שיחה ה
417שיחה ה
שיחת יום ג', טו"ב כסלו היתשמ"א - לפני תפלת מנחתי - 4188[ לקוטי 419(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
420120 לקוטי 421ווי ער זאָגט אין זהר* (וואַס מ'זאָגט אין ,מענה לשון" (בשעת מ'איז מבקר אויפן בית החיים פון צדיקים, וואַס זיי 4222+ לקוטי 423(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
4246+ לקוטי 425וואַס יבָנה במהרה בימינו ממש דורך משיח בן דוד", שיבוא ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה,
במהרה בימינו ממש, למטה מעשרה טפחים, ובאופן של שלום אמיתי, ,ושמחת עולם על ראשם"", 4266+ לקוטי 427וכיז זאָל זיין א פעולה נמשכת בכל
-- מחלק זיין אין ארץ ישראל די געלט לצדקה בשם כל אחד ואחת מהנמצאים כאן וכו', וועלכע מ'האָט שוין מזכה געוועז אין דעם, 42848 לקוטי שב(אותו אוצר ששמו) גוף", ווי די גמרא זאַגט בכ'מ*, ולביאת משיח,
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן להגבאי רי זושא שיחי' ריבקין: כוסית יי"ש לאמר ,לחיים" ונתן לו הקנקן משקה (ואמר לו) שיחלק ממנו להמשתתפים בסיום והכנסת הספר תורה; ה,כתר" (ואמר לו)
> ,בשם כל הקהל"; ה,יד" וממון לצדקה
באה"ק, כנ"ל.
429לנער"*י ווי דערמאָנט פריער""י, וואַס ' 430120 לקוטי
[צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדה"ז (בבא רביעית פ"א). ניגון ניע זשוריצי חלאָפצי.
כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ,ווי וואָנט משיח נאַָו"ייו.
אח"כ -- ,ניעט ניעט ניקאַוואַ"ייי.
מוועט איצטער דאוונען מנחה, ו(כמאמר הגמרא*') ,לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו הנביא לא נענה אלא בתפלת המנחה"ייי, 431(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 417
- 1. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 2. שיחות 0%
- 3. *) התוועדות בקשר לחגיגת סיום והכנסת ספר התורה שנכתב על שם כ"ק אדמו"ר שליט'א והרבנית שתליט'א -- לרגל מלאת חמשים שנה לחתונתם לאריכות ימים ושנים טובות ולרגל שנת השלשים לנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט - שתתקיים בייט בטלו הבע"ל, בבית הכנסת ,בית מנחם", בכפר חביד, בארץ הקודש.
- 1. בקובץ מכתבים קובץ ג (ג.י. תש"י) ע' 7 ואילך. אגרות קודש שלו ח"ו ע' עג. חלקו נעתק גם בקובץ ,יגדיל תורה" (נ.י.) שנה ג' חוברת ג (כח) סליא.
- 2. קהלת א, ט. וראה מדחזיל עה"פ (נסמנו ב,תולדות אהרן" וברשימות הצ"צ עה"5פ).
- 3. קהלת ג, יא
- 4. ואתהנן ד, וי
- 5. ב"ר פט"ז, ב. שמו"ר רפליה.
- 66. עירובין ב, א. וראה שמוזר שם: ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל ביהמ"ק.
עמוד 418
- 7. אבות פ"ו סוף מ"ג.
- 2. ג', טו"ב בסלו, תשמ"א שיחות
- 9. כלשון כ"ק מו"ח אדמו'ר במכתבו הג"ל.
- 0. פנהדרין מד, רע'א.
- 1. נדפס בסה'מ תרפ"ח ע' קמו ואילך. תשיח ע' 263 ואילך.
עמוד 419
- 2. ו,אף שבתורה אין נמצא ס"ר אותיות*, היינו מפני אותיות המשך שהם אותיות אהו"י שבכלל הנקודות שאינן בכתב אבל ישנן במחשבה, שהקמץ הוא א' והחיריק י"' כו' (וכדפרש"י ספ*ו דכתובות גבי ינחם כתיב כאילו כתיב ינאחם), אך איזו מהנקודות הם אינו ידוע כו'" -- לקו"ת בהר מא, ב. שם מג, ד, עיי"ש.
- 2. עוד בזה -- ראה ניצוצי זהר לזהר חדש עד, ד (במילואים -- קבו, ב).
- 3. מגלה עמוקות אופן קפו.
- 4. פלז (מח, א).
