שיחה י
313שיחה י
בוכת כ"ק אדמו"ר שליט"א עוב יום הכפורים בביהכ"נ אחוי תפלת המנחה, ה'תשמ"ה 314114 לקוטי
ימי הסליחות) - -- -איז: די- עבודה- פוז >
תשובה עילאה, 315היינטיגן טאָגִיי: ,פר ושעיר של יום הכפורים דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים ושמונה על הפרוכת".
ועפ"ז יובז דיוק לשוז הרמב"ם אין המשך ההלכה שם: ,ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ארבע הזאות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל" - דער רמב"ם זאַגט ניט כבפשטות (ווי מען זאָגט אין ,סדר עבודה'י ליום כפור":) ,מזה מדם התערובת", נאֶר -- ,ומזה משניהם"*י, 316מ לקוטי
ו דערנאַך קומט צו בקביעות שנה 317טוט מען במילא אין די אַלע ענינים מתוך שמחה וטוב לבב, (כפתגם אדמו"ר 318158 לקוטי מהר"ש'י) ,מלכתחילה אַריבער", אִז עס ווערט א שנה של שמחה גדולה, למעלה מכל מדידות והגבלות,
77707770 וויבאַלד. אַז- עס-ווערט -אָנגערופן ראש-- 319,תשיעי ועשירי" שוין אין ערב יוהכ"פ.
320(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
321ווערט דעמאָלט א שנת ד יצה אמיתית, 3222 לקוטי
ומעלה == אין תחתונים; ביז אין ;אין" 323טז, ואין ענין יוצא מידי פשוטו -- ואדרבא, המעשה הוא העיקר - אז מ'האָט (כאמור) אַ חתימה וגמר חתימה טובה, ביז אין מעשה בפועל, עאכו"כ כל הדרגות שבנתיים,
אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרן"*:',
במהרה בימינו ממש, למטה מעשרה טפחים, ובשמחה ובטוב לבב.
הערות
עמוד 313
- 1. שיחות 213
- 1. ראה ברכות עריוהכ"פ תשמ"ב, תשד"מ (לקו"ש חכ"ד ע' 562: 572), תשמ"ג (לעיל ע' 301). ועוד.
- 2. יומא פא, ב. וש"נ.
- 3. שער יוהכ"פ פ"א. וכיה בסידור האריז"ל ושי הכוונות במקומו.
- 4. תהלים לג, יט. -- בלקו"ת (שבהערה הבאה) ולהחיותם . . לחיותם . . להחיותם . . ולהחיותם.
- 5. לקו"ת שה"ש סד"ה הנך יפה (יד, ב). וראה תו"א ר"פ לך ועוד.
- 66. שעפ"ז יומתק לשון חזיל שאכילה זו ה"ה באילו התענה!
- 7. וכ"ה בסידור האריז"ל (ר' אשר) שם - ובסידור קול יעקב תמה ע"ז, ומסיק שהכוונה שירבה הכוונה באכילת יום ט' כשעור הכוונה של ב' ימים.
- 68. סידור אדה"ז (לאחרי סדר כפרות). אשל אברהם (להרה"צ כו' מבוטשאטש) לשו"ע או"ח ר"ס תרד.
- 69. ראה פע"ח שם. סי' האריז"ל וש' הכוונות שם.
- 0. גם שיעור אכילה דיוהכ"פ. כמפורש לשון האריז"ל (בסידור ר' אשר ופע'ח) ואדה"ז שם.
- 12. באשל אברהם שם ש,הכוונה רק שיאכל כל שהוא יותר מאכילתו ביום א' ועי"ז ה"ז כאילו אוכל כבבי ימים". -- וצעיג שהרי מפורש ,שיעור".
- 1. ראה לקו'ית רייה נז, א (בהקיצור). אוה"ת רייה ס"ע אירצז ואילך. ובב"מ.
- 2. פע"ח שער השופר פ"א-ב.
עמוד 314
- 3. ראה לקו"ת ש"ש סו, ג. סז, ד.
- 4. סוף פ"י.
- 5. אחרי טז, לא. אמור כג, לב.
- 6. ראה גם לקו"ת תצא לז, ד: ,ובכתה כו' היא בחי' תשובה עילאה יותר . . והוא בחי' יוהכ"פ".
