שיחה ח
הערות
עמוד 368
- 1. ערב ש"ק: ששירו של יום זה (ה' מלך גאות לבש וגו') שייך לר"ה -- ע"פ דרשת חז"ל בפדר"א פי"א, . שביום שנברא אדם הראשון, בראש-השנה, המליך עליו (ועל כל הבריות) את הקב"ה ואמר ה' מלך גאות לבש וגו'. ערב ש"ק נח: ובשיעור חומש שלו: וישכון באהלי שם, ישרה שכינתו בישראל (ט, כז ובפרש"י). יום . . מרחשון: ראה שו"ע אה"ע סקכ"ו ס"ו. חותם וסיוט: שהכל הולך אחר החיתום -- ברכות יב, א. ווי ערקלערט אין ספרים: בעה"ט עה"פ עקב יא, יב. אוהית סוכות ע' א'תשנו. סה"מ תר"ל ע' רפז. אותיות רשית: השנה -- חסר כתיב (עקב שם). וראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) נג, ג (סוף ד"ה או יאמר). דער חודש איז . . דער ראש (.קאָפ") פון יאָר: ראה אוה"ת סוכות שם. ברכה ס*ע א'תתסו ואילך. ד"יה צהר תעשה תש"ב פ"ג. וראה גם לקו"ת נצבים מז, א-ב. ר"ה נת, א-ב. עט"ר בתחלתו. .גענומען" פון חודש תשרי: שהוא גם חודש השביעי, המשובע בכל (ויק"ר פכ"ט, ח), והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה -- ,היום יום" כ"ה אלול. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות סי' לא. וש"נ. וראה גם דיה = יויש של ר"ה ה'תשיי בתחלתו. זיינע מועדים: שהוא מרובה במועדות -- ב"י לטור או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז או*ח סתצ"ב סיב. וראה גם השלמה לשו"ע אדה'ז אויח סקל"א סיח.
עמוד 369
- 1. תשובה . . יוס"כפור: להעיר מרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ו: התשובה . . בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד.
- 2. קיום המצוות מיט שמחה: כמ"ש (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה. וראה זח"ג נו, א. ספר העיקרים מ"ג פל"ג (הובאו ונתבארו באוה"ת לתהלים (יהל אור) עה"פ). רמב"ם סוף הלי לולב. שער המצות להאריז"ל בהקדמתו. של"ה ס"פ תבוא (שפו, א). תניא פכ"ו. לקו"ת תזריע כ, ג. סידור רפא, ד. המשך תער"ב ח"ג עי א'רסא ואילך. דיה עבדו את ה' בשמחה תרצ"ט (ס"ע 94 ואילך). ובתו"א (תולדות כ, ב): האריז"ל הי' שמח מאד בעשיית המצוות ולזה זכה לרוה"ק. השייכות דשמחה לרוה"ק -- ראה ירושלמי סוכה רפ"ה, ונתבאר בלקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סי' רנט (סו, ג ואילך).
- 3. זריזות: טושו"ע או"ח בתחלתו (ממשנה ספ"ה דאבות). בקשר לתשרי -- ראה שו"ע או"ח סו"ס תרכד. סי תרכה. ר"ס תרנב.
- 4. והמעשה הוא העיקר: אבות פ"א מי"זי
- 5. מיד שניעור: סידור אדה"ז (קודם מודה אני). וכ"ה בשו"ע אדה"ז או"ח ס"א ס"ה. מהדו"ב שם ס"ו.
- 6. שתמליכוני עליכם: ר"ה טז, א. לד, בי
- 7. קבלת המלך . . מקיים זיין . . זיינע מצוות: ראה מכילתא (ויל"ש) עה"פ יתרו כ, ג..פרש"י עה"פ אחרי יח, ב. דייה יו"ט של ר'"ה תרס"ה בתחלתו. תש"ג פ"ב.
- 8. זמן שמחחנו: ראה לקו"ת שמע"צ פח, ד ואילך.
- 9. זמן שמחתנו . . (וארבעה מינים): ראה לקוטי לוי"צ לזח"א (ע' רא ואילך).
- 10. אלקים . . א"ל: תהלים פב, אי
- 11. נצב (מלך): ראה מלכים א כב, מח. אוה"ת נצבים ע' א'רא.
- 12. קדים ואתי: ראה ברכות ו, א.
עמוד 370
- 1. עיבור-יאָר . . שנה שלימה: ראה מכתב יום שלישי פרשת וזאת הברכה שנה זו (נדפס לעיל ע' 632).
- 2. שפ"ה: ראה לקו"ת להאריז"ל ר"פ וארא. קה"י בערכו. וש'נ.
- 3. בשובה ונחת: ישעיי ל, טו. המשך וככה תרל"ז בסופו.
