וידבר משה אל ראשי המטות
א'רצדוידבר משה אל ראשי המטות
דרוש אאזמו"ר מטות תקס"ב עם הגהות
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' כו'. יש להבין ההפרש בין שבטים למטות ולמה כאן בפ' נדרים קוראם בשם מטות. הנה ענפי האילן נק' בשם שבטים ע"ש שהאילן הוא עיקר ומה שמסתעף ממנו הוא רק הארה בעלמא ממנו ועדיין צריך הוא ליניקה מגופו של אילן לכך יקרא שבט והענפים הם רכים מאד וצמיחתן באילן הוא מלמטה למעלה לראש האילן כו', ובכל זאת אין המטה כן אלא הוא קשה ואיננו מצטרך ליניקה מן האילן והוא עב וגס יותר מן הענף והוא כאשר יכרתו אותו מן האילן יסמכו עליו וראש צמיחתו למטה בארץ כו'. (והוא ע"ד א'רצהההפרש בין רוח האדם היא העולה למעלה ובין רוח הבהמה היורדת למטה, והנה המטה נק' משענת כמ"ש ושמת משענתי ע"פ הנער, וכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו, וארז"ל בפסחים פ"ו דס"ח ע"א שזהו ענין שעתידים צדיקים להחיות את המתים, ועמ"ש מזה ע"פ במחוקק במשענותם, ובירושלמי פ"ט דנדרים ה"א אמר ר' שמעון בן אלעזר מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעה, ופי' בקה"ע משענתו של ר' מאיר היתה בידי שהי' תמיד נשען עליו וממנו למד דעה והשכיל עכ"ל, וזהו כפשוטו מעין מ"ש קח משענתי בידך כו'. ויש לפרשו ג"כ עסק המצות שזהו הנק' במשענותם ובחי' זו הי' בידו מר' מאיר), וע"ד דוגמא זו יובן ג"כ בענין שבטי יעקב שנק' שבטי י"ה, פי' כי האבות הן הן המרכבה וכתיב לך הוי' הגדולה כו' כי אברהם אוהבי הי' באהבתו לה' בחי' מרכבה לחסד דאצי' ויצחק למדת גבורה כו', ועד"ז היו הענפים המסתעפים מהם היו כולם בחי' מרכבה לה' ולכך נק' שבטי י"ה, וידוע ענין מרכבה שהוא בחי' ביטול המציאות בלתי הרגשת עצמותו כלל ליש ודבר מה אלא הוא בתכלית הביטול למקורו כו', כמ"כ שרשי כללות הנשמות המה י"ב שבטים לבד מגופא דאילנא דלעילא שבאצי' כו' (והיינו שהם בחי' י"ב גבולי אלכסון שהם בחי' ענפים מגופא דאילנא שהוא עצם המדות, וכללות המדות הוא תפארת שנק' כן ע"ש שממנו יוצאים פארות וענפים והוא מקורן ושרשן, כי י"ב גבולי אלכסון הם מה שמתכללים המדות זה מזה שנעשה מזה בחי' חדשה כמו הענף היוצא מעצם האילן, ועמ"ש מענין י"ב גבולי אלכסון בד"ה מחר חודש ועמ"ש בתו"א ס"פ ויצא בד"ה וישכם לבן בבקר כו' גבי שוב למען עבדיך שבטי נחלתיך שם נת' ענין רחמים דיעקב הוא מה שבאמת שייך רחמנות אף על ג"ע העליון משום דכולא קמי' כלא חשיב כו', וכשאינו משיג הרחמנות הנ"ל אעפ"כ משיג הרחמנות על ירידת הנשמה בגוף ונה"ב זהו ענף מעצם האילן כו', ועמ"ש מענין אילן זח"ג אמור צ"ו ב' צ"ז א' ועמ"ש בד"ה וארא אל אברהם בענין אין קורין אבות אלא לשלשה), וכמו שהשבט הוא רך וצומח למעלה כן היו אהבות ויראות שבנשמות כללות דשבט יעקב כו' בתכלית הפשטות הגשמיות והגסות להיות עדיין אחוזים ואחודים ביניקתם בגופו של אילן כו' (ועמ"ש בד"ה צאינה וראינה דלכן נקראו אז בנות ירושלים יראה שלם שאזי הי' להם היראה בשלימות, גם ענין רך ע"ד רך כקנה, ובמא"א אות רי"ש סמ"ב רך מצד החסד כו' דשם ע"ב ומצד הרכות והרחמים גם צדיקים נק' שושנים ע"ש שלבן רך כשושנים), ולכן צמיחתן למעלה לגבי ראשו כו', אמנם כשנשתלשלו י"ב כללים אלו לפרטי פרטיות בס' רבוא גופים מחולקים כו' אזי יקרא כל שבט בשם מטה דוקא כמשל המטה הגשמי שנתגשם מאד ונתפרד לעצמו, ולכן בפ' ויחי נק' שבטי ישראל ובפ' במדבר נאמר מטה איש למטה כו' (וע' במא"א אות מ"ם ססעי' ס"ד מטה נק' מט"ט ופי' ברע"מ פ' פנחס דרנ"ה ע"א וז"ל מסט' דעה"ד טו"ר, דאתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה, לכל חד כפום עובדוי ודא מט"ט מטה, נחש ס"מ עכ"ל. ועיין בפרדס שער אבי"ע פ"ז, ובערכי הכינויים ערך עץ בענין עה"ד טו"ר, וע' בהרמ"ז בשלח דמ"ו ע"פ הרם את מטך כו', וכיון שבחי' מטה זהו עה"ד טו"ר ומתהפך לפעמים לנחש, ומנחש למטה לכן א'רצוזהו משל לירידת הנשמה והתלבשותה בגוף ונה"ב שאזי היא בבחי' מטה שהוא כענין עה"ד טוב ורע, והיינו מה שהיא בבחי' קשיות ועביות מחמת הנה"ב כו' אלא שע"י בירור נה"ב ועה"ד טו"ר יוכלל בבחי' עץ החיים הנק' מטה עוזך כו') כמ"כ הנשמה אלקית כשהיא בגוף הגשמי מתגשמת מאד ואהבת ה' או יראת ה' היא בתכלית הגסות והעביות מפני חומר הגוף ונראה כמופרד ויש ודבר בפני עצמו ממש כו'.