- 7. ספ"י וספי"א.
- 8. פל"א ואילך. ספליד.
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 8. שיחות
- 9. או"ח סו"ס תרי.
- 0. יונה ג, ה. ח: ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. .. האדם והבהמה -- ראה מפרשי הפסוק יואל ב, יג. ספר חסידים סתרט"ז. ריח שער התשובה פ"ג. ועוד.
- 21. למרות האמור בהפטרת מנחת יוהכ"פ (יונה -- שבהערה הקודמת) ,שיש בו כח התשובה" (שו"ע אדה"ז סו"ס תרכב).
- 2. ישעיי נח, יג.
- 3. שו"ע אדה"ז סתר"י ס"ח.
- 4. תענית ל, ב. וראה משנה שם כו, ב ובפרש"י שם.
- 5. אגה"ת ספ"ח (מר"מ פ' נשא -- קכג, סע"א). שם פ"ט.
- 6. תהלים יט, ט. שו"ע או"ח ר"ס תקנד. וראה משנה תענית שם: לא היו יו"ט לישראל כו' וכיוהכ"פ . . ביום חתונתו זה מתן תורה (וקאי על לוחות אחרונות שניתנו ביוהכ"פ, כנ"ל).
עמוד 315
- 7. (דג"פ בכל יום --) הל' מעה"ק פיה היייב.
- 8. מלמטלמ"ע - זח''ג רמה, ב. תקו"ז תכ"א (סא, ב). לקויית שמע"צ פד, ג. ובכי"מ.
- 9. אגה"ת ספ"ח (מריימ פ' נשא שם. וכן שם קכב, א ועוד). שם רפ"ט.
- 0. תהלים קיג, ט. וראה זח'א (ריט, א), זחייג (טו, ב ואילך) -- ושם גם בשייכות לתשובה ויוהכ"פ.
- 1. ליוסי בן יוסי - כ"ג (ב'"יי לטאו"ח סתרכ"א ד"יה ואומר סדר עבודה), ובפעייח (ש' יוה"כ פייד) מוטיף ,,ששימש בבית שני".
- 2. וכלשון הרמב"ם עצמו במקום עיקר דין זה (הל' עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב (שתי פעמים) - ומה שייך ,,משניהם" לאחר ,שנתערבו יפה יפה" (הלי עבודת יוהכ'"פ שם).
- 32. וכ"ה ל' הרמב"ם בהל' עבודת יוהכ"פ שם לפג"ז (פי"ג סוף ה"ה).
- 8. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 3. ולאח"ז מזה שבע פעמים (שם) -- להמשיך התשובה למטה, בז' ימי הבנין, תומ"צ.
- 4. להעיר דגם בשבת נאמר ,שבת שבתון" (תשא לא, טו. ויקהל לה, ב. אמור כג, ג). -- וראה לקו"ת דרושים ליוה"כ סח, ד.
- 5. ביצה יז, א.
- 6. ב"ר פי"א, ח,
- 7. ס"פ תצוה. אחרי טז, לד.
- 8. יתרה מזה ביוהכ"פ -- דישראל אינהו מקדשינן ל(ר"ה ו)יוהכ"פ (ראה ברכות מט, א).
- 9. שי" ז כג.
- 0. ירושלמי ברכות פ"ב סה"ז. תוד"ה מאן דאמר -- מו"ק כג, ב.
עמוד 316
- 41. ספרי לבהעלותך י, י.
- 2. שבת פו, ב.
- 3. תו"א ויקהל פח, א ואילך.
- 4. אף שמפסיקין (מגילה כט, סע"א במשנה) ואין קוריו בשבת זו פרשת וזאת הברכה -- מ"מ, מובן מכל שבתות השנה דיום השבת שייך לכל הסדרה שקוראים (ולומדים) במשך שבוע זה (והרי ביום ב' וה' קוראים בפ' ברכה) -- גם הרי כל ששת ימי החול וכל עניניהם ובפרט התומ"צ -- עולים בשבת שלאחריו.
- 5. ספר השיחות תש"ב ע' 29.
- 6. ערב יוכ"פ תשמ"ת
- 7. שיחות
- 6. לג, כז.
- 7. ראה פרש"י עה"פ.
