שיחה ז
269שיחה ז
שיחת יוס ה', שבעה עשר בתמוז;, יהפך לשמחה, היתשל"ט. - בבית הכנסת, אחוי תפלת מנחה 270עאכו"כ אַז מ'רעדט וועגן ,עמך כולם צדיקים"", וויל דאַך יעדער איד מקיים זיז מצות הצדקה (בזמן הנהוג) ביתר שאת וביתר עו -
אָבְער. אעפ"כ, אַזוי ווי ,אין. מזרזין., 271(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
272272 לקוטי
אַנגערירט (כמבואר אין רע"מ*, ובארוכה אין אגה"ק?'), בדוגמא ווי סאיז געווען וועז
אותיות שבלוחות, וואָרום די אותיות זיינעז געוועז ,,פורחות*** -- 273(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
274,בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"יי, ,קהל גדול ישובו הנה**, בביאת משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא,
אוז סוועט זיין (כימי צאתך מארץ
מצרים") ,וינחם לבטח ולא פחדו ואת אויביהם כסה הים ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו"9, במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 269
- 1. שיחת אור ליום ג', עשרה בטבת תשל"ח ס"א (לקו"ש ח"כ ע' 352). וש"נ.
- 2. כמ"ש (ישעי" נח, ה) ,הלזה תקרא צום ויום רצון לה'". ,מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון" (אגה"ת ספ"ב).
- 3. ולהעיר שפסוק זה אומרים בההפטרה דיוהכ"פ -- צום המפורש בתורה, וזמן תשובה לכל כו' (רמב"ם הלי תשובה פ"ב ה"ז).
- 3. מקום רינה ומצוייז בהלכה (ברכות ו, א. שם ת, א
- 64. במדב"ר פ"ז, ו. וראה גם מכות כג, א.
- 5. די"ג וט"ו תמוז. וראה גם לקו"ש חי"ג ע' 280 ואילך. ועוד.
- 6. הדיוק ד,ג' שבועות* -- ראה טור או"ח סו"ס תקנא.
- 7. ישעי' א, בז.
- 8. לקו"ת ר"פ דברים (א, סע'ב) -- ע"פ ת"א עה"פ וישב מ, יג.
- 9. כההמשך בלקו"ת ר*פ דברים (א, ג) בזכות המשניות. וצע"ק באוה"ת לשם (דברים ע' לב): עוי"ל כו' משפט כו' בשלשה דוקא.
- 0. וגם כשיקויים היעוד ,אפס כי לא יהיי בך אביון" (ראה טו, ד), ייל שיהי' הענין דגמ"ח, שהיא ,בין לעניים ובין לעשירים" (שלכן ,גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה" (סוכה מט, ב)).
- 1. (ל' הכתוב -- יתרו יח, כ) -- שזה כולל ג"כ עשי' ע'י דחי" ושלילה -- מצות ל"ת,
- 2. אבות פ"ב מי"ב. משלי ג, ו. וראה טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.
- 3. הל' דעות רפ"ה.
- 4. שבפנימיות -- בכל מעשה שעושה (או - שוללה) ה"ז פס"ד ([עשיית] הלכה בפועל) וגם מלמדו לאחרים. ולהעיר ממחז"ל ברכות (סב, א) תורה היא כו'. ובסוכה (כא, ב) משיחתו (ולא מדבריו) של ר"ג למדנו כו
עמוד 270
- 5. שהיא אמונת ה'.
- 6. להעיר שנקודת ענין האמונה ה"ה שאינה במדידת והגבלת השכל. ועד"ז י"ל בנוגע לזמן ומקום.
- 7. חינוך באגרת המחבר בריש הספר (בסופה).
- 4. ה' פונחס, י"ז תמוז, תשל"ט
- 5. שיחות
- 8. ישע" ס, כא.
- 9. ראה אגה"ק סכ"א ,ובפרט מעשה הצדקה".
- 0. ראה שמו"ר רפמ"ו.
- 1. ספ"ט (וראה ויקיר רפכ"ה).
