שיחה ט
399שיחה ט
ב"ה, קמי שבתא דיב תמוז חג הגאולה, ה'תשמ"ב. ברוקלין, 1. י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים* השלישי, באה"ק תובב"א
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע'יד קביעות זמן כינוס השלוחים השלישי באה"ק -- ביום זכאי, יום א' פ' פינחס, יום הגאולה, ייג תמוז הבע"ל -
ויה'"ר שיהא בהצלחה רבה בכל -- באופן דקביעות, דקבוע לא בטיל, ובפרט קבוע דבנ"א וכיו"ב,
באופן דכינוס -- דיש בזה זכות ותוקף דרבים, ויתרה מזה -- דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה) אחת בלב אחד,
ובתור שלוחים של אדם אחד ומיוחד, ב"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהנשיא : הוא הכל - 400כינוס השלישי -- שהוא גם משולש, כי כולל בתוכו ההישגים דהשנים שקדמוהו, ובודאי יעלה על גביהם, כהציווי דמעלין בקודש,
באה"ק -- דשם דוקא מציאות ציבור אמתי, ובה דוקא קביעות אמתית, ע"י שבחר בה זה שהוא אמתית המציאות ואין שייך בו שינוי והוא ובחירתו אחד,
ביום א' -- שהוא בדוגמת יום אחד דמע"ב, שהקב"ה יחיד בעולמו,
פ' פינחס -- אשר קינא לאלקיו ויכפר על בנ"י, ששני קווין אלה הם המציינים את עבודתו (של בעל הגאולה) אשר עבד כל ימי חייו,
יום הגאולה -- גאולה ממאסר, הכוללת בתוכה -- גאולה מכל מאסר, מדידה והגבלה,
יג תמו -- (בגימט') אח"ד בחודש בו תוקף השמש -- שמש ומגן הוי' אלקים.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימותם, באופן השלישי: דמעשה השליח הוא דהמשלח, יתרה מזה -- גם כללות כַח המעשה דהשליח, ויתרה מזה -- כל מציאות השליח היא מציאות המשלח, שלוחו של אדם כמותו ממש,
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו'א וב"ב שי' -- בשלימותן, ובלי הכתוב: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך, 401ובמהרה בימינו ממש -- נזכה לברכה העיקרית: ביאת פינחס זה אליהו בבשורה הטובה, ביאת איש צמח שמו הוא דוד בעצמו.
בברכת חג הגאולה ובברכת הצלחה ולבשו"ט בכל הנ"ל
הערות
עמוד 399
- 1. ₪ שייך לפ' מטות וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם גו' וישלח אותם גו'. -- ולהעיר במש"נ (מטות לב, לד-לה) ויבנו גו' ואת יעזר -- ממש"נ (חוקת כא, לב) וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו גו -- אבל שם הי' שינוי בשליחות (רש"י עה"פ מבמדב"ר) אף בי למעליותא. ואכ"מ.
- 2. קמי שבחא: פסחים קו, סע"א. (גבי שבת הבא מתחשב. רש"י שם).
- 3. קביעות . . . תמוז: לי ההזמנה השלוחה להשלוחים (בשינוי קצת) -- ובמילא חלה על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג) ,שכל המקריות שיקרה לאדם זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו כו'" -- בכל תיבה.
- 4. דקבוע לא בטיל: ראה כתובות טו, א. וראה תוס' זבחים (עג, ב דיה אלא) דמצד חשיבותו לא בטל. ושזהו הטעם דהדין (זבחים שם. ועוד) דכל קבוע כמחצה על מחצה. וראה עט סופר (להרא"ז סופר) על סוגיות הש"ס כלל קבוע. וש"נ.
- 5. באופן דכינוס: מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט הוספות קכ"ו) מובן גודל התכלית דפגישה בכינוס.
- 6. זכות ותוקף דרבים: ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז חאו"ח סי' צ' סעיף י". וראה דיה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פי"ב. ד"ה עשרה שיושבים, תרפ"ח.
- 7. שצבור . . (חדשה): ראה צפע"נ -- כללי התורה והמצוה ערך צבור.
