שיחה א

81שיחה א

א. "זאת תורת הזב"

לאחר הפרשיות העוסקות בדיני הזב¹, איש כי תצא ממנו שכבת זרע², הנידה³ והזבה⁴, מסיימת התורה ואומרת בסוף הפרשה: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע... והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה...".

על כך מפרש רש"י: "זאת תורת הזב, בעל ראיה אחת ומהו תורתו. ואשר תצא ממנו שכבת זרע, הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב. והזב את זובו, בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה".

מסבירים המפרשים⁵, שההכרח של רש"י לפרש שב"זאת תורת הזב" אין הכוונה ל"תורת הזב" שאודותיה דובר לפני כן בפרשה, אלא על "בעל ראיה אחת", אשר "תורתו" נאמרת בפסוק כאן – "ומהו תורתו, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" – הוא מכך שהתורה שבה ואומר בפסוק הבא "והזב את זובו לזכר".

לפיכך מסביר רש"י, ששני פסוקים אלו⁶ – "זאת תורת הזב ו"הזב את זובו" – עוסקים בשני ענינים:

א) ב"זאת תורת הזב" מדובר אודות "בעל ראיה אחת", והתורה מפרידה בינו לבין הזב בכלל, משום שחלה עליו הלכה אחרת – "ומהו תורתו" – של "בעל ראיה אחת" – "הרי הוא כבעל קרי".

ב) ב"והזב את זובו" מדובר אודות "בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה"⁷.

ב. הקשיים על פירוש רש"י

אך יש להבין: על פירוש זה, שמדובר כאן על שני סוגים – "בעל ראיה אחת" ו"בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות" – מתעוררים מספר קשיים לפי הפשט⁸, כי:

א) מדוע כתובה "תורתו" של בעל ראיה אחת רק בסוף הפרשה, לאחר הסוגים האחרים, ולאחר הפסוק⁹ "והזרתם את בני ישראל מטומאתם...", ולא לפני כן, בדיני זב 81או בעל קרי¹⁰, ובמיוחד שהוא גם בעל ראיה אחת, ולא ייתכן "שתי ראיות" אלא אם כן היתה קודם "ראיה אחת"?

ב) לפי זה יוצא, שאת המילים "זאת תורת" יש להסב לשני הצדדים¹¹: לגבי "תורת הזב" הכוונה במילים אלו היא לתורה הבאה לאחר מכן, שהיא "תורת הזב", ולגבי "והדוה בנדתה והזב את זובו..." הכוונה של "זאת תורת" היא לנאמר לפני כן ("המפורשת למעלה")!

ג) לפי זה הסיכום של כל הפרשיות הקודמות כלל איננו מתאים לסדר שבו הן מופיעות: פרשת הזב כתובה לפני "איש כי תצא ממנו שכבת זרע" ונדה, ואילו כאן נאמר "והזב את זובו" (כשהכוונה בכך, לפי רש"י, היא לזב אשר תורתו "מפורשת למעלה") לאחר "והדוה בנדתה" –

ואין מובן: מדוע מסביר רש"י (שדרכו היא לפי פשוטו של מקרא¹²), ששני הסוגים שבהם מדובר הם "בעל ראיה אחת" ו"בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות". לכאורה, הוא היה צריך להסביר, ש"זאת תורת..." זהו רק סיכום של הנאמר לפני כן, והכוונה של "זאת תורת הזב" היא ל"בעל שתי ראיות", ושל "הזב את זובו" – "בעל שלש ראיות"¹³, כפי שרש"י כבר ציין לפני כן, בתחילת פרשת הזב¹⁴, שיש הבדל ביניהם: "שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן".

ואת העובדה שהתורה אינה מציינת את הזב בעל שלש הראיות במקומו – לפני "ואשר תצא ממנו..." – אלא ביחד עם הזבה, ניתן להסביר, שזאת 82משום שרק על שני אלו חל דין מיוחד, (שמפרידם משאר הסוגים)¹⁵, שעליהם להביא קרבן¹⁶ כדי לכפר על טומאת הזיבה.

ג. "פשוטו" או "מדרשו"?

לכאורה, ניתן היה לתרץ, שקשה כאן לרש"י כפילות הלשון – "והזב את זובו" – שלא כפסוק הקודם ששם נאמר "זאת תורת הזב", כשהביטוי "זב" מופיע פעם אחת בלבד. ומכך מסיק רש"י שמדובר כאן על שני סוגים של "זב"

– בדומה¹⁷ להסברו של רש"י לפני כן על ההבחנה הנ"ל בין "בעל שתי ראיות" לבין "בעל שלש ראיות" מכפילות הלשון בשני הפסוקים שם: "מנה הכתוב הראשון ראיות שתים .. זב מבשרו זובו .. ומנה הכתוב השני ראיות שלש .. בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו" –

וכיון שבשני פסוקים אלו ביחד מוזכר הביטוי "זב" שלש פעמים, לכן מסיק רש"י, שהכוונה ב"זאת תורת הזב" היא ל"בעל ראיה אחת" וב"והזב את זובו" הכוונה היא ל"בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות".

