שיחה טו

492שיחה טו

קדושים

. . להל' דעות פ"ז ה"ד. אולי י"ל דכוונת הרגצובי בציונו לתוספתא פ"א דע"ז - לשלול (כמקור הרמב"ם דלא כמש"כ בעין משפט) מרז"ל דערכין (טז, א) - שהוא בו מפורש: לעולם אל יספר כו'. וביד כאן מגביל ,בפני שונאיו" (וראה פיהמ"ש אבות פ"א מט"ז) -- וראה הל' דעות פ"ה ה"ז. פ"ו ה"ג.

בהמשך להנ"ל -- מתאימה יותר גירסא הנפוצה בתוספתא דע"ז: לא ישא אדם ויתן כו', ולא גירסת הכת"י ,לא ישיח" (באיזה אופן שיהי') -- נוסף על העיקר -- שכמדומה למד הרגצובי בספרים שאין בהם ההגהות ע"פ כת"י.

זה עתה נתקבל מכתבו ממוצש"ק פ' תשא, כן בעתו נתקבל מכתבו הקודם. ונבהלתי למה שכותב בו ע"ע, וכבר סיפרתי כמה פעמים מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שסיפר לי, אשר נכנס אליו אחד ליחידות ושאל תיקון על איזה ענינים, ובשעת מעשה תיאר מצבו הרוחני באותיות מבהילות. וענהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר ידוע חומר הענין דלשון הרע, שאסור לספר על חבירו וגם על עצמו, וד"ל. ולפע"ד, יש להוסיף ביאור בזה, ע"פ הידוע בכמה מקומות בחילוק דלה"ר ומוציא שם רע, אשר מוצש"ר הוא בדבר שקר, ולה"ר הוא אפילו כשמספר אמת, ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ספ"א דאבות והל' דעות ז, ב. ובכ"ז גדול האיסור, על פי המבואר בחסידות, אשר כשמתאר חסרון של חבריו או אפילו של עצמו, הרי לפעמים תכופות ממשיכים ומגלים את החסרון מעולם המחשבה לעולם הדבור. אשר מובן שכל זמן שנשאר במחשבה אינו פועל פעולה, משא"כ כשבא בדבור, ובמילא מזיק. וכלשון רז"ל, לישנא תליתאי. ועאכו"כ בענין של כת"ר שיי, שהמשיך זה גם בכתב, היינו במעשה. והשי"ת יצליחו להחליט בעצמו להחזיק בהקו דועשה טוב, היינו בהמשכת אור בנפשו ובחלקו בעולם, ע"י תוספת אומץ בתורה ומצות ובמאור שבתורה זוהי תורת החסידות, ואם מעט אור דוחה הרבה חשך, הרי עאכו"כ הרבה אור.

ידוע שע"פ טבע, הנה מי שאומנתו טבחא, הוא מקו הגבורות, וכמרזיל (שבת קנו, א), ואפשר שזהו ג"כ הסיבה למה שכותב במכתבו על עצמו. ובכל זה -- הרי זה תכלית העבודה להפוך מדותיו הטבעים, וכשיתעסק בזה, בטח יצליח.

493מעות פורים ששלח בעדו ובעד ב"ב שיחיו נמסרו למטרתם. ואף שזכין לאדם שלא בפניו, הנה בכ"ז מפני ענין החינוך שבדבר (יעויין בקדושין ל, א שחינוך הוא עד כ"ד שנה), הנה מהראוי שבנו שי' יתן בפ"ע איזה פרוטות למגבית הנ"ל, נוסף על

מה שנתן בעדו הוא... (ממכחב כדד אדר תשי"ג) 494(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

495(משיחת ליל ה' אור לועש-ק פ' החודע, ה'תשל-ז)

אויפן פסוק ויקהל משה שטייט אין מדרש:, און געבראַכט אויך לפסק הלכה': ,למה נאמר בפרשה זו ויקהל שלא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקב"ה למשה רדי ועשה לי קהלות גדולות בשבת כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהלות בכל שבת . . ללמוד בהם תורה לרבים'.

496(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

497(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

498און אַלע צוזאַמען, ,כל עדת בני ישראל*, וועלן גיין מקבל זיין פני משיח צדקנו, בקרוב ממש. (משיחת ש"פ ויק"פ, פ' החודש, היתשל"ז)

... מ"ש אודות האברך שנגע בזקנו, הנה צריך הי' להרבות עליו ריעים ובפרט שאחיו הגדול ממנו מתנהג כדבעי. וגם להסביר לו, על פי המובא בס' דרך מצותיך חלק ב' ע"פ והוא רחום, אשר י"ג ת"ד הם נגד י"ג מדות הרחמים, וכל אלו שאין יכולים לתבוע הצטרכותם מהשי"ת בדין כ"א במדת חסד ורחמים, הרי מדה כנגד מדה -- יש להם להשאיר בשלימות התיקוני דיקנא, עיי"ש בארוכה. ובמילא מובן, שאברך הצריך להסתדר בפרנסה ובשידוך טוב וכו' ומוכרח לרחמי השי"ת בכלל,

עליו להדר בהי"ג ת"ד. ובודאי ימצא האותיות המתאימות לזה... (ממכתב ייב מנ*א תשי*ד) 499במענה למכתביו, בם שואל בקשר לענין השידוך שהיתה סברא-דרישה בנוגע לנגיעה בזקן. וכו

מובן ופשוט, אשר ענין שידוך צ"ל מיוסד על רצון טוב והחלטה תקיפה לעזור זל"ז, בכל הענינים, ועאכו"כ בעניני יהדות תורה ומצותי', שהם היסוד לאושר איש ואשה הישראלים, בזה ובבא.

