שיחה א

19שיחה א

א. נח לא בקש רחמים

ידועים דברי חז"ל¹ אודות נח, שהוא לא בקש רחמים על אנשי דורו – "לא בעי רחמין על עלמא", שלא כמשה רבינו אשר התפלל על עושי העגל.

ישנה על כך מחלוקת² בין רבי יהודה לבין רבי יצחק: רבי יהודה אומר, שלא היה זה חסרון³, אלא נח לא יכול היה להתפלל כמשה, כי "משה לא תלה מלה בזכותיה" אלא בזכות אבות, ואילו נח לא יכול היה, כמובן, לתלות את תפלתו בזכות אבות. לעומת זאת סובר רבי יצחק, שלמרות הכל צריך היה נח להתפלל ולעורר עליהם רחמים⁴.

אבי מורי מסביר, שהסיבה לכך⁵ ש"רבי יהודה מהפך בזכות דנח, ורבי יצחק בהיפך, שמהפך בחובתו": רבי יהודה הוא בבחינת חסד, ולכן הוא "מהפך בזכותו כפי מדתו מדת חסד", ואילו רבי יצחק "הוא בחינת גבורה .. ולכן .. מהפך בחובתו כפי מדתו מדת גבורה".

אך יש להבין: הוראת התורה⁶ "והוי דן את כל האדם לכף זכות" מכוונת, כמובן, לכל יהודי, ואף למי ש"מדתו מדת הגבורה". וכיצד ייתכן שרבי יצחק היה מהפך בחובתו של נח, ולא דן אותו לכף זכות, כהוראת המשנה?

ב. "בדורותיו" – לשבח או לגנאי

בדומה לשתי הדעות הללו, של רבי יהודה ורבי יצחק, ישנה⁷ מחלוקת⁸ גם על הפסוק שבתחלת פרשתנו⁹ "נח איש צדיק... בדורותיו": "יש¹⁰ מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

19גם על כך אין מובן, בדומה לשאלה שלעיל: אם יש אפשרויות שונות – אפשר לדרוש לשבח או לגנאי – מדוע נאמר שהתורה מתכוונת להביע את גנותו של נח?

יותר מכך: יש כלל¹¹, שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב" – התורה אינה מתבטאת בלשון "מגונה" אפילו לגבי בהמה¹², ועל־אחת־כמה־וכמה שלא תדבר התורה בגנותו של נח. ואם כך, כיצד תיתכן הדעה, שהתורה מוסיפה את המילה "בדורותיו" רק כדי להביע גנאי אודות נח?!

כדי להבין זאת יש להקדים ולציין תחלה את אשר כבר הוסבר בעבר¹³, שכלל זה שהתורה אינה משתמשת בלשון מגונה – אמור לגבי ספורי התורה¹⁴. אך כאשר התורה קובעת הלכה, הרי היא משתמשת בניסוח ברור, אף כאשר יש צורך להשתמש לשם כך בלשון בלתי נקיה. כי ההלכה חייבת להיאמר ברורות, כדי למנוע מקום לטעות בקיום ההלכה בפועל.

וכך גם בענין זה, כאשר התורה מוסיפה את המילה "בדורותיו", כאשר כוונתה היא, לפי אחד הפירושים, "לגנאי": אילו לא הביעה התורה "גנאי" זה, היה מקום לטעות לגבי ההלכה הקובעת למעשה בפועל: ישנם¹⁵ פרטים בהתנהגותו של נח המצביעים על כך שצדקותו לא היתה מושלמת¹⁶, ולכן, אילו היתה התורה מתארת את נח כצדיק תמים בלי להוסיף שהיה זה "בדורותיו" – רק יחסית לדורו, עלולים היו לחשוב, שהתנהגות כזו היא התנהגותו של צדיק תמים. לכן מודגש כאן ההיפך משבחו של נח, כדי שאפשר יהיה ללמוד מכך הוראה ברורה כיצד יש לנהוג.

ג. "דורשים לגנאי" – הוראה ללומד

לפי זה אפשר לומר, שהכוונה של "יש דורשים אותו לגנאי" איננה לספר את הפגם שהיה לנח, אלא¹⁷ "דורשים אותו לגנאי" – זוהי דרשה ולימוד "לגנאי" עבור האחרים, כדי למנוע טעות זו בעת הלימוד אודות נח.

כי יש לומר¹⁸, שהעובדה ש"יש ..

20דורשים אותו לשבח .. ויש שדורשים אותו לגנאי" אינה מצביעה על מחלוקת לגבי דרגת הצדיקות של נח, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי¹⁹: אין הם חולקים לגבי המציאות אם צדקותו של נח "בדורו של אברהם היה נחשב לכלום". וכן – מצד שני – כולם מסכימים שנח לא היה אשם בכך שלא הגיע לדרגת הצדיקות של אברהם, אלא הדבר נבע מהדרגה הנחותה של דורו²⁰, ו"אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר".

המחלוקת היא לגבי המשמעות שאליה מכוונת התורה על ידי המילה "בדורותיו": דעה אחת מדגישה את ה"שבח", שכוונת התורה היא לשבח את נח. ואילו הדעה השניה סוברת, שהתורה מתכוונת למנוע תקלה בעבודתו הרוחנית של היהודי הלומד אודות נח.