- 8. יתאחדו . . בלב אחד: כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פרש"י שם.
- 9. שהנשיא הוא הכל: פרש"י חוקת (כא, כא) מהתנחומא. וראה רמבים הל' מלכים (פ"ג, ה"ו): לבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל.
עמוד 400
- 1. השלישי . . משולש: להעיר מרש"י האזינו לב, ט (מספרי שם).
- 2. דמעלין בקודש: ברכות (כח, א). וש"נ.
- 3. באה"ק . . ציבור אמחי: משא"כ בחו"ל ,,דלית נשייא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ז -- משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
- 4. שהוא אמתית המציאות: רמב"ם ריש הלי יסוה"ת.
- 5. שהוא . . בעולמו: פרש"י (בראשית א, ה).
- 6. פינחס: מלא יו"ד בגימט' יצחק (ראה מסורה שמות גטין ועוד). וראה זח'ג (נז, ב. ריג, ב. רכ, א). ליקוטי לוייצ לזח'ג ע' תכט. בלקו"ש ח"ח ע' 355 הערה 32. י
- 7. אשר - . בנ"י: פינחס כה, יג.
- 8. עבודתו . . חייו: ראה אגה"ק סוף הביאור לסכ"ז.
- 9. גאולה ממאסר . . והגבלה: ראה מים רבים, תרל"ו פ' קלד: גאולה וגולה אתוון דדין כאתוון דדיז רק שבגאולה מתוסף אות אלף וחיינו הגאולה דאנכי כו" הכתר כו
- 10. תמוז . . תוקף השמש: ראה שבת נג, א,
- 11. שמש . . אלקים: תהלים פד, יב.
- 12. שליחותם . . השלישי: ראה לקח טוב (להר"י ענגיל). וראה גם שו"ע אדה"ז סי' רסג סעי' כה בקו"א: כעושה בעצמו ממש וכו' והיז כאלו אוחז ידו של חברו שנעשית כידו אריכתא,
- 13. כל מציאות העליח . . המשלח: עיין המשך רס"ו ע' שכו-ז.
- 14. שלוחו . . כמותו: קידושין מא, ב.
- 15. שלוחו . . ממש: ראה לקו"ת ר"פ ויקרא.
- 16. ויאכילהו . . אשביעך: תהלים פא בחותמו.
- 17. חטה . . דבש: ייל ע"ד ,וחסרונן להחיות" (אוה"ת שמות ע' קלה. ועוד), המוכרח ודתענוג. די מחסורו ולעשרו (כתובות סז, ב).
עמוד 401
רש"י על במדבר כ״א:ל״ב - הטקסט מספריא
וישלח משה לרגל את יעזר. הַמְרַגְּלִים לְכָדוּהָ, אָמְרוּ לֹא נַעֲשֶׂה כָּרִאשׁוֹנִים, בְּטוּחִים אָנוּ בְּכֹחַ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם (תנחומא):
וישלח משה לרגל את יעזר AND MOSES SENT TO SPY OUT JAAZER — The spies captured it (as the text goes on to state, “and they captured it”). They said: We will not do as the former spies, for we have confidence in the power of Moses’ prayer to be able to fight against it (Midrash Tanchuma, Chukat 24).
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
רש"י על בראשית א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
יום אחד. לְפִי סֵדֶר לְשׁוֹן הַפָּרָשָׁה הָיָה לוֹ לִכְתֹּב יוֹם רִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁאָר הַיָּמִים שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, לָמָּה כָתַב אֶחָד? לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים עַד יוֹם שֵׁנִי, כָּךְ מְפֹרָשׁ בּבְ"רַ:
יום אחד THE FIRST DAY (literally, one day) — According to the regular mode of expression used in this chapter it should be written here “first day”, just as it is written with regard to the other days “the second”, “the third”, “the fourth”. Why, then, does it write אחד “one”? Because the Holy One, blessed be He, was then the Only One (Sole Being) in His Universe, since the angels were not created until the second day. Thus it is explained in Genesis Rabbah (Genesis Rabbah 3:8).