויניקה אלא בסט' דקדושה כו' ע"ש, וכמו שמבואר במאכל שמעורב טו"ר כך בכל דברים המותרים כמו דירה נאה שמרחבת דעתו של אדם כו' יש בזה תערובות טו"ר שאם יכוין להנאת גופו ירחיב דעתו עד שיגבה ודעתו זחה עליו ונק' גסות הרוח כו' ואם יכוין לתועלת הרחבת דעתו ולבו לעבודת ה' עי"ז הרי אדרבה תוסיף לו תת כח להרחיב דעתו ולבו בהשגת אלקות והתפעלות אוי"ר וכמו"כ לבושים נאים כו' וכן בענין הזיווג אם מכוין לקדושה תוסיף לו אור ואם לאו יפול מתאוות היתר לתאוות איסור ח"ו וזהו והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש א"ע מלמטה כו' ודוקא קדש א"ע במותר לך מטעם הנ"ל.

קיצור. ענין שהנוגה מעורב טו"ר וניכר מהפעולה שע"י המאכל, ענין שמנת עבית כשית ע"ד כבד לב, פי' קדש א"ע במותר שעי"ז מחבר ק"נ לקדושה קדושים תהיו פרושים תהיו היינו כדי הסיפוק שעי"ז אין נמשך חיות לחיצונים רק כשיעור ההכרח.

ג) והנה נדרים סייג לפרישות. (הג"ה. ובמדרש שמואל פי' פרישות תקרא מלי דחסידותא והחסידים העושים לפנים מן השורה נקראו פרושים כו', ובזה לא קשה מידי ענין הנדרים והלא דייך במה שאסרה תורה אלא כי התורה דברה לבינונים ואף לצדיקים אבל להיות בחי' חסיד שלמעלה מבחי' צדיק ע"ז צ"ל פ' נדרים שהוא סייג לפרישות לבא למילי דחסידותא. והענין כי במא"א ח' פ"ה חסיד נק' חכמה כו' חסידה נק' הבינה והחסיד מרכבה אליה וזהו חסידה ברושים ביתה. וע' מזה בזח"ג פנחס דרי"ז ב' ושם דרכ"ב ע"ב איזהו חסיד כו' והבינה נק' שכינתא עלאה שהוא למס"נ באחד כדפי' בד"ה שה"ש וברבות ס"פ תרומה חסידה נק' כה"ג שנאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, וידוע דכה"ג הוא אה"ר כדפי' בד"ה בהעלותך ההפרש בין אהבה דאברהם ובין אהבה דאהרן שהוא אותיות נרא"ה בחי' ראיה, ולכן לבוא לבחי' זו צ"ל פרישות גם מריבוי ההיתר דק"נ כי לגבי בינה שכינתא עילאה גם ק"נ מסתיר ביותר כו' וכענין שאמר משה רבע"ה מאין לי בשר ופי' בד"ה בהעלותך השני דאפי' הבירור מה שיתברר הבשר ויתעלה לבא ממנו לבחי' רשפי אש האהבה זה מסתיר לגבי בחי' משה ונחנו מה כו' ולכן כדי שיבוא האדם לבחי' רו"ש באמת אשר הרצוא הוא למס"נ באחד בחי' כלה שארי זהו"ע הפרישות כו', וזהו חסידה ברושים ביתה כי ברושים פי' ג"כ בראשים והיינו ענין ראשי המטות הנז' כאן שהם המוחין דז"א שבהם יומשך בחי' אה"ר זו מבחי' חסידה כו' ולכן נאמר להם פ' נדרים. וכמו"כ ההמשכה מלמעלה הבא ע"י בחי' חסיד הוא למעלה מבחי' צדיק שעז"נ מי יתנך כאח לי כי ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא והיינו שהחסד הוא בוויתור רב יותר מן הצדקה שהוא די מחסורו וגמ"ח אף לעשירים כו', והיינו שבחי' צדיק יסוד ז"א שורש המשכה זו באה מחו"ב דאצי' אבל ענין החסד הוא ההמשכה הבאה א'שחמא"א בחי' ורב חסד ששם מקור הוויתור כו'. וזהו מי יתנך ע"ד מי ברא אלה ומשם נמשך להיות כאח לי בבחי' אחים ורעים דלא מתפרשין לעלמין וכמ"ש בבה"ז פ' וירא ע"פ וגם אמנם אחותי בת אבי היא כו', ולכן גבי יעקב שאמר נדר אם יהי' אלקים עמדי כו' נאמר והיה הוי' לי לאלקים כו' שהוא בחי' הגבוה יותר ממדריגת צדיק כמ"ש בד"ה שובה ישראל עד הוי' אלקיך כו' אלא דלשם נת' שזהו המדריגת דבע"ת שע"ז אמרו במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד. אך הצדיקים יכולים להגיע ג"כ לבחי' זו ע"י מדריגת החסידות וכנ"ל. עכ"ה) (אפ"ל נדר והתרה כמו קיום מל"ת ותשובה והבן והנדר כמו תפלה מ"נ דבינה ואח"כ תורה וההתרה מ"ד דאבא זה הדבר תפלה קחו עמכם דברים שיתעלה הדבר מל' להתקשר לזה יסוד ולכן לעולם ה' דברך נצב כו'), ונשוב לענין נדרים סייג לפרישות דהיינו מפני שמדיר את עצמו בדבר המותר כאכילה ושארי הנאות היתר ופורש א"ע מהם וזהו סייג גדול לפרישות מתאוות היתר וענין זה היינו הנק' לאכפי' לסט"א כו' והוא להיות שמאל דוחה בדחיה והרחקה כמו מי שמסגף א"ע בתענית או שגודר גדר בלבו שלא יאכל אלא מעט מזעיר שגם אם מתאווה לאכול יותר יכבוש לבבו וידחה בדחיה והרחקה להמאכל ולא יאכלנו והרי לא שנתהפך בחי' הרע שבמאכל עי"ז לטוב אלא שדוחה אותו בשתי ידים והרחיקו מעל גבולו כו' וזה נק' שמאל דוחה כו' (הג"ה. ולכן בר"ה ועשי"ת שאז הוא גילוי בחי' שמאלו תחת לראשי צריך להתנהג בפרישות כמ"ש בש"ע ה' ר"ה סי' תקפ"א סי"ב וסי' תר"ג והיינו מפני שאז אומרים המלך הקדוש שאז מאיר בינה כמ"ש בזוהר תצוה קפ"ד סע"א ובבינה התגלות א"א ועתיק כו' וזהו"ע אל מלך כו' מתנהג בחסידות כו', ולכן צ"ל האדם מתנהג בחסידות וסייג לזה הוא ענין הפרישות וכמ"ש במד"ש הנ"ל דמעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות, ואל זה כיון דוד המע"ה כמו שאמר ה' צלך על יד ימינך ושמעתי בזה שהוא ית' כצל לעולם על יד ימינו של אדם כי הצל עושה כל מה שאדם עושה אם הוא פותח ידו נראה בצל כמו יד פתוחה ואם הוא קומץ ידו נראה בצל ג"כ יד סתומה ולכן