שיחה יד
492שיחה יד
ימוי הקוץ
ב"ה, כ"ף מנחם אב, ה'תשל"ט
ברוקלין, נ. י. כל החונים/ות במחנה גן ישראל בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
שמחתי לשמוע שעונת הקייטנה עוברת עליכם בטוב, בחיזוק בריאות הגוף ובריאות הנשמה גם יחד.
ובודאי אין צורך להסביר לכם שאצל כל אדם בכלל -- בריאות הגוף קשורה עם בריאות הנפש, ואצל יהודי בפרט -- הנשמה קשורה בקיום התורה ומצותיי עליהן נאמר ,כי הם חיינו ואורך ימינו".
וכיוז שהנכם בני עם חכם ונבון, כמו שהתורה מעידה על עמנו כי הוא ,עם חכם ונבון", בטח מבינים אתם שמאחר שהנשמה מחי' את הגוף, הרי צרכי הנשמה -- לימוד התורה וקיום מצותי' -- קודמים לכל דבר, ועל ידי כך היהודי בריא ושלם בנשמתו ובגופו גם יחד.
ויהי רצוז שתמשיכו בהנהגה האמורה באופן דמוסיף והולך במשך כל השנים הבאות, והבטיחו חכמינו זכרונם לברכה שאין לך דבר העומד בפני הרצון, זאת אומרת שאין הדבר תלוי אלא ברצונכם.
ובפרט שאחרי עונת הקייטנה בא חודש אלול, שהתורה אומרת כי אלו"ל ראשי תיבות -- ,אני לדודי ודודי לי". ו,דודי' זה הקדוש ברוך הוא, אוהב עמו ישראל, הקטנים עם הגדולים, ומרוב אהבתו רוצה אך בטובתם האמתית.
ובודאי תנצלו במילואם ימים אלה, שהם ימי הכנה לשנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, להתחזק בהנהגה של ,אני לדודיי, כלומר הנהגה חדורה אהבת ה' וחפץ ורצוז ותשוקה למלא רצונו, ומובטח לכם ש,ודודי לי" -- שהשם יתברך מצליח אתכם ומברך אתכם וכל הקרוב ויקר לכם בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות 493ב"ה, חמשה עשר באב, ה'תש"מ שנה השביעית, שבת לה' ברוקלין, 1..י.
לכל הקייטנים ולכל הקייטנות
בנועם קבלתי הדו"ח, וכן המכתבים בקשות ברכה, והשי"ת ימלא משאלות לבב כל אחד ואחת מכם לטובה ולברכה. בטוחני שניצלתם ומנצלים אתם את עונג הקייטנה במלוא המדה, לחיזוק בריאות הגוף ובריאות הנפש גם יחד. וכמדובר כמה פעמים שבחיי היהודים בריאות הגוף ובריאות הנשמה תלויות זו בזו ובהגברת הנשמה על הגוף. ובריאות הנשמה הרי תלוי' בלימוד התורה ובקיום מצוותי', עליהם נאמר וחי בהם.
כיון שבהשגחה פרטית מכתב זה נכתב בחמשה עשר באב, בודאי ידוע לכם ענין ותוכן יום זה, שעליו אמרו חכמינו ז"ל ,מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", כלומר, מחמשה עשר באב ואילך המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף לו הקב"ה חיים על חייו.
ואם בכל השנים הדברים אמורים, על אחת כמה בשנה זו, שהיא שנת השבע, שבת לה', שאז צריך היהודי להיות קשור עוד יותר עם הקב"ה, והקישור עם הקב"ה הוא על ידי התורה ומצוות"".
ועוד בה שלישי' -- שעונת הקיץ דשנה זו יש לה חשיבות מיוחדת בתור הכנה לשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, שהיא שנת הקהל, אשר גם ענין זה בודאי ידוע לכם.
ועל פי שלוש הנקודות האמורות, תקותי חזקה שכל אחד ואחת מכם עשו ועושים כל התלוי בכם ללכת מחיל אל חיל בלימוד תורתנו וקיום מצוותי', בהתמדה ושקידה ביתר שאת וביתר עוז, וברכת ה' תחול על כל אחד ואחת מכם וכולכם יחד להצליח בכל האמור. ונוסף על העיקר שהוא מילוי רצונו של הקב"ה, הרי זה גם מרחיב הצנורות והכלים לקבלת ברכות השי"ת בכל המצטרך, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
בברכה להצלחה רבה ולבשורות טובות בכל האמור
9-ל 6 494מחנה גן ישראל על יד המרכז לעניני חינוך, עלענוויל, 1.י.