- 8. שם, כח.
- 9. תולדות כז, כח.
- 0. סידור רמז, אזב.
- 13. ו5) כמחז"ל (שבת פט, ב) שיאמרו ליצחק דוקא .כי אתה אבינו".
- 2. לקו"ת ר"ה נח, א
עמוד 317
- 3. ר"ה טז, סע"א. שם לד, ב.
- 4. ר"ה לא, א. תמיד בסופה.
- 5. תהלים צג, א.
- 6. ראה אגה"ק ס"ז (קיא, סע"ב) דנשמות כל ישראל היו כלולות באדה"ר.
- 7. תהלים צה, ו.
- 8. ראה פדר"א פי"א. זח'ג ס"פ אמור. -- ובר"ה שם: על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם.
- 9. שם.
- 0. עשי"ת.
- 61. ראה כתובות סז, רע"א.
- 2. ל' המכילתא יתרו כ, ג.
- 11. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 12. שיחות 37
- 3. נוסח ,רבש"ע" בעת פתיחת הארון לר"ה ויוהכ"פ.
- 4. משלי ד, ב.
- 5. אבות ו, ג.
- 6. אחרי יח, ה,
- 7. או"ת עה"פ.
- 8. המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמה).
- 9. כהפי" ד,נעילה" -- שנועלין השערים וישראל ומלכא בלחודי' (ראה לקו"ש חיד ע' 1153 ואילך).
- 0. משלי טז, טו.
עמוד 318
- 1. אגרות קודש אדמו"ר מהורייי"צ ח"א ע' תריז.
- 2. אגה"ק סי"ד.
- 3. ראה לקויית (תבא מא, ג. נצבים מז, אזב. ר"ה נח, אזב). ובארוכה עטרת ראש בתחלתו.
- 4. זח"ג צד, ב. ח"א רסד, ב.
- 5. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 6. שיחות
- 5. ראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 572 ואילך.
- 6. תו"א מג"א צה, סע"ד ואילך. צט, ד ואילך. הוספות קכא, א-ב. אוה"ת מג"א ע' ב'שיז-ח (בהוצאת תש"נ - ע' סא-ב). ביאוה"ז להצ'יצ בשלח ע' רלז. ועוד.
- 9. דד) תכ"א (נז, ב).
עמוד 319
- 8. ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג-ד.
- 9. לדעת הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ג. הלי שגגות פ"ג ה"י).
- 3. חא ראה בזה לקו"ש ח"ד ע' 1150 ואילך.
- 1. במכתבו - נדפס ריש קונטרס לו (סה"מ קונטרסים ח"ב צז, ב). אגרות קודש שלו ח"ד ע' רעט.
- 5. עוב יוכ"פ תשמ"ה
- 2. ר"פ נצבים. וראה אוה"ת שם ס"ע אירב ואילך.
- 3. לקו"ת ר"פ נצבים.
- 1. סוכה נב, רע"ב. קדושין ל, ב.
- 5. באי טי
- 6. איוב יא, ו.
עמוד 320
- 1. 00000 קהשלום-כאן" הפה חר תה
- 7. )8 )9 )90 ₪
- 3. שמו"ר פמ"ו, א. ראה אגה"ק סוס"ח. ובכ"מ. עקב יא, יב. ראה יב, כ. שופטים יט, ת. בחוקותי כו, ו,
- 2. תו"כ ופרש"י שם.
- 3. ובשו"ע אדה"ז סתר"ו ס"ח: שיהיה לב כל ישראל שלם זע"ז,
- 1. כנוסח המחזור בהמשך לסדר עבודת יוהכ"פ - שכאו"א מתפלל: כמו ששמעת תפלת כה'"ג בהיכל כמו כן מפינו תשמע ותושיע.
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 8. שיחות
- 9. סתם משא"כ תפלת כה גדול בהיכל. ראה שינויי נוסחאות בתפלה זו.
- 7. רמב"ם הל' תשובה פ"ב ח"ז.
- 8. מכילתא יתרו כ, ט. טושו"ע (ואדה"ז) סשיו ס"ח (טכ"א).
- 9. ראה סנהדרין לח, א ובפרש"י שם.