הוא ית' הוא צלך על יד ימינך ועושה כל מה שימינך עושה אם אתה פותח יד ימינך לפזר צדקה לעניים אף הוא ית' פותח ידו לתת לך ואם אתה קופץ ידיך מליתן לעניים גם הוא קופץ ידו ואינו נותן לך עכ"ל, וכמו שהוא לענין הצדקה כך הוא ג"כ בפנימיות מדות הנפש כדפי' בת"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי הראשון בענין רו"ש שע"י רצוא שבעבודת האדם כך הוא למעלה כו' וזהו ה' צילך כצל שהוא פונה אחר האדם כו' ולכן ע"י שהאדם מתנהג בחסידות נמשך כמו"כ מלמעלה כו' וע"י השמאל דוחה שדוחה את היצה"ר כמו"כ מתעורר למעלה שמאל דוחה לדחות המקטרגים כחות הדין הקשה כמ"ש ע"פ ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם כו'. עכ"ה) אבל אנו רואים שיוכל להיות התהפכות גם הרע שבמאכל לטוב והוא כמו בחי' האכילה שאוכלים בשבת דכתיב אכלו משמנים כו' משום דבשבת הוא זמן עליית המל' ואין כח לחיצונים לקבל יניקה מהמאכל כי הרע דק"נ נפרד בשבת מהטוב דק"נ א'שטונשאר זה המאכל עצמו בחי' טוב וע"כ גם מה שמתאווה למאכל ואוכלו לתיאבון אין בחי' הרע שבמאכל מגשמו כלל בשבת וכמ"ש בע"ח דגם בחי' המותרות של הנאת האכילה בשבת נבלע ונכלל בקדושה האלקית משום דכתיב וקראת לשבת עונג ומתענוג זה הגשמי שבמאכל עולה ונכלל בבחי' עונג העליון כו' וכמ"ש במ"א, וא"כ הרי אנו רואים היפוך הדחיי' שהרי נכלל ועולה גם ק"נ שהוא החיות של המאכל כמו שניתוסף אור למעלה בבחי' עונג העליון במאכלים דשבת וכיוצא, אלא שרש הענין הוא משום דיש ב' מדריגות שמאל דוחה וימין מקרבת שמאל דוחה בא מבחי' הגבורות דאימא וימין מקרבת בא מבחי' החסדים דאבא, דהנה כל החסדים מסתעפים מאור אבא כידוע בפי' אבינו אב הרחמן כו' שמקור כל החסדים הוא מבחי' החכמה שהוא אור אבא דוקא ומקור כל הגבורות הוא מבינה שנק' אימא כמאמר בינה מינה דינין מתערין והדינין המתערין היינו על ההיפוך מהביטול לדחות היש כו' וא"כ ענין החכמה שהוא בחי' באור פני מלך חיים היינו שיוכל לקרב גם היש להמשיכו אל הביטול, וזהו ההפרש בין שבת לחול כי בשבת מאיר מבחי' מוחי' דאבא כידוע בפי' ושמרתם את השבת כי קדש היא וקדש היא החכמה כו' וגם יו"ט הוא מקבל מבחי' אבא הגם שיו"ט שרשו בבחי' בינה כידוע בהיות שהשמחה הוא בבינה כמ"ש אם הבנים שמחה אבל בחי' נה"י דאבא מלובשים באימא ולכן נק' היו"ט מקרא קדש כו', וכמ"ש במ"א בד"ה מצה זו ובסידור בדרוש תלתא אינון זמינין מקדש כו' וע"כ גם ביו"ט חציו לכם כו' וכל בחי' עונג גשמי מתעלה בשבת ויו"ט והוא לפי שבחי' החסדים דאבא מתפשטין ויורדין מגבוה לנמוך גם למטה מטה לקרב ולא לרחק כטבע הימין לקרב כך טבע החסדים לקרב והיינו ימין מקרבת (הג"ה. וכה"ג החמץ אסור בפסח אבל בשבועות שתי הלחם יש בהן חמץ והטעם לפי שאז מאיר מוחי' דאבא שבחכמה אתברירו אזי יוכל לברר את החמץ ג"כ משא"כ ביצי"מ שמבחי' בינה כו' וע' מזה בסידור בד"ה מזמור לתודה בענין הריעו לה' כל הארץ ובזה יובן פי' ימין מקרבת שאין ר"ל לקרב היש ודבר וישאר כמו שהוא בישותו אלא לקרבו ולהמשיך בו הביטול ועמ"ש כה"ג בד"ה כיצד מרקדין בש"א כלה כמות שהיא ובה"א כלה נאה וחסודה כו'. עכ"ה) אבל בחול הרי אין בוי"ו ימי המעשה רק מבחי' ז"א שמלובש בו רק בחי' מוחי' דאימא בלבד אור אבא ומקור כל הגבורות מבינה כי בינה מינה דינין מתערין פי' ענין שמאל דוחה הנ"ל כמו לסגף א"ע ולדחות המאכל כו' כי לא יוכל להעלותו אלא בהכרח כדי שלא יגשם אותו המאכל וכיוצא בו ידחה אותו וירחיקנו מפניו וכל שהוא קרוב יותר לה' בהתבוננות האחדות בבינה כמ"ש בס"י חכם בבינה והבן בחכמה כו' יתרחק יותר מהגשמת המאכל וכיוצא בו מתאוות היתר שלא יגשם אותו ויפול ממדריגתו והיינו בינה מינה דינין מתערין להיות שמאל דוחה ליצה"ר כי לא יגורך רע כתיב וטהור עינים כו' אפי' בהיתר אחר שבחי' נוגה מתהפכת ממטה לנחש דקליפה לפעמים כו' וזהו ג"כ שרש ענין הנדרים כי הנדרים שנודר בחיי המלך וחיי המלך הוא בחי' בינה בלבד שנק' חיי המלך דהיינו בחי' מוחי' לז"א (הג"ה. וע' א'שימזה בזח"ב ס"פ יתרו דצ"א ע"ב ובמק"מ שם) ולהיות כי שרש הנדרים הוא רק מבחי' בינה בלתי התלבשות אור אבא שהוא מקור הגבורות ודינין מתערין מינה לכך עיקר הנדרים להיות שמאל דוחה לדבר המותר דוקא בהרחקה ודחיי' לאכפייא כנ"ל שנדרים סייג לפרישות היפוך בחי' האכילה דשבת כנ"ל.

קיצור. נדרים סייג לפרישות, פרישות מילי דחסידותא, חסיד גדול מצדיק, חסידה שכינתא עלאה מס"נ באחד, לאיש חסידך אה"ר ונחנו מ"ה ובבחי' זו מאין לי בשר ועי"ז נמשך מלמעלה אחותו חסד הוא מי יתנך כאח לי בבחי' אחים ורעים וכן גבי נדר נאמר והי' הוי' לי לאלקים, ומ"מ נדר שמאל דוחה לדחות ק"נ וזהו"ע שמאלו תחת לראשי דר"ה ויוהכ"פ, ה' צלך, ויש ימין מקרבת כמו אכילת שבת והיינו מקו הימין מוחי' דאבא אבל בג"ה קו השמאל ועמ"ש בענין חמץ שבתודה ושתי הלחם וכמ"ש לקמן שבקרבנות יש ימין מקרבת.

