שיחה ח

533שיחה ח

א. איתא בסיום מסכת קדושין: תניא ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שכל אומנות שבעולם אין. עומדות לו אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב אבל תורה אינו כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, בעת ילדותו מהו אומר' וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנותו מהו אומר? עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

ב. והנה המאמר דר' נהוראי הנ"ל איז פראַנען אויך אין דער משנה, ובאריכות יותר. וז'יל המשנה: רינ אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב אבל התורה אינו כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח, בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה, וכן הוא אומר באברהם אבינו+ ואברהם זקן .. וה' ברך את אברהם בכל, מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי.

והנה החילוק בכלל בין המשנה לברייתא הוא, כמ"ש הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות דרבי שנה הכל בקצרה, ,דבר קצר וכולל ענינים רבים", 534ולכן המשנה היא בקיצור. אך אח"כ שנתמעטו המוחין הוצרכו לפרט לריבוי פרטים. ולכן הרגיל בש"ס הוא אשר הענינים נשנו במשנה בקיצור, ונשנו בברייתא באריכות ובפרטיות. ולפי"ז תמוה מאד סגנון המאמר הנל, שבמשנה הוא באריכות ובפרטיות ובברייתא בקיצור, שזהו בהיפך מהסדר שבכל הש"ס כנ"ל.

גם בתוכן המאמר איגו מובן, שהרי אי' בתוספתא (הובאה בפ"ק 6 שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ומשמע שאין חולק ע"ז, וא"כ מהו אומרו מניח אני כל אומנות שבעולם כו'".

גם צ"ע הטעם לכמה השיגויים שיש בלשון המאמר בין המשנה והברייתא: א) במשנה מונה חולי זקנה ויסורין, בברייתא רק זקנה. ב) במשנה מסיים וכן הוא אומר באברהם כו', ובברייתא אינו. ג) במשנה מוסיף בנוגע לתורה ,שאדם אוכל כו' לעולם הבא", ובברייתא אינו. ד) במשנה הל' נערותו וזקנותו, בברייתא ילדותו וזקנותו. ה) במשנה: ושאר כל אומנות, בברייתא: שכל אומנות שבעולם.

ג. והנה, בכלל, בדרכי הקושיא והתירוץ, אף שבהשקפה ראשונה התירוץ מכוון הוא, לפעמים תכופות יש לדחותו. ולכן בכל תירוץ יש מקום לספק, אולי אינו אמיתי ובהתבוננות הראוי' ימצאו הדיחוי; אבל אם ע"י הנחה ותירוץ אחד מתורצות ב' וג' קושיות שבענין, ומי יימר כשהקושיות הן מסוג שונה - הרי זה מחזק את ההשערה דהתירוץ אמיתי הוא, וכאשר ירבה מספר הקושיות המתישבות ע"י הנחה אחת, כן תתקרב ההשערה לודאות.

והתירוץ להחילוקים שבין המשנה והברייתא וכל קושיות הנ"ל, יובן בהקדם פסק הידוע של הרמב"ם' שאוסר לרבנים ולתיח לקחת הספקתן מן הצבור, והאריך בגנותם של אלו המתפרנסים מן התורה ועושים אותה קרדום לחפור בה, שמשתמשים בכתרה של תורה (בל' החסידות בחכ' ורצונו של הקב"ה). והביא ע"ז הרבה ראיות מהגמ'. אך הבאים אחריו השיגו עליו והביאו כמה ראיות שמותר להתפרנס מן התורה. והנה אדמו"ר הזקן" פוסק דאסור שיהי' תחלת לימודו ע"מ שיהיי זה לו לאומנות להתפרנס בה, שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול, אבל אם למד לשם שמים ואת"כ אין לו במה להתפרנס, אם לא במלמדות או דיינות והוראות, שנמצא לומד לצרכה. שכשיהי' מעונה ברעב לא יוכל לעסוק בה כראוי, או אם יכול 535להתפרנט ממלאכה אחרת ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה ה"ז מותר, ואי"ז קרדום לחפור בה לצורכו, שאדרבא הוא מניח את מלאכתו שהי' יכול להתפרנס ממנה ועוסק בתורה כדי שלא יבטל מת"ת, נמצא שלומד לשמה ולצרכה.

ולכאורה ההיתר ע"ז יש לבאר בב' סברות: א) כנ"ל. ב) החילוק בין לכתחילה לדיעבד, דלכתחילה בודאי אסור ללמוד כדי להתפרנס אבל בדיעבד אם למד בהיתר, לשמה, אח"כ אין לו ברירה כי מוכרח לפרנסה, אז אינו מחויב ללמוד עתה אומנות, כיוז שיכול להתפרנס תיכף מהתורה שלמדה בהיתר"י. וע"ד דוגמא כמו שאסור לצאת בספינה או בשיירא כשיגרום לחילול שבת, אבל אם יצא מקודם בהיתר, אז מותר להמשיך ללכת עם הספינה והשיירא, מכיון שיצא בהיתר ואח"כ הרי פיקוח נפש דוחה שבת!, וכ"ה בענין הנ"ל.