לשבת הראשונה בגן ישראל שולח אני את ברכתי לכל הילדים המדריכים המנהלים ועוזריהם שליט"א.
ובאשר מהשבת מתברכין כולהי יומין יתברכו לכל ימי היותם בגן ישראל להתחזק ולהתאמץ בגשמיות וברוחניות בבריאות הגוף ובבריאות הנפש גם יחד. וגן ישראל ישפיע על חניכיו להוספה בהתמדה ושקידה בלימוד תורתנו תורת חיים וקיום מצותי' בהידור באור וחום חסידותי. וזכות כל המשתדלים ומסייעים בזה והמדריכים בראשם -- וכדרשת רז'ל על הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם: ועד -- תעמוד להם ולכל בני ביתם בהמצטרך להם בגשמיות וברוחניות.
ב"ה, ערב ש"ק, ו' תמוז ה'תשטו"ב,
ברוקלין, 1.י. לבני ישראל אשר ב,גן ישראל" ובראשם המדריכים, ההנהלה וכל המתעסקים שליט'א שלום וברכה!
תהי ביאתם לגן-ישראל בשעה טובה ומוצלחת, ולהמשיך ההצלחה והברכה בכל עניני גן-ישראל הגשמיים והרוחניים, וגן-ישראל יתאים לשמו להעמיד אילנות טובים נושאים פירות טובות, ויקוים בהם הכתוב יבא דודי (זה הקב"ה) לגנו -- דירה לו ית', על ידי לימוד וקיום תורתנו ומצותי' מוארים באור וחיות חסידותיים.
בברכת שבת טוב ושמח 495ב"ה, ערב ר"ח תמוז, חדש גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, ה'תשי"ט. ברוקלין, 2.1
לבני ובנות ישראל אשר ב,גן ישראל" ובראשם המדריכים-ות, ההנהלה, וכן המתעסקים-קות
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
תהי פתיחת הקייטנה גן-ישראל וביאתם שמה בשעה טובה ומוצלחת,
וימשיכו ההצלחה והברכה בכל עניני גן-ישראל הגשמיים והרוחניים,
וגן ישראל יתאים לשמו להעמיד אילנות טובים נושאים פירות טובות,
ויקוים בהם הכתוב יבוא דודי (זה הקב"ה) לגנו-לגנוני*, דירתו ית',
על ידי לימוד וקיום תורתנו ומצותי' מואָרים באור וחיות חסידותיים.
ובשנה זו אשר שבת היא להוי, ימשיכו בכל עניניהם שובה** ונחת, שבת שבתון, עונג האמתי, בגשם וברוח גם יחד.
בברכת הצלחה בכל האמור
ב"ה. ר"ח הגאולה תמוז תשכ"ה, ברוקלין, לגן ישראל ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהא פתיחת גן ישראל לכל משך שהותם בו, ובפרט בשנה זו, שנת המאה להסתלקות הילולא של אדמו"ר הצ"צ בהצלחה בכל, וגם לימים הבאים לכל אחד ואחת מכם.
496יהא צמח ה' לצבי ולכבוד. לומדי צדק (תורה) ופועלי צדק (מצות).
ובקרוב ממש נזכה בתוך כ"י לקיום היעוד. הנה ימים באים נאום ה' והקימותי את הדבר הטוב אשר דיברתי אצמיח לדוד צמח צדקה ושפט בצדק הוא משיח צדקנו.
בקרוב לבשורות טובות בכל האמור
ב"ה, עש"ק עלי באר ענו לה, חדש הגאולה, ה'תשל"א ברוקלין, נ. י.
ל,גן ישראל" ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהי פתיחת ה,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה רבה, וימשיכו ההצלחה בכל עניני גן-ישראל הגשמיים והרוחניים, וגן-ישראל יתאים לשמו להצמיח אילנות טובים נושאים פירות טובים, ויקוים בהם הכתוב יבוא דודי (זה הקב"ה) לגנו לגנוני, דירתו ית', על ידי לימוד תורתנו וקיום מצותי' מוארים באור וחיות חסידותיים, כרצון ותקות בעל הגאולה כ"ק מו"ח אדמו"ר, והקב"ה עוזרם.