ד) והנה בענין הנדר שצריך שידבר בפה וידור בדבר הנדור כמו ככר זה קרבן כו' וכידוע, וצריך להבין תחלה בענין הקרבנות דהנה אע"ג דאמרו קונמות קדושת הגוף נינהו אינו דומה קונם דנדר לקרבן שהרי קדושת הגוף של קרבן הבהמה שאמר עלי' ה"ז עולה נאסרה בהנאה מיד לכל אדם ונעשית כאיסור גמור והיינו ענין שמאל דוחה כמו שנדחה המאכל מלאכול כך נדחית בהמה זו מליהנות להדיוט מלבד לגבוה שבזה יש ימין מקרבת שהרי ע"ג המזבח מקריבין הקרבן בהעלאה להיות לריח ניחוח להוי' כו' כי אש שלמעלה יורד ואוכל כו' והוא בחי' ארי' דאכיל קורבנין כו' הרי שנתעלה בחי' הטוב שבבחי' נוגה שממנה שרש הבהמה מבחי' פני שור או פני נשר בעופות כו' והיינו לפי שימין מקרבת וימין זה הוא בחי' הארי' שהוא בא מבחי' חסד העליון שנמשך ע"י הכהן ששרשו הוא מבחי' חסד שבחכמה כידוע דכה"ג הוא בחי' ורב חסד דהיינו בחי' חסד דא"א וכהן הדיוט בחי' חסד דאבא כו' וגם מצד הארת החכמה שבשמן המשחה שנמשחו בו כל הכלים שבמקדש כו', ונמצא יש בקרבן ב' הדברים שמאל דוחה מליהנות להדיוט וימין מקרבת באכילת מזבח עד שהוא נעשה לריח ניחוח כו', אבל קונמות דנדרים אעפ"י שנקראים ג"כ קדושת הגוף כמו שאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו אין קדושה זאת רק בענין הפרשה והבדלה מהנאת אדם דהיינו בחי' שמאל דוחה להיות כאיסור גמור הגם שהי' דבר מותר תחלה וזהו באמרו קונם ככר זה כקרבן כו', אבל אין בו מבחי' ימין מקרבת כלל שהרי נשאר איסור ולא שיעלה אח"כ ליכלל בקדושה העליונה כמו הקרבן כו' אלא מה שמדיר בדבר הנדור היינו מה שמתפיס אותו בקדושת קרבן לענין שמאל דוחה בלבד אבל לא לענין ימין מקרבת שבקרבן כו'. ושרש הענין לפי שהנדרים שרשן מבחי' בינה לבד דמינה דינין מתערין ולכך אין בנדרים רק בחי' שמאל דוחה בלבד אבל הקרבנות שמקבלים מחסדים דאבא ע"י הכהן וכלי המקדש כו' יש בהן גם מבחי' ימין א'שיאמקרבת ומה שנמצא בקרבן גם מבחי' שמאל דוחה ליאסר בהנאה לאדם היינו משום דבחכמה אתברירו והכל מצד החכ' שמלבשת א"ע בבחי' גבורה לדחות ממנה הנאה זרה זולת הקדושה וכמו האיש כשמקדש אשה שזהו ימין מקרבת הרי עי"ז ג"כ נאסרה על כל העולם זולתו כו' משא"כ הנדרים בדברים המותרים שדחיי' זאת אינה מן החכמה אלא רק מבינה דמינה דינין מתערין כו'. אך הנה עכ"ז יש גם בנדרים הארה והמשכה מאור אבא כמו בקרבנות כי גם לענין שמאל דוחה להתפיסן באיסור עכ"פ כקרבן צ"ל מבחי' החכ' שהרי צריך האדם לבטא הנדר בשפתיו ויאמר קונם ככר זה כו' וכמו בקרבנות שאומר בפה הרי זו עולה כו'. והענין הוא כי הנה בקרבנות הטעם לזה שצריך לומר בפה דוקא הרי זו עולה ואם לאו מקריב חולין בעזרה וכידוע היינו מב' טעמים הא' מצד בחי' הדבור בעצמו והוא להיות כי הדבור הוא בחי' מל' כידוע ובחי' מל' יורדת להיות ראש לשועלים בבי"ע וירידה זאת מתפשטת עד למטה גם בנוגה כמ"ש רגליה יורדות כו' ולהיותה בחי' ממוצע בין האצי' לבריאה כי מל' דאצי' נעשה בחי' עתיק לבריאה כידוע ע"כ דוקא בבחי' המל' יש בכח להעלות גם מבחי' הנוגה להיות קדוש בקדושת האצי' ע"י בחי' הדבור כשאומר בפיו הרי זו עולה כמלך שגוזר ומגביה לשפל כו' ואזי יוכל הקרבן להתעלות באש שלמעלה ע"ג המזבח כו'. והטעם הב' מצד שרש הדבור והוא בחי' החכמה שמחמת זה נק' האדם בחי' מדבר שיוכל לדבר כי אבא דוקא יסד ברתא כמו התינוק שאינו יכול לצרף הצירופי' מפני שלא מאיר בו מהארת החכ' כו' ולכך כשיאמר האדם שהוא בחי' מדבר ה"ז עולה אזי תתפס בקדושה ולא כשיאמר קטן שלא נק' אדם, וכמו"כ בנדרים ארז"ל איש כי יפליא במופלא סמוך לאיש פי' מופלא שיש בו מהארת אור אבא מפני שהחכ' נק' פלא ובמא"א פ' סעי' ה' פלא יסוד דאבא שביל המעורה בבינה אלף אאלפך חכ' עכ"ל. וע' בזח"ג בלק קצ"ג ב' וס"פ צו דל"ה ע"ב, וע' בפרד"ס ערך פלא ומופלא היינו שמאיר בו קצת מאור החכ' שנק' פלא ולכך נק' מופלא שנמשך בו מן אור הפלא כו' וזהו פי' איש כי יפליא איש היינו שמאיר בו מבחי' מוחי' דאבא ממש והוא היו"ד שבאיש כשמאיר מן האל"ף דהיינו אאלפך חכ' כמ"ש בזהר ע"פ והאיש משה כו' ומופלא סמוך לאיש היינו שלא הגיע לי"ב שנה ולא יוכל להפליא ממש אבל מופלא עכ"פ הוא ונדריו נתפסים לענין איסור הנאה עכ"פ בחי' שמאל דוחה כו' בדיבורו כשאומר ככר זה כקרבן כו' ונמצא שגם בנדרים יש קצת מאור החכ' והיינו בדיבור שצ"ל מהארת החכ' ואמנם אין זה אלא לענין שמאל דוחה אבל לא לענין ימין מקרבת כו' כנ"ל. (הג"ה. ומש"כ דמופלא הוא הארה מבחי' פלא יש לפרש באופן אחר דאדרבה מופלא היינו כענין במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור בזח"ג שופטים ער"ה א' דהיינו בחינת כתר וכן פי' הפרד"ס בערך מופלא הוא הכתר כו' ועמ"ש בפי' לא נפלאת היא ממך בד"ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום בלק"ת פ' נצבים וע' בפרד"ס שער הנתיבות פ"ב הנתיב הראשון מל"ב נתיבות החכ' נק' שכל מופלא והוא אור מושכל קדמון כו' ושם פ"ג בד"ה הנתיב הג' כ' כבר ביארנו בשני נתיבות הקודמין כי א' מהן הוא שכל א'שיבמופלא נדמה למאציל והשני שכל מזהיר דומה לכתר כו' עכ"ל. ומכ"ז יובן ענין מעלת בחי' מופלא ועמ"ש לקמן סעי' ה' בענין משה שהוא הי' בחי' המופלא שע"ג הע' זקנים אשר ענין הזקנים נאמר בהם ויאצל מן הרוח הפרשת הארה מרוחו של משה כמו אצי' לגבי המאציל