מובן ופשוט, שהצנור וכלי לקבלת ברכת השם בהמצטרך לבני ישראל היא הנהגה בחיי היום יומים ע"פ התורה ועניני', שמזה מובן שכשצריכים וזקוקים לברכה מיוחדה, צ"ל התחזקות והידור בהנהגה זו.

מכל הנ"ל מובן, שאפילו לדעת אלו הסוברים, שאי נגיעה בזקן הידור מצוה הוא, ח"ו לעשות האמור כשזקוקים לברכה מיוחדה מנותן התורה ומצַוה המצוה, ועאכו"כ -- כשמניחים היסוד לבנין עדי עד, נשואין.

פשוט בהחלט -- שלדעת הפוסקים שאי נגיעה בזקן, ציווי תורתנו הוא אלו שנהגו ע"פ פוסקים אלו משך כמה שנים, הרי ח"ו וח"ו לשנות הנהגה אפילו בזמן רגיל (ועאכו"כ בזמן כהנ"ל).

כאמור לעיל, אפילו כשצד אחד חונך על דעת האומרים שאין זה אלא הידור מצוה, הרי מחובתו ראשונה -- לחזק תמיד את הצד השני בהנהגתו הטובה בעניני יהדות אפילו בהידור, ועאכו"כ באם הצד השני נהג בזה כמה שנים ועאכו"כ באם לדעת הצד השני ה"ז ציווי ומצוה ולא רק הידור.

מובן שכל האמור בנוגע לנגיעה בזקן, יש דוגמתו בכו"כ מצות התורה ועד לענינים בהנהגה יום יומית. ולכן קודם שנכנסים לגמר השידוך, צריכים לברר בהחלט גמור, העמדה בנקודה האמורה: האם יכולים לוותר על דעת עצמו, באם לצד השני יש בזה ענין הידור מצוה. ובחיים משותפים צ"ל הוויתור לא מפני שכיון שאין ברירה הרי מוכרחים לעשות הדבר, ועושים זה מתוך רגש של המתרמרות והתנגדות וכו' וכו' -- כי אם שמוותרים מתוך רצון וחפץ טוב ושמחה וטוב לבב דוקא, וכנ"ל הדבר אמור לא רק בנדון דנגיעה בזקן כ"א בנוגע לכל מצות התורה וההידור בהם, שבעיות כהאמורה עלולות להתהוות לעתים קרובות, והפתרון מוכרח שיהי' מתוך קירוב הדעת מתוך שמחה וטוב לבב שעיקר הוא בכל האמור.

מכל הכתוב מובנת דעתי בנוגע לשאלתם, שעליהם להעריך עצמם בשימת לב מיוחדה: האם מוכנים לוויתור כהאמור, שכיוונו -- ככתוב -- הוא תמיד לצד אחד, לשימת לב יותר ולדיוק בקיום המצות יותר ולהידור יותר. ובהתאם לתוצאות הערכה האמורה -- יחליטו את אשר לפניהם.

500עוד להעיר (אף שגם זה מובן הוא): אף שהכתוב לעיל בא בקשר לשאלתם בענין השידוך, לאמיתתו של דבר -- בכל עת משך חייהם ובכל מקום -- בתקפו עומד, כיון שהתורה נצחית היא ומצותי' נצחיות הן וכל אחד ואחת מבני ישראל נצטוו מעלין בקדש ולא מורידין, ובנוסח רז"ל -- נצטוינו להעלות בקדש.

ויהי רצון מהשי"ת המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, שינחם בכל האמור בטוב לפניהם, טוב האמיתי.

... ומה שכותב שקשה לו להגביר את כח המחשבה דבור ומעשה שלו כמצוה עלינו בתורתו הק' תורת חיים ותורת עולם, ושואל אנה לפנות ואנה לברוח -- הנה אין צריך לברוח, כי כלשון התניא קדישא פרק מא: ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, אשר זהו גופא הוא נתינת כח לעמוד במלחמת היצר ולנצחה, וגם התבוננות קלה בזה מספיקה, וכדי להגדיל את הסייעתא דשמיא בזה צריך להיות חקוקים במוחו ובזכרונו איזה פרקים משניות ואיזה פרקים תניא והדרוש בלקוטי תורה סוף פ' קדושים ד"ה והדרת פני זקן, וזהו נוסף על מי? שצריך להיות אצלו בכיסו -- כמובן במקומות שמותר זה -- תניא, ומזמן לזמן בשעות הפנויות ילמוד בו איזה שורות, ואם יעשה ככל הנ"ל אליבא דנפשי' ויזכיר לעצמו הציווי התמידי דשויתי ה' לנגדי תמיד, הרי לאט לאט יגרש הרע ויגביר האור בהד' אמות שלו.

בטח מרציא מזמן לזמן מצבו הרוחני אצל המשפיע שלומד אצלו דא"ח ועושה כהוראתו, ואחכה לבשו"ט.

501גוי, וכמבואר בתורה אור ריש פרשת בראשית. (ממכתב אדריח מ*ח תשטיז)