שיחה כ
474שיחה כ
144 לקוטי
משיחות ש"פ ויחי, שבת חזק ה'תשמ"ז
מנין שנאמרי רק חזק ואמץ מאוד לשמור ולעשות ככל התורה, חזק בתורה ואמץ במעשים טובים כו'".
475(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
476ד, וועט מען עס פאַרשטיין בהקדים א דבר תמוה:
477מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".
47888 לקוטי 479הקב"ה, ביז די הבטחה של יוסף ,ואלקים
פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת", 480(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
481אַדער צוויי קנעפלעך וכיו"ב, ד.ה. אַראָפבלאַזן די שטויב (,דאָסט"" - ווי מען זאַגט אין שפת המדינה) פוז דעם קנעפל, בכדי זיין בתכלית השלימות, בתכלית ההידור והיופי, לקבל פני משיח צדקנו.
482112 לקוטי 483(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
4844 לקוטי
הפלאות*:?, ,עד מתי . . יחרף צר":9?!
485(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 474
- 1. אבודרהם סדר הוצאת ספר תורה. שו"ת מהר"ם מינץ סי' פה. ערוך השולחן או"ח סקל"ט סט"ו. כתר שם טוב (גאגין) ח"א סי' לח (ואות שכב).
- 2. יהושע א, ת.
- 3. שם, וז
- 4. כ"ה בס' המנהיג (בסדר תפלת שבת סי נז) בשם ,בראשית רבה" (אבל בב"ר שלפנינו -- ליתא. ואולי הוא גירסא אחרת בב"ר ספ"ו).
- 5. בס' המנהיג הובא זה לגבי המנהג לומר חזק לכל המסיים לקרות בתורה (וכן הובא בב"י ורמ"א או"ח סו"ס קלט. מארחות חיים הל' שני וחמישי סי" יט), אבל באבודרהם שם מביא זה גם למנהג ספרד שלא נהגו לאמרה אלא כשמסיימים כל ספר וספר מחמשה חומשי התורה, ,ואולי סוברים למסיים בתורה (שנאמר בב"ר) -- מן הספר ממש קאמר* (אבודרהם שם). עוד בזה -- ראה כתר שם טוב שם.
- 5. פרי החדש או"ח שם ס"ק יא (לגבי הטעם לאמירת חזק לכל קורא המסיים).
- 66. ברכות לב, ב.
- 7. יהושע שם, ז.
- 8. לא רק העולה לתורה (שאליו אומרים ,חזק כו'" -- ראה במקומות שבהערה 4) -- אלא (ע"י העולה לתורה גם ל)כל הקהל, כי כולם שומעים הקריאה (בקול רם) ,חזק חזק ונתחזק". ובזה יומתק מנהגנו שגם העולה לתורה אומר ,חזק חזק ונתחזק" (,היום יום" יח טבת. כג תשרי), לא הק לחזק את עצמו אלא גם לחזק את כל הקהל סביבו.
- 9. וראה גם שו"ת מהר"ם מינץ סי' פה שהוא עיד שאומרים בסיום מסכת ,הדרן עלך", כלומר השמר לך פן תשכח את הדברים כו', או כמו שנוהגין לומר לחזן יישר כחך, כלומר גמרת מצותיך, יהיר שתזכה לגמור יותר מצות.
- 0. ראה כתר שם טוב שם (אות שכג), שחזק הוא על העבר, ונתחזק -- על העתיד.
- 11. ראה תוד"ה נפסל מנחות כ, ב. מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סשעזו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 3. וראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.
עמוד 475
- 2. -היום יום" ב חשון. ס' השיחות תש"ב ע' 29 ואילך. ועוד.
- 2. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 3. ראה הערות 9-10, ש,ונתחזק" הוא על העתיד, ע"ד שתזכה לגמור יותר מצות.
- 4. ראה תניא רפ"ג.
עמוד 476
- 5. מכילתא ופרש"י יתרו יט, ה.
- 6. כידוע בעניו פתיחת הצנור -- ראה ד"ה כי כאשר השמים באוה"ת נ*ך (כרך ג) ע' א'רנג; סה"מ תרע"ח ע' רפג. ועוד.
- 7. ברכה לג, ד.
- 8. ונוגע להלכה -- ראה סנהדרין נט, א.