וז"ש שכל מופלא נדמה למאציל כו' וע' בהרמ"ז ס"פ שופטים בענין המופלא שבסנהדרין כו' וא"כ ענין מופלא סמוך לאיש ר"ל שאז מאיר בו המקיף עכ"פ אף שאינו מאיר בו בפנימיות להיות נק' איש עד י"ג שנה ויום א' עכ"פ מאיר בו המקיף וזהו"ע מופלא סמוך לאיש ומשם נמשך הכח בדבור שיוכל לנדור וע' בתו"א פ' מקץ בד"ה מזוזה מימין ששרש האותיות נמשך מהכתר כו' ע"ש. עכ"ה). והנה ככל ענין הנ"ל בב' מדרגות דשמאל דוחה וימין מקרבת הנה יובן שזהו ג"כ שרש ההפרש בין תורה לתפלה (הג"ה. דהנה מבואר בלק"ת בד"ה ואשה כי תדור נדר אשר פ' נדרים הוא במשנה וגמ' בסדר נשים לפי שהנדר אינו אלא כשהוא בחי' נוקבא כו' משא"כ בבחי' דכר שהבעל מפיר הנדר וכן האב לבתו כו' ע"ש והיינו כמש"כ שהנדר שרשו מבינה שהוא מקו השמאל בג"ה כו' ולגבי החכ' נק' הבינה ג"כ נוק' כו' הגם שעיקר נוק' היא בבחי' מל' וזהו ג"כ שרש ענין התפלה שהיא בבחי' מל' ואל אישך תשוקתך כמו שיבאר, עכ"ה). דהנה שרש התפלה הוא בבחי' מל' שנק' אשה כמ"ש ואני תפלה אני הוא בחי' מל' שנאמר בה ואל אישך תשוקתך והוא ענין סמיכת גאולה לתפלה במה שאומר אד' שפתי תפתח כו' ואיש הוא בחי' ז"א כמ"ש ה' איש מלחמה ועמ"ש מענין איש ואשה בלק"ת פ' שלח בד"ה והי' לכם לציצית דרוש השני והיינו שבתפלה מתדבקת המל' באישה ובעלה שהוא בחי' ז"א וז"ש ואני תפלה לאל חיי ונקראת אז בעולת בעל כמ"ש כי בועליך עושיך כו' והיינו בחי' היחוד דזו"נ שבשמו"ע בעמידה כו' וארז"ל באשה ובעלה עולה עמו ואינה יורדת עמו פי' בעליית בעלה גם היא תעלה עמו אבל לא בירידת בעלה שלא תרד עמו. והענין הוא כי הנה בחי' ז"א רובו חסדים ויורד מגבוה לנמוך לברר וללקט ניצוצי נוגה בכל ששת ימי המעשה כמ"ש כי חסד אל כל היום כו' ובירידה זאת אינה יורדת עמו כי ימין דוקא מקרבת והיינו בחי' ימין דז"א ששרשו מקו הימין חח"ן כו' אבל בחי' מל' עיקר בנינה מהגבורות בבחי' או"ח בעלי' דוקא ולא בירידה וזהו עולה עמו באצי' ולמעלה מן האצי' בעילוי אחר עילוי כו' וכל שעולה עמו במקום ומדרגה היותר גבוה הנה יותר צריכה להיות שמאל דוחה לדחות ולברר ולנקות א"ע מכל סיג ופסולת הנדבק בבחי' אחוריי' שהחיצוני' יונקים משם כי כל שעולה במקום עליון יותר גם בחי' הדקות שבנוגה לרע יחשב ועמ"ש בד"ה מה טובו גבי והתשובה השלישית כו' וזהו שאומרים בשמו"ע סלח לנו אחר מס"נ דק"ש דוקא כי אחר מס"נ שעולה הנשמה באצי' שמה גם קצת מתערובות כל שהוא מבחי' הרע לחטא גמור יחשב משא"כ למטה בבריאה ויצי', ועמ"ש מזה בד"ה בהעלותך את הנרות הא' וגם כענין וסביביו נשערה מאד כו', ודוגמא לדבר ממ"ש בת"א בד"ה ויהי מקץ הא' גבי וכן כשהולך מחיל אל חיל כו' לשכוח גם ההשגה שהשיג בגעה"ת כו' ובפ' יתרו בד"ה מראיהם ומעשיהם לשכוח גם ההשגה כו' ע"ש הרי א'שיגאפילו ההשגה שבגעה"ת מסתיר לגבי געה"ע כו' מכ"ש וק"ו שענין ההיתר דק"נ חשיב הסתר גמור לגבי כשצריך לעלות בעילוי המדרגה כו', וכה"ג נת' עוד בענין ומל ה' אלקיך את לבבך שבחי' האהבה דחיצוניות הלב כקליפה יחשב לגבי פנימי' הלב וצריך מילה כו' ועמ"ש בד"ה אז ישיר ישראל כו' עלי באר בענין חפרוה כרוה כו', ולכן אחר המס"נ בק"ש נולד ונתגלה לו איך שהוא נחשב חוטא וצריך לבקש סלח לנו כו' ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה כי תבאו אל ארץ מושבותיכם בלק"ת פ' שלח שם פ"ג, ונמצא מובן מזה שבחי' התפלה ג"כ למטה בנפש האדם הוא בחי' שמאל דוחה וכל שעולה יותר בדביקות והתכללות כו' יותר יהי' בבחי' שמאל דוחה ולכך נק' התפלה שפיכת נפש כמ"ש ואשפוך את נפשי כו' לפי שעולה עמו ואינה יורדת עמו כו' כנ"ל, אבל הנה שרש התורה הוא היפך זה כי שרש התורה הוא בבחי' ז"א שנק' איש כנ"ל והוא רובו חסדים ימין מקרבת להתמשך מטה מטה גם להעלות היותר נמוך, וזהו קריאה שבתורה שהוא בחי' המשכה וירידה כמו השונה הלכות שאומר דבר זה כשר שמכשיר גם בחי' נוגה שיוכל להיות בו גילוי אוא"ס כו' וכידוע בפי' מתניתא מלכתא כו' והיינו מפני שהוא בבחי' החכ' שנמשך ממנה בחי' ימין מקרבת כנ"ל ועמ"ש מזה בד"ה וכל בניך בפי' ורב שלום שארז"ל א"ת בניך אלא בוניך שמזה דוקא נמשך ורב שלום וז"ש בתורה מימינו אש דת למו שהתורה ניתנה בימין אלא שמבדלת מ"מ בין טמא לטהור כי בחכ' אתברירו וכענין הנ"ל בדבור שבנדרים וקרבנות ולכך התורה עיקר מצותה בדיבור דוקא כמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כו' ואשים דברי בפיך.

קיצור. בהקרבן הוא ימין מקרבת ע"י הכהן ושמן המשחה ומ"מ גם בנדרים שהוא שמאל דוחה מהדיוט נמשך בו קצת ימין מקרבת בבחי' מקיף ע"י הדבור הרי עלי כו' והדבור מל' שהוא עתיק דבי"ע כאשר דברת לאמר ושרשו מחכמה אבא יסד ברתא וזהו"ע מופלא סמוך לאיש שמאיר בו מבחי' פלא יסוד אבא. ויש פי' דמופלא הוא כתר כמו במופלא ממך כו' וסמוך לאיש הוא מאיר בבחי' מקיף ומשם נמשך הכח באותיות הדבור שאומר הרי עלי כו'. והנה ב' בחי' אלו דשמאל דוחה וימין מקרבת זהו ג"כ ענין תפלה ותורה כי ואני תפלה ואל אישך תשוקתך עולה עמו דוגמת נדרים שנאמר ואשה כי תדור כו' וכן התפלה שמאל דוחה התאוות היתר סלח לנו אחר ק"ש כי לפי ערך העליי' צריך לזכך א"ע יותר ולכך וסביביו נשערה וכענין נהר דינור בין געה"ת לגעה"ע ומל ה' את לבבך כו'. אך ע"י התורה יוכל להיות מקרבת שא"צ לדחותו כ"א שיתהפך הרע לטוב ממש.