- 0. וירום קרן משיחו (חותם הפטורת יום א' דר"ה -- ש"א ב, י). - כבברכת את צמח ,וקרנו תרום".
- 1. ועד שהר"ת שלה הוא: ה(שנה - ה"א(לף) הידיעה) תהא שנת מלך המשיח.
עמוד 321
- 1. אוז כולל אַ שנת ברכה -- ברכה
- 6. להעיר מקשר ע'ג קשר -- שזהו קשר (אמתי), ע"פ תורה (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סשי"ז סוס"ב).
- 7. וכן בעם -- יעקב וישראל, ובתורה - תורותי תושב"כ ותושבע"פ.
- 8. ראה תענית בסופה. ובכ"מ.
עמוד 322
- 1. שמחה.
- 0. ל' הזהר -- ח"א קכט סע"א. וראה לקוטי לוי"צ הערות לזהר שם (ע' פא). לקו"ש ח"כ ע' 86 ואילך.
- 3. ונן) נסמן לעיל הערה 52.
- 2. ישעי' כה, ט. תענית שם.
- 5. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 6. שיחות
- 3. ערכין יג, בי
- 4. תניא פלו.
- 5. ראה לקו"ת ס"פ קרח.
- 6. ל' הרמב"ם שבהערה 478 , 7) נסמן לעיל ע' 203 הערה 7.
עמוד 323
- 8. ספר המאמרים תרפ"ח ע' קיז. ועוד.
- 9. ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פיב, לז,
- 3. 0כן) שער דרושי אבי"ע פ"א -- הובא בלקו"ת ראה כז, סע"א. ספר המאמרים תרע"ח ע' ריג ואילך,
- 21. צפני' ג, ט. רמב"ם הלכות מלכים ספי"א.
- 2. עובדי' בסופו.
- 3. כנ"ל בפנים סעיף ז,
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ה
- 4. ראה ר"ה ח, ב.
- 5. משנה סוף יומא.
- 6. לג, כט (,אשריך"): -- שיעור חומש דהיום.
- 7. במשנה שבבבלי ,מי". ובמשנה שבירושלמי, רייף וע"י הוא כבפנים.
- 8. אחרי טז, ל.
- 9. יחזקאל לו, כה.
- 0. ירמי" יז יג. -- כ"ה להגירסא (ירושלמי רי"ף וע"י) שהובאה תיבת ה'. ובמשניות שלפנינו ליתא תיבת ,ה'", והוא כהפסוק בירמי" יד, ח,
- 1. מפרשים שם -- ובא בהמשך ל,כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".
- 16. לוה
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ד - הטקסט מספריא
מִצְוָה לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וּלְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּה. הַגָּה: וְאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ אֲפִלּוּ תַּעֲנִית חֲלוֹם (מַהֲרִי"ל), וְאִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תק"ע (סָעִיף ב').
אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: גַם אֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ וּמִזְמוֹר לְתוֹדָה (מִנְהָגִים); גַּם אֵין אוֹמְרִים קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הַרְבֵּה סְלִיחוֹת; וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בִּסְלִיחוֹת, וְהַכֹּל לְפִי הַמִּנְהָג. וּלְעִנְיַן אֲמִירַת אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר יֵשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּין אַחֲרוֹנִים, וּמִנְהַג עִירִי שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ כִּי אִם כְּשֶׁחָל יוֹם כִּפּוּר בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אָז אוֹמְרִים אוֹתוֹ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר שַׁחֲרִית.
תניא, אגרת התשובה ח׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא ״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וְגוֹ׳״. כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבָזֶה – יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הַוָיָ׳.
וְלָכֵן הַי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְנַקֵּה״, וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ״א תַּתָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ, לְהִתְיַיחֵד בְּיה״ו, וְדַי לַמֵבִין).
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם, שׁוּב אֵין ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְנַקֵּה״ – ״מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים״, לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִלְּבוּשִׁים הַצּוֹאִים, הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״מְלַפַּפְתּוֹ וְכוּ׳״.