וזוהי המשמעות של "ויש שדורשים אותו לגנאי": באשר לנח עצמו אין זה גנאי ופגם – בהיותו בדור ירוד כל כך, היה לו בלתי אפשרי להגיע לדרגת הצדיקות כשל אברהם. אך התורה צריכה להבהיר שדרגה זו אינה השלמות האמיתית, ולהיפך: זוהי דרגה של "גנאי" יחסית לאברהם – "לא היה נחשב לכלום" – כדי שההוראה מסיפור נח תהיה ברורה.

ד. לימוד "חובה" על נח – זכותו

באותה דרך ניתן להסביר גם את שתי הדיעות של רבי יהודה ושל רבי יצחק על כך שנח לא התפלל על בני דורו:

מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי²¹ – גם רבי יצחק מסכים לכך, שנח לא התפלל על אנשי דורו משום שבאותו מצב הוא לא יכול היה להתפלל עליהם, כי "לא הוה ליה במאן ליתלי בזכותא כמשה" – ואין זה פגם אצל נח.

אך רבי יצחק בא להבהיר, ולמנוע תקלה ח"ו בדורות מאוחרים יותר, שעלולים לחשוב שאין זה פגם אם אין מתפללים עבור אנשי הדור. לכן אומר רבי יצחק, שהכרחי לדרוש, ולהדגיש, שענין זה כשלעצמו הוא גנאי, למרות 21שאצל נח אי אפשר היה לנהוג באופן אחר²², כי צריך תמיד להשתדל בכל הדרכים האפשריות להתפלל ולבקש רחמים עבור יהודי אחר.

ולכן דעתו של רבי יצחק אינה סותרת את "הכלל" "הוי דן את כל האדם לכף זכות", כי גם לפי רבי יצחק לא היתה זו "חובה" או פגם אצל נח, אלא ברצונו להבהיר שענין זה הוא "חובה" אצל אחרים.

ואדרבה: אילו לא היו מדגישים שהתנהגות כזאת של אי בקשת רחמים על אנשי הדור אינה רצויה בדרך כלל, היתה זו יכולה להיות חובתו של נח, שההתנהגות שלו גרמה לתקלה אצל אחרים.

ולכן לימוד זה עצמו הוא "בזכותו" של נח – הוא עצמו חפץ שידגישו, שאכן חייבים להתפלל על אנשי הדור, עד אשר יצביעו על כך באופן, שכאילו יש פגם בנח עצמו. כדברי רבי יצחק בפשטות: ועם כל דא .. הוה ליה (לנח) למבעי רחמי עלייהו – כדי לוודא שלא יצמח מכך פגם אצל הזולת²³.

כאשר מדגישים שהתנהגותו של נח אינה שלמות אמיתית – כי אם ענין של חובה – ועל ידי כך מתנהגים בדורות אחרים באופן שונה, ואכן מתפללים על אנשי הדור, על ידי כך "מתקנים" את מה שלא עשה נח בפועל: למרות שבדורו לא יכול היה לפעול כך, הרי כיון שבאמצעותו, ובאמצעות ההבהרה שהתנהגות כזאת אינה מושלמת, נלמדת ההוראה לדורות, שצריך להתפלל על אנשי הדור, וכך מביא הדור לידי שלמות הענין אצל נח עצמו.

ה. יש לשאוף לתוצאה חיובית בהשפעה על הזולת

וזוהי גם ההוראה למעשה הנלמדת לימינו אלה:

לפעמים עושה אדם ככל יכולתו כדי להשפיע על סביבתו, על "אנשי דורו", אך מפני סיבות שאינן תלויות בו, לכאורה, אין הוא מצליח בכך. עלול יהודי זה לחשוב לעצמו, שאני את נפשי הצלתי: לא רק לגבי עבודתו העצמית שלו, אלא גם בענין ההשפעה על הזולת הוא פעל בשלמות. אלא, אי־הצלחתו אינה הפגם שלו.

מלמדנו רבי יצחק, שאכן, ייתכן שהוא פעל ככל יכולתו – אין זה דמיונו בלבד, אלא (לפי שולחן ערוך, לפי תורת אמת) הוא פעל בשלמות – אך בכל זאת יש לדעת, שאל לו להסתפק בכך. אסור להיות מרוצים ממצב כזה, אלא חובה להמשיך "ולהכריז" תמיד 22ש"ועם כל דא .. הוה ליה למבעי רחמי עלייהו"! אי בקשת רחמים על דורו היא מצב של "חובה".

ועל ידי עצם עובדה זו נגרם מצב של "זכות" – שהקדוש־ברוך־הוא מבטל את הגורמים למצב בלתי רצוי זה, ומאפשר ליהודי לבקש רחמים על אנשי דורו עד אשר ישפיע עליהם לחזור בתשובה,

ובמיוחד בתקופתנו, עקבתא דמשיחא, שלגבי זאת פסק הרמב"ם בספר ההלכות שלו²⁴ ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"²⁵.