ה) וזהו וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר כו'. הנה פי' המטות ל' הטיי' כמו המטה ע"ש שנוטה לכאן ולכאן וכך בכללות נש"י שנחלקו לי"ב שבטים כל שבט נק' מטה כי בחי' ומדריגה מיוחדת יש לכאו"א בפ"ע וכידוע דשרש ס"ר נש"י נמשכו מבחי' ו"ק דז"א שהוא בחי' א'שידחג"ת נה"י כו' ונק' ג"כ בשם ששה קצוות מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום שהוא גדר מקום ולהיותם כפולים לכך הם י"ב והן י"ב ג"א כו', והענין הוא כמו שרש הדרום בחסד ושרש הצפון בגבורה כידוע הרי כאו"א נק' מטה כלומר זה מטה כלפי חסד וזה מטה כלפי גבורה וכאשר יש התכללות מצפון לדרום ומדרום לצפון זהו הנק' אלכסון וע"כ בששה קצוות יש י"ב גבולי אלכסון והוא שרש י"ב השבטים שנק' י"ב מטות כלומר י"ב מיני הטיות כו' (ועמ"ש מענין י"ב גבולי אלכסון בד"ה מחר חדש ונפקדת, וע' מענין שבט ומטה במא"א אות שי"ן סעי' ו' ההפרש שבין שבט ובין מטה כענין ו' זעירא ו' רברבא יסוד ות"ת כו' גם כענין ההפרש בין בחי' יעקב ובחי' ישראל, ואפ"ל עוד כי ידוע שיש ב' בחי' בהשבטים בחי' השבטים שבעלמא דנוק' שהם בחי' י"ב בקר והים עליהם ובחי' י"ב גבולי אלכסון דז"א הנק' י"ב שבטי י"ה וא"כ י"ל שזהו ענין מטות שהם חזקים יותר מהשבט דהיינו שהם י"ב ג"א דז"א עלמא דדכורא. ועד"ז ארז"ל ברבות וישב פפ"ה ומטך זה מלך המשיח כו' מטה עוזך ישלח ה' מציון כו' ועמ"ש ע"פ בשברי לכם מטה לחם שהוא עה"ח ומ"ש ע"פ הרם את מטך כו' וע"פ קח את מטך בפ' חוקת כו' ועמ"ש בלק"ת סד"ה עלי באר בענין במשענותם. עכ"ה) וידוע שבהיות ששרש תולדות נש"י הוא מיחוד זו"נ דאצי' ע"כ ממילא יש ב' מיני מדרגות בי"ב שבטים דהיינו י"ב ג"א דז"א ונק' י"ב שבטים דעלמא דדכורא כמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה כו', פי' שבטים ומטות דז"א דאצי' נק' שבטי י"ה כי מוחי' דאו"א שנק' י"ה מלובשים בהם ושבטים סתם היינו י"ב שבטים דנוק' דז"א וזהו ששם עלו שבטים כו' והיינו י"ב ג"א דנוק' שהוא בחי' מל' כידוע. והנה פי' ראשי המטות היינו בחי' המוחי' דזו"נ בכלל שנק' ראשי המטות שהוא בחי' החו"ב שנמשך במדות (וכענין ישראל לי ראש ישראל מתקשראן באורייתא שהוא עצמיות חו"ב כמ"ש ע"פ עולת תמיד וזהו בחי' משה שהתורה נקראת תורת משה) והמוחי' הנמשכים במדות הם רק הארה מעצמיות חו"ב כידוע שאין נמשך מאור החכמה במדות רק אפס קצהו בלבד עד"מ השכל והטעם להתפעלות האהבה בלב שאינו אלא רק הארה בעלמא מאור עצם השכל שבמוח להשכיל כל דבר חכ' כו'. ואמנם שרש בחי' משה הי' למעלה הרבה מהם כי שרש משה מבחי' אור אבא עצמו וכמ"ש ונחנו מ"ה, מ"ה דחכ' עצמה וכמ"ש כי מן המים משיתיהו כו' ממים עליונים דח"ע כידוע והנשיאים שרשם רק בבחי' המוחי' דמדות שהן ו"ק דז"א ונק' ראשי המטות לפי שע"פ המוחי' הכללי' דז"א מתנהג כל אור וספי' ממדות הכפולים הנק' י"ב ג"א לפעמים מטה כלפי חסד ולפעמים מטה כלפי גבורה ודין כו' ועד"מ הראש שהוא מנהיג לכל האברים כו' אבל בחי' משה שהוא עצמות אור החכמה הוא למעלה הרבה גם מהמוחי' הכללי' שבמדות אלא שולח הארתו בראשי המטות וממשיך להם הארת החכ' ממקור חוצבה הראשון והוא בחי' אור הכתר כמ"ש והחכ' מאין תמצא מאין דכתר כידוע, וזהו וידבר משה אל ראשי המטות פי' וידבר שהמשיך וגם כמו ידבר עמים מלשון הנהגה והמשכה (הג"ה. ושייכות זה אל פ' נדרים אפ"ל משום ששנינו במשנה פ"ק דסנהדרין סנהדרי גדולה היתה א'שטושל שבעים ואחת שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהם הרי ע' וא' וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' סנהדרין דין ג' וזהו הא' שע"ג הע' זהו הנק' מופלא שבסנהדרין וכמ"ש בשה"ש רבה ע"פ אל יחסר המזג אל תחסר מסנהדרין מופלא שלהם כו', ובפרד"ס ערך סנהדרין פי' סנהדרי גדולה הוא בבינה שנמשכה בז' ספי' כ"א כלול מיו"ד ומשה הוא הדעת שהוא ע"ג ז' ספירות הנ"ל, לפ"ז נראה כי משה מיסוד אבא שהוא ע"ג סנהדרי גדולה אשר מבינה כו' ולכן נק' מופלא כי יסוד אבא נק' פלא כמש"ל וע' מזה ג"כ בהרמ"ז ס"פ שופטים ובזהר ויקרא ד"כ ע"א כ' כי משה בחי' ת"ת וזהו"ע המזג שהוא ממזג בין חו"ג כו' ע"י שעולה עד הכתר וממשיך משם תוס' אור מבחי' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל ועי"ז עושה שלום בין המדות ולכן נק' ג"כ מופלא שממשיך מבחי' כתר הנק' במופלא ממך כו', גם כמ"ש לעיל סעיף ד' דגבי הע' זקנים נאמר ואצלתי מן הרוח כו' ויאצל כו' ומבואר בכמה מקומות שעד"ז הנמשל בענין האצי' ע"ס מן המאציל שהוא רק הפרשת הארה כו' א"כ הרי זה בא ללמד ונמצא למד שכמו"כ ענין ע' זקנים לגבי המופלא שבסנהדרין שהוא ענין משה כמו ע"ד אצי' לגבי המקור ואף שאין הענין שוה ממש כי למעלה אין ערוך כו' מ"מ עכ"פ דוגמא הוא לגודל מעלת בחי' המופלא שבסנהדרין על הע' זקנים וא"כ היינו שבחי' מופלא זהו כענין הכתר לגבי ע"ס אשר ראשיתן היא החכ' כו', ועמ"ש בת"א סד"ה משה ידבר שלכן נק' הת"ח הראש ישיבה ג"כ בשם משה ע"ד משה שפיר קאמרת כו' לפי שנק' תלמיד חכם שמקבל מבחי' חכ', ופי' משה ידבר שממשיך כח הדבור שיהי' דבר ה' זו הלכה כי הדבור שרשו מחכמה מבחי' פלא כו' ועי"ז והאלקים שהוא יחו"ת יעננו כו', ולכן בפ' נדרים שהוא המשכת הכח בהדבור הן בענין הנדר שיהי' הכח בהדיבור להמשיך על הדבר הנדור או"מ באומרו הרי עלי כו' שזה נמשך מבחי' מופלא כנ"ל וכ"ש בהתרת הנדר ע"כ אמר משה אל ראשי המטות כי משה הוא עיקר בחי' מופלא בחי' פלא יסוד אבא כנ"ל הממשיך מהכתר וגם פלא אותיות אל"ף שהוא ראש לכל הכ"ב אותיות כו' וכן עשה"ד מתחיל באל"ף אנכי כו' עכ"ה) ומהו ממשיך בחי' אור החכמה מאור הכתר להיות גם בהם ראי' דחכמה וכמ"ש צמאה לך נפשי מתי אבוא ואראה כו' (הג"ה. כי ע' סנהדרין נק' עינים עיני העדה וכמ"ש ברבות ברות ע"פ עיניך בשדה כו' ולכן היו כמנין עי"ן ומשה על גביהם ע"ד בן פורת עלי עין כו', כי העינים הם חיצוניות החכ' נו"ה דאבא כמ"ש בבה"ז פ' תשא בענין עדות דקידוש החודש ומרע"ה שהי' מעצמות החכמה נק' עלי עין וע"כ ממשיך בהם שיהי' בחי' ראי' ע"ד איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ליש, וראיה זו זהו"ע לאמר זה הדבר כדמסיק כי בחי' זה אינו שייך אלא ע"י ראי' וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' ועמ"ש בלק"ת בד"ה ואתחנן בפי' אעברה נא ואראה את הארץ עכ"ה).