- 9. כידוע ש,תינוק בן יום אחד . . נוחל ומנחיל* (משנה נדה מג, סע"ג ואילך. רמב"ם הל' נחלות ספ"א).
- 6. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 7. שיחות
- 0. ולהעיר מהדין שבמקום שאין בן הבת יורשת (רמב"ם שם ה'"ג).
- 1. שאינו אפילו בדרגת ,בר שית" (ראה כתובות נ, א. ב"ח לטור יו"ד סי' רמה (ד*ה מכניסין). הלי ת"ת לאדה"ז פ"א קו"א סק"א) וכ"ש וק"ו שהוא למטה מגדול בשנים.
- 2. כמדובר כמ"פ (ראה לעיל ס"ע 385 ואילך. וש"נ), שהחידוש דתורת חסידות חב"ד הוא - הבנת רזין דרזין דאורייתא באופן שיתפרנסון מיני' אפילו בשכל דנה"ב.
עמוד 477
- 3. מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד בסופו.
- 4. כי חניטה היא ,בגין לקיימא גופא", ויעקב ,בתר דאשתלים דא קיימא גופא שלים זמנין סגיאין . . בקיומא בגופא ונפשא, כגוונא דא ליוסף . בקיומא דגופא דכתיב ויחנטו אותו כו'" (זהר סוף פרשתנו). וראה ש"ך עה"ת פרשתנו (נ, ב) ,החניטה היא לקיים הבשר שלא יכלה ויהי' הגוף קיים כאלו הוא חי". וראה צרור המור עה"פ שם.
- 5. ראה אבות רפ"ג.
- 6. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו (מדרש שכל טוב פרשתנו עה"פ (שם) ויחנטו הרופאים את ישראל).
- 7. ובפרט ע"פ דברי חז"ל (סוטה יג, א): ארון של מתכת עשו לו (ליוסף) מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו.
- 8. פרשתנו נ, כה.
- 9. ראה סוטה יג, ב: מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו, מפני שלא מיחה בכבוד אביו כו וראה ראב"ע בשלח יג, יט. ש"ך עה"ת סוף פרשתנו. בשלח שם. -- וצ"ע כיון שויחנטו אותו (לקיים הבשר) ויישם בארון*. ועכצ"ל שרק נקרא עצמות**, אבל הארון וכל אשר בו, גם הבשר, נקבר בשכם. - וראה לקמן הערה 56.
- 8. *) הש"ך (בשלח שם) כותב שזה הי" העונש על ששמע כר שנתאכל הבשר למירוק. ועפ"ז צע"ג לשון הגמרא .נקרא עצמות", דעיקר חסר מן הספר; דהרי נקרא עצמות מפני שנעשה עצמות, חה דנעשה עצמות הוא מפני ששמע כר:
- 9. ולהעיר גם מזהר שבהערה 24. וכבר העירו (נצו"ז לזהר שם) שצ"ע במ"ש בשו"ת החת"ס יו"ד סשל"ה שחנטו יוסף כדרך כל החונטים (שלא נשאר שלם) וע"כ נקרא עצמות יוסף.
- 10. **) וכן משמע בחדא"ג מהרש"א שם. עיון יעקב לעין יעקב שם.:
עמוד 478
- 0. לאחרי ש,וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שמות א, ו), ו,כל זמן שהי' אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל" (שמו"ר פ"א, ח). וראה שמו"ר (שם, ד) ,הבאים מצרימה . . כאילו אותו היום נכנסו למצרים". וראה תו"א ריפ שמות ע"ד הב' ירידות במצרים, בפ' ויגש ובפ' שמות.
- 1. ע"ז כה, א. וראה תו"ח לך פג, סע"ג ואילך. פד, ד ואילך. חיי שרה קלה, ב ואילך.
- 2. תו"ח לך פד, ד. וראה תו"ח חיי שרה שם.
- 3. ראה תנחומא לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמבן לך יב, ו. יב, י. יד, א. תולדות כו, א. וישלח לב, ד. סוף פרשתנו.
- 5. ש"פ ויח'י, שבת חזק תשמ"ז
- 6. שיחות
- 4. לך טו, יד.
- 5. פרש"י בפרשתגו מט, ס"פ כח.