וּמֵאַחַר שֶׁ״רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַּעְלָה לִמְקוֹרָהּ, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו – הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):
שולחן ערוך, אורח חיים תקנ״ד - הטקסט מספריא
תִּשְׁעָה בְּאָב אָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה, וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׁמְּחֵי לֵב (תְּהִלִּים יט, ט) וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִים בּוֹ אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּאִיּוֹב וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמִיָּה; וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם פְּסוּקֵי נֶחָמָה, צָרִיךְ לְדַלְּגָם.
וּמֻתָּר לִלְמֹד מִדְרַשׁ אֵיכָה וּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין, וְכֵן לִלְמֹד פֵּרוּשׁ אֵיכָה וּפֵרוּשׁ אִיּוֹב.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִלְמֹד עַל יְדֵי הִרְהוּר.
וּמֻתָּר לִקְרוֹת כָּל סֵדֶר הַיּוֹם, וּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, וּמִשְׁנַת אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, וּמִדְרַשׁ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. הַגָּה: וּמֻתָּר לַחֲזֹר הַפָּרָשָׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב (מִנְהָגִים).
עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בְּט' בְּאָב, וּמַשְׁלִימוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר; אֲבָל בְּג' צוֹמוֹת אֲחֵרִים פְּטוּרִים מִלְּהִתְעַנּוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן רָאוּי שֶׁלֹּא תֹּאכַלְנָה לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, אֶלָּא כִּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תק"נ סָעִיף א'.
חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. הַגָּה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.
רְחִיצָה אֲסוּרָה בְּט' בְּאָב, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם, אָסוּר.
טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ, מֻתֶּרֶת; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, הִלְכָּךְ לֹא תִּטְבֹּל בּוֹ; וְכֵן נָהֲגוּ.
אִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, מֻתָּר לִרְחֹץ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, וְלֹא יִטֹּל כָּל יָדָיו אֶלָּא לְפִי הַצֹּרֶךְ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ. הַגָּה: וְאִם עָשָׂה צְרָכָיו, אִם מֻתָּר לִרְחֹץ, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי"ג ס"ג.
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
וּלְאַחַר שֶׁנִּגֵּב יָדָיו וַעֲדַיִן לַחוֹת קְצָת, מַעֲבִירָם עַל עֵינָיו; וְאִם הָיָה לִפְלוּף עַל גַּבֵּי עֵינָיו וְדַרְכּוֹ לִרְחֲצָם בְּמַיִם, רוֹחֵץ וּמַעֲבִירוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּטִיט וּכְצוֹאָה שֶׁרוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן בַּחֲזָרָה, מֻתָּר.
הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; אֲבָל בַּחֲזָרָה, אָסוּר.
הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לִרְחֹץ בְּמַיִם. הַגָּה: וּמֻתָּר לִשְׁרוֹת מַפָּה בְּמַיִם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב וּמוֹצִיאָהּ מִן הַמַּיִם וְהִיא מִתְנַגֶּבֶת, וּמְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו; אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק לְתַעֲנוּג, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁהִיא נְגוּבָה (טוּר).
סִיכָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל תַּעֲנוּג; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
נְעִילַת הַסַנְדָּל, דַּוְקָא שֶׁל עוֹר; אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שַׁעַם (פִּי' קְלִפֵּי עֵץ) וְגֶמִּי, מֻתָּר. וְשֶׁל עֵץ מְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר.
אָבֵל וּמְנֻדֶּה שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ מֻתָּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל, וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ לָעִיר יַחֲלֹצוּ, וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב. הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים בֵּין הָעַכּוּ"ם, לֹא יַחֲלֹץ כִּי אִם בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים, וְכֵן נָהֲגוּ (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי רפ"ק).
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּלֵיל ט' בְּאָב עִם אִשְׁתּוֹ בַּמִּטָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר מִשּׁוּם לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן נְזִירָא.
אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת, מֻתָּר בְּכֻלָּן אֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְאָגוּר וּמִנְהָגִים).
