21

שאצל נח אי אפשר היה לנהוג באופן אחר²², כי צריך תמיד להשתדל בכל הדרכים האפשריות להתפלל ולבקש רחמים עבור יהודי אחר.

ולכן דעתו של רבי יצחק אינה סותרת את "הכלל" "הוי דן את כל האדם לכף זכות", כי גם לפי רבי יצחק לא היתה זו "חובה" או פגם אצל נח, אלא ברצונו להבהיר שענין זה הוא "חובה" אצל אחרים.

ואדרבה: אילו לא היו מדגישים שהתנהגות כזאת של אי בקשת רחמים על אנשי הדור אינה רצויה בדרך כלל, היתה זו יכולה להיות חובתו של נח, שההתנהגות שלו גרמה לתקלה אצל אחרים.

ולכן לימוד זה עצמו הוא "בזכותו" של נח – הוא עצמו חפץ שידגישו, שאכן חייבים להתפלל על אנשי הדור, עד אשר יצביעו על כך באופן, שכאילו יש פגם בנח עצמו. כדברי רבי יצחק בפשטות: ועם כל דא .. הוה ליה (לנח) למבעי רחמי עלייהו – כדי לוודא שלא יצמח מכך פגם אצל הזולת²³.

כאשר מדגישים שהתנהגותו של נח אינה שלמות אמיתית – כי אם ענין של חובה – ועל ידי כך מתנהגים בדורות אחרים באופן שונה, ואכן מתפללים על אנשי הדור, על ידי כך "מתקנים" את מה שלא עשה נח בפועל: למרות שבדורו לא יכול היה לפעול כך, הרי כיון שבאמצעותו, ובאמצעות ההבהרה שהתנהגות כזאת אינה מושלמת, נלמדת ההוראה לדורות, שצריך להתפלל על אנשי הדור, וכך מביא הדור לידי שלמות הענין אצל נח עצמו.

ה. יש לשאוף לתוצאה חיובית בהשפעה על הזולת

וזוהי גם ההוראה למעשה הנלמדת לימינו אלה:

לפעמים עושה אדם ככל יכולתו כדי להשפיע על סביבתו, על "אנשי דורו", אך מפני סיבות שאינן תלויות בו, לכאורה, אין הוא מצליח בכך. עלול יהודי זה לחשוב לעצמו, שאני את נפשי הצלתי: לא רק לגבי עבודתו העצמית שלו, אלא גם בענין ההשפעה על הזולת הוא פעל בשלמות. אלא, אי־הצלחתו אינה הפגם שלו.

מלמדנו רבי יצחק, שאכן, ייתכן שהוא פעל ככל יכולתו – אין זה דמיונו בלבד, אלא (לפי שולחן ערוך, לפי תורת אמת) הוא פעל בשלמות – אך בכל זאת יש לדעת, שאל לו להסתפק בכך. אסור להיות מרוצים ממצב כזה, אלא חובה להמשיך "ולהכריז" תמיד