- 6. ראה זהר פרשתנו רכב, ב (ובמק"מ ואור החמה שם) ש"ך עה"ת פרשתנו (מז, כט - ד"ה ועד"ה קרא). וראה בכ"ז -- לעיל ע' 272-3. לקויש חל ע' 255.
עמוד 479
- 7. ראה זהר סוף פרשתנו ע"ד העילוי ד,ויישם בארון" (ובתרי יודי"ן). וראה סוטה יג, סע"א: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת (יוסף) ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה כו'. וראה אוה"ת (יהל אור) לתהלים ע'י תמב ואילך.
- 8. ראה אור החמה שם: לא יוכלו ישראל לסבול הגלות אלא עם השכינה בתוכם והשכינה צריכה יחוד עם יסוד סוד יוסף ולזה הוצרך שלא יעלוהו.
- 3. ובלשון הש"ך שם: אמר יעקב ליוסף ,אתה צריך שתגן עליהם כו' ואתה צריך למשוך להם חן וחסד כל זמן שהם בגלות וללכת עמהם ולמשכם במדבר כו"
- 9. מקץ מא, מד.
- 0. וגם בהיותם במדבר העמים (לאחרי גאולת מצרים) הלכו ביחד ובכח ארון יוסף -- ראה הערה 1. ש"ך שבהערה 38.
- 1. שמו"ר פ"א, ה.
- 7. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 8. שיחות 19
- 2. ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ, .
- 3. ב"ר פט"ז, ד.
- 4. מיכה ז, טו.
- 5. ומובן גם לבן חמש שגלות מצרים הו"ע בללי ולדורות -- כי בקידוש של שבת ויו"ט ובכמה תפלות אומרים ,זכר ליציאת מצרים".
עמוד 480
- 6. ראה בארוכה במס' ברכות (נה, ב ואילך) -- לימודים בעבודת האדם מכל מיני מאורעות בחיי האדם, ואפילו מחלומות. לדוגמא: השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה.
- 2. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 3. שיחות
- 7. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 835 ואילך. ועוד. וראה ס' השיחות תש"ה ע' 82.
- 8. ויצא ל, בד.
- 9. אוה"ת ויצא רכ, א ואילך [כביאור הב"ר פע"ג, ו]. פרשתנו שפו, א ואילך. שצ, א ואילך. שצז, ב ואילך. ועוד.
- 0. פרשי"י וישלח לה, יח.
- 1. וישלח שם.
- 2. תיכף כשנולד -- כפשטות הכתוב. וכן בנוגע לשאר השבטים -- משמע מפשטות הכתובים שנקראו בשמם תיכף כשנולדו, ולא בעת הכניסה לבריתו של א"א. וצריך חיפוש בספרים.
עמוד 481
- 3. ולא צריכים לשלול אפילו שכל הקורא בנימין ,בן אוני" כר' -- ע"ד השלילה דכל הקורא לאברהם אברם כו' (ברכות יג, א).
- 4. להעיר ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד חצי כדור התחתון -- סה"מ תש"ח ע' 232 ואילך. אגרות קודש שלו ח"ב ע' תצב ואילך.
- 5. מגלה עמוקות אופן יז (עה"פ בשלחת יג, יט). וראה אוה"ת בשלח (כרך ז) ע' ב'תרסג.
- 6. כלומר, לא רק שלימות העצמיות, אלא גם שלימות הגילוי וההתפשטות כו
- 7. ומצד גשמתו כו' -- הרי אדרבה: אשתכה בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי (זח"ג עא, ב (וראה שם ע, ב). . אגה"ק סי זך וביאורו).
- 6. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 8. ל' אדה"ז באגה"ק שם (קמו, ב).
- 9. תענית ה, ב.
- 0. במכתבו מכ"ו אדיר תרח"ץ (נדפס בסה'מ קונטרסים ח"ב שצז, ב. אגרות-קודש שלו ח"ד ע' . רעט).
- 1. שיחת שמח"ת תרפ"ט.
- 2. ראה גם שיחת ה' טבת שנה זו
- 3. ו"ל הרמז ע"ד הצחות: ר"ת דא סטרא (אחרא)
עמוד 482
- 4. דדבר חשוב צריך הכנה עד להכנה דרבה (ראה ביצה ב, ב. ד, א. אנציקלופדי' תלמודית ערר הזמנה (א). וש"נ).
- 5. ע"ד פסחים ד, סע"א. ושינ.