בברכת שבת טוב ולהצלחה 497ב"ה, ערב ש"ק פרשת אני חלקך ונחלתך ג' תמוז, ה'תשל"ח. ברוקלין, 1. י.
ל,גן ישראל" ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהא פתיחת ,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה בכל, ובפרט שימי גאולה אלה הם התחלת יובל השני דגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר גם גאולת כולנו היא, ומעוררת ונותנת כח להוספה בתורה ובמצוות ולהוספה בברכות השם בעניני הגוף והנפש גם יחד,
ויקויים בכל אחד ואחת מהם אני (הוי') חלקך ונחלתך ותפלת וברכת בעל הגאולה
יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, הא-ל עושה פלא,
בברכת חג הגאולה 498ב"ה, שלישי בתמוז, אור לעש"ק פ' ויאמר ה' גו' אני חלקך ונחלתך, חודש הגאולה, ה'תשל"ט ברוקלין, נ. י.
ל,גן ישראל" ה' עליהם יחיו שלום וברכה! תהי פתיחת ה,גן ישראל" וכל משך היותם בו בהצלחה רבה
ובשנה זו, שנת המאה להולדת בעל הגאולה, יוסיף כאו"א מכם ובשמחה רבה בגאולת עצמו ובגאולת הסביבה ע"י עסק בתלמוד תורה ומצותיי,
וימשיכו בכ"ז במשך כל השנה ובהוספה, ויקוים בכאו"א מהם אני (הויי) חלקך ונחלתך.
ובקרוב ממש ינחם לבטח ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו, בביאת משיח צדקנו.
בברכת שבת טוב ולהצלחה 499ב"ה, י"ז בסיון, ה'יתשל"ג ברוקלין, 1. י.
בנועם נתקבלה הידיעה על דבר סיום מחזור ראשון -- מאורע חשוב ומרנין לב כשלעצמו, נוסף על הנחת-רוח שנגרם לי במיוחד היות שהמוסד נקרא על שם כבוד אמי מורתי הרבנית זצ"ל.
ויהי רצון שיקויים בהתלמידות בכלל, והמסיימות בפרט -- ,כמופת הייתי לרבים", הן בנוגע להתמדה ושקידה בלימודים והן בהנוגע לתכליתם -- הנהגה מתאימה בחיי היום-יום ובאופן דמוסיף והולך. וכמדובר כמה פעמים, ש,סיום" שייך בענינים שאינם חיוניים, אבל לא שייך ,סיום" או הפסקה ח"ו בעניני תורתנו שהיא חיינו ובהנהגה על פי מצוותי' עליהן נאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ומזה מובן גם כן, אשר עונת הקיץ, שקוראים לה ,עונת החופש", הרי זה אך בנוגע ללימודי חול ובעניני רשות, מה שאין כן בנוגע ללימודי קודש ובכל עניני טוב וקדושה. והרי כל אחד ואחת מישראל, בתור הקדמה למתן-תורה נצטוו: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואף שהוא לשון ציווי, הרי זה גם כן לשון הבטחה.
ומענין לענין באותו ענין, כיוז שעומדים אנו בחודש דמתן-תורה, הרי בציווי ובהבטחה האמורה יש לנשי ובנות ישראל חלק חשוב ועיקרי, וכפירוש חכמינו זיל את הפסוק שנאמר כהקדמה לזה: כה תאמר לבית יעקב -- אלו הנשים (תחילה, ואח"כ) ותגד לבני ישראל -- אלו האנשים.
ויתן השי"ת שכל המסיימות, ועל ידיהן המשפחות שלהן, וכל המשתתפים במסיבה זו, ועל ידיהם אלה שיושפעו מהם, יהיו חדורים ברוח התורה, שהיא נצחית, נצחית לא רק במובן שלא תהא מוחלפת, אלא שהיא בתוקפה בכל מקום ובכל עת ובכל יום ובכל שעה, בנוגע לכל בן ולכל בת מישראל, משך כל חיי האדם עלי אדמות, במחשבה דיבור ומעשה, ומעשה הוא העיקר.