אֵין שְׁאֵלַת שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְהֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְנוֹתְנִים שָׁלוֹם, מְשִׁיבִים לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיטַיֵּל בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּט' בְּאָב, עוֹשִׂין; בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין; וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים, וְכָל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ; וּפְרַקְמַטְיָא לְהַרְוִיחַ וּלְהִשְׂתַּכֵּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אָסוּר; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר אֶלָּא שֶׁמְּמַעֵט שֶׁאֲפִלּוּ מִשֶּׁנִּכְנַס אָב אָנוּ מְמַעֲטִין מִלִּשָּׂא וְלִתֵּן. הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ בְּאִסּוּר מְלָאכָה כִּי אִם עַד חֲצוֹת (מִנְהָגִים). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר עַד חֲצוֹת בְּכָל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בָּהּ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת אוֹ קְשִׁירָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתֶּרֶת. וְלַחְלֹב הַפָּרוֹת טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אִם אֶפְשָׁר בְּעַכּוּ"ם.
וּמְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד מֻתָּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה.
כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחַת יְרוּשָׁלַיִם; וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר אוֹ שׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם (יְחֶזְקֵאל לב, כז).
משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין ואח"כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות ואח"כ מערה דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ ומתחיל מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלן למטן כדי שלא יתלכלכו כליו וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהבו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום במקום ששלמו מתנות קרנותיו ויוצא ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון:ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וכך הוא אומר אנא השם חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואח"כ משלח את השעיר למדבר ומוציא אימורי פר ושעיר שהכניס דמן לפנים ונותנן בכלי ומשלח השאר לבית הדשן לשריפה ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שיגיע השעיר למדבר ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ועושה השעיר הנעשה בחוץ שהוא מכלל קרבנות מוסף היום ומקריב אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפין ומקריב תמיד של בין הערבים ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה ואח"כ מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש:
בראשית רבה י״א:ח׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בֵּרְכוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבַּתָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא, אַרְבַּעְתָּא, חַמְשָׁא, עֲרוּבְתָּא, שַׁבַּתָּא לֵית לָהּ בֶּן זוּג. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁאֵינוֹ נִדְחֶה, יוֹם טוֹב נִדְחֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים נִדְחֶה, שַׁבָּת אֵינָהּ נִדְחֵית. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִכְרוּ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לְשַׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ, הַיְנוּ דִּבּוּר (שמות כ, ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ.
תלמוד ירושלמי ברכות ב׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רָחַץ לַיְלָה רִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ. אָמַר לָהֶן אֵינִי כִשְׁאָר כָּל בְּנֵי אָדָם אִיסְטְנֵיס אָנִי.
הלכה: מַאן תַּנָּא אָבֵל אָסוּר בִּרְחִיצָה כָל שִׁבְעָה רִבִּי נָתָן. רִבִּי אַמִּי הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא וְהוֹרֵי לֵיהּ כָּל שִׁבְעָה כְרִבִּי נָתָן. רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרִבִּי בָּא בַּר כֹּהֵן לְגַבֵּי רִבִּי אָחָא אָמַר לֵיהּ לֹא כֵן [אִלְפָּן רִבִּי]. רִבִּי אַמִּי הַוָּה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרֵישׁ לָקִישׁ וְהוֹרֵי לֵיהּ כְּרִבִּי נָתָן כָּל שִׁבְעָה. אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא תְּרֵין עוּבְדִּין אִינּוּן. אֲנָן אָמְרִין לֵיהּ עַל דְּרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. וְאַתּוּן אָמְרִין לֵיהּ עַל דְּרֵישׁ לָקִישׁ. וְעוֹד מִן הֲדָא רִבִּי חָמָא אָבוֹי דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָא הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא שָׁאַל לְרַבָּנָן וְאָסְרוּן.
רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי אִיילֵּן רַבָּנָן. רַבָּנָן דְּהָכָא אוֹ רַבָּנָן דְּרוֹמַיָּא. אִין תֵּימַר רַבָּנָן דְּהָכָא נִיחָא. אִין תֵּימַר רַּבָּנָן דְּרוֹמַיָּא. רַבְרְבַיָיא קוֹמוֹי וְהוּא שָׁאַל לִזְעִירַיָיא. אִין תֵּימַר רַבָּנָן דְּרוֹמַיָּיא אִינּוּן שָׁרְיָין וְאִינּוּן אָסְרִין. דְּתַנִּי מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַרְחִיץ אַחַר הַמִּיטָּה מַרְחִיצִין וּבְדָרוֹם מַרְחִיצִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן מִי שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת הָרְחִיצָה הַזֹּאת עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּיה.