(קיצור. הנשמות כשהן למעלה נק' שבטים י"ב שבטים י"ב ג"א, וכשירדו למטה בגופות נק' מטות, כי השבט הוא רך והמטה הוא קשה).
ב) וא"כ צריך להבין מהו תכלית ירידה זו שהיא צורך עלי' ועמ"ש בתו"א בד"ה וישב יעקב, ובד"ה אלה מסעי בנ"י גבי אשר ברא אלקים לעשות, והענין כי הנה ידוע מארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב שבע"ת גדולים מצדיקים גמורים כו'. ולפי כל הנ"ל כשהיתה כל הנשמה תחלה בשרשה באילן דלעילא נק' בשם שבט והיינו באוצר הנשמות כשהי' בג"ע העליון נהנין מזיו השכינה כו' היו כל הנשמות בתחלת יניקתן מן האילן צדיקים גמורים בתכלית הביטול כו' וכאשר ירדו למטה בגוף ונה"ב נק' בשם מטה שנעשה נפרד מן האילן דלעילא כמו המטה שהוא מה שכבר נקצץ מן האילן ונעשה דבר נפרד, וגם נק' מטה ע"ש שירדה הנשמה למטה בעוה"ז השפל, אך ירידה זו היא צורך עלי' והיינו שעי"ז תהי' בבחי' בעל תשובה וע"י התשובה ומע"ט תתעלה במדריגה גבוה יותר מכמו שהיתה (ועמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא שבעודם למעלה היו בבחי' עומדים בחי' בכל נפשך וע"י ירידתן בגוף נעשו בחי' מהלכים כו' בבחי' בכל מאדך כו' והיינו ע"י קיום המצות שהם רצון העליון מה שלמעלה מהשכל וכמ"ש בד"ה מי מנה עפר יעקב) והענין הוא דנזכר בזוהר על בע"ת דמשכין לי' בחילא יתיר כו' ולכך גדולים מצדיקים גמורים, וביאור הדבר דכתיב ויצעקו אל ה' וכל צעקה הוא מחמת מרירות גדולה מדבר המנגדו מאד כו' והיינו כשהנפש אלקית בחומר חשכי תאוות עוה"ז כמו האכילה וכיו"ב שמחמת גסות המאכל מתגשם הגוף מאד ומחשיך אור הנפש עד שנדמה כבהמה ממש לילך אחר תאוות מגושמים כו' ונשכח מאתו אור האלקי לידבק בה' אחד שמפני גודל התגשמות גופו מהמאכל נתגשם ג"כ האור אלקי ונתעלם מאד כו' ואזי יצעק האור אלקי מתוך החשך הגס במר נפש מאד כו' כי הלא המה ב' הפכי' ממש כאש ומים כו' וזהו ויצעקו אל ה' פי' במרירות עצום שבנפש האלקית שצר לה מאד חושך גסות הגוף מן המאכל שאכל לתיאבון כבהמה ממש כו' (ועמ"ש מזה בתו"א פ' נח בד"ה מים רבים), והנה במאכל הגשמי יש טוב ורע מצד עה"ד טו"ר כידוע והרע שבמאכל הרוחני הוא המחשיך ומגשם הגוף והנפש כו' אבל הטוב שבו הוא המוסיף כח ואומץ להנפש אלקית להתמרמר מחשך זה ולהיות שב בתשובה לה' בצעקה גדולה הנ"ל והרי בצעקה זו הנפש נגבהת במעלה ומדריגה באהבה ויראה בה' אחד הרבה יותר מכמו שהי' לה אהוי"ר בגעה"ע באילן א'רצזהעליון כו', והטעם הוא לפי שהטוב שבמאכל שרשו קודם שנפל בשבירה גבוה הרבה יותר מנפש האדם כמ"ש במ"א בענין לפני מלוך לבנ"י כו', וע"כ המאכל מחי' את האדם כו', וזהו סיבת הוספת הדביקות בה' ע"י הצעקה מן חשך המאכל דוקא, והיינו כאמרם בזהר דמשכין לי' בחילא יתיר פי' בכח גדול שהושפל למטה במאכל שגבוה הוא מן הנפש עד שתעלהו למדריגה יותר נעלה מכמו שהיתה בתחילה כו', (ועמ"ש בד"ה בשלח פרעה בענין וזרעתיה לי בארץ.