בכבוד ובברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור 500... כמדומה שבתקופה זו נוהג לשנות מקומו, או כלשון הרגיל ,לקחת חופש" (מובן שסתירה מרישא לסיפא, שהרי חופש אי אפשר לקחת, אלא לקבל. שבאם אפשרי לקחת בעצמו, הרי גם מלכתחלה חפשי הוא. ועוד שהוא בעצם היפך הענין דעבדי הם, ובכ"א -- התוכן מובן, וכיוז שכוונתו לבריאות, ה"ה ע"פ תורה) - ויהי רצון שיהי' בהצלחה, וישמש החופש להוספה בחירות אמיתית, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
(ממכחב ייג מנ"א תשי"ט) 501(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 492
- 2. לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות
עמוד 493
עמוד 494
עמוד 495
- 1. *) מדרש רבה במקומו. נתבאר בהמשך באתי לגני -- לכ"ק מו*ח אדמו"ר, השי"ת. **) עיין רשימות ע"ס תהלים לאדמו"ר הצמח צדק צב, א (ובמילואים שם).
עמוד 496
- 1. עלי באר: שיעור היום (בשיעורי חת"ת הידועים).
- 2. עלי באר ענו לה: באר נקראו בנ"י וכמש"נ מעין גנים באר מים חיים וענו לה שמעוררים אותם מלמעלה, וע'י תומ"צ עולים ממאסר הנה"ב לאור באור החיים (עיין לקו"ת ואוה"ת עה"פ).
- 3. דודי . . לגנוני: מדרש רבה במקומו. נתבאר בהמשך באתי לגני, השי"ת.
- 4. והקב"ה עוזרם: סוכה נב, ב. ובתניא רפי"ג: מיד. ונאמר (תהלים ע, ב): ה' לעזרתי חושה.
עמוד 497
- 1. גן ישראל: כפשוטו (עושה פירות המתאימים לישראל) וכמשמעו -- גינוני ע"י הפירות עושים דירה וקבע לישראל -- וראה רד'"ה באתי לגני (ה'שי"ת) לבעל הגאולה.
- 2. התחלת יובל: שנקרא עולם (קידושין טו, סע"א. סדא"ר פ"ז. פרש"י משפטים כא, ו). וראה זח"ב קטו, ב. ראה זח"א (צה, ב): כל חירו מיובלא קא אתי.
- 3. גאולה . . ובמצוות: ראה מכתב בעל הגאולה לחגיגת י"ב תמוז הראעונה.
- 4. הגוף והנפש: שברוחניות הם: מצות (אברים, גרמוהי) ותורה (דם -- הוא הנפש -- חיוהי) -- ראה תניא פכ"ג (ובהגהות הצ"צ לשם). לקו"ת במדבר יג, א.
- 5. אַנִי. . ונחלתך: שיעור החומש דהיום. וראה רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.
- 6. וחפילת . . הגאולה: ביום ג' תמוז תרפ"ז. ראה קונטרס יד.
- 7. האל עושה פלא: תהלים עז, טו.
עמוד 498
- 1. שלישי: דהתורה משולשת ואומתנו משולשת (שבת פת, א).
- 2. שלישי בתמוז: התחלת גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר לא אותו ,,בלבד גאל הקב"ה ב"א גם את כל כוי איש ישראל" (לשון מכתבו נדפס בסה"מ ה'תשיח ע' רסג).
- 3. ויאמר ה': שיעור היום (בשיעורי חת"ת הידועים).
- 4. אני חלקך ונחלתך: כל איש כו' אשר נדבה רוחו כו' יהי ה' חלקו ונחלתו לעולם כו' (רמב"ם סוף הלי שמיטה ויובל, עיי"ש).
- 5. המאה להולדת: נולד י"ב תמוז תר"ם.
- 6. ובשמחה רבה: כפולה ומכופלת כו' ישמח ישראל בעושיו כו' (תניא ספל"ג).
- 7. ע"י העסק בתלמוד תורה: שאין לך בן חוריז אלא מי שעוסק בת"ת (אבות פ"ו מ"ב).
- 8. ינחם . . ימינו: תהלים עח, נג-ד.
- 9. הר זה קנתה ימינו: ראה אוה"ת לשבועות (במדבר ע' רב) די"ל ד,זהו פנימיות התורה" ועפ"ז י"ל דגבול קדשו (ראה תרגום שם) זהו גליא דתורה.