ו) וזהו לאמר זה הדבר פי' ענין זה היינו כי הנה כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה פי' כה הוא בחי' מל' דאצי' א'שטזשנקראת כה ויש בזה כמה טעמים הא' כי פי' כה ע"ד הפשוט היינו כמו ככה שהוא ענין כ"ף הדמיון בלבד שמדמה לומר כזה כך זה, ואינו ענין עצם הדבר אלא רק הדמות בלבד מאותו העצם (הג"ה. וע' פ' פנחס דרנ"ח סע"א בענין כה' אלקינו בכל קראינו אליו דאות כ"ף דכהוי' רומז על כתר עליון שי"ל שנק' ג"כ בחי' כ"ף הדמיון לגבי אא"ס. עכ"ה) וכמו"כ כל הנביאים שנתנבאו בכה ואמרו כה אמר ה' היינו מפני שלא ראו עצם^* הדבור העליון ע"ד פב"פ דיבר ה' דגבי מ"ת רק בחי' דמות הדבור העליון (הג"ה, ונק' אספקלריא שאינה מאירה כמ"ש בת"א פ' מקץ בד"ה ת"ר מצות נ"ח בש"א יום ראשון כו' כמו הרואה במראה הנק' שפיגע"ל שאין רואין מהות הדבר הנראה ועצמותו כמו ע"י אספקלריא המאירה כ"א רק דמות לבד נראה ע"י אספקלריא שאינה מאירה כו' וע' זח"ג בלק קפ"ז א' גבי אספקלרי' דלעילא פי' רבינו נ"ע הטעם שז"א נק' אספה"מ לפי שמקבל המוחי' מאו"א והחכ' נק' אור אבל המל' שמקבלת המוחי' מז"א נק' אספקלריא שא"מ היינו לפי שמקבלת מהמדות ומהשכל שבמדות לא מהחו"ב עצמן וכ' הרמ"ז שלפעמים נק' המל' ג"כ אספקלריא המאירה היינו כשמקבלת ג"כ המוחין שלא ע"י ז"א אלא מאו"א עצמן דהיינו מנה"י דישסו"ת והיינו כשהדבור מקבל ג"כ מהשכל עצמו שלא ע"י המדות כמ"ש מזה בלק"ת בד"ה והי' מדי חודש בחדשו ושם פ"ג ונת' שם שבחי' זו נמשך ע"י עסק התורה שהוא בחי' ודברי אשר שמתי בפיך וזהו"ע לאמר זה הדבר שיהי' הדבר מל' בבחי' זה שהוא אספה"מ והיינו ע"י עסק התו', עכ"ה) כמ"ש וביד הנביאים אדמה פי' גלוי אור אלקי לא בא להם מבחי' עצמיות כמו שהוא אלא שנתלבש בלבוש השגתם כ"א לפי מדריגתו וע"כ הי' הפשטת גשמיות בהכרח בכל הנביאים בשעה שנתנבא כידוע ולזה הטעם אמרו כה אמר ה' כו' והיינו הטעם ג"כ שבחי' מל' נק' כה לפי שהמל' נקראת ג"כ מראה דמות כבוד הוי' פי' הוי' הוא בחי' ז"א דאצי' ומראה דמות של כבוד הוי' היינו בחי' המל' שמתלבשת בבי"ע להחיות הבריאה יש מאין בבחי' נפרד שנק' יחו"ת שהוא רק בחי' דמות בלבד לגבי עצמיות האצי' כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותינו ועד"מ הצורה החקוקה בדבר הנבדל מן העצמות כמו הלוח והשעוה וכיוצא וכך למעלה בחי' צלם בדכורא ובחי' דמות בנוק' דז"א כמ"ש בזוהר וע"כ בחי' הדמות להיות הבריאה יש מאין הוא בחי' מסתיר לבחי' האצי' שנק' יחו"ע דשם אמרו דאיהו וחיוהי חד כו' ולזה הטעם נק' המל' ג"כ כה להיותה רק בבחי' הדמות בכ"ף הדמיון דכה כנ"ל (הג"ה. ועיין בפרד"ס ערך דמיון וז"ל דמיון הוא המל' ונק' כן כאשר היא יושבת בכסא הכבוד כאשר נת' בשער אבי"ע פ"ג ואז כאשר היא כלולה מכל מראות ופרצופי הנביאים נק' דמיון, ר"ל הנביאים הם נו"ה דאצי' שהם המשפיעים הנבואה למל' שע"י יקבל הנביא שלמטה נבואתו כ"כ א'שיזבערך נבואה ובערך נביאי האמת, וכן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים וז"ל ע"ש דכל פרצופין דנביאים בה רשימין איקרי דמיון והכוונה שמתגלים בה כל הענינים המתדמים בנביאי האמת נצח והוד עכ"ל, עוד כ' דמות אדם היא המל' כן פי' בתיקונים עכ"ל ובזח"ב משפטים דקכ"ב ע"א דמ"ש כמראה אדם ולא מראה אדם פי' המק"מ שז"א נק' כמראה אדם שהוא אריך ואינו אריך ממש וז"ש ולא מראה אדם עכ"ל, לפ"ז ענין כ"ף הדמיון היינו ערך ז"א לגבי א"א כו' ואפ"ל לפ"ז שכמו המל' נק' רק כדמותינו לגבי ז"א כמו"כ ז"א לגבי אריך אנפין וע' בביאור ע"פ כי תשמע בקול בלקו"ת פ' ראה וע' במא"א אות ד' סל"ה דמיון נק' המל' ובי"נ שם מהזח"ג פנחס דרכ"ח ובפ' תצא דר"פ ובת"ז תיקון י"ח דכ"ז ותיקון ע' דקל"ב א' ובמא"א שם סל"ו דמות אדם היא המל' דמות לתפארת הנק' אדם והי"נ הביא מהזח"א פ' נח דע"א ובת"ז תיקון ע' די"ד, עו"ש במא"א דמות נק' מוחי' דאימא והם שייכים לנוק' לכן צלם לדכר דמות לנוק' וא"כ מוחי אבא הם בחי' בצלמינו ומוחי אימא נק' כדמותינו היינו לפי שהחכ' היא ראי' שרואה את עצם המהות ממש ובינה הוא שמיעה שע"י השמיעה אינו משיג רק הדמות ולא עצם המהות ולכן אינו דומה שמיעה לראי'. קיצור מההג"ה. דמיון ודמות היא המל', דמות מבחי' ז"א הנק' אדם, וכמ"כ נק' ז"א לגבי א"א גם בינה וחכ' שהם שמיעה וראי' נק' דמות וצלם. עכ"ה). והנה יש עוד טעמים במה שהמל' נק' כה והוא לפי שיש כ"ח אותיות במל' ונק' כח אד' ולכך נק' כה ועם ג' קוין שמקבלת מחג"ת דז"א הרי כ"ח (הג"ה. ענין כח אד' זהו מילוי המילוי שיש בו כ"ח אותיות ונת' במ"א. ועוי"ל דהנה בזח"א ויצא דקנ"ו סע"ב ע"פ וישכב יש כ"ב אתוון וכן ע"פ נגילה ונשמחה בך אמרו במדרש שה"ש בך בכ"ב אותיות התורה ועם הקול שכלול מג' בחי' אש מים רוח היינו מה שמקבלת מחג"ת דהיינו הקול מקור הדבור המלובש בכ"ב אותיות עולה בחשבון כ"ה, ובמא"א כ' סי"ג פי' כ"ה היינו י"ג ת"ד וט"ס דז"א ונה"י גימט' כ"ה וע' מזה בזח"ג נשא קמ"ה סע"ב קס"ו א' ובמק"מ שם פי' כ"ב אותיות וג' מוחי' חב"ד המלובשים בהאותיות הם כ"ה. עכ"ה), אך עיקר הטעם היינו מה שהוא בבחי' דמות כמ"ש מראה דמות כבוד הוי' וכנ"ל וזהו שארז"ל דכל הנביאים נתנבאו בכה דהיינו בחי' מל' שנק' כ"ה וכמ"ש בכללות הנבואה לנביאים במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו כו', פי' מראה הוא מל' שנק' מראה דמות כו' כנ"ל, וזהו ההפרש בין משה לכל הנביאים שכולם נתנבאו בכה דהיינו בחי' מל' ומשה דז"א שנק' זה דהיינו בחי' גילוי עצם הדבר כמו שהוא בלתי בא בהתלבשות דמות כו' והיינו בחי' האצי' דשם אמרו איהו וחיוהי כו' ולכך אמר זה הדבר כו' כלומר זהו הדבר כמו שהוא בעצם וכמו לעתיד שכולם יאמרו הנה אלקינו זה קוינו לו כו'. אך זהו דרך כלל אבל בדרך פרט יש הפרש בין משה לכל הנביאים גם בשרש ומקור נבואתם איך שהוא בבחי' האצי', דהנה שרש נביעת אור ושפע הנבואה לכל הנביאים באה מבחי' נו"ה דז"א שהן כלי ההשפעה בלבד ובחי' המוחי' דז"א כבר נעלם בהם בב' בחי' העלמות א' בחג"ת והב' חג"ת בנו"ה כו' (ועמ"ש בביאור ע"פ באתי לגני כו') אבל נבואת משה נמשכה א'שיחמבחי' שרש המוחין דז"א והוא מבחי' יסוד אבא ולכך כתיב במשה ותרא אותו כי טוב הוא והיינו בחי' ראי' דחכ' כמארז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד כו' לפי שלא מסתיר לפניו כלל כל בחי' התלבשות והשתל' מעילה לעילה להיותו מקור הראשון