קיצור. איך שעל ידי הירידה בגוף יבא לבחי' תשובה ויצעקו אל ה' ממה שהמאכל מגשם, והטוב שבמאכל ששרשו גבוה מביאו לידי צעקה זו כו').
ג) ולהבין טעם הדברים הוא ענין אשר אמר אל ראשי המטות דוקא פ' נדרים. ותחלה י"ל ענין נדרים מה הם, בהיות כי ידוע מארז"ל קדש עצמך במותר לך (ועמ"ש מזה בד"ה ולא אבה כו' ויהפוך) ויש בו ב' פירושים, הא' כפשוטו דהיינו שיסלק הרצון הגשמי מן המאכל שלא לאכול לתיאבון כבהמה, ויתמרמר מאד על החשך המחשיכו ומונעו מדביקות ה' אחד כנ"ל שכ"ז הוא מצד הכרת בוראו בחכמה ודעת, וזהו קדש עצמך וכו' בכל דרכיך דעהו, וזהו"ע שובה אלי ואשובה אליכם דהיינו פב"פ כמשל שני בנ"א כשעומדים אב"א אף שהן קרובים זה לזה היינו שעומדים זה אצל זה מ"מ הן באמת רחוקים תכלית הריחוק זמ"ז מאחר שזה פונה ומחזיר פניו מחבירו מחמת שאין רצונו אליו כלל וכן חבירו ממנו הרי קרובים נעשו רחוקים, וכמ"ש בד"ה שובה ישראל, וכשמתרצים זל"ז ונחזרים פב"פ הוא תכלית הקירוב שניהם פונים למקום אחד ממש כו', ועד"ז יובן שפנימי' הרצון באיזה דבר והיינו כשעושיהו בחשק גדול ומדבר בו בכל מאמצי כחו וניכר בו תוך לבבו כו' זהו נק' פנים וכשאינו חושק לאותו הדבר בפנימי' הלב כ"א בבחי' קרירות לבד ומדבר בשפה רפה שניכר שאינו חפץ בו רק בבחי' חיצונית לבבו זהו נק' אחוריים שאינו אלא כטפל בעיניו כו' ועמ"ש מזה בד"ה עבדים היינו לפרעה במצרים וכמ"כ כשהוא אוכל לתיאבון בפנימית רצונו וכן בכל תאוות עוה"ז כל עיקר רצון שלו בהם, ולה' בתורה ובתפלה הוא בבחי' קרירות ודרך אחוריים לבד זהו מ"ש כי פנו אלי עורף כו', פי' כאשר המה פונים אלי בתפלה הוא בדרך טפל ואחוריים של נפשם לבד כו' וכשהם פונים בעוה"ז הוא בבחי' פנים שלהם כו', אמנם כשנחזרים בבחי' פנים שלהם לה' אזי כתיב שובו אלי ואשובה אליכם ג"כ בבחי' פנים העליונים כו', וזהו קדש עצמך להיות כל הרצון רק לה' לבדו אף בכל דרכיו בעוה"ז כו', וזהו ענין בע"ת הנ"ל שיצעקו אל ה' בנקודת לבם כו' ואזי יגיע לבחי' גילוי שם הוי' דוקא מה שלא הי' ביכולת נשמתם בלתי התשובה כו', והטעם כי ענין פנים העליונים הוא שם הוי' דוקא דכתיב אני הוי' לא שניתי כלל שהוא בחי' סוכ"ע שאינו מלובש בתוך העולמות ולכן נק' פנים כי מה שמתלבש בתוך דבר המלבישו נק' בחי' אחוריים ועז"נ וראית את א'חצראחורי כו' שבחי' אחוריים דחכמה בחי' נה"י מתלבשים בז"א שהם המדות, ופני לא יראו שאינו נמשך בבחי' התלבשות כ"א סוכ"ע דקמי' כחשיכה כאורה פי' הרוחניות והגשמית שוין ממש דכמו שהרוחניות המשפיע אין להם ערוך לגבי עצמותו ית' גם הגשמיות בערך זה אין להם ערוך כו' ולא שיהיו הרוחניות קרובים יותר שהרי ענין סוכ"ע הוא למעלה מהשתלשלות וא"כ או גם הרוחניות אינו כלום כמו הגשמיות או הגשמיות שוה במעלה להרוחני כו' וכמ"ש קדוש כו' מכה"כ שלאחר כל הקדושות בארץ הגשמי כבודו כמו בעליונים ממש בשוה כו', וגילוי סוכ"ע נמשך ע"י החזרת הפנים מלמטה שהיא בחי' תשובה אשר תשובה הוא ענין החזרת פב"פ נמצא זה נעשה דוקא על ידי ירידת הנשמה בגוף שאזי היא בחי' בעל תשובה שהוא החזרת פנים בפנים משא"כ בעודה למעלה לא הי' שייך בחי' זו כו'.
(קיצור. ענין קדש עצמך במותר לך הוא ענין תשובה החזרת פב"פ וזהו העלי' גילוי פנים העליונים את פניך הוי' אבקש אני הוי' לא שניתי).