עמוד 499
- 1. לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות 9(
- 2. תלמידות המסיימות וכל המשתתפים בחגיגת סיום המחזור הראשון בית חנה -- חב"ד בירושלים עיה"ק ת"ו
- 3. ה' עליהם יחיו שלום וברכה:
עמוד 500
- 500. לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות
עמוד 501
- 1. לקוטי הוספות / ימי הקי שיחות " 1
- 2. (שיחה להת' הנוסעים בשליחות המל"ח -- יום ה" כ"ב תמוז, היתשי"א)
- 1. ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ספ"ה, 2) תמורה טז, א. וראה הקדמת התניא-בסופה. 3 ראה רמב"ם סוף הל' לולב.
- 4. ראה לקו"ת נצבים רד"ה שוש אשיש.
תניא, ליקוטי אמרים י״ג - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן״ [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע], דִּכְתִיב: ״כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ״, וְלֹא אָמְרוּ ״זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים״ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרָע בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה קַלָּה – נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
אֶלָּא, הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ – רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו, וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.
כָּךְ, הַיֵּצֶר הָרָע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ, וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבַּלֵּב – מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ״.
וְהָעֵזֶר, הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה׳ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרָע, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב וְלֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל, רַק שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, – מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית – לָכֵן נִקְרָא – ״כְּרָשָׁע״, – כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״, וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, – אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי, וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק, – אֶלָּא יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרָע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה, וְאַדְּרַבָּה – נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה.
וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ, אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרָע מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית – אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבְרֵי הַגּוּף, מִפְּנֵי ה׳ שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב, וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֵבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי, כִּי אִם, בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה׳ הוּא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם, אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד, כְּדִכְתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״ – ״כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וּכְשֶׁזֶּה קָם כוּ׳״, שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה׳ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז – אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״, וְהוּא מוֹאֵס בְּרָע וְשׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ הָרָע בַּבֵּינוֹנִי, הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה׳, וְאַחַר כָּךְ, יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר.
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלַא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא וּבְתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה׳ בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְנִדְמֶה בְעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ״.
וְהִנֵּה, מִדַּת אַהֲבָה זוֹ, הָאֲמוּרָה בְּבֵינוֹנִים, בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כוּ׳, הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה׳ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״עֲבוֹדַת אֱמֶת״ כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר״.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים – נִקְרֵאת ״עֲבוֹדָה תַמָּה״ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד״, הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
כִּי הִנֵּה, מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא: ״בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה״ – מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ.
וּמִדַּת אֱמֶת הִיא ״נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים״, וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה, הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן [כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן״]:
רש"י על שמות כ״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אל האלהים. לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם):
אל הדלת או אל המזוזה. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ"לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ"לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם):
ורצע אדניו את אזנו במרצע. הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ"לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י"ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ"ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב):
ועבדו לעלם. עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ"ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו):
אל האלהים means to the court. He (the slave) should take counsel with his vendors (the court) because it was they who sold him to him (the master) (Mekhilta).
אל הדלת או אל המזוזה TO THE DOOR OR TO THE DOORPOST — From this statement you might think that the doorpost is also a proper thing upon which the servant’s ear may be pierced! Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:17) “[Then thou shalt take an awl], and thrust it through his ear and into the door” — into the door but not into the doorpost. If this be so, what is the purpose of Scripture stating here “[to the door] or to the doorpost”? By this juxtaposition it only compares the door with the doorpost. What is the characteristic of the doorpost? It is something perpendicular! So, too, the door must during the act of performation be in a perpendicular position (on its hinges), not detached as, for instance, lying on the ground (Mekhilta; Kiddushin 22b).