ע"כ רואה הוא את הנולד יש מאין למטה כמו למעלה ממש בלתי חילוק מדריגות כלל משא"כ בבחי' המוחי' שבאים בהתלבשות במדות דאצי' (הג"ה. עמ"ש בהג"ה סעיף זה במ"ש על הזוהר בלק קפ"ז ובמ"ש בשם המא"א שמוחי אימא נק' דמות לגבי מוחי אבא, עכ"ה) ומשם ירד ונתלבש עוד כו' שם יש חילוק מדריגות, וכל שהורד האור יותר למטה בהתלבשות יותר הוא מסתיר ומפריד כו' ולכך כל נביא לפום שעו"ד במס"נ והפשטת הגשמיות כך ראה והשיג והיינו כמו יחזקאל ביצירה וישעי' בבריאה וכולם רק בבחי' נו"ה אלא דיחזקאל בנו"ה דיצירה וישעי' בנו"ה דבריאה לפי ששרש כולם רק מבחי' נו"ה דז"א דאצי' אבל במשה כתיב לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו כו' פי' בבחי' התגלות עצמות אור החכמה שבה שורה אא"ס בלתי התלבשות בדמות ומראה כו' והיינו בבחי' יסוד אבא שנק' זה הדבר, ולזה הטעם לא הי' משה צריך להפשטת הגשמיות בשעה שנתנבא כמ"ש בזוהר ע"פ ושב אל המחנה שמיד שנתנבא שב אל המחנה לדבר צרכי צבור בלתי שינוי נראה כלל כו' (הג"ה. וכענין זה נת' במ"א ההפרש בין יוסף ובין אחיו השבטים שהם היו מבי"ע וכדי שיהיו מרכבה בחרו להם דבר שלא יטרידם לכן היו רועי צאן אבל יוסף שהי' מאצי' לכך גם שהי' מלך במצרים לא הי' זה מפסיקו כלל מהביטול התמידי כו'. עכ"ה) לפי שאין בחי' מסתיר לפניו מצד שרשו בבחי' אור אבא ולמטה הוא כמו למעלה בלתי חילוק מדריגה כלל להיות רואה את הנולד בבחי' ראי' דחכמה כו'. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות משה הוא בחי' אור אבא ומשם נמשך אל ראשי המטות שהוא בחי' מוחי' דז"א שמתלבשים ובאים בנו"ה לכל הנביאים להתנבאות בכה, אבל משה המשיך בראשי המטות להיות גם הם בבחי' ראי' דחכמה ולהיות גם הם מתנבאים בבחי' זה כנ"ל וזהו לאמר זה הדבר דהיינו כמו שהוא בעצם בלתי התלבשות כלל כנ"ל (הג"ה. והנה מבואר לעיל סוף אות ג' שענין נדרים לאסור דבר המותר שזהו"ע פרישות וחסידות וחסידה נק' שכינתא עלאה בינה שהוא בחי' למס"נ באחד שלמעלה מבחי' ובכל נפשך ביטול היש כמ"ש בד"ה שה"ש וכתיב חסידה ברושים ביתה ופי' בזוהר ויצא דקס"ג ע"א דר"ל בראשים ביתה ופי' בזהרי חמה כי המל' המרכבה שלה הם ההיכלות דבריאה שנק' מרכבתא תתאה אבל הבינה מרכבה שלה הם חג"ת דאצי' הנק' ראשים ולפמש"כ בפי' ראשי המטות שהם המוחי' של המדות דאצי' בבחי' זו היא ביתה, וזהו שבפ' נדרים נאמר וידבר משה אל ראשי המטות שהמשיך להם בחי' זו דחסידה בראשים ביתה כו'.

קיצור. ענין זה הדבר, ענין שהנביאים נתנבאו בכה מל' נק' כ"ה ע"ש דמות וע"ש כ"ח, משה בזה יחו"ע וגם בשרש הנבואה נבואת כל הנביאים שרשה ממוחי' דז"א ומשה מבחי' חכמה והמשיך בראשי המטות גם בחי' זה.

א'שיטובהג"ה ענין כהוי' אלקינו, ענין אספקלריא שא"מ ואספה"מ, וענין דמיון וענין כמראה אדם דמות וצלם ג"כ בינה וחכ', ענין כ"ה כ"ב אתוון והקול, ענין מעלת משה על שאר הנביאים ע"ד מעלת יוסף על השבטים, אלא משה המשיך גם בראשי המטות שהם השבטים בחי' זה וזהו"ע חסידה ברושים ביתה.

ז) זה הדבר אשר צוה ה' איש כי יפליא לנדור כו'. פי' לזה הוצרך משה להמשיך בראשי המטות שיאמרו בבחי' זה דוקא כי שרש ענין הנדרים מצד עצמם הרי הם רק בבחי' בינה בלבד דמינה דינין מתערין כו' בחי' שמאל דוחה אבל הפרת נדרים תלוי בחכם היינו בבחי' ימין מקרבת דחכ' דוקא היפך שרש בחי' הנדרים כו', כי הנה הפרת הנדר היינו להתיר את האיסור ממש כי כמו איסור גמור נאסר דבר המותר ע"י הנדר והחכם מתיר לו האיסור וה"ז בחי' ימין מקרבת כמו דוגמת עליית המאכלים בשבת כנ"ל והיינו לפי ששרש החסדים באבא דוקא כנ"ל ומשם נמשך בחי' החסד לקרב ולהעלות גם לבחי' נוגה שנאסר בנדרים והוא כמו ענין לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא שהתהפכות זאת היינו שנהפך גוף הדבר הרע להיות טוב כמו שיהופך גוף דבר המר ונעשה מתוק שזהו מ"ש לאהפכא מרירו למיתקא וזה ג"כ בהפרת הנדר שגוף דבר האיסור הותר וה"ז כמו הקרבן שעולה ע"ג המזבח ונתקרב להיות לריח ניחוח כו', וזה ההיפוך א"א להיות כ"א ע"י בחי' החכ' דוקא מטעם הנ"ל בבחי' משה שנתנבא בבחי' זה שהוא בחי' אור החכמה הבא בלתי העלמה והלבשה כלל עד שהוא למטה כמו למעלה ממש בלתי חילוק מדריגות כלל לפי שאין בחי' מסתיר כלל לגבי בחי' ראי' דחכמה כנ"ל בפי' איזהו חכם הרואה את הנולד כו' ואזי גם בחי' הנדר שנאסר יכול לעלות למעלה מפני שלא יסתיר כלל בחי' הנוגה לגבי החכ', כי הנוגה נק' להט החרב המתהפכת ומתהפכת פעמים כולה לטוב מנחש למטה כו' ולפעמים בהיפוך אך עכ"פ בחי' ההתהפכות מן הקצה לקצה ממהות למהות יש בנוגה כמאמר לאהפכא מרירו למיתקא כנ"ל אך ע"י הנדר הוא בבחי' לאכפי' לרע דנוגה להיות נדחה בשמאל דוחה בלבד ואמנם ע"י הפרת הנדר יתהפך הרע עצמו לטוב כענין שארז"ל בסליחה ומחילת עונות שהזדונות עצמן נעשו כזכיות ומתרבה כח הזכות ע"י העונות אחר שגם הם נעשו כזכיות כידוע (הג"ה. אלא ששם היינו שגם הרע מג"ק מתהפך לטוב שזהו שזדונות נעשו כזכיות וזה צ"ל ע"י למעלה מהחכ' דהיינו מבחי' כתר שהוא עתיקא מל' דא"ס וכמ"ש בביאור ע"פ ולא אבה שבלקו"ת פ' תצא בפי' ויהפוך ה' אלקיך את הקללה לברכה אבל כאן שיתהפך בחי' ק"נ לקדושה זהו ע"י החכמה וכענין שבת ויוהכ"פ יום התשובה שגם הזדונות יתהפכו לטוב לכן נק' שבת שבתון שלמעלה משבת כמ"ש בלק"ת שם ועמ"ש מענין שבת שבתון בד"ה האזינו השמים דרוה"ר. עכ"ה), ואמנם אין זה ההיפוך יכול להיות רק ע"י החכם דוקא כי בחכמה דוקא אתברירו והוא הנק' יחיד מומחה דוקא שמתיר הנדר, פי' יחיד מומחה שעמד בנסיון דהיינו שכבר בא בנסיון ונתברר מכל סיג ופסולת עד שאין שום בחי' מסתיר לפניו כלל (ועמ"ש א'שכבלק"ת פ' תזריע בד"ה אם בהרת קדמה בפי' יחיד אני בנגעים ואהלות כו'), וזהו מעין מדריגת משה שלא הי' צריך להפשטת הגשמיות מפני שלא הי' בחי' הגשמת עוה"ז מסתרת לו כלל כו' שזהו ע"י כח מ"ה דחכמה בחי' ראי' כנ"ל ובזה יש כח לקרב לנוגה לאהפכא מרירו למיתקא שזהו"ע התרת הנדר. וזהו זה הדבר אשר צוה בבחי' זה הדבר שהוא בבחי' ראי' דחכ' מדריגת משה עי"ז יוכל להיות התרת הנדרים ע"י החכם או האב לבתו ובעל לאשתו מיפר נדריהם והכל מטעם בחי' חכ' שבהם כידוע (כי שרש התרת הנדר דומה ממש לעליית המאכלים בשבת והכל מטעם א' כי שבת הוא בחי' מוחי' דאבא והחכם שרשו מאור אבא וכמו שאמרו בזוהר על רשב"י מאן קדוש הוי' כו' ות"ח ושבת שרש א' להם כידוע.