והנה ענין תשו"ע בחי' פנים העליונים מלמעלמ"ט הוא ע"י תשובה תתאה מלמטלמ"ע הוא יותר ע"י פי' השני בקדש עצמך דהיינו כשאין בכח ניצוץ האלקי להתמרמר מחשכי עוה"ז כו' ולא יוכל לצעוק עדיין יש עצה אלקית איך לשוב לה' מן חשך המאכל והוא ענין נדרים (כי פי' הראשון בקדש עצמך במותר לך זהו כשיכול להעלות המאכל ע"י שאינו אוכל לתיאבון כ"א לשם שמים ע"ד צדיק אוכל לשובע נפשו אך כשאינו יכול בחי' זו יש פי' שני בקדש עצמך במותר לך והוא ענין נדרים) איש כי ידור נדר לה', פי' להיות כי ידוע ענין הנדר שאומר קונם בשר זה עלי כעולה וכשלמים כאישים כו', והיינו לומר שהעולה כולה קדש לה' ואסורה לזר וכן אימורי השלמים ושאר הקרבנות כמ"כ יהי' בשר זה קדש לה' ומובדל ומופרש הימנו מבלתי אוכל לגשת אל הקדש ולאכלו כו', ונמצא שהגביה הבשר החולין להיות קדוש ומובדל הימנו כו', ובאמת יש להבין איך יוכל לעשות מחול לקודש אע"פ שיאמר כן. הענין הוא כנ"ל ששרש הבשר הוא למעלה הימנו כמ"ש לפני מלוך מלך לבנ"י כו' והיינו שמזכיר שבחו איך שהוא בשרשו הגבה למעלה הימנו עד שנחשב לקדשים לגביו, וכמשארז"ל אפילו יתוש קדמך כי האדם הוא הסוף בהשתל' כידוע, וזהו נדר לה' דוקא פי' שמגביה הדבר הנדור לה' שתולה בדבר הנדור לה' כקרבנות וכיו"ב כנז' בדרז"ל, וזהו לשון הרי עלי כלומר שהוא למעלה ממני והנה במה שמשפיל עצמו כ"כ עד שיתוש קדמו כו' בזאת מגיע למדריג' תשו"ע פב"פ דוקא כנ"ל דהיינו מה שהרוחניות והגשמיות שוין ממש קמי' כו', והוא פי' השני דקדש עצמך כו'.
וביאור טעם הדבר בהיות כי ידוע ענין סוכ"ע שהוא בחי' עיגולים כמו השמים הגשמיים המקיפים מכל צד בשוה את הארץ כו' כמ"כ ענין א'רצטעגולים העליונים הרוחני' הוא בחי' מחשבה הכללית שבידיעת עצמותו הוא יודע כל ההשתל' בסקירה אחת מבלתי שום קדימה לא' על זולתו כמ"ש במ"א בארוכה, וזהו ברוך שאמר והי' העולם בבחי' כלל דעגולים, ואח"כ אומר ועושה בבחי' פרט ע"י החכמה כו', וזהו שהרוחני' והגשמי' שוין כו' כי ענין מעלה ומטה משפיע ומקבל אינו אלא מצד האו"פ הנק' ממכ"ע כידוע, וא"כ כשהאדם הוא הסוף בהשתל' ומשפיל עצמו כ"כ לומר יתוש קדמו כו' דהיינו מה שמגביה המאכל ואומר שהוא קדש כעולה ושלמים כו', וידוע מארז"ל כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, והטעם יובן ע"פ הנ"ל מאחר שמצד בחי' העגולים העליונים אין ענין מעלה ומטה כו' אדרבה כל מה שהוא יותר בתכלית השפלות הוא יוצא מגדר ההשתל' מעלה ומטה כו' ובא לבחי' העיגולים אשר מתחת כו' ובאמת אין בעיגול עליון ותחתון כו', ונמצא שממילא המשפיל עצמו בתכלית הקב"ה שהוא סוכ"ע מגביהו וכמ"ש כי רם הוי' ושפל יראה, פי' זהו הטעם והסיבה שרואה את השפל דוקא מפני שהוא רם ומתנשא בבחי' עגולים כנ"ל.
ובכ"ז יובן ענין הנ"ל דדוקא ע"י תשובה זו שע"י שפלות בענין נדרים כו' אזי מתעורר למעלה תשו"ע מבחי' פנים עליונים כמ"ש ואשובה אליכם והיינו בחי' סוכ"ע דשוין קמיה כחשיכה כאורה כנ"ל, וא"כ צדקו דברי רז"ל דיפה שעה אחת בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב וכנ"ל בענין שבט ומטה דקודם בואה לגוף היתה צדיק גמור ובבואה לגוף שנתגשמה והושפלה עד שיתוש קדמו כו' אזי הקב"ה מגביה לנפש זו לאשתאבא בגופא דמלכא הנק' סוכ"ע כנ"ל הרי זה למעלה ממדריגת צדיקים גמורים.
קיצור. ענין פי' שני בקדש עצמך במותר לך זהו נדרים, וכל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו, ועי"ז בא לבחי' תשובה פב"פ.