- 5. *) כיא ערך ל"ו ריבוא אותיות -- המשך וככה תרל"ז פפ"ט. ובסה"מ קונטרסים ח"א קצא, ב: שמספר אותיות הכתובים בתורה הם בערך שזה אלפים כו. וכ"ה במאמר הנפש (לרמדע מפאנו) ח"ג פ"ה, שאין בתורה רק בערך ל וחצי ריבוא אותיות. וראה בנצו"ז דלקמן בפנים ההערה, שהביא מכמה ספרים שמספר האותיות בתורה בדיוק הוא: 5
- 6. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 7. שיחות 419
- 5. תשא לב, טי. וראה ירושלמי שקלים פ"ו ה'א.
- 6. וילך לא, ט.
עמוד 420
- 7. דב"ר פ"ט, ט. מדרש תהלים עה'פ צ, א. הקדמת הרמב"ם לספר היד.
- 8. להעיר שממנה מגיהין כל הס"ת (פסדר"כ פיסקא וזאת הברכה. יליש ברכה רמז תתקנ).
- 9. סנהדרין כא, ב. רמב'ם הלי ס"ת פ'ז ה'א. טושו*ע יו"ד סר*ע ס'א.
- 4. ואף שהדו"פ והש"ך כתבו שדעת הרא"ש שקעתה איז מצוה בזה (ומה שהקשו על הדו"פ כבר מתורץ, ע'פ מ"ש בבאר הגולה ובנימוקי ריב שם), וגם השאגת ארי" סל סיל שאין עתה מצוה בכתיבת ס"ת -
- 5. אבל המחבר, עט'ז, מ"מ ריש הלי ס"ת, ט"ז, שיך, מנחת חינוך בסופו, פסקו שתמיד ישנה מ"ע של כתיבת ספר תורה. וראה ג"כ שו"ת חת"ס חלק או*ח סנ"ב, חלק יו"ד סרנ"ד. שו"ת מנחת אלעזר ה"ג סכ"ח. וראה בארוכה לקו*ש חכיג חגה"ש (תשמ'א). חכ"ד פ' וילך (תשמיב).
- 0. כ"ה לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הנ"ל (,קיום מ"ע של וכתב לו*).
- 7. וצע"ק, דהא מצות כתיבת ס"ת ילפינן (סנהדרין שם. רמב"ם שם) מ,ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (וילך לא, יט), ומהפסוק (שופטים יז, יח) ,וכתב לו" ילפינן (סנהדרין שם. רמב"ם שם ה'ב) מצות כתיבת ס"ת שעל המלך לכתוב.
- 8. אבל להעיר מהכלל (דהרמב'ם) להביא הדרשא (והפסוק, אע"פ שלא נזכר בגמרא כלל) היותר פשוט ומבואר (יד מלאכי כללי הרמב"ם ד וש"נ). והרמב"ם כאן מוכרח להביא ,ועתה כתבו", כיון ש,וכתב לו* מביא חומ-י בנוגע למלך.
- 9. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 10. שיחות
- 1. הל' חגיגה פ"ג ה'ו.
- 2. תהלים קמח, יד.
- 3. ברכות כח, א. וש"נ.
- 4. תהלים קמז, יט. שמו"ר פ"ל, ט.
- 5. סוף סי"ד.
עמוד 421
- 6. חיג עא, א.
- 2. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 3. שיחות 11
- 1. ב"ר פס"ז, חי
- 8. שיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו.
- 9. מנחות כט, א. רמב"ם הל' תפילין פ"א הי*ט. טושו"ע יו"ד סרע"ד ס"ד. או"ח סל"ב ס"ד. שו"ע אדה"ז או*ח שם ס"ה.
- 0. בחוקותי מה, ד ואילך, שה"ש ה, א. מה, גי מו, ג ואילך.
- 31. טושו"ע יו"ד שם ס'ו. רמ"א או"ח שם. שו*ע אדה"ז שם.
- 2. ראה לקו"ת שה"ש ה, א. מו, ג ואילך. ובכ"מ,
- 10. 13') שבת קה, א (ע"פ גירסת העלי).
עמוד 422
- 4. יתרו יט, ג. מכילתא ופרש"י עהים.
- 5. להעיר מחנוך לגער בתחלתו ,דו און דיין מאַן זאַלט שרייבן א ספר תורה". וראה מנחת חינוך שם. וש-נ. וראה ברכות (יז סע"א): נשים במאי כח. שו"ע חאו'ח סו"ס מז.
- 3. ג', טו"ב בסלו, תשמ"א
- 4. שיחות
- 6. וילך לא, יב.
- 7. תהלים נה, יט.