- 6. אגה'ק סי' זך (קמז, אדב). וראה סידור שער הל"ג בעומר (דש, ב-ג). ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י: תקס"ד (סה"מ תקס"ד ע' קד); מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח*ב ע' תרסו ואילך. ד"ה הנ"ל תרנ"ד: עטר"ת. ועוד.
- 7. אגה"ק סכ"ח (קמח, א).
- 8. תהלים עד, יבי
- 6. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 7. שיחות
- 9. אבות פ"א מ"ד.
- 0. ראה שיחות שנה זו: יום שמח"ת; ש"פ נח (נדפס לעיל ע' 297 ואילך); ש"פ חיי שרה (לעיל עי 9 ואילך); נר ה', נר ו' ונר זי דחנוכה (לעיל ע' 404 ואילך); הזיב טבת. ועוד.
- 71. ראה שהש"ר עה"פ א, ט. וכמחזיל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים (ראה זח"ג ז, ב. יליש פקודי רמז תיח). וראה מאמרים שבהערה הבאה.
- 2. ראה אוה"ת דברים כרך ה ע' ב'מה ואילך. סה"מ תרנ"ה ע' רלג ואילך. תרנ"ז ע' רחצ ואילך. ועוד.
- 3. במאמרים שבהערה הקודמת מפורש ש,פרנסה* כולל מזון ולבוש, והם כוללים הג' עמודים דתורה (מזון ולבוש) תפלה (מזוז) וצדקה (לבוש). אבל בכ"מ מבואר שצרכי האדם נחלקים לג', מזון לבוש ובית (לקו"ת ס"פ ברכה. ועוד), והם כנגד תורה (כית) תפלה (מזון) וצדקה (לבוש) -- ראה תו"ח ויקהל תרכז, סעיא ואילך. ועוד.
עמוד 483
- 4. אבות פ"א מ"ו. שם מט"ז.
- 5. ראה קונטרס משיחת: ש"פ דברים תשמ"ו (לקויש חכ"ט ע' 247 ואילך), ש"ם נח וש''פ וירא שנה זו (נדפס לעיל ע' 297 ואילך: ע' 312 ואילך). ועוד.
- 6. שיחת י"ב טבת שנה זו.
- 4. 7] יום סגולה -- יום הילולא דהרמב"ם (תולדות הרמב"ם שנדפסו בשו"ת ברכת אברהם (לריא בן הרמב"ם) -- מכת* ר' דוד הנגיד נכד הרמב"ם. שם הגדולים להחיד'א מערכת גדולים ערך רמב"ם בסופו. ועוד).
- 8. יום סגולה -- .בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו' הואיל משה באר את התורה גו'" (דברים א, גזה).
- 9. בחוקותי כז, לב. וראה בכורות נח, ב. זח"ב רעא, א
- 0. ראה כתובות סז, רע'א.
- 8. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 1. ע"פ איוב יא, ו. שמו"ר פמ"ו, אי
- 2. כי ,כל ישראל ערבים זה בזה* (שבועות לט, סע"א). ועד שכל א' מישראל בבל בוקר מכניס עצמו בהכלל ע"י אמירת ,הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך* (שער הכוונות בתחלתו. פע*ח שער עולם העשי' פיא. וראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר -- נדפס בסה"מ תש"ט ע' 99, אגרות קודש שלו ח"ג ע' קמג).
- 11. ולהעיר מהדין דמי שאנוס שאין יכול לבוא לביהכנ"ס להתפלל עם הצבור יש לו לכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללין בביהכנ"ס שהוא עת רצון (טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח ס"צ ס"ט (ס"י).
- 12. וייל שכן הוא בנוגע לתורה וצדקה (כללות כל המצוות) -- שגם בהם עילוי כשהוא ,בעשרה" (אגה"ק סכ"ג) -- דמי שאנוס ואינו יכול לעסוק בתורה או ליתן צדקה בציבור, יש לו לכוין ללמוד וליתן צדקה בשעה שהצבור לומדים תורה ונותנים צדקה.
- 3. ראה סה"מ תש"ח ע' 252 ואילך. ועוד.
- 4. ראה הקדמה לסה"מ תש"ב. לקו"ש חזו עי 4 ואילך. ועוד.
עמוד 484
- 5. ראח מדרש הגדול כאן: פקד בימי משה יפקוד בימי המלך המשיח.
