497
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ב"ה, ערב ש"ק פרשת אני חלקך ונחלתך ג' תמוז, ה'תשל"ח. ברוקלין, 1. י.
ל,גן ישראל" ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהא פתיחת ,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה בכל, ובפרט שימי גאולה אלה הם התחלת יובל השני דגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר גם גאולת כולנו היא, ומעוררת ונותנת כח להוספה בתורה ובמצוות ולהוספה בברכות השם בעניני הגוף והנפש גם יחד,
ויקויים בכל אחד ואחת מהם אני (הוי') חלקך ונחלתך ותפלת וברכת בעל הגאולה
יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, הא-ל עושה פלא,
בברכת חג הגאולה
הערות
- 1. גן ישראל: כפשוטו (עושה פירות המתאימים לישראל) וכמשמעו -- גינוני ע"י הפירות עושים דירה וקבע לישראל -- וראה רד'"ה באתי לגני (ה'שי"ת) לבעל הגאולה.
- 2. התחלת יובל: שנקרא עולם (קידושין טו, סע"א. סדא"ר פ"ז. פרש"י משפטים כא, ו). וראה זח"ב קטו, ב. ראה זח"א (צה, ב): כל חירו מיובלא קא אתי.
- 3. גאולה . . ובמצוות: ראה מכתב בעל הגאולה לחגיגת י"ב תמוז הראעונה.
- 4. הגוף והנפש: שברוחניות הם: מצות (אברים, גרמוהי) ותורה (דם -- הוא הנפש -- חיוהי) -- ראה תניא פכ"ג (ובהגהות הצ"צ לשם). לקו"ת במדבר יג, א.
- 5. אַנִי. . ונחלתך: שיעור החומש דהיום. וראה רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.
- 6. וחפילת . . הגאולה: ביום ג' תמוז תרפ"ז. ראה קונטרס יד.
- 7. האל עושה פלא: תהלים עז, טו.
רש"י על שמות כ״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אל האלהים. לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם):
אל הדלת או אל המזוזה. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ"לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ"לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם):
ורצע אדניו את אזנו במרצע. הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ"לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י"ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ"ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב):
ועבדו לעלם. עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ"ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו):
אל האלהים means to the court. He (the slave) should take counsel with his vendors (the court) because it was they who sold him to him (the master) (Mekhilta).
אל הדלת או אל המזוזה TO THE DOOR OR TO THE DOORPOST — From this statement you might think that the doorpost is also a proper thing upon which the servant’s ear may be pierced! Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:17) “[Then thou shalt take an awl], and thrust it through his ear and into the door” — into the door but not into the doorpost. If this be so, what is the purpose of Scripture stating here “[to the door] or to the doorpost”? By this juxtaposition it only compares the door with the doorpost. What is the characteristic of the doorpost? It is something perpendicular! So, too, the door must during the act of performation be in a perpendicular position (on its hinges), not detached as, for instance, lying on the ground (Mekhilta; Kiddushin 22b).
ורצע אדניו את אזנו במרצע AND HIS LORD SHALL BORE HIS EAR THROUGH WITH THE AWL — “His ear” means his right ear. Or perhaps this is not so, but Scripture means his left ear? Scripture however uses the term אזן here and it uses אזן in another passage, thereby suggesting an analogy based upon verbal similarity; viz., here it is said “and his lord shall bore his ear (אזנו) through”, and of the leper it is said, (Leviticus 14:25) “and the priest shall put it upon the tip of the right ear (אזנו הימית) of him that is to be cleansed”. — How is it in that latter passage? It is the right ear! So here, too, it is the right ear. — What is the reason that the ear had to be pierced rather than any other limb of the servant’s body? Rabban Jochanan ben Zaccai said: That ear which heard on Mount Sinai, (Exodus 20:13) “Thou shalt not steal” and yet its owner went and stole and was therefore sold as a slave — let it be pierced! Or, in the case of him who sold himself from destitution, having committed no theft, the reason is: That ear which heard on Mount Sinai what I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children Israel are servants” and yet its owner went and procured for himself another master — let it be pierced! (Mekhilta; Kiddushin 22b). Rabbi Simeon interpreted this verse like a jewel (i. e. giving it an ethical signification): In what respect are door and doorpost different from all other objects in the house that they should be singled out for this purpose? God, in effect, said: door and doorpost that were eye-witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the two doorposts, freeing Israel from slavery, and when I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children of Israel are servants” — servants to Me but not servants of servants (of human beings), and yet this man went and procured another master for himself — let him be pieced in their presence (i. e. let them be eye-witnesses now when this man voluntarily prolongs his state of slavery)! (Kiddushin 22b.)
ועבדו לעלם AND HE SHALL SERVE HIM FOR EVER — This means until the Jubilee. Or, perhaps this is not so, but לעולם means for ever as is its usual meaning? Scripture however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. A comparison of these two passages tells us that a period of fifty years is termed עולם. This does not, however, imply that he has to serve him a whole period of fifty years, but that he has to serve him until the year of the Jubilee (the fiftieth year) whether this be close at hand or far ahead (Kiddushin 15a; Mekhilta).
תניא, ליקוטי אמרים כ״ג - הטקסט מספריא
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן וִיבוֹאַר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד״, וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דְּ״רַמַ״ח פִּיקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״.
לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים, כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֵבְרֵי דְמַלְכָּא״, דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל, כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן, וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן, הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.
וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם הַמְקַיֵּם וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.
וְעַל כֵּן, גַּם אֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת, וְרַגְלַיִם הַמְהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה׳ בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל אֵבְרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה, רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם:
אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין.
וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מִיִּחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, וְאִם כֵּן, הַחָכְמָה – שֶׁהִיא הַתּוֹרָה – לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַנִּקְרָא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ – כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי כוּ׳״ [וּמִשּׁוּם הָכֵי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].
וּבָזֶה יוּבַן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ מִתְּפִלָּה – שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים [וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכֵי].
וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו, הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בִּבְחִינַת מַקִּיף – לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם, רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם, מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַיְצַוֵּנוּ ה׳ אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ [וְעַל יִרְאָה גְדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה״, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ ״תַּרְעָא לְדַרְתָּא״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר], אֶלָּא, דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא – יִרְאָה כָּזוֹ. אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.