עמוד 423
- 8. ולהעיר ממ"ש אדה"ז באגרת שלו אחרי גאולתו (אגרות קודש אדה'ז סל"ט (ע' צט). וראה גם שם סל"ח (ע' צח). בית רבי ח"א פי"ח (לה, ב). ספר התולדות אדה*"ז ע' ריט (וראה שם ע' ריח)): כי לא עלי לבדי הי" הדבר הזה, כי אם על הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו. שמזה מובן גם בנוגע לגאולתו.
- 9. גם מלשון שלימות.
- 0. נדפסה במקומות שבהערה 38.
- 1. ,ג' י"ט לחודש כסלו . . יום בשורה* (שו"ת מן השמים להר"י מקורביל (מבעלי התוספות) ס"ה. וראה לקו"ש ח*י ע' 270 בהערה).
- 5. ג', טו"ב בסלו, תשמ"א
- 6. שיחות 3
- 5. להעיר גם מכלים פ"א מ"ו.
- 6. ראה יד, ו
עמוד 424
- 7. דב"ר פ"ז, ת. מכילתא עה"פ יתרו יט, א.
- 8. ראה קידושין מ, ב.
- 9. תשא לב, יד.
- 0. אמור כג, לב.
- 5. ג', טו"ב בסלו, תשמ"א
- 6. שיחות
- 1. נצבים כט, טזי.
- 2. ישע" נד, ז.
- 3. סנהדרין צז, ב.
- 4. ראה זח"א קכט, סע'א.
- 5. רמב"ם הלי תשובה פ"ז היה.
עמוד 425
- 6. קידושין מט, ב. שו"ע אה"ע סל*ח סל"א.
- 2. בקידושין שם: על מנת שאני צדיק, אבל כ"ה (,על מנת שאני צדיק גמור") באור זרוע סקי"ב. לקו"ת ריפ דברים (א, ב). וראה תניא פ"א.
- 7. שופטים יט, ח.
- 8. ספרי ופרש"י עה"פ.
- 9. בחוקותי כו, ו.
- 0. עקבבת, יז
- 1. בשלח טו, טז.
- 2. ישע" מט, כג.
- 3. שם סו, כ.
- 10. ג', טו*ב כסלו, תשמ"א
- 11. שיחות 5+
- 12. במהרה בימינו ממש.
- 6. רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 5. איוב כח, ג.
- 6. ראה אגה"ק ס"ד.
- 7. זכר" יג, ב.
- 8. רמב"ם שם. וראה לקו"ש ח"ה ע' 149 העי 1
- 9. ישער" לה, י. נא, יא.
- 0. בא יי כג.
- 11. ב"ר פט"ז, ה.
- 2. בשלח יד, ח.
עמוד 426
- 3. הנל שבהע' 38.
- 4. ראה פרש"י עה"פ בראשית א, ז.
- 5. במכתבו מח' טבת תרצ'ו -- נדפס בקובץ מכתבים לתהלים (אהל י"י) ע' 200 ואילך. אגרות קודש שלו ח"ג ע' עג.
- 4. ג', טו"ב בסלו, תשמ"א
- 5. שיחות
- 6. יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה פדה בשלום גו'.
- 7. +. . .
- 6. תניא רפ"ג.
- 7. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות אות לח. וש"נ.
- 8. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סת'"ח. וראה לקו"ש ח"ח ס"ק 348 בהערה.
- 9. להעיר ממרז"ל להתפלל בזמן שציבור (אף כי במקום אחר) מתפלל (שו"ע או"ח ס"צ ס"ט. שו*ע אדה'ז שם ס"י)
עמוד 427
- 0. עירובין פא, ב (במשנה). וש"נ. שו*"ע חו"מ סרי*ג סי*ח.
- 1. דרוש ב. וראה גם רמב"ן עה"פ לך לך יב, ו. לבוש על הרקנטי לך לך שם.
- 2. ראה זח"ג רנו, ב.
- 3. ח"ב קכח, א.
- 4. טעמי המצוות פ' ראה מצות הצדקה.
- 5. שזהו סדר ד,מצרים", כמ"ש (בהעלותך יא, ה. וראה ספרי ופרש"י עה"פ) ,אשר נאכל במצרים חנס".
- 6. ראה תניא פל"ז (מח, סעיב).
- 8. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 9. שיחות 17
- 10. הכנה קרובה צו ,יכלו כל נשמות 1) ישער" א, כז.
- 8. לקו"ת ר"פ דברים (א, סע'ב ואילך).
- 9. כה, א.