- 4. שלום . . נח"מנוחה: שערי תשובה לאדהאמ"צ ח"א סד"ה פדה בשלום (פי"א). דיה כי פדה לאדה'"ז (סה"מ אתהלך לאזניא ע' נז. ועם הגהות -- באוה"ת נח (כרך ג) תרסט, א ואילך).
- 5. נח . . בשלימות: נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים (ב"ר פ"ל, ה. וראה זח"א נט, ב. ביאוה"ז נח לאדהאמ"צ (ד, א ואילך) ולהציצ (ע' יב ואילך). אוה"ת נח ס"ע נד ואילך). = מערערע ערטער . . ביז ז' במרחשון: שאז ,יגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (שהוא מקום ישוב היותר רחוק מירושלים)* -- תענית י, א. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס קיז. וראה ש"ך חו"מ סמ"ג סקמ"ז, שעד שבעה בחשון ,הי' דומה להם כאילו הם עדיין בא"י עסוקים בעניני הרגל". ומש"כ שם: ואע"ג דהשתא כו' לשון כו' -- עפמש"ב אדה"ז בשו"ע שם: ואף כו' גם היוס כו', ייל דמתורצת בזה קושית הש"ך, דאין זה רק לשון כו', אלא הענין דעסוקים בעניני הרגל. וראה לקו"ש ח"כ ע'י 5 ואילך. עי 377 ואילך.
- 6. למעשה ולהלכה: בשטרות, נדרים וכו' (ראה מקומות שנסמנו בהערה הקודמת).
- 7. קונטרס ,,החלצו: (נדפס גם בסה"מ תרנ"ט) פייי. וראה גם שם פיז.
- 8. ומתוך אַ התוועדות: ראה דברי אדמו"ר הזקן -- נדפס בקובץ מכתבים לתהלים אהל יוסף יצחק ע' 199. אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ ח*ג מכ' תשפד.
- 9. ויעשו . . שלם: תפלת ר"ה ויוה"כ. וראה אוה"ת להצ"צ בא ע' שי ואילך.
שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
אִם יִכְתֹּב גֵּט בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ אִיָּיר, יִכְתֹּב: בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְחֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּיר. וְכֵן בְּכָל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים. וּבְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: בְּאֶחָד לְיֶרַח פְּלוֹנִי. כִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ מִיּוֹם הַשֵּׁנִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתֵּן גֵּט בְּשׁוּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ (סֵדֶר הַגִּטִּין בְּשֵׁם סְמַ"ק וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְכָל בּוֹ), וְטוֹב לָחוּשׁ לָזֶה אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ לְעִגּוּן:
ויקרא רבה כ״ט:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים סב, י): אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹשֵׂא פְּלוֹנִית, אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם, פְּלוֹנִית תִּנָשֵׂא לִפְלוֹנִי, כָּזָב בְּנֵי אִישׁ הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד. אָמַר רַבִּי חִיָּא עַד שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין הֶבֶל בְּתוֹךְ מְעֵי אִמָּן הֵם יָחַד. אָמַר רַב נַחְמָן כָּל הֲבָלִים וּכְזָבִים שֶׁבְּנֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ עוֹשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדַאי הוּא לְכַפֵּר בְּעַד כֻּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע יד, טו): הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּעֲנָקִים. בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת, בְּמֹאזְנַיִם הוּא מִתְכַּפֵּר לָהֶם, בְּחֹדֶשׁ שֶׁמַּזָּלוֹ מֹאזְנַיִם, וְאֵיזֶה זֶה חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, תִּשְׁרֵי וְתִשְׁבּוֹק וּתְכַפֵּר עַל חוֹבֵי עַמָּךְ, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, דָּבָר אַחֵר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁהוּא מְשֻׂבָּע בַּכֹּל, גִּתּוֹת בְּתוֹכוֹ, בְּרָכוֹת בְּתוֹכוֹ, כִּפּוּר בְּתוֹכוֹ, סֻכָּה בְּתוֹכוֹ, לוּלָּב וַעֲרָבָה בְּתוֹכוֹ.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
בראשית רבה ל׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ, אֶתְמָהָא, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ שֵׁם, אֶלָּא נְיָחָא לוֹ, נְיָחָא לָעוֹלָם, נְיָחָא לָאָבוֹת, נְיָחָא לַבָּנִים, נְיָחָא לָעֶלְיוֹנִים, נְיָחָא לַתַּחְתּוֹנִים, נְיָחָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, נְיָחָא לָעוֹלָם הַבָּא.
מצוטט בעמוד אחד
אגרות קודש 1
- כרך יד ‹ ה'רצד לקו"ש חכ"ד ע' 370