והנה לכאורה י"ל לפמ"ש לעיל אות ג' בענין הנדרים שעי"ז יבא למדת חסידות שהוא ג"כ למעלה אפילו מבחי' צדיק כמ"ש הרח"ו בשע"ק, ואפ"ל כי צדיק בינוני ורשע הם ג' בחי' בי"ע כי רשע בעשי' כמ"ש בפע"ח שער חג המצות בענין כנגד ארבעה בנים דברה תורה א' חכם באצי' כו' ואחד רשע בעשי' כו', ולפי"ז צדיק בבריאה וכן רוב התנאים נשמתן מבריאה והיינו כי בעשי' הרע מרובה על הטוב ומעורבים זב"ז ובבריאה הטוב מרובה על הרע וגם אין מעורבים כו', ובינוני ביצירה וחסיד י"ל באצי' ולכן חסיד מדת הוויתור כי באצי' לא יגורך רע כלל וגם כל האצי' נק' ע"ש עתיק יומין כמ"ש במ"א, וא"כ קשיא טובא אם גם בבחי' שהוא מדריגה גבוה מאד שייך נדרים שהם פרישות ומילי דחסידותא מהו ענין התרת הנדר ע"י יחיד מומחה שצ"ל עוד בחי' גבוה יותר. אך הענין י"ל כי ג"כ בבחי' זו יש ב' מדריגות והוא מ"ש במא"א אות ח' ספ"ה חסיד נק' חכ' כו' כי החסד קו החכ' כו' חסידה נק' הבינה והחסד מרכבה אליה וזהו ברושים ביתה עכ"ל. וא"כ אף שהוא מתנהג בחסידות יש בו ב' בחי' הא' כשמקבל מבינה הנק' חסידה הב' כשמקבל מהחכ' הנק' חסיד וכמו שלגבי תשובה תשוב ה' עלאה יש ב' בחי' הנ"ל הא' מלמטלמ"ע ע"י התפלה בבחי' בכל מאדך אז הוא בבחי' בינה הב' כשנק' בעל תשובה דר"ל בעל ומשפיע לבחי' תשובה שהיא בינה והיינו ע"י עסק התורה וכמ"ש מזה בלק"ת פ' בלק סד"ה מה טובו והן הן ג"כ ב' המדרגות דחסידה שהיא בינה וחסיד שהוא חכמה כי חסידה היינו מלמטלמ"ע כענין כלה נאה וחסודה והיא בחי' כלה עילאה שנת' בד"ה שה"ש ועי"ז בא אח"כ ההמשכה מלמעלה בחי' חתן הקב"ה יושב ועוסק בתורה זה נק' חסיד וכמ"ש בזח"ג פ' פנחס דרכ"ב ע"ב בענין ולא ע"ה חסיד דאורייתא אתייהבת מסט' דימינא דקודב"ה דאיהו חסיד כו' איזהו חסיד כו' כגון דוד דהוה מחבר ומאי הוה מחבר דאורייתא דלעילא הוה מחבר עם קב"ה כו', ואפ"ל כמ"ש בלק"ת בד"ה בהעלותך בפי' ושמן ימינו יקרא שהוא חסד דא"א המתלבש בחכמה הנק' שמן כו' וזהו"ע חסיד והיינו כמ"ש בגמרא פ"ק דברכות ד"ד ע"א ע"פ כי חסיד אני שזה אמר דוד ע"י שהי' קם בחצות לילה כו' וע"י שידיו מלוכלכות בשפיר ובשליא כו' דהיינו עסק התורה כו' ולכן מבחי' בינה קו השמאל נמשך אתכפי' ופרישות כו' א'שכאומבחי' חכמה חסיד לאיש חסידך ימין מקרבת נמשך אתהפכא חשוכא וז"ס התרת נדרים כו').

ומעתה י"ל למה צריך להתרת נדרים שיתחרט דוקא, וענין פתח חרטה חומרא בעלמא הוא שהחכמים החמירו שימצא פתח להתחרט כמו אדעתא דהכי לא נדרנא כו' אבל באמת א"צ כלל לפתח חרטה, אלא גם כי עכשיו מתחרט ואינו רוצה בנדרו אעפ"י שמתחלה רצה בו ואינו מוצא פתח ג"כ יכול החכם להתיר לו עפ"י עיקר הדין כידוע. והענין הוא שהחרטה הוא עקירת הרצון שעוקר לרצון שרצה בנדרו כבר ע"י חרטה זאת וידוע שהרצון למעלה הוא בחי' כתר עליון שהוא שרש החכמה וכמ"ש והחכמה מאין תמצא מאין דכתר, והיינו מ"ש וידבר משה שהמשיך מאור הכתר בחכמה ומשם המשיך בראשי המטות ג"כ בחי' זה כו' כנ"ל ואמנם הנה בהתרת הנדרים אעפ"י שעיקרם תלוי בכח החכ' כנ"ל אבל אין כח בחכ' לברר ולהעלות בימין מקרבת בלתי סיוע מלמעלה הימנה והוא אור הכתר שהוא שרש ומקור לחכמה כנ"ל ובהיות כן כאשר עדיין בחי' הרצון של האדם בדבר שנדר הרי מונע אור הרצה"ע ג"כ מלהאיר בח"ע וממילא אין כח בחכ' להעלות בימין מקרבת להתיר דבר שנאסר בנדר כו' ולזה הטעם הוצרך להיות החרטה על הנדר דהיינו רק עקירת הרצון שלא יתקשר ברצונו בדבר שנאסר לו שעי"ז גם למעלה אור רצה"ע שלא נתלבש בנוגה כלל מאיר בח"ע בשלימות ההארה ואזי יש ממילא בכח החכ' לברר ולקרב לנוגה להיות אתהפכא ממרירו למיתקא שהוא ענין התרת הנדרים כו', וזהו כמו מחילת וסליחת העוונות עד שהזדונות נעשו כזכיות כנ"ל שצריך ג"כ לתשובה עכ"פ שהוא עקירת הרצון כמו שאומרים הוידוי ביוהכ"פ ומתחרטים ואח"כ אומרים סלח לנו כו' לפי שגם ענין הסליחה אשר הוא בא מאורות י"ג ת"ד אל רחום כו' גם כן הוא בא מכח הארת הכתר דוקא שאז ממילא ימין דחכ' מקרבת כמו שאומרי' וימינך פשוטה לקבל שבים כו' וכך הוא בחי' החרטה בענין התרת הנדרים ממש.