עמוד 428
- 0. יבמות סב, סע'א ובפרש"י שם. וש'נ.
- 1. ראה לקו"ד כרך א ח, א. כרך ד תשמו, א. לקויש חיב ע' 551. שם ע' 563.
- 2. בראשית א, כח.
- 3. אבות פ"ד מ"ב.
- 4. לקו"ד כרך ד תרצב, א. סה"מ קונטרסים חיא קעה, ב.
- 6. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 7. שיחות
- 5. ישעי" כז, יב.
- 6. ראה פרש'"י עה"פ נצבים ל, ג: אוחז בידיו ממש.
- 7. נצבים שם.
- 6. ראה מגילה כט, א. פרש"י שם.
- 9. ב"ר פיא, ד.
עמוד 429
- 0. ל' הכתוב -- משלי כב, ו.
- 1. שיחת ש"פ תולדות, מבה*ח כסלו. אור ליום ג', יו"ד כסלו.
- 2. אבות רפ"ד.
- 3. שמונה (ימים) ע*"ד שמע"צ (לקו"ת שמעיצ פח, ב). וכמובא בזה -- שו"ת הרשב'א חיא ס"ט.
- 4. דהמנהג פשוט -- מהדרין מן המהדרין (רמ*א דלקמן בפנים).
- 6. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 7. שיחות 19
- 5. שנבת כג, א. יתירה מזה בפרש"י שם: על ידי אשה נעשה הנס. וראה בזה תוד"ה היו -- פסחים קח, ריש ע"ב; שאף -- מגילה ד, א.
- 6. להעיר דכמה מצוות קיומן תלוי בזה שכל יושבי" על" (ראה ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הלי שמיטה ויובל פ*י ה"ח: ועוד).
- 7. שו"ע אדה"ז או"ח סשכ"ט ס". מפרש"י דיה לספר -- עירובין מה, א.
- 8. שם.
עמוד 430
- 9. ישע" ח, י.
- 0. משלי ו, כג. ולהעיר משייכות פסוק זה לנרות חנורה -- ראה פרש"י דיה בנים -- שבת שם, ב (וראה לקו"ש חי"ז ע' 143). וראה תו"א לב, ב: לפיכך קבעו (נס חנוכה) בנרות על שם הפסוק כי נר מצוה כו'.
- 3. גון) או"ח סתרע"א ס"ב.
- 2. שבת כא, ב.
- 3. נוסף על השתדלותם להאיר (נר מצוה) ,מבחוץ" ו,בשוק* ,דתרמודאי" (שבת שם) אותיות מורדת (עמק המלך שער קרית ארבע רפקי"א. קה"י ע' תרמוד. ועוד).
- 6. ג', טו"ב כסלו, תשמ"א
- 7. שיחות
- 8. . - .
- 4. אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עתה.
- 5. אין עוד.
- 6. ברכות ו, ב. וראה בארוכה ד"ה לעולם יהא אדם זהיר בתפלת מנחה כו', עזריית (סה"מ עזר"ת עי פב ואילך), תרצ"א (סה"מ קונטרסים ח'א רג, ב ואילך). ובכ"מ.
- 7. מא יח, לו ואילך.
- 8. מ"א שם, לט.
- 9. שתפלות במקום קרבנות תקנום (ברכות כו, ב)
עמוד 431
- 0. שכל הקרבנות נקראו מנחה (וכמו"ש אל הבל ואל מנחתו. ועוד. נת' בתו"א, תו"ח ואוה"ת וישלח ד"ה ויקח גו'. וש'נ).
- 1. תפלת מוסף דשבת ויו"ט.
- 3. ג', טו"ב כטלו, תשמ"א
- 4. שיחות 11
- 2. רמב'"ם הל' מלכים ספי"א.
- 3. עובדי' א, כא.
- 9. לה
בראשית רבה ט״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן (בראשית ב, יא), שֶׁהוּא מְגַדֵּל פִּשְׁתָּן וּמֵימָיו מְהַלְּכִין בְּשֹׁפִי, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, עֲדַיִן לֹא הָיְתָה חֲוִילָה וְאַתְּ אוֹמֵר הוּא הַסֹּבֵב, אֶתְמְהָא, אֶלָּא (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, זָהָב וַדַּאי. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (בראשית ב, יב), אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹבוֹי דְּהוּא בְּבֵיתֵיהּ, טוֹבוֹי דְּהוּא בְּלִוְויָתֵי. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ טוֹבָה גְדוֹלָה חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ, אָדָם פּוֹרֵט זָהוּב אֶחָד וְהוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ כַּמָּה יְצִיאוֹת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא הָיָה עוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזָּהָב, וְלָמָּה נִבְרָא בִּשְׁבִיל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים ג, כה): הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם (בראשית ב, יב), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ אַתְּ סָבוּר כַּבְּדֹלַח הַזֶּה שֶׁל פַּטָּמִים, יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ (במדבר יא, ז): וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח, מַה זֶּה אֶבֶן טוֹבָה, אַף זֶה אֶבֶן טוֹבָה.