ורצע אדניו את אזנו במרצע AND HIS LORD SHALL BORE HIS EAR THROUGH WITH THE AWL — “His ear” means his right ear. Or perhaps this is not so, but Scripture means his left ear? Scripture however uses the term אזן here and it uses אזן in another passage, thereby suggesting an analogy based upon verbal similarity; viz., here it is said “and his lord shall bore his ear (אזנו) through”, and of the leper it is said, (Leviticus 14:25) “and the priest shall put it upon the tip of the right ear (אזנו הימית) of him that is to be cleansed”. — How is it in that latter passage? It is the right ear! So here, too, it is the right ear. — What is the reason that the ear had to be pierced rather than any other limb of the servant’s body? Rabban Jochanan ben Zaccai said: That ear which heard on Mount Sinai, (Exodus 20:13) “Thou shalt not steal” and yet its owner went and stole and was therefore sold as a slave — let it be pierced! Or, in the case of him who sold himself from destitution, having committed no theft, the reason is: That ear which heard on Mount Sinai what I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children Israel are servants” and yet its owner went and procured for himself another master — let it be pierced! (Mekhilta; Kiddushin 22b). Rabbi Simeon interpreted this verse like a jewel (i. e. giving it an ethical signification): In what respect are door and doorpost different from all other objects in the house that they should be singled out for this purpose? God, in effect, said: door and doorpost that were eye-witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the two doorposts, freeing Israel from slavery, and when I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children of Israel are servants” — servants to Me but not servants of servants (of human beings), and yet this man went and procured another master for himself — let him be pieced in their presence (i. e. let them be eye-witnesses now when this man voluntarily prolongs his state of slavery)! (Kiddushin 22b.)
ועבדו לעלם AND HE SHALL SERVE HIM FOR EVER — This means until the Jubilee. Or, perhaps this is not so, but לעולם means for ever as is its usual meaning? Scripture however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. A comparison of these two passages tells us that a period of fifty years is termed עולם. This does not, however, imply that he has to serve him a whole period of fifty years, but that he has to serve him until the year of the Jubilee (the fiftieth year) whether this be close at hand or far ahead (Kiddushin 15a; Mekhilta).
תניא, ליקוטי אמרים כ״ג - הטקסט מספריא
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן וִיבוֹאַר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד״, וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דְּ״רַמַ״ח פִּיקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״.
לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים, כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֵבְרֵי דְמַלְכָּא״, דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל, כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן, וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן, הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.
וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם הַמְקַיֵּם וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.
וְעַל כֵּן, גַּם אֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת, וְרַגְלַיִם הַמְהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה׳ בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל אֵבְרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה, רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם:
אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין.
וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מִיִּחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, וְאִם כֵּן, הַחָכְמָה – שֶׁהִיא הַתּוֹרָה – לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַנִּקְרָא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ – כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי כוּ׳״ [וּמִשּׁוּם הָכֵי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].
וּבָזֶה יוּבַן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ מִתְּפִלָּה – שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים [וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכֵי].
וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו, הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בִּבְחִינַת מַקִּיף – לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם, רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם, מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַיְצַוֵּנוּ ה׳ אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ [וְעַל יִרְאָה גְדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה״, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ ״תַּרְעָא לְדַרְתָּא״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר], אֶלָּא, דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא – יִרְאָה כָּזוֹ. אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ג - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ הָאֲמִיתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֶּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְגַם עַתָּה כֵּן, הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.
מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כוּ׳, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ׳ וְכ״א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל:
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקורוֹ שֶׁהוּא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״:
וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: תַּרְיַ״ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ, כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה׳ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת – הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַּעְלָה, עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ – ״יִחְיֶה״ דַּיְיקָא, כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה׳ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה׳ וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ [דְּהַיְינוּ, ״קֵץ הַיָּמִין״, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].
וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״, פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה׳, אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״בְּעוֹשָׂיו״ – לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרָא ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ וְ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״, וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא, וְנַעֲשִׂים ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֶּאֱמוּנָה זוֹ:
משנה אבות ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳ - הטקסט מספריא
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור בד"א בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
מצוטט ב־6 עמודים
אגרות קודש 6
- כרך כז ‹ י'קעו לקו"ש חי"ח ע' 496
- כרך כח ‹ י'תתז לקו"ש חי"ח ע' 499
- כרך יג ‹ ד'תקמא לקו"ש חי"ח ע' 494
- כרך טו ‹ ה'תקפד לקו"ש חי"ח ע' 494
- כרך יח ‹ ו'תתקסז לקו"ש חי"ח ע' 500
- כרך כג ‹ ח'תתר לקו"ש חי"ח ע' 495