- 6. ויש לומר לימוד נפלא ואחריות גדולה בזה -- ש,יוסף* בדורנו ,משביע* ונתן לנו הכח (כידוע ששבועה הוא גם נתינת כח -- ראה קיצורים והערות לתניא ע' נ. קונטרס ומעין מי"ד פ"א) לסיים .צחצוח הכפתורים" וכו' ולהביא הגאולה ולהעלות גם ,עצמות" (עצמיות) שלו!
- 7. ישעי' כו, יט.
- 8. סנהדרין צז, ב.
- 9. קידושין מט, ב. שו"ע אה"ע סל"ח סל*א.
- 6. ש"פ ויחי, שבת חזק תשמ"ז
- 7. שיחות
- 0. ברכות ט, סע"א. ואילך. 1 לך טו, יג.
- 2. דניאל יב, ו.
- 3. תהלים עד, י.
עמוד 485
- 4. ישעיי סג, ט. וראה תענית טז, א. זח'א קב, בי ועוד.
- 5. ראה מגילה כט, א. זהר ח'א שם. ח'ג ד, ב. סו, סע"א. עה, סע'א. צ, ב. קצז, ב. ועוד.
- 6. לקו"ש ח"ל ע' 182-3. שיחת ש"פ ויגש ס"ט (סה"ש תשמ"ז ח"א ע' 226).
- 7. נסמנו בשיחות שבהערה הקודמת.
- 5. ש"פ ויחי, שבת חזקן תשמ"ז
- 8. יבמות סד, סע"א. ועוד.
- 9. ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.
- 0. ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
- 1. ראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר בקובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק ע' 198 ואילך. אגרות-קודש שלו ח"ג ע' תיג ואילך.
- 2. ראה יומא ט, ב.
- 3. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- 4. כמ"ש ביצי"מ -- מכילתא ופרש"י בא יב, מא.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
רש"י על שמות י״ט:ה׳ - הטקסט מספריא
ועתה. אִם עַתָּה תְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם, יֶעֱרַב לָכֶם מִכָּאן וָאֵילָךְ, שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת (מכילתא):
ושמרתם את בריתי. שֶׁאֶכְרֹת עִמָּכֶם עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה:
סגלה. אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ "וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב') – כְּלֵי יְקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם, כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת; וְלֹא תֹאמְרוּ אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד שֶׁתְּהֵא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת:
כי לי כל הארץ וְהֵם בְּעֵינַי וּלְפָנַי לִכְלוּם:
ועתה AND NOW — if you will now take upon yourselves the observance of My commandments, it will be pleasant (easy) to you from now and henceforth, for every beginning is difficult (Mekhilta).
ושמרתם את בריתי AND KEEP MY COVENANT which I shall make with you regarding the observance of the Torah (cf. (Mekhilta).
סגלה means a cherished treasure, the same as (Ecclesiastes 2:8) “and treasures (וסגלת) of kings” — costly vessels and precious stones which kings store up. In the same manner shall ye be unto Me a cherished treasure more than other peoples (Mekhilta) . Now do not say that ye alone belong to Me and that I have no other peoples together with (besides) you, and what else, therefore, have I by which the special love I bear you can be made evident; this is not so,
כי לי כל הארץ FOR ALL THE EARTH IS MINE, but in My eyes and before Me they are as nought.
משנה תורה, הלכות נחלות א׳ - הטקסט מספריא
סדר נחלות כך היא, מי שמת יירשוהו בניו והם קודמין לכל, והזכרים קודמין לנקבות.
בכל מקום אין לנקבה עם הזכר ירושה, אם אין לו בנים יירשנו אביו, ואין האם יורשת את בניה ודבר זה מפי הקבלה.
וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, לפיכך מי שמת בין איש בין אשה אם הניח בן יורש הכל, לא נמצא לו בן לעולם מעיינין בזרעו של בן אם נמצא לבנו זרע בין זכרים בין נקבות אפילו בת בת בת בנו עד סוף העולם היא תירש את הכל, לא נמצא לו זרע בן חוזרין אצל הבת היתה לו בת תירש את הכל לא נמצאת לו בת בעולם מעיינין על זרע הבת, אם נמצא לה זרע בין זכרים בין נקבות עד סוף העולם הוא יורש הכל, לא נמצא לה זרע בת חוזר הירושה לאביו. לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת, נמצא לו אח או זרע אח יורש את הכל ואם לאו חוזרין אצל אחות, נמצאת לו אחות או זרעה יורש הכל, ואם לא נמצאת לו זרע אחים ולא זרע אחות הואיל ואין לאב זרע תחזור הירושה לאבי האב, לא היה אבי האב קיים מעיינין על זרע של אבי האב שהן אחי אביו של מת והזכרים קודמין לנקבות וזרען של זכרים קודמין לנקבות כמו שהיה הדין בזרעו של מת עצמו, לא נמצאו אחים לאביו לא הם ולא זרען תחזור הירושה לאבי האב, ועל הדרך הזאת נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן, נמצאת אומר הבן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת והבת קודמת לאבי אביה וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה, ואבי המת קודם לאחי המת מפני שהם יוצאי ירכו והאח קודם לאחות, וכל יוצאי ירכו של אח קודמין לאחות, ואחות קודמת לאבי אביה, וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה, אבי האב קודם לאחי האב של מת ואחי אביו קודמין לאחות אביו וכל יוצאי ירכו של אחי אביו קודמין לאחות אביו ואחות אביו קודמת לאבי אבי אביו של מת, וכן כל יוצאי ירכה של אחות אביו קודמין לאבי אבי אביו, ועל דרך זו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אדם מישראל שאין לו יורשין.
מי שמת והניח בת ובת הבן ואפילו בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות היא קודמת ותירש הכל ואין לבת כלום, והוא הדין לבת האח עם האחות ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל כיוצא בהן.
מי שהיו לו שני בנים ומתו השני בנים בחייו והניח הבן האחד שלשה בנים והניח הבן השני בת אחת ואחר כך מת הזקן נמצאו שלשת בני בניו יורשין חצי הנחלה ובת בנו יורשת החצי שכל אחד ואחד מהן יורש חלק אביו ועל דרך זו חולקין בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות.
משפחת האם אינה קרויה משפחה ואין ירושה אלא למשפחת האב, לפיכך האחים מן האם אין יורשין זה את זה ואחין מן האב יורשין זה את זה, ואחד אחיו שהוא מאביו בלבד או אחיו מאביו ומאמו.
כל הקרובין בעבירה יורשין בכשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל.
האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה אע"פ שהיא אסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"פ שהיא קטנה ואע"פ שהבעל חרש הוא יורש את אשתו.
כבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו ושאין הפקח יורש את החרשת שנשאת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ושם בארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לירושתה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדונייתה בין נכסים שלא הכניסה לו, ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה.
בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שהרי אין כאן שום אישות, וכן שוטה שנשא פקחת או פקח שנשא שוטה אינו יורשה שהרי לא תקנו חכמים להן נשואין.
בעל שמתה אשתו ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה אין הבעל יורש אותן, אלא יורש אותן זרעה אם היה לה זרע או תחזור הירושה למשפחת בית אביה, שאין הבעל יורש נכסים הראויין לבא לאחר מכאן אלא לנכסים שכבר באו לירושה קודם שתמות.
וכן אין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כשאר היורשין של משפחת האב, כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האשה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה הם היורשים אותה אם מתה אחר בעלה.
וכן אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו, כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אין אומרין הואיל ואילו היה הבן קיים היה קודם אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של אשה זו ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שיירשנה אם היה לו זרע ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אביה, אבל אם מתה האם תחלה ואחר כך מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו.
משנה אבות ג׳ - הטקסט מספריא
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת. מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה. איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה. הרי זה מושב לצים. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה. שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו:
רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד. ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים. שנאמר (ישעיה כח, ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא. שנאמר (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה. והמהלך בדרך יחידי. והמפנה לבו לבטלה. הרי זה מתחייב בנפשו:
רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם. שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלשה. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים. שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגומר. ומנין אפילו אחד. שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו. שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר (ד"ה א' כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה. ומפסיק ממשנתו. ואומר מה נאה אילן זה. ומה נאה ניר זה. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. שנאמר (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. הא אינו מתחייב בנפשו. עד שישב ויסירם מלבו:
רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:
הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית. ויין של צהרים. ושיחת ילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים. והמבזה את המועדות. והמלבין פני חברו ברבים. והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים. אין לו חלק לעולם הבא:
רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש. ונוח לתשחורת. והוי מקבל את כל האדם בשמחה:
רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה.
הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל. שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
הכל צפוי. והרשות נתונה. ובטוב העולם נדון. והכל לפי רוב המעשה:
הוא היה אומר הכל נתון בערבון. ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה. והחנוני מקיף, והפנקס פתוח. והיד כותבת. וכל הרוצה ללות. יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר בכל יום. ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה:
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת. אם אין דעת אין בינה. אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח. הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה. לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין. והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין. ושרשיו מרובין. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו. אין מזיזין אותו ממקומו. שנאמר (ירמיה יז, ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
רבי אליעזר בן חסמא אומר. קינין. ופתחי נדה. הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה:
אבן עזרא על שמות י״ג:י״ט - הטקסט מספריא
ויקח. הזכיר למעלה עלו בני ישראל החיים בדור ההוא, גם העלו עמם הנכבד שהיה בהם, שעל ידו ירדו מצרימה, והוא השביעם לפני מותו שיאמרו כן לבניהם ובניהם לבניהם והנה משה נתעסק לקיים השבועה שלא תבוא אשמה על ישראל, כי ראינו שנשיאי ישראל נשבעו לגבעונים, והם לא נשבעו להם אלא על תנאי שהם רחוקים כמו שאמרו, ואחר שנמצאו קרובים, היה נכון שלא ישמרו שבועתם, ולא יעברו הם וכל ישראל על מצות לא תחיה כל נשמה (דבר' כ טז) רק בעבור כבוד השם עשו שלא יחללוהו ואחר שנים רבות העניש השם בני ישראל בעבור שהניח שאול להמית את הגבעונים שהיו בנוב עיר הכהנים:
והזכיר עצמות כי כל הבשר והעור ירום תולעים ויבאש, ולא ישארו בשנים מועטות רק העצמות:
שמות רבה א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם קַיָּם מֵאוֹתָן שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם לֹא שִׁעְבְּדוּ הַמִּצְרִים בְּיִשְׂרָאֵל. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת יוֹסֵף וְאֶחָיו, אֱלֹהֵיהֶם לֹא מֵת, אֶלָּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. דָּבָר אַחֵר, כָּל אַחַת וְאַחַת יָלְדָה שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁנֵים עָשָׂר, דִּכְתִיב: פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם, וַיִּרְבּוּ שְׁנַיִם, וַיַּעַצְמוּ שְׁנַיִם, בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנַיִם, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם שְׁנַיִם, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וַיַּעַצְמוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי עַקְרָב שֶׁהִיא מִן הַשְּׁרָצִים יוֹלֶדֶת שִׁבְעִים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, כְּחוּשִׁים שֶׁל קַנִּים. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַמִּצְרִים כָּךְ חִדְּשׁוּ גְּזֵרוֹת עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו, שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹת וּפֻרְעָנֻיּוֹת עֲלֵיהֶם. טַעְמָא דְמַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב: חָדָשׁ, טַעֲמָא דְמַאן דְּאָמַר שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹתָיו, דְּלָא כְתִיב וַיָּמָת וַיִּמְלֹךְ. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר חָדָשׁ נִיחָא, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹתָיו מַאי דָּרַשׁ בֵּיהּ, דַּהֲוֵי דָמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ לְיוֹסֵף כְּלַל. רַבָּנָן אָמְרֵי לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַּרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִיִים לְפַרְעֹה, בּוֹא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים, וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם, אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹא שָׁמַע לָהֶם, הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְּאוֹ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רַבָּנָן פָּתְחִין פִּתְחָא לְהַאי קְרָא (הושע ה, ז): בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ נִהְיֶה כַּמִּצְרִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁמשֶׁה מָלָן בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵן, הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹהֲבִין אוֹתָן, לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, כה): הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ה, ז): עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. מֶלֶךְ חָדָשׁ, שֶׁעָמַד וְחִדֵּשׁ עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹתָיו. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, וְכִי לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁרָגַם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ, כִּי לְמָחָר יַעֲשֶׂה בִּי כָּךְ. לְכָךְ כָּתַב עָלָיו הַמִּקְרָא, כְּלוֹמַר הַיּוֹם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, לְמָחָר הוּא עָתִיד לוֹמַר (שמות ה, ב): לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'.