ד) (הג"ה. והנה במא"א אות שי"ן סעי' ה' שבט כינוי ליסוד מקל קטן כי מקל ת"ת ו' גדולה וזה שבט קטן ו' זעירא ושבטים הם י"ב בחי' שביסוד ולכן נק' השבטים מטות כי המטה ושבט ומקל הכל א' והם ה"ח וה"ג עכ"ל. וע' זח"א ויצא קס"ב א' ע"פ ויקח לו יעקב מקל לבנה ודקס"א ב' וברבות וישלח פע"ו ע"פ כי במקלי עברתי את הירדן שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן כו' ור"ל ע"י בחי' ו' מדריגתו של יעקב הממשיך מבחי' סוכ"ע עי"ז עברו את הירדן כו' והוא ע"ד מ"ש הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. אך עכ"ז יש הפרש גדול בין שבט למטה כהפרש שבין היסוד שהוא ו' זעירא לת"ת שהוא ו' גדולה, וגם מצינו שיסוד נק' דל ות"ת שהוא עמודא דאמצעיתא נק' עשיר כמ"ש ברע"מ ר"פ כי תשא ע"פ העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כי ת"ת עולה עד הכתר וממשיך האור מלמעלה מהשתל' וכמ"ש במ"א בפי' ומהללים לשם תפארתך כו', וזהו ג"כ ענין שית תיבין דיחו"ע דשמע ישראל ושית תיבין דיחו"ת דבשכמל"ו כנז' זח"א די"ח ע"ב, והיינו ג"כ כענין ב' ווי"ן הנ"ל א'שו' גדולה יחו"ע ו' זעירא יחו"ת, וגם ביסוד שם שדי ובת"ת שם הוי' וא"כ זהו כענין ההפרש המבואר במ"א ע"פ וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם וכ"כ במא"א שבט עם ג' האותיות גימט' שדי, וע' מזה בתו"א פ' וארא בד"ה וארא אל אברהם, לכן בפ' ויחי נז' שבטי ישראל וכאן נז' מטות כו', ובזח"ב יתרו דס"ח ע"א פי' ששני ווי"ן הנ"ל הם משה ויוסף, ופי' הרמ"ז ו' גדולה בחי' משה זהו יסוד אבא ו' זעירא יסוד ז"א כו', ועמ"ש במ"א בענין יסו"א ארוך כו', וב' בחי' אלו בהנשמה היינו כי יש בהנשמה בחי' או"פ ואו"מ בחי' נר"ן ובחי' חי' יחידה, ולפ"ז מצד יסוד ז"א זהו"ע נפש רוח נק' שבט אבל מצד יסו"א שהוא חי' יחידה נק' מטה. ובספר חס"ל בסופו במאמר הפסיעות להרח"ו פי' כי היסוד שהוא ו' זעירא היינו ו' בלתי ראש ר"ל שאין עלי' צורת יו"ד רק ו' וזהו ו"ק ועז"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא, אך ו' גדולה זהו כשנמשך בו ראש שהוא בחי' יו"ד ועז"נ ביום ההוא יהי' שבחי' ו"ה יהי' בבחי' י"ה כו', וזהו"ע לא יעקב יקרא עוד שמך בחי' ו' זעירא כ"א ישראל יהי' שמך לי ראש, מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש כו', ולפ"ז ההפרש שבין שבט למטה הוא כענין ההפרש בין בחי' יעקב לבחי' ישראל בחי' כי שרית עם אלקים. ולכן ע"ז מורה המטה שהוא מורה על השתררות וממשלה כמו מטה עוזך כו' וארז"ל ברבות פ' וישב פ' פ"ה ומטך זו מלך המשיח כו', והנה זה שהנשמה תהי' בבחי' ישראל לי ראש זהו ע"י כי שרית עם אלקים וא"כ הוא דוקא ע"י ירידתה בגוף ונה"ב שאזי הוא בחי' כי שרית כו' ולכן אזי דוקא נק' מטות ל' השתררות וממשלה כו', וברבות ס"פ לך פמ"ז גבי כל אלה שבטי ישראל אבל אלו מטות (כלומר חזקים כמטה הזה) כד"א שבועות מטות אומר סלה (בחבקוק סי' ג') ובשהש"ר בפסוק הנה מטתו שלשלמה מטותיו ושבטיו כמד"א שבועות מטות, ובחי' החוזק והקושי שיש בהמטה זהו ג"כ ע"י גילוי פנימי' הלב ורעותא דליבא שלמעלה מהשכל והו"ע היו"ד שעל הוי"ו, אשר בחי' היו"ד נק' משכיל לאיתן כמ"ש בד"ה ראה אנכי נותן כו' איתן הוא בחי' חוזק וקושי כו' ע"ד כי עם קשה עורף אתה כו', וזהו"ע מטה משה שהוא יסוד אבא כמ"ש במא"א אות מ"ם סעי' ס"ד, והוא בחי' עץ חיים כו' והוא נמשך ע"י קיום התומ"צ שהתורה נק' מטה לחם כמ"ש במ"א ע"פ בשברי לכם מטה לחם, והיינו דכתיב לכו לחמו בלחמי וההמשכה מבחי' לחמי שהו"ע התורה שלמעלה לבחי' לחמו שהוא התורה כמו שנמשכה למטה נק' מטה לחם, והנה כמו