אך קשה להסביר כך, משום שכפילות הלשון כאן – "והזב את זובו" אינה מעוררת כל כך קושי לפי הפשט, אלא זה בדומה ובהמשך לכפילות הלשון של "והדוה בנדתה"¹⁸, ואין מקום לומר, שמשום כך צריך רש"י להסביר פירוש דחוק כל כך, ולומר שזהו הפשט של "זאת תורת הזב ואשר...".

בנוסף לכך: אף אם נאמר שכפילות הלשון "והזב את זובו" מעוררת בכל זאת קושי לפי הפשט, הרי אופן הלימוד – שכפילות זו רומזת לשני סוגים – הוא "מדרש"

כפי שאומר רש"י לפני כן¹⁴ לגבי ההבחנה בין "שתי ראיות" לבין "שלש ראיות", הנלמדת מ"מנה הכתוב .. ראיות שתים .. ראיות שלש", שאין זה "פשוטו" אלא "מדרשו" –

וכך צריך היה רש"י להדגיש כאן שפירושו זה הוא "מדרשו".

ד. "זאת תורת" – כל הסוגים מהקל אל הכבד

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

הביטוי "זאת תורת הזב" הוא בדומה לנאמר "זאת תורת העולה... המנחה וגו'", שהכוונה היא לכל סוגי העולות המנחות וכדומה¹⁹. לכן מסביר רש"י שכאן כוללת התורה ורוצה לפרט את 83כל סוגי הזב, ולפי הסדר: מן הקל אל החמור²⁰.

לפי זה מובן מדוע התורה כותבת "והזב את זובו לזכר" לא במקום שמדובר אודות הזב לפני כן בפרשה, אלא ביחד עם "ולנקבה" – הזב ביחד עם הזבה, מפני שעל שניהם חלה אותה חומרה.

אך לפי זה קשה: כאן נאמר בתחילה "תורת הזב", לפני "ואשר תצא ממנו..." – "ואשר" בתוספת וא"ו – דבר המצביע על כך שגם ה"זב" כאן הוא פרט בתוך הסוג הכללי של "זב". ולפי זה יוצא שיש זב אשר דינו קל יותר מ"ואשר תצא..."!

וכיון שאין לומר שזב בעל שתי ראיות יהיה שווה בדינו ובודאי שלא קל יותר מ"ואשר תצא..."²¹, הכרחי לומר שב"זאת תורת הזב" הכוונה היא ל"בעל ראיה אחת".

ה. מנין שיש שני סוגים ב"והזב את זובו"?

אך יש להבין את דברי רש"י "והזב את זובו, בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה":

מן הדיוק בלשון רש"י "בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות²² שתורתן²³ מפורשת למעלה" מוכח, שלפי רש"י מדובר בפסוק "והזב את זובו" על שני סוגי זב²⁴. ואין מובן: כתוצאה מן ההסבר שהוזכר לעיל בסעיף ד' הכרחי לומר רק שב"זאת תורת הזב" מדובר אודות "בעל ראיה אחת", וב"והזב את זובו" מדובר אודות זב שדינו חמור מ"ואשר תצא ממנו..." ומ"והדוה בנדתה"²⁵. אך מנין נובע ההכרח לומר בפשטות הפסוקים כאן ש"והזב את זובו" כולל שני סוגים – "בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות"²⁶?

84לכאורה ניתן להשיב, שמכיון שרש"י כבר ציין לפני כן, כ"מדרשו", שיש שני סוגי זב (שתי ראיות ושלש ראיות), הוא מפרט כאן שוב את שני הסוגים הללו.

אך עדיין אין ברורה לשון רש"י "שתורתן מפורשת למעלה" – שדיניהם, כולל ההבדלים שביניהם²⁴, כבר "מפורשת למעלה": צריך היה לומר, "שתורתן נדרשת למעלה", כפי שרש"י בעצמו אומר "למעלה" שההבדל בין שתי ראיות לבין שלש ראיות איננו הפשט של הפסוקים, אלא "מדרשו"?

ו. "מדרשו" הכרחי לצורך "פשוטו"

ההסבר לכך הוא: רש"י מביא לפני כן את "ומדרשו", שלא כבמקומות אחרים, שבהם לפי "מדרשו" הפירוש בפסוק שונה מאשר לפי "פשוטו". אלא, בעניננו, גם לפי "מדרשו" זהה פירוש הפסוק ל"פשוטו"²⁷ ("מדרשו" היא בעיקר תוספת עוד ענין הנרמז בפסוק).