מדרש תנחומא, לך לך ט׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מד, ו). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב' שְׁנַיִם, כ' עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם?
אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב, כט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה'. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (דה״א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י).
אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב, א). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב, ב). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא, ב), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה יד, ג).
בראשית רבה מ׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
שמות רבה א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל שֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִזְכְּרוּ כָּאן, רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי. שִׁמְעוֹן, עַל שֵׁם (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. לֵוִי, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצָרָתָם (שמות ג, ב): מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. יְהוּדָה, עַל שֵׁם שֶׁהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִשָֹּׂשׂכָר, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר שִׁעְבּוּדָם, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, זְבוּלֻן, עַל שֵׁם שֶׁהִשְׁכִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וְאֵין זְבוּלֻן אֶלָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח, יג): בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. וּבִנְיָמִן, עַל שֵׁם (שמות טו, ו): יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. דָּן, עַל שֵׁם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. נַפְתָּלִי, עַל שֵׁם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (תהלים יט, יא): וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. גָּד, עַל שֵׁם הַמָּן שֶׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא (שמות טז, לא): כְּזֶרַע גַּד. אָשֵׁר, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין אוֹתָן כָּל שׁוֹמְעֵי גְּאֻלָּתָן וּגְדֻלָּתָן, דִּכְתִיב (מלאכי ג, יב): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת. יוֹסֵף, עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּשֵׁם שֶׁגָּאַל אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב (ישעיה יא, יא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ וגו' וְכָל הָעִנְיָן.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
בראשית רבה ט״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹת כּוֹס תַּרְעֵלָה לָאֻמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּין יוֹצֵא, מַאי טַעְמָא (בראשית ב, י): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה נְהָרִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, אֵלּוּ אַרְבָּעָה גָּלֻיּוֹת כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה רָאשִׁים. (בראשית ב, יא): שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, זוֹ בָּבֶל, עַל שֵׁם (חבקוק א, ח): וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו. הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, שֶׁעָלָה וְהִקִּיף אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים מב, ו): הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ. אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן נֶחְמָדִין מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, מְלַמֵּד שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם וגו', מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְתוֹסֶפְתָּא וְאַגָּדָה. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִיחוֹן, זוֹ מָדַי שֶׁהָיָה הָמָן שָׁף עַמָּהּ כַּנָּחָשׁ, עַל שֵׁם (בראשית ג, יד): עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. חִדֶּקֶל זוֹ יָוָן, שֶׁהָיְתָה קַלָּה וְחַדָּה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים קָדְמָה מַלְכוּת יָוָן לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּנִימוּסִין וּבְפִנְקֵיסִין וּבְלָשׁוֹן. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם אַשּׁוּר, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְעַשְּׁרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם נִינְוֵה, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְנָאוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲלַפְתָּא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מְצִירוֹת לְיִשְׂרָאֵל. וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת, זוֹ אֱדוֹם. פְּרָת, שֶׁהֵפֵרָה וְהִצִירָה לְבָנָיו [נ"א לפניו]. פְּרָת, שֶׁפָּרָה וְרָבָה מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל זָקֵן. פְּרָת, שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהִפָּרַע לָהּ. פְּרָת, עַל שֵׁם סוֹפָהּ (ישעיה סג, ג): פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו'.
בראשית רבה ע״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל, כד), אַחֵר לְגָלוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן לֹא לַמָּקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלָה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת. בֵּן אַחֵר, לְמַחְלֹקֶת. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס מִתְּפִלָתָהּ שֶׁל רָחֵל לֹא חָלַק שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין עִם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. אַחֵר, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה אֲחֵרִים, כְּגוֹן יָרָבְעָם וַחֲבֵרָיו.
משנה אבות א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
משנה אבות א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 1
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרפ"ח-תרצ"א ‹ ספר השיחות - תרפ"ט ‹ יום שמחת תורה תרפ"ט ‹ 42 לקוטי שיחות חלק כה ע' 481