הֲדָא דְתֵימַר בִּרְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוֹג. אֲבָל בִּרְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל תַּעֲנוֹג מוּתָּר. כַּהֲדָא דִשְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא עָלוּ בוֹ חַטָּטִין אָתוּן שַׁיְילוּן לְרִבִּי יָסָא מַהוּ דְיַסְחֵי. אָמַר לוֹן דְּלָא יַסְחֵי מַיִית הוּא. אִין בָּעֵי אֲפִילוּ בְתִשְׁעָה בְאַב. אִין בָּעֵי אֲפִילוּ בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים.
רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא רָאוּ אוֹתוֹ טוֹבֵל. אִם לְקֵרוּיוֹ לֹא יָדְעִין אִם לְהָקֵר גוּפוֹ שֶׁאֵין רְחִיצַת צוֹנֵין רְחִיצָה לֹא יָדְעִין.
הוֹרֵי רִבִּי בָּא כְהֵין תַּנְיָא. הוֹרֵי רִבִּי אָחָא בְּבָא מִן הַדֶּרֶךְ וְהָיוּ רַגְלָיו קֵיהוֹת עָלָיו שֶׁמּוּתָּר לְהַרְחִיצָן בַּמַּיִם.
תַּנִּי אָבֵל וּמְנוּדֶּה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ מוּתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אֶל הָעִיר יַחֲלוֹצוּ. וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְאַב וְכֵן בְּתַעֲנִית צִיבּוּר.
תַּנִּי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאוֹל אֲבֵילִים בְּשַׁבָּת שׁוֹאֲלִין. וּבְדָרוֹם שׁוֹאֲלִין. רִבִּי הוֹשַׁעְיָא רוּבָּא אֲזַל לְחַד אֲתָר וַחֲזָא אֲבֵילַיָּא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאִיל בּוֹן. אָמַר לוֹן אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מִנְהַג מְקוֹמְכֶם. אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵינוּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא מְשַׁבֵּחַ בִּדְרִבִּי מֵאִיר קוֹמֵי צִיפּוֹרָאֵי אָדָם גָּדוֹל אָדָם קָדוֹשׁ אָדָם צָנוּעַ. חַד זְמָן חֲמָא אֲבֵלַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמְרִין לֵיהּ אֲהֵן דְּאַתְּ מַתְנֵי שְׁבָחֵיהּ. אָמַר לוֹן מַה עִיסְקֵיהּ. אָמְרִין לֵיהּ חֲמָא אֲבֵילַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמַר לוֹן בָּעְאֵי אַתּוּן מֵידָע מַהוּ חֵילֵיהּ בָּא לְהוֹדִיעֲכֶם שֶׁאֵין אֵבֶל בְּשַׁבָּת. הֲדָא הִיא דִּכְתִיב בִּרְכַת יי הִיא תַעֲשִׁיר זוּ בִרְכַת שַׁבָּת. וְלֹא יוֹסִיף עֵצֶב עִמָּהּ זוּ אֲבֵילוּת. כְּמָה דְתֵימָא נֶעֱצָב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.