מצד שני, לא זו בלבד שהדרש "מיישב" את הפשט, אלא הוא הכרחי לפי "פשוטו"²⁸, כי דוקא לפי הדרש (ובלשון רש"י²⁹ – אגדה ליישב פשוטו של מקרא), מובנת ההרחבה בלשון הפסוק, התמוהה לפי "פשוטו":

בתחילה³⁰ מופיעים שני פסוקים: "איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא", ולאחר מכן, בפסוק הבא, מפורטים הדינים של טומאת הזב – "כל המשכב...".

אין מובן: מדוע מפרידה התורה בין "וזאת תהיה טומאתו בזובו" לבין דיני הטומאה – "כל המשכב..." – באמצעות המילים "רר בשרו... או החתים בשרו...", שאינן עוסקות בדיני טומאת הזב, אלא מתארות שני אופנים של זיבה ("רר בשרו" – "ריר שיוצא צלול"³¹. "החתים בשרו" – "שיוצא עב וסותם את פי האמה³¹) –

המילים "רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו" היו צריכות להופיע, לכאורה, בפסוק הקודם: "איש כי יהיה זב מבשרו, רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו, זובו טמא הוא", ורק לאחר מכן: "וזאת תהיה טומאתו כל המשכב..."?

על כך משיב "מדרשו" – "מנה הכתוב הראשון .. וקראו טמא .. הכתוב השני .. וקראו טמא": בכך רומזת התורה לשני סוגים של זב, 85שטומאתם אינה זהה. ולכן הם כתובים בשני פסוקים נפרדים – "הכתוב הראשון .. הכתוב השני"³² – וכל אחד מהם בנפרד "קראו טמא", משום שטומאתם אינה זהה.

מה הם שני סוגי הזב, והיכן נרמז ההבדל שביניהם בפסוק? על כך אומר רש"י, שכל "זוב" המוזכר בפסוק רומז לראיה נוספת. ולכן ה"כתוב הראשון" מדבר על בעל שתי ראיות, וה"כתוב השני" עוסק במי שראה שלש ראיות.

יוצא, שפשוטו של מקרא מחייב, שאין לדרוש את כפילות הלשון, אלא שיש שני סוגים של זב – בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות.

ז. הבדלי הדינים הכרחי לפי הפשט

כיון ש"מדרשו" בעניננו הוא הכרחי לצורך "פשוטו", כדלעיל, מובן, שגם ההבדל בדין ביניהם, שמציין רש"י – "שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן" – איננו רק ציטוט מלשון חז"ל³³, שאינו נוגד לפשט, אלא הוא הכרחי לצורך הבנת פשוטו של מקרא.

וההסבר לכך הוא: כיון שהמילים "וזאת תהיה טומאתו" מוסבות בפשטות למילים "טמא הוא" הכתובות בפסוק הקודם, אודות בעל שתי ראיות, צריך לומר, שדיני הטומאה הכתובים בהמשך הפרשה חלים גם על בעל שתי ראיות³⁴.

הכרחי אפוא לומר, שהתוספת של בעל שלש ראיות לעומת בעל שתי ראיות איננה בעצם הטומאה ובצורתה – "טמא הוא" – אלא בכך ש"שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן"³⁵. אין נאמר "מחייבתו קרבן", אלא בלשון "זיקה" שמשמעותה צורך בדבר חדש וצדדי.

ולפי זה מובנים דברי רש"י בסוף הפרשה "בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתן מפורשת למעלה", כי הבדל זה בין שתי ראיות לבין שלש ראיות הכרחי גם לפי "פשוטו", כדלעיל. ולכן, כאשר רוצה רש"י לבאר תורתו של איזה "זב" היא "מפורשת למעלה"³⁶ – ולא כבעל ראיה אחת שתורתו כתובה רק בסוף הפרשה – הוא מציין את שני הסוגים של הזב.

86ח. שני אופנים בהבנת מהות סוגי הזב

מן הענינים המופלאים בדרך ההלכה שבפירוש רש"י זה:

התוכן של דברי רש"י בסוף הפרשה מופיע ב"תורת כהנים" על הפסוק, אך במספר שינויים, כפי שמבארים מפרשי רש"י³⁷. אך יש שינוי בניסוח ביניהם, אשר לא מצאתי שמתייחסים לו, ויש לומר, שבהבדל זה טמון ענין עמוק, והבדל בין שיטת ה"תורת כהנים" – הלכה – לבין פירוש רש"י – פשוטו של מקרא:

בתורת כהנים נאמר: ".. זה שראה ראיה אחת .. זה שראה³⁸ שתי ראיות .. זה שראה שלש ראיות". ואילו רש"י משנה³⁹, ואומר: "בעל ראיה אחת .. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות".