עמוד 271
- 1. + % %
- 2. והביאור בזה:
- 3. היום יום ע' נב. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות אות קכז-קכט. ושינ.
- 4. פרשתנו כת, ב.
- 5. שם, ד
- 6. תנחומא פרשתנו יג. במדב"ר פכ"א, כא.
- 7. פי"א (ק, ב)
- 8. ה' פינחס, י"ז תמוז, תשל"ט
- 9. שיחות 21
- 8. נוסף על הענין שנתבאר לעיל ס"ב.
- 9. מנחות צט, ב. הל' תת לאדה"ז פ"ג ס"ד.
- 0. היום יום ס"ע פו. וראה לקו"ש ח'"א ע' 169.
- 1. תנחומא משפטים טו.
- 2. להעיר ממרז"ל (סנהדרין לז, א במשנה) ש,דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם", ו,כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא",
עמוד 272
- 3. תענית כו, סע"א ואילך.
- 4. מנחות בסופה. שו"ע אדה'ז או"ח ס"א סי'א.
- 5. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות משא הארון בכתף. וש"ן.
- 6. זח"ג קבד, ב ואילך.
- 5. ד3) סכ"ו.
- 6. ה' פינחס, ו"ז תמוז, תשל"ט
- 7. שיחות
- 8. פסחים פז, סע"ב. ועוד.
- 9. תשא לב, טז.
- 0. ראה ירוש' שקלים פ"ו ה"א בסופה: דקדוקיי של תורה. וברמב"ם בהקדמתו לספרי ,יד החזקה": כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר (משפטים כד, יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה זו תושב"כ, והמצוה זו פירושה .. תושבע"פ.
- 1. לקו"ת ויקרא דיה אדם כי יקריב. ד"ה באתי לגני השי"ת פ"ב (סה"מ השי"ת ס"ע 112 ואילך). היום יום ע' לו. ועוד.
- 2. ויקרא א, ב.
- 3. יל"ש ישעי' רמז תקג.
עמוד 273
- 1. % יי +
- 4. שזהו בהקדמת התורה וכמחז"ל אם אין חכמה אין יראה (ראה תניא ספכ"ג. פמ"ג) ויראה תתאה שייכת לצדקה.
- 5. ב"ר פנ"ו, י. תודיה הר -- תענית טז, א, וראה לקו"ת ר"ה ס, ב. דיה א"ר אושעיא כו' צדקת פרזונו תרפ"ט פ"ו (סה"מ קונטרסים ח"א לו, א). ובכ"מ.
- 6. והעמיד צלם בהיכל (תענית שם) -- שיתוף - ייל שזהו כביכול היפך שלימות ה', השם שלם. ותיקונו ע'י קרבני לחמי גו' ריח ניחוחי (כדוגמת הלחם כו' נחת רוח לפני כו' תענוג כו' -- ראה לקו"ת פרשתנו עה"פ. ובכ"מ).
- 7. ותלוים זב"ז כי בית הבחירה הוא.-- ,בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות* (רמב"ם ריש הל' ביהב"ח).
- 8. תנחומא צו יד. ועוד.
- 9. דוגמא לזה: ושכנתי בתוכם (בתוך כל אוזד ואחד -- של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב) ה"ז הענין דהמשכן (מקום השכינה) כפשוטו וגם בפשוטו של מקרא:
- 8. ח' פונחס, י"ז תמוז, תשל"ט
- 0. שיחת שמח"ת תרפ"ט (הנחה).
- 1. ראה תו"ח ויחי צה, א. צו, גיד. ד"ה וככה תרל"ז פי"ז ואילך.
- 2. זכרי' ח, יט. רמבים סוף הל' תעניות. טור או"ח סו"ס תקפ.
- 3. פ'א ה"ב. וברפ"ה (בנוגק להד' צומות): כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה.
- 4. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- 5. הל תעניות שם היד.
- 6. תהלים צח, ו.
עמוד 274
- 1. 2% לקוטי ה' פונחס, י"ז תמוז, תשליט שיחות
- 7. באי ט.
- 8. ירמי" לא, ח.
- 9. מיכה ז, טו.