שע"י הלחם מתחזק הגוף ומתרבה כחו כך ע"י התורה נמשך חיזוק כח הנפש וכמ"ש ע"פ ואהי' אצלו אמון כו' אמון פדגוג ע"ד כאשר ישא האומן את היונק בחי' לכו לחמו בלחמי ולכן עי"ז מתחזק כח הנשמה שהיתה בבחי' שבט ונעשית חזק כמטה הזה, וכ"ז נמשך ע"י בירור נה"ב שמתבררת ע"י תפלה ותומ"צ, וכמו שהבהמה מחי' ומזון לאדם כך עי"ז נעשית חיזוק כח נה"א להיות חזקים כמטות כו', וכן המצות נק' משענת שהו"ע מטה וכמ"ש ע"פ במחוקק במשענותם כו' תמכי אורייתא זבולון ליששכר עבודת הצדקה, וזהו ואיש משענתו בידו להחיות מתים ע"י עץ חיים כו', וזהו"ע שבועות מטות וארז"ל ברבות נשא ס"פ י"ג שכשם שנשבע הקב"ה לאבות כך נשבע לשבטים, ופי' א'שאהשבועה הוא המשכה מבחי' שלמעלה מהחכמה, וזהו אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, וכמ"ש בד"ה ביום השמע"צ תהי' לכם, וכמ"כ נמשך בחי' זו מי"ג מדה"ר דא"א לי"ב שבטים ושבט לוי כמ"ש בזח"ג נשא קל"ד ב' דמכאן אשתלשלו י"ב כו' לי"ב שבטי כו' אשר נשבעת כו', ומזה יובן ענין התגלות י"ג מדה"ר בחדש אלול כו' שיוכלו לבוא לבחי' תשובה שזהו בחי' ומדריג' מעלת הי"ב מטות על השבטים, וכדי שיוכלו לבוא לבחי' זו צ"ל המשכה מיג"מ הרחמים שזהו הנק' שבועות מטות כו', וע' במק"מ וישלח קע"ו סע"א י"ב ג"א דא"א והם המדות שלמעלה מהחכ' כו', ועמ"ש בד"ה וישכם לבן בפי' וינשק לבניו כו' וזהו אמר סלה כ"מ שנא' סלה אין לו הפסק כו', ולכן גבי פ' נדרים נז' ראשי המטות ע"ד שבועות מטות כו' כי להיות קדש עצמך במותר לך זהו ע"י שהוא בבחי' מטות חזקים כמטה כו' איזהו גבור הכובש את יצרו כו' כי שרית כו'.
קיצור. וזהו"ע בחי' מטות כי שבט ביסוד מטות ו' גדולה בת"ת גם שבט בחי' יעקב כי קטן הוא ומטה ממשלה בחי' ישראל ע"י כי שרית עם כו' מטה עוזך, וזהו שבועות מטות המשכה מיג"מ דא"א ליב"ש ושבט לוי פ' נדרים לראשי המטות. ע"כ הג"ה).
ה) ועתה יובנו דברי הפרשה דבר אל ראשי המטות דוקא זה הדבר כו', בהיות כי שרשי נש"י כשהיו נקראים שבטי י"ה לא יוכלו לקבל ענין זה הדבר כו' אבל כשנקראים מטות יוכלו לקבל כו', וביאור הדבר להיות כי ידוע מארז"ל ובזהר עיקר ההפרש בין משה ע"ה לשאר הנביאים שהם נתנבאו בכה והוא נתנבא בזה הדבר כו'. וביאור הדבר דכ"ה הוא שם אד' כח הפועל בנפעלים ונק' דמות כבוד ה' כידוע שהרי הכח המצמצם הזה הוא מסתיר ומעלים אמיתית השפע אלקית מבחי' אצי' כידוע, ולכך נק' בשם כה בכ"ף הדמיון כמו שאומר אדם על דבר אחד המוסתר ומופלא מהשגות בני אדם ורוצה להבינו לזולת מראה אליו בדמות לומר שאותו הדבר המופלא יובן ע"ד דוגמא מדבר זה המושג ומובן כו' ואזי יאמר כ"ה, אמנם כשהי' מראה לו גופו של הדבר המוסתר לא הי' אומר כ"ה הוא הדבר אלא אומר זהו הדבר בעצמו מבלתי הצטרכות לדוגמא כו', ועפ"ז יובן ג"כ דשמש ומגן הוי' אלקים דאד' ואלקים הוא מגן ומסתיר להוי' ונקראי' כה בדמיון כו' אבל הוי' הוא העצמות ונק' זה כי הוא אמיתית הדבר בעצמו מבלתי התראות בדוגמא כו', וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו כו' זה הוי' קוינו לו כו', והנה ידוע דשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה פי' לפי שהיתה כלת משה והוא נק' איש האלקים כשמשא לגבי סיהרא כו' וע"כ נתנבא כל נבואותיו בזה הדבר פי' בהארות האצי' בעצמותו מבלתי הלבשה בדמיון כמ"ש פה אל פה אדבר בו כו' משא"כ הנביאים כתיב בהם ביד הנביאים אדמה בחלום אדבר בו כו' כי הם מתנבאים ממדת מל' דאצי' הנק' כה כידוע, ולהיות כן כשרצה משה להראות לכללות נש"י עצמות אלקות הנק' זה הדבר בעצמותו כו' מבלתי דמיון במל' כו' שהו"ע סוכ"ע כנ"ל דשוין