והנה בגמ' ברכות:י אי' פלוגתא בין ר' ישמעאל ורשב"י, שרי ישמעאל אומר שצריך לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה כו' ור"ש אומר א"כ תורה מה תהא עלי' אלא יעסוק בתורה ומלאכתו נעשית ע"י אחרים, וסיימו בגמ' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו שזהו דרך רק ליחידי סגולה כמו רשב"י ור"ע כמבואר במס' נדרים: וכיו"ב.

והנה לפי"ז הרי יש ג' אופנים בלימוד התורה: א) כדי להתפרנס ממנה, שזה אסור. ב) לימוד לשמה, אך אח"כ אם לא יהיי לו במה להתפרנס יתפרנס ממנה, שזה מותר. ג) לעשות תורתו קבע ומלאכתו נעשית ע"י אחרים בדרך נס, שזהו הדרך ליחידי סגולה.

ד. ובזה יובן המאמר דר' נהוראי שאומר מניח אני כל אומנות שבעולם כו', ואף שחייב אדם ללמד את בנו אומנות כנ"ל, אלא הפי' בזה הוא שיתפרנס באחד מאופני ההיתר הנ"ל: מהתורה גופא באופן של היתר כמ"ש אדמו"ר הזקן, או שתהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ובזה יובן דיוק הלשון ואיני מלמד את בני אלא תורה, דלכאו' הי' צ"ל ואיני לומד אלא תורה, ומהו הדיוק בני דוקא? (ועפ"י פשוט אפ"ל שזהו מפני שכן הוא לשון הבבות שקדמו למאמר ר"נ, ובהן נאמר מלמד את בני, מפני התחלת המשנה: ולא ילמד אדם את בנו אומנות נשים, ובההתחלה הוא בדיוק, כי לעצמו מותר, ודוקא לבנו שחובת לימודו על האב, היינו בעודנו קטן, ובמילא קאי כשהוא רווק, אסור. ולכן מסיים במשנה בכל הבבות שאח'"כ ג"כ בענין בנו). והענין בזה הוא, כי בודאי לעצמו אסור לומר כן 536מניח אני כל אומנות כו', דא"כ הרי הוא עושה את התורה קרדום לחפור בה, משא"כ כשהוא מלמד את בנו כו' דאז הרי אין איסור בדבר, שהרי כשהוא קטן אינו נזקק לפרנסה ולומד לשמה, ואח"כ יהי' לזה דין של דיעבד, וכנ"ל.

ואף שאביו יודע לכתחילה שאח"כ יהי' הבן מוכרח בזה, מ"מ מותר, ע"ד שמותר לצאת בספינה ושיירא ג' ימים קודם השבת, אף שיודע שאח"כ יה" מוכרח ללכת בשבת, כיון שכעת מותר ואח"כ יהי' הדין דדיעבד.

ה. ולכאו' יש להקשות ע"ז, דהנה אי' בפ"ק הוא ללמוד ובנו ממולח ללמוד בנו קודם, משא"כ הוא ללמוד וזר ממולח ללמוד, הוא קודם. והטעם לחילוק זה, כי כשבנו לומד תורה בהשתדלותו, הרי זה כאילו גם הוא בעצמו לומד, משא"כ בזר:י. ועפי"ז הרי כשמניח כל האומנות ומלמד בנו רק תורה, הרי גם האב לומד, והלימוד הוא ע"מ שיעשו אח"כ את זו התורה שלומד קרדום לחפור וא"כ הוא אופן האסור כי מאי נ"מ בהבזיון, מי המבזה אותה ע'י שעושה אותה אח"כ קרדום. ובתחלת לימודו של האב יודע כבר האב שיעשנה קרדום.

אבל -- איגו, כי זיל בתר טעמיי: על ידי מה ומתי יש לבזיון כאשר מתפרנסים מהתורה וממילא אין לנו לדון אלא ע"ד המתפרנס שהוא הבן.

והבן הרי למד בתחילה בהיתר לשמה וק"ל. .+ % .+

ו ועפ"י כ"ז יבוארו כל הקושיות הנ"ל, דהנה כנ"ל משנה מדברת בענינים כלליים וברייתא גם בפרטיים. וגם בנדו"ד -- המשנה מבארת הדרך ללימוד התורה ששייך להכלל, היינו הדרך להתפרנס מהתורה גופא באופן של היתר. ובברייתא מבאר גם הדרך ששייך רק ליחידי סגולה כרשב"י, והוא הדרך של מלאכתם נעשית ע"י אחרים.

ובזה יבוארו שינויי הל' שבברייתא ובמשנה. שבברייתא אומר שכל אומנות שבעולם אין עומדות לו כו', ובהמשנה הל' הוא ושאר כל אומנות כו', והחילוק בין כל לשאר -- פשוט, שמשמעות ,כל" הוא שהתורה אינה בכללם, ומחלק בין תורה לאומנות