משנה תורה, הלכות תשובה א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה.התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג, יב)ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
שמות רבה מ״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יא, ו): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָיָה תּוֹפֵס בַּלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה מַאֲמִין שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִם אֵינִי רוֹאֶה אֵינִי מַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו. אִי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְעִידִים מַה שֶּׁאֵינָם רוֹאִים, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיָה משֶׁה מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֶלָּא הוֹדִיעַ משֶׁה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ שֶׁיְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר מִן יְחִידִי נֶאֱמָן, אָסוּר לְקַבֵּל עֵדוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַל פִּיו אִם אֵינוֹ רוֹאֶה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרְחוּ הַכְּתוּבִים מִן הַלּוּחוֹת, לְכָךְ שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה משֶׁה שֶׁחָטְאוּ וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. מָשָׁל לְשַׂר שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּנְתָנָהּ בְּיַד הַשּׁוֹשְׁבִין, לְאַחַר יָמִים יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, מֶה עָשָׂה הַשּׁוֹשְׁבִין קָרַע אֶת הַכְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁתְּהֵא נִדּוֹנֵית כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ, כָּךְ עָשָׂה משֶׁה, אָמַר אִם אֵין אֲנִי מְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת אֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, מֶה עָשָׂה שִׁבְּרָם, אָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה הָיָה כָּתוּב בָּהֶם. דָּבָר אַחֵר, וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, וְחִבֵּר נַפְשׁוֹ עִמָּהֶם וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם חָטְאוּ וַאֲנִי חָטָאתִי שֶׁשִּׁבַּרְתִּי הַלּוּחוֹת, אִם מוֹחֵל אַתָּה לָהֶם אַף לִי מְחֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לב): וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם, כֵּן לְחַטָּאתִי מְחֹל, וְאִם אֵין אַתָּה מוֹחֵל לָהֶם אַל תִּמְחֹל לִי, אֶלָּא (שמות לב, לב): מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אָמַר רַבִּי אַחָא, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִי שֶׁיְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם, אֲנִי מִי יְבַקֵּשׁ עָלָי, הִתְחִיל מִצְטַעֵר עַל שִׁבּוּר הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְבֻשָֹּׂר שֶׁמָּחַלְתִּי לְךָ עַל חַטָּיָה שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יא, ו): וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.
רש"י על ויקרא כ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
ונתתי שלום. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ, הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם, תַּ"לֹ אַחַר כָּל זֹאת "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"; מִכָּאן שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מ"ה) "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל":
וחרב לא תעבר בארצכם. אֵצָ"לֹ שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצְכֶם מִמְּדִינָה לִמְדִינָה (ספרא):
ונתתי שלום AND I WILL GIVE PEACE [IN THE [LAND— Perhaps you will say, “Well, there is food and there is drink; but if there is no peace, then all this is nothing!” Scripture therefore states after all these promises “I will give peace in the land”. Hence we may learn that peace counterbalances everything. In a similar sense it states: “Who makest peace and createst all things" (Sifra, Bechukotai, Chapter 1 8).
וחרב לא תעבור בארצכם NEITHER SHALL THE SWORD PASS THROUGH YOUR LAND — Surely it is unnecessary to say that they (enemies) will not enter your land to wage war (since this is implied in בארץ ונתתי שלום). But this means that they will not enter even to pass by way of your land [on their march from one country to another to wage war] (Sifra, Bechukotai, Chapter 2 3).
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" (קהלת יב, א). ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (קהלת יב, ב) שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג). וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא).
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר, להם: 'אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם'. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג). במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחבירו. אבל בעבירות שבין אדם למקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם לפני רבים, סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.ומצות וידוי יום הכפורים, שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה. ואף על פי שהתודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בלילי יוה"כ ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה.והיכן מתודה? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל, "אבל אנחנו חטאנו", והוא עיקר הוידוי.עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביוה"כ אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה).
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור.וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).
החוטא לחבירו, ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו".ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשים. לא היה יודע לו יורשין, יניחנו בבית דין ויתודה.
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
מצוטט ב־7 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ יוהכ"פ ‹ 360 לקו"ש חכ"ט ע' 314
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ יוהכ"פ ‹ 363 לקו"ש חכ"ט ע' 318
תורת מנחם 1
- ס - שנת תש"ל - חלק שלישי ‹ ר"ד ליל ב' דחג הפסח, בעת ה"סדר", ה'תש"ל לקו"ש חכ"ט ע' 319
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ קכט לקוטי שיחות חכ"ט ע' 319
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2
- תרל"ט ח"ב ‹ מאמרים ‹ [את ה' האמרת] ומעתה צ"ל פי' הא' (ב) ‹ תקכא לקו"ש חכ"ט ע' 317
- תרל"ט ח"ב ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ‹ את ה' האמרת (ש"פ נצבים) ‹ תרמ לקו"ש חכ"ט ע' 317
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרפ"ח-תרצ"א ‹ ספר השיחות - תרצ"א ‹ ר"ה רצ"א. ריגא. ‹ 147 לקו"ש חכ"ט ע' 319