א'שבקמי' הרוחניות וגשמיות כו' אזי קראם בשם מטות דוקא כדי שיוכלו לקבלו, והטעם הוא כנ"ל שהמטה הוא כשהנשמה כבר בגשמיות בחומר הגוף אמנם ביציאתם משם ע"י נדרים כנ"ל מעוררת בחי' פב"פ כנ"ל והיינו פא"פ ולא בחידות כו' כמו שהי' במ"ת דכתיב פב"פ דיבר ה' עמכם כו', משא"כ כשהן שבטי י"ה לבד אע"פ שהאבות הן המרכבה הרי הן מרכבה לבחי' ממכ"ע לבד הנק' כה (כי י"ב שבטים הן י"ב בקר דבריאה שהם מרכבת השכינה ונק' שבטים ע"ד כוכבא דשביט כך הם המשכת הארת האצי' בהיכל קה"ק דבריאה כו', וכמ"ש מזה בביאור ע"פ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך שיוסף הי' מאצי' העליון משא"כ י"ב שבטים, וכמ"ש ג"כ בתו"א ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, א"כ הם מרכבה רק לבחי' מל', ומ"ש לעיל די"ב שבטים הם ביסוד י"ל מן היסוד נשפע בחי' זו במל' כמ"ש כה"ג בר"ח שעה"ק פ"ו בענין חוטי הציצית דלפעמים אמרו שהם בד' חיות דבריאה ולפעמים אמרו שהם ביסוד כו', שהענין הוא שמהיסוד נשפע ל"ב נתיבות חכמה למל' וממנה נמשך בד' חיות הנ"ל, וכמ"ש בד"ה וארא אל אברהם כו' באל שדי כו' כלומר ע"י אל שדי היא המל' הנק' אל המקבלת מיסוד הנק' שדי נשפע אל חג"ת דבריאה כו' להיות נמשך אהוי"ר עליונים אל הנשמה כו', שזהו ג"כ ענין חוטי הציצית, וכמ"כ כאן ענין י"ב שבטים הארת י"ב גבולי אלכסון להאיר בכנס"י שרש המשכה זו באה ונמשכה ע"י צדיק יסוד עולם, אך כשירדו הנשמות בגופים בחי' אף עשיתיו ונעשו מטות בבחי' קושי קשה כארז מצד תוקף מדות נה"ב ששרשם מעולם התהו שהיו המדות תקיפין מאד שההפרש בין עולם התיקון ובין עולם התהו הוא ע"ד לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז כו', אך כאשר מברר נה"ב להיות בכל לבבך בב' יצריך אזי נכלל כח וחוזק זה של נה"ב בקדושת נה"א להיות הכח והחוזק בעבודת ה' ואזי נק' מטה, ויש לפרש מטות ל' רבים כי יש ב' בחי' מטות מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, פי' מלמטלמ"ע זהו ע"י בירור נה"ב שנכלל הכח והחוזק דנה"ב שמעולם התהו בנה"א ע"ד פני ארי' אל הימין כו' והחיות נושאות את הכסא כו', ועמ"ש בד"ה ושמתי כדכד גבי ומכפירים יחידתי כו', ובחי' מטה שמלמעלמ"ט היינו כי כדי לנצח ולברר נה"ב נמשך בנה"א ג"כ מבחי' משכיל לאיתן כו' להיות כי שרית עם אלקים כו' שאלמלא עוזרו אינו יכול לו כו' מצד שהוא קשה כארז כנ"ל ולכן העזר נמשך מבחי' שלמעלה מהתהו והתיקון בחי' סוכ"ע דקמי' כחשיכה כאורה, והו"ע עקודים שלמעלה מנקודים וברודים כו' וזהו ענין כל האזרח בישראל כו' איתן האזרחי כו'. א"נ השבירה הי' רק בז"ת משא"כ בג"ר ומשם נמשך העזר כו', וזהו"ע מטה דקדושה מטה עוזך כו' בחי' עץ החיים, ומ"ש לעיל בשם המא"א דמטות בתפארת היינו כי ז"א בעתיקא אחיד ותליא כמ"ש במ"א בביאור ע"פ שימני כחותם על לבך בענין רצועות דתפילין של ראש שהם ע"ד בחי' הגויל המקיף את האותיות כו' ומע"ק נמשך הכח והחוזק במדות דז"א הנק' מטות, וזה נמשך בנש"י ע"י הירידה בגוף דוקא, ולכן אזי דייקא יוכלו לומר זה הדבר, זה מנין י"ב מטות היינו י"ב גבולי אלכסון דז"א ששם מאיר אא"ס בבחי' גילוי ואספקלריא המאירה כו'), והנה ידוע דדבר ה' זו א'שגהלכה וכמ"ש ואשים דברי בפיך כו', וידוע דעיקר ענין ביטול המציאות מכל וכל הוא דוקא בחכמה והוא מ"ה שבחכמה וזה הי' מדריגת משה שהי' עניו מכל האדם כו', ולכך לא זכה זולתו לתורה בהיות כי הוא הי' מבחי' מ"ה שבחכמה כמ"ש ונחנו מ"ה כידוע (והתורה נק' על שמו תורת משה כמ"ש בד"ה ועשית ציץ כו'), וע"כ זכה לנבואה בזה הדבר כי כל המשפיל עצמו כו' הקב"ה מגביהו כנ"ל. וזהו