- 0. תהלים עח, נג-נד.
- 6. >--=₪> 9-9 לור
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
במדבר רבה ז׳:ו׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי (ספרי נשא א): בֹּא וּרְאֵה מַה כֹּחַ עֲבֵרָה קָשֶׁה, שֶׁעַד שֶׁלֹא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה לֹא הָיוּ בָּהֶן זָבִין וּמְצֹרָעִים, מִשֶּׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה הָיוּ בָּהֶן זָבִין וּמְצֹרָעִין. לְפִי דַּרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ אֵרְעוּ בּוֹ בַּיּוֹם.
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
משנה תורה, הלכות דעות ה׳ - הטקסט מספריא
כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר כיצד תלמיד חכם לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאת בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזהו מאכל הרשעים ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו.
כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן.
כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון.
אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא אולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה בכשיתעכל המזון שבמעיו ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהן ולא תהיה ישינה ולא יאנוס אותה* והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם גיספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.
כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחשך יהיו לו בנים כמו אותם העם.
צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב ולא יקנח בימין ויתרחק מכל אדם ויכנס חדר לפנים מחדר מערה לפנים מן המערה ונפנה ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק.
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו ודן את כל האדם לכף זכות מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל אוהב שלום ורודף שלום אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו וכן כל כיוצא באלו ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפלה ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו גם ממהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל וכן אמר שלמה בחכמתו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל.
מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסות הרוח אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף ולא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר וכן לא יצא יחידי בלילה אלא א"כ היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו כל אלו מפני החשד.
תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על עצמו יותר מדאי צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא תיאבון שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.
משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן ולא ירד לתוך אומנות חבירו ולא יצר לאדם לעולם בחייו כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר מ"ג ישעיהו מט ג וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
במדבר רבה כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם (במדבר כח, ג), לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא (במדבר כח, ד): אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו', אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִים וּבוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ.
מדרש תנחומא, משפטים ט״ו - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא, מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ (משלי יט, יז). מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, כִּבְיָכוֹל לַה' הוּא מַלְוֶה. וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן: מַהוּ וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. יָכוֹל נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֶּם לוֹ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל עָנִי הָיְתָה מְפַרְכֶּסֶת לָצֵאת מִן הָרָעָב וְנָתַתָּ לוֹ פְּרוּטָה וְהֶחֱיֵיתָ אוֹתוֹ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. לְמָחָר בִּנְךָ אוֹ בִּתְּךָ בָּאִין לִידֵי חֹלִי וְלִידֵי מִיתָה, וְאֶזְכֹּר אֲנִי לָהֶם אֶת הַמִּצְוָה שֶׁעָשִׂיתָ עִם הֶעָנִי וּמַצִּיל אֲנִי אוֹתָם מִן הַמִּיתָה. הֱוֵי, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַיְּךָ שֶׁנִּקְרֵאתָ מַלְוֶה לִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אַתָּה עִמִּי, תִּזְכֶּה לִמְחִצָּתִי.
אַתְּ מוֹצֵא, עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט לוֹמַר הֵיאַךְ יוֹצֵא מִשְׁפָּטוֹ. לְמִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב וּלְמִי שֶׁהוּא נוֹאֵף וּלְמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲבֵרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי אַחְאָב, שֶׁאָמַר מִיכָה: רָאִיתִי אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וְגוֹ' (מלכים א כב, יט). וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָן? וְהָא כְּתִיב: יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' וְגוֹ' (שמות טו, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יְמִי ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל (תהלים קיח, טז). וּמַה הוּא מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ? אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין זְכוּת נִקְרְאוּ מִימִינוֹ, וְאֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין חוֹבָה נִקְרְאוּ מִשְּׂמֹאלוֹ.
וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד (מלכים א כב, כ). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהֶם בַּדִּין. וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנוּ (מלכים א כב, כ, כא) אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה אַחֲרָיו עֲבֵרָה. אָמַר לוֹ: הֵן. הִתְחִיל נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. אֲבָל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). פּוֹסֵק אֶת דִּינוֹ מִיָּד, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: אֵת כָּל הַתֹּעֲבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ (יחזקאל יח, יג), לֹא יִחְיֶה. לְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה.
בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם לְמַעֲשֶׂה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם אוֹ רִבּוֹא אוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי אֶת שֶׁלִּי, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בְּיָדִי כְּלוּם, מִיָּד עוֹשִׂין מְרִיבָה וּמְבַזִּין זֶה אֶת זֶה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אַתְּ מוֹצֵא בַּקַּיִץ שֶׁהַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּיְלָה מִתְּקוּפַת טֵבֵת עַד תְּקוּפַת תַּמּוּז, וּמִתְּקוּפַת תַּמּוּז עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַלַּיְלָה לֹוֶה מִן הַיּוֹם, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהלים יט, ד). לְכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, לֹא תִנְהַג בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן, שֶׁהוּא עִמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי, עִמָּךְ. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת.
אָמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי: רְאֵה מַה כְּתִיב: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל (דברים טו, י). כִּי בַּעֲבוּר אוֹ לְמַעַן אוֹ בִּשְׁבִיל אוֹ תַּחַת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בִּגְלַל. אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךָ עָשִׁיר וְאוֹתוֹ עָנִי, אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לוֹ, אֲנִי הוֹפֵךְ אֶת הַגַּלְגַּל וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ עָנִי וְאוֹתוֹ עָשִׁיר. לָמָּה? כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח).
אָמַר רַבִּי שִׁילָא: בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו, ז). מַה הוּא מֵאָחִיךָ, לָא כְּתִיב מֵעָנִי אֶלָּא מֵאָחִיךָ, שֶׁשְּׁנֵיכֶם שָׁוִים. וְאַל תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ שֶׁתֵּעָשֶׂה כְּמוֹתוֹ. מֵאָחִיךָ, לָשׁוֹן יְוָנִית הוּא. לְפִיכָךְ, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כְּשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ לְבֵיתוֹ בָּשָׂר אוֹ יָרָק אוֹ כָּל דָּבָר, הָיָה אוֹמֵר לִבְנֵי בֵּיתוֹ: הַפְרִישׁוּ לַעֲנִיִּים חֶלְקָם, שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי לָכֶם אֶלָּא לִטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר וְלַעֲנִיִּים חֲצִי לִטְרָא. שֶׁהָיָה מְקַיֵּם, בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת וְגוֹ' (קהלת ז, יד). בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁתַּעֲשֶׂה עִם הָעֲנִיִּים. וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, לְפִי שֶׁאֵינְךָ רָחוֹק מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁאֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה מִן הָעֲנִיּוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ג - הטקסט מספריא
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן וִיבוֹאַר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד״, וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דְּ״רַמַ״ח פִּיקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״.
לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים, כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֵבְרֵי דְמַלְכָּא״, דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל, כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן, וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן, הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.
וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם הַמְקַיֵּם וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.
וְעַל כֵּן, גַּם אֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת, וְרַגְלַיִם הַמְהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה׳ בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל אֵבְרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה, רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם:
אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין.
וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מִיִּחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, וְאִם כֵּן, הַחָכְמָה – שֶׁהִיא הַתּוֹרָה – לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַנִּקְרָא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ – כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי כוּ׳״ [וּמִשּׁוּם הָכֵי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].
וּבָזֶה יוּבַן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ מִתְּפִלָּה – שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים [וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכֵי].
וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו, הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בִּבְחִינַת מַקִּיף – לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם, רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם, מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַיְצַוֵּנוּ ה׳ אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ [וְעַל יִרְאָה גְדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה״, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ ״תַּרְעָא לְדַרְתָּא״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר], אֶלָּא, דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא – יִרְאָה כָּזוֹ. אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
בראשית רבה נ״ו:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי. דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.