כדי להבין זאת יש להקדים, שבגמרא⁴⁰ אנו מוצאים שני אופני לימוד על ההבדל שבין שתי ראיות לבין שלש ראיות:

א) דרשת רבי סימאי⁴¹, שאותה מביא כאן רש"י⁴²: "מנה הכתוב שתים וקראו טמא, שלש וקראו טמא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן".

ב) דרשת חכמים: "זובו חדא, רר בשרו תרי, את זובו תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן. או החתים בשרו מזובו טמא, מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב".

ויש לומר, שיש הבדל בין שני אופני הלימוד, לגבי מהותו של זב בעל שתי ראיות, שניתן להסבירה בשני אופנים⁴³:

א) זב בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות הם שונים במהותם. טומאתו של בעל שתי ראיות אינה אותה טומאה כשל שתי הראיות של בעל שלש ראיות, אלא היא מהות שונה – שתי הראיות כשלעצמן מחייבות טומאת זב וספירת שבעה נקיים.

ב) טומאתו של בעל שתי ראיות היא חלק מטומאת הזב בעל שלש ראיות. וכיון שהוא חלק משלש ראיות, חל עליו גם חלק מדיני הטומאה של בעל שלש ראיות.

87לפי זה ניתן לבאר את הנאמר בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק⁴⁴ "איש כי יהיה זב..." – "חמא תלת זימני", ואינו מזכיר כלל את דינו של בעל שתי ראיות: טומאתו של בעל שתי ראיות היא חלק מבעל שלש ראיות.

ט. ה"נפקא מינא" להלכה למעשה

אחת התוצאות, שאפשר לומר, שנובעות מכך לגבי ההלכה למעשה היא⁴⁵: אם היתה הפסקה – יום – בין הראיה השלישית לבין שתי הראיות הראשונות – האם הן מצטרפות ביחד וחל על האדם דין של בעל שלש ראיות או לאו. זוהי מחלוקת (לדעת רבי אליעזר בן יהודה⁴⁶) בין בית שמאי לבין בית הלל:

אם טומאת בעל שתי ראיות היא ענין בפני עצמו, יוצא שמיד לאחר שתי הראיות חלה עליו חובה לספור שבעה נקיים, ורק אם הוא רואה מיד ראיה שלישית, הרי ברור שהוא בעל שלש ראיות.

ולפי זה יוצא, שאם היתה לאחר שתי הראיות הפסקה, והתברר באופן גלוי שאין הוא בעל ראיה נוספת, הרי זה ענין חדש ואיננו מצטרף לשתי הראיות הקודמות⁴⁷.

אך אם טומאתו של בעל שתי ראיות היא חלק מטומאתו של בעל שלש ראיות, צריך להסיק מכך, שגם לאחר שעבר יום אחד משבעת הנקיים, שלאחר שתי הראיות, מצטרפת הריאה השלישית לשתי הקודמות. כי ספירת שבעת הנקיים לאחר שתי הראיות אינה משום שראיית שתי ראיות מחייבת 88כשלעצמה, אלא משום שהן חלק "ומקצת" של שלש ראיות⁴⁸.

י. "זב שראה" או "בעל ראיה"

וזהו ההבדל בין שני אופני הלימוד שלעיל:

לפי הדרשה שלומדים על זב בעל שתי ראיות מן הפסוק "מזובו – מקצת זובו טמא", הרי זב בעל שתי ראיות הוא "מקצת" של זב גמור, בעל שלש ראיות.

ואילו לפי דרשת רבי סימאי "מנה הכתוב שתים..." – התורה מפרטת "שתים" בנפרד, ו"שלש" בנפרד, בשני פסוקים נפרדים – הרי אלה הם שני סוגים שונים של זב⁴⁹.

ולפי זה ניתן לבאר גם את ההבדל בין הניסוח ב"תורת כהנים" לבין לשון רש"י בסוף הפרשה:

ב"תורת כהנים" מובא תחילה⁵⁰ הלימוד "מזובו – מקצת זובו". ולכן נאמר כאן "זה שראה⁵¹ שתי ראיות .. שלש ראיות" – ביטוי זה מדגיש את הראיות בפועל. יש להן אותה מהות, וההבדל הוא רק בכמות הראיות שכבר היו.

אך רש"י המביא, כדלעיל, את דרשת רבי סימאי, סובר, שמדובר באנשים שונים – "בעל" אחר "שראה", ולכן הוא מדייק ומפרט בלשונו⁵² "בעל ראיה אחת .. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות"⁵³ – כל אחד מהם הוא "בעל" לעצמו בנפרד.

(משיחת ש"פ מצורע תשכ"ה)