וידבר ה' אל משה שהוא מ"ה שבחכמה, דבר אל ראשי המטות לבני ישראל, פי' מטות הוא ההטיי' כלפי חסד או כלפי גבורה, וידוע דב"ש וב"ה הי' נשמתם בשרשם מחו"ג שבדעת דמשה שלכך הלל מיקל שנוטה השגתו לזכות ושמאי מחמיר שנוטה לחוב כו' ונק' אבות העולם כו' פי' לפי שהן שרשי כל ההטיות לזכות או לחוב מה שעתיד כל תלמיד לחדש בתורה והן בחי' מטות שמלמע' למטה מבחי' משכיל לאיתן, איתן אותיות תניא, והוא בחי' מטה לחם הנ"ל ועל כן נקראו ראשי המטות שבחי' זו הוא ראש ומקור לבחי' המטות שמלמטה למעלה, ואמנם משה ע"ה הוא הי' מבחי' הדעת שהוא קו האמצעי כו' ולזאת אומר שידבר אל ראשי המטות הן אבות העולם ב"ש וב"ה, פי' שיכריע אותן לזכות או לחובה כי לא יתפשטו אנה ואנה מבלתי הנהגת הדעת דמשה כו' ואזי גם בנ"י הם הענפים המתפשטים מב"ש וב"ה הנק' ראשי המטות כו' והן פרטות נשמות כשלומדים במשנה ההלכות זה אסור וזה מותר כו' גם בהם ידבר משה בבחי' זה הדבר שהוא ביטול המציאות ממ"ה שבחכמה הוא הקו האמצעי כו', והיינו כידוע בענין מתנית' מלכתא דבלימוד ההלכה גוזר ואומר כמ"ש דבר מלך שלטון כו' ואינו מרגיש עצמותו כלל וכמ"ש ואשים דברי בפיך כענין שכינה מדברת מתוך גרונו של כו' וכמ"ש בד"ה וארא אל אברהם גבי ושמי הוי' לא נודעתי להם ע"ש.
קיצור. שכדי שיוכלו בנ"י לומר זה הדבר ע"ד משה נתנבא בזה זהו כשנעשו בבחי' מטות דוקא שאזי נעשו י"ב גבולי אלכסון דז"א וז"א בעתיקא אחיד ותליא, משא"כ מקודם ירידתם בגוף שהיו שבטים הן י"ב בקר דבריאה המקבלים מבחי' מל' בחי' כה ומשה ענו מכל האדם וכל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו וזהו שנתנבא בזה יסוד אבא, ועי"ז וידבר אל ראשי המטות ג"כ לאמר זה הדבר כו' והיינו ע"י קדש א"ע במותר לך שהוא ג"כ ענין כל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו כנ"ל.
וזהו שבפ' ויחי נאמר כל אלה שבטי ישראל כו' וזאת אשר דיבר להם אביהם, בחי' וזאת היא למטה ממדריגת זה כי זאת הוא ל' נקבה והיינו כשהיו בבחי' שבטים הם מקבלים רק מבחי' מל' כו' יחו"ת שית תיבין דבשכמל"ו ו' זעירא, אבל ע"י יצ"מ שנעשו בחי' מטות אזי נאמר וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר כו'.
(הג"ה אחר זמן. ואפ"ל ענין שייכות לאמר זה הדבר לפ' נדרים כי זה שע"י דיבורו ממשיך בהדבר נדור האור מקיף שזהו"ע הנדר כמ"ש בלק"ת א'דשבד"ה ראשי המטות זה, נמשך ע"י וידבר משה כו' לאמר זה הדבר כו' כנ"ל. ולפ"ז ענין שחכם מתיר הדבר צ"ל נמשך עוד מבחי' גבוה יותר, וזהו היתר נדרים פורחין באויר שנמשך מבחי' אויר שהוא כתר כו', וי"ל ע"פ הנז' ברבות בשלח ס"פ כ"ג בעוה"ז אמרתם לפני פ"א זה היינו זה אלי אבל לע"ל אתם אומרים אותו דבר ב"פ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' זה הוי' כו', וי"ל ע"ד הנז' במנחות דנ"ג ע"ב יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, א"כ משה נק' זה והקב"ה נק' זה ובודאי אין ערוך זה לזה, והיינו יבא משה שהוא ז"א הנק' זה ע"ש יחו"ע ויקבל התורה היינו בינה זאת חוקת התורה כו' ע' רבות ס"פ בא פ' י"ט ב' מטרונות מל' ובינה כו', מזה היינו יסוד דעתיק המאיר ביס"א שלגבי ע"ק הרי ז"א כאלקים חשוב, וזהו"ע שעכשיו אמרו פ"א זה גילוי ז"א דאצי' שעל הים נדמה להם כבחור, ולע"ל יהי' גילוי הכתר, וכמ"כ לענין הנדר אף שנאסר ע"י זה הדבר אשר צוה כו' בחי' זה כו' עכ"ז יוכלו להתירו ע"י בחי' הגבוה יותר יס"א המקבל מיסוד דע"י כו', אך להיות בחי' זו גבוה מאד ע"כ ארז"ל היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו כי בחי' זה לא בא בגילוי בתורה כו'.