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
דברים רבה ט׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, מַהוּ הֵן, אָמַר רַבִּי סִימָא הַיּוֹם קוֹבֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי זָז וְאֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם. דָּבָר אַחֵר, רַבָּנָן אָמְרֵי כֵּיוָן שֶׁיָּדַע משֶׁה שֶׁהָיָה לוֹ לָמוּת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מֶה עָשָׂה, אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּתַב שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תּוֹרוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְאַחַת הִנִּיחַ בָּאָרוֹן, שֶׁאִם יְבַקֵּשׁ לְזַיֵּף דָּבָר, שֶׁיִּהְיוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שֶׁבָּאָרוֹן. אָמַר משֶׁה מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי עָסוּק בַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּהּ חַיִּים, הַיּוֹם שׁוֹקֵעַ וְהַגְּזֵרָה בְּטֵלָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָמַז לַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה עוֹמֵד וּמִתְקַשֶּׁה כְּנֶגְדוֹ, אָמַר אֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ אִיּוֹב מְפָרְשָׁהּ (איוב ל, כה): אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם, שֶׁנִּתְקַשָּׁה הַיּוֹם כְּנֶגְדוֹ. הֵן, מַהוּ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פְּלוֹנִי קָבַל עָלֶיךָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. (דברים לא, יד): קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָמוּת, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַיְסוֹ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הִנְהַגְתָּ אֶת בָּנַי, אַף לֶעָתִיד לָבוֹא עַל יָדֶיךָ אֲנִי מַנְהִיג אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יא): וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ.
משנה תורה, הלכות חגיגה ג׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו':
כל הפטור מן הראייה פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל אבל הטמא פטור ממצות הקהל שנאמר בבוא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה והדבר ברור שהטומטום והאנדרוגינוס חייבין שהרי הנשים חייבות:
אימתי היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית והמלך הוא שיקרא באזניהם ובעזרת הנשים היו קורין וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעומד הרי זה משובח מהיכן הוא קורא מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק:
כיצד הוא קורא תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם ומביאין בימה גדולה ושל עץ היתה ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך כדי להדרו ברוב בני אדם והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה ישב ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת וקורא הפרשיות שאמרנו עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות ומוסיף שבע ברכות ואלו הן:רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' מודים אנחנו לך וכו' אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכין בתפלה הרי שלש ברכות כמטבען רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד וחותם בה בא"י השוכן בציון חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם בה הבוחר בישראל ששית מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם וחותם בה בא"י מקדש הכהנים שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע בא"י שומע תפלה:
הקריאה והברכות בלשון הקדש שנאמר תקרא את התורה הזאת בלשונה אף על פי שיש שם לועזות:
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל:
יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר השבת מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאינן דוחין את השבת:סליקו להו הלכות חגיגה בס"ד:
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳ - הטקסט מספריא
ארבע פרשיות אלו שהן קדש לי והיה כי יביאך יי' שבספר ואלה שמות ושמע והיה אם שמוע הן שנכתבות בפני עצמן ומחפין אותן בעור ונקראין תפילין ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה עד שיהיו נכתבות שלימות כתיקונן.
וכן שתי פרשיות שבמזוזה שהן שמע והיה אם שמוע אפי' אות אחת משתי הפרשיות אם חסר קוצו מעכב מן התורה עד שיהיו שתיהן נכתבות שלימות וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת פסול.
עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות שנים הן בכתיבתן ושמנה בחפויין וקשירת רצועותיהן ואלו הן השנים שבכתיבתן: שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף.
כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו שאם תמחקנו יהיה נמחק וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים.
אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין.
שלש עורות הן: גויל וקלף ודוכסוסטוס כיצד לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה ואח"כ מולחין אותו במלח ואח"כ מעבדין אותו בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו וזה הוא הנקרא גויל.
ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנין עושין עד שיהיו שני עורות אחד דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר ועבדו אותו במלח ואחר כך בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס.
הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער ושיהיו כותבין התפילין על הקלף וכותבין במקום הבשר ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס וכותבין במקום השיער וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול.
אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול וכן אם כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא אמרו על דוכסוסטוס אלא למצוה.
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורים ואפילו נבלות וטריפות שלהן ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה.
גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה.
הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין ומותר לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב שהכל גורסין פרשיות אלו אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו כתבן כותי או ישראל מומר או מוסר ביד אנס או עבד או אשה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב נמצאו ביד אפיקורוס ואינו יודע מי כתבן יגנזו נמצאו ביד כותי כשרים ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים ביותר על דמיהם שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן.
ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין או על גבי עורות שאינם מעובדין או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עבדן לשמן הרי אלו פסולין.
הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב.
הטובל את הקולמוס לכתוב את השם לא יתחיל מאות השם אבל מתחיל הוא מאות שלפניו שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השטות אבל מקצת השם בשטה ומקצתו תלוי פסול ובשאר התיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשטה ומקצתה למעלה במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת אלא אם שכח אילו אות אחת גונז מה שכתב וכותב אחרת ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן.
כותבי ספרים תפילין ומזוזות אסור להם להפך היריעה על פניה אלא פורש עליה בגד או כופלה.
ספר תורה תפילין ומזוזה שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן אינו נאמן לפסלן אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות לפיכך אם אמר ספר תורה זה או תפילין אלו עורות שלהן אינם מעובדות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלן שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדים לשמן אין שכר לו כלל.
אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו"ד לוא"ו ולא וא"ו ליו"ד ולא כ"ף לבי"ת ולא בי"ת לכ"ף ולא דל"ת לרי"ש ולא רי"ש לדל"ת וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא בהן.
עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר ניקב בירך של אות עד שנפסקה אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת ואם לא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה.
שולחן ערוך, יורה דעה רע״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
צָרִיךְ שֶׁכָּל אוֹת תְּהֵא מֻקֶּפֶת גְּוִיל מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ, אֶלָּא יְהֵא בֵּינֵיהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְלֹא יִהְיוּ מֻפְרָדוֹת הַרְבֵּה זוֹ מִזּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא תֵּבָה אַחַת נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם. וְיִהְיֶה בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה, וְלֹא יְקָרְבֵם בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁתֵּי תֵּבוֹת נִרְאוֹת כְּאַחַת. וְאִם שִׁנָּה, שֶׁהִרְחִיק בֵּין הָאוֹתִיּוֹת עַד שֶׁהַתֵּבָה נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, אוֹ שֶׁקֵּרֵב שְׁתֵּי תֵּבוֹת עַד שֶׁנִּרְאוֹת כְּאַחַת, פָּסוּל.
משנה כלים א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה. שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם. מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
בראשית רבה ט״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו' (בראשית ב, טו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם וגו'. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וגו'. וַיַּנִּחֵהוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר הִנִּיחַ לוֹ וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לְהַנִּיחוֹ וּלְהָגֵן עָלָיו וּלְעַדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, יא): וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְעָבְדָהּ, (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. וּלְשָׁמְרָהּ, (דברים ה, יב): שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, יב): תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים, וּכְתִיב (במדבר כח, ב): תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
שולחן ערוך, אורח חיים צ׳:ט׳ - הטקסט מספריא
יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם הַצִּבּוּר, וְאִם הוּא אָנוּס שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יְכַוֵּן לְהִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וְה"ה בְּנֵי אָדָם הַדָּרִים בְּיִשּׁוּבִים, וְאֵין לָהֶם מִנְיָן, מִכָּל מָקוֹם יִתְפַּלְּלוּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים (סְמַ"ג) וְכֵן אִם נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר, וְהוּא מִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד, אַף עַל פִּי כֵן יִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
רמב"ן על בראשית י״ב:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם אוֹמַר לְךָ כְּלָל תָּבִין אוֹתוֹ בְּכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַבָּאוֹת בְּעִנְיַן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְהוּא עִנְיָן גָּדוֹל הִזְכִּירוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה וְאָמְרוּ (תנחומא ט), כָּל מָה שֶׁאֵרַע לָאָבוֹת סִימָן לַבָּנִים. וְלָכֵן יַאֲרִיכוּ הַכְּתוּבִים בְּסִפּוּר הַמַּסָּעוֹת וַחֲפִירַת הַבְּאֵרוֹת וּשְׁאָר הַמִּקְרִים, וְיַחְשֹׁב הַחוֹשֵׁב בָּהֶם כְּאִלּוּ הֵם דְּבָרִים מְיֻתָּרִים אֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת, וְכֻלָּם בָּאִים לְלַמֵּד עַל הֶעָתִיד, כִּי כַּאֲשֶׁר יָבוֹא הַמִּקְרֶה לְנָבִיא מִשְּׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת יִתְבּוֹנֵן מִמֶּנּוּ הַדָּבָר הַנִּגְזָר לָבֹא לְזַרְעוֹ. וְדַע כִּי כָל גְּזֵרַת עִירִין כַּאֲשֶׁר תֵּצֵא מִכֹּחַ גְּזֵרָה אֶל פֹּעַל דִּמְיוֹן, תִּהְיֶה הַגְּזֵרָה מִתְקַיֶּמֶת עַל כָּל פָּנִים. וְלָכֵן יַעֲשׂוּ הַנְּבִיאִים מַעֲשֶׂה בַּנְּבוּאוֹת, כְּמַאֲמָר יִרְמְיָהוּ שֶׁצִּוָּה לְבָרוּךְ "וְהָיָה כְּכַלּוֹתְךָ לִקְרֹא אֶת דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל" וְגוֹ' (ירמיה נא סג סד), וְכֵן עִנְיַן אֱלִישָׁע בְּהַנִּיחוֹ זְרוֹעוֹ עַל הַקֶּשֶׁת (מלכים ב יג טז-יז) "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם", וְנֶאֱמַר שָׁם (מלכים ב יג ט) "וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם". וּלְפִיכָךְ הֶחֱזִיק הקב"ה אֶת אַבְרָהָם בָּאָרֶץ וְעָשָׂה לוֹ דִּמְיוֹנוֹת בְּכָל הֶעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת בְּזַרְעוֹ, וְהָבֵן זֶה. וַאֲנִי מַתְחִיל לְפָרֵשׁ הָעִנְיָנִים בִּפְרָט בַּפְּסוּקִים בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם:
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם הִיא עִיר שְׁכֶם, כִּי זֶה שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, וּשְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר עַל שֵׁם עִירוֹ נִקְרָא. וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית י"ב:ו') נִכְנַס לְתוֹכָהּ עַד מְקוֹם שְׁכֶם לְהִתְפַּלֵּל עַל בְּנֵי יַעֲקֹב כְּשֶׁיָּבֹאוּ מִן הַשָּׂדֶה עֲצֵבִים. וְנָכוֹן הוּא. וַאֲנִי מוֹסִיף כִּי הֶחֱזִיק אַבְרָהָם בַּמָּקוֹם הַהוּא תְּחִלָּה וְקֹדֶם שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הָאָרֶץ, נִרְמַז לוֹ מִזֶּה כִּי בָּנָיו יִכְבְּשׁוּ הַמָּקוֹם הַהוּא תְּחִלָּה קֹדֶם הֱיוֹתָם זוֹכִים בּוֹ, וְקֹדֶם הֱיוֹת עֲוֹן יוֹשֵׁב הָאָרֶץ שָׁלֵם לְהַגְלוֹתָם מִשָּׁם. וְלָכֵן אָמַר "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". וְכַאֲשֶׁר נָתַן לוֹ הקב"ה הָאָרֶץ בְּמַאֲמָר, אָז נָסַע מִשָּׁם וְנָטַע אֹהֶל בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי, כִּי הוּא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ בַּתְּחִלָּה. וְיִתָּכֵן שֶׁהִזְכִּיר הַכָּתוּב "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" לְהוֹרוֹת עַל עִנְיַן הַפָּרָשָׁה, לוֹמַר כִּי אַבְרָם בָּא בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וְלֹא הֶרְאָהוּ הַשֵּׁם הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְעָדוֹ, וְעָבַר עַד מְקוֹם שְׁכֶם, וְהַכְּנַעֲנִי הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר אָז בָּאָרֶץ, וְאַבְרָם יָרֵא מִמֶּנּוּ וְלָכֵן לֹא בָּנָה מִזְבֵּחַ לַה'. וּבְבוֹאוֹ בִּמְקוֹם שְׁכֶם בְּאֵלוֹן מוֹרֶה נִרְאָה אֵלָיו הַשֵּׁם וְנָתַן לוֹ הָאָרֶץ, וְסָרָה יִרְאָתוֹ, כִּי כְּבָר הֻבְטַח בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאָז בָּנָה מִזְבֵּחַ לַה' לְעָבְדוֹ בְּפַרְהֶסְיָא:
וְאֵלוֹן מוֹרֶה זֶהוּ בִּמְקוֹם שְׁכֶם, וְנִקְרָא גַּם כֵּן "אֵלוֹנֵי מוֹרֶה" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים יא ל) "מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה", וְשָׁם הַר גְּרִזִים וְהַר עֵיבָל בִּשְׁכֶם וְקָרוֹב לַיַּרְדֵּן שֶׁבָּאוּ שָׁם בִּתְחִלַּת בִּיאָתָם בָּאָרֶץ. אֲבָל "אֵלוֹנֵי מַמְרֵא" הוּא מָקוֹם אֲשֶׁר הוּא בְּאֶרֶץ חֶבְרוֹן רָחוֹק מִן הַיַּרְדֵּן. וְדַע כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב "אֵלוֹנֵי מַמְרֵא", שֵׁם "מַמְרֵא" הוּא עַל אִישׁ אֱמוֹרִי שֶׁהַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ד:י"ג) "וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר", וְכָל "אֵלוֹן מוֹרֶה" וְ"אֵלוֹנֵי מוֹרֶה" נִקְרָא הַמָּקוֹם הַהוּא עַל שֵׁם אִישׁ שֶׁשְּׁמוֹ "מוֹרֶה" אֲבָל זֶה כְּנַעֲנִי הוּא מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בָּעֲרָבָה. וּכְשֶׁיַּזְכִּיר הַכָּתוּב מַמְרֵא סְתָם הוּא שֵׁם הָעִיר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"ה:כ"ז) "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן" "עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִיא חֶבְרוֹן" (בראשית כ"ג:י"ט), כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ אֵלוֹנֵי נִקְרָא עַל שֵׁם הָעִיר. וְכֵן שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר כְּשֵׁם הָעִיר שְׁכֶם. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה מ"ב:ח'), עַל דַּעְתֵּהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה אַתְרָא הוּא דִּשְׁמֵהּ מַמְרֵא, וְעַל דַּעְתֵּהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה גַּבְרָא הוּא דִּשְׁמֵהּ מַמְרֵא:
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
רש"י על דברים ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ושב ה' אלהיך את שבותך. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וְהֵשִׁיב" אֶת שְׁבוּתְךָ, רַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן כִּבְיָכוֹל שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרַת גָּלוּתָם, וּכְשֶׁנִּגְאָלִין הִכְתִּיב גְּאֻלָּה לְעַצְמוֹ — שֶׁהוּא יָשׁוּב עִמָּהֶם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁגָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּבְקֹשִׁי, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹחֵז בְּיָדָיו מַמָּשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ז) "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְאַף בְּגָלֻיּוֹת שְׁאָר הָאֻמּוֹת מָצִינוּ כֵן (ירמיהו מ"ח) "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב":
ושב ה' אלהיך את שבותך THEN THE LORD THY GOD WILL TURN THY CAPTIVITY — To express this idea it ought to have written והשיב את שבותך, “then He will bring back thy captivity”. But our Rabbis learned from this that, if one can say so of God, His Divine presence dwells with Israel in all the misery of their exile, so that when they are redeemed (i.e. when He speaks of their being redeemed), He makes Scripture write “Redemption” of Himself (i.e. He makes it state that He will be redeemed) — that He will return with them (Megillah 29a). Furthermore the following may be said in explaining the strange form ושב ... את, — that the day of the gathering of the exiles is so important and is attended with such difficulty that it is as though He (God) Himself must actually seize hold of each individual’s hands dragging him from his place (so that God Himself returns with the exile), as it is said, (Isaiah 27:12) “And ye shall be gathered one by one, O ye children of Israel”. We find, however, the same expression in connection with the gathering of the exiles of other nations also, as e.g. (Jeremiah 48:47): ושבתי שבות מואב "And I shall bring back the exiles of Moab".
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך כא ‹ ויקה"פ ‹ שיחה א ‹ 258 לקו"ש ח"כ ע' 421
- כרך כב ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ה ‹ 258 לקו"ש ח"כ ע' 421
- כרך כו ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ז ‹ 349 לקו"ש ח"כ ע' 419
תורת מנחם 2
- כח - שנת תש"כ - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תש"כ. לקו"ש ח"כ ע' 419
- נב - שנת תשכ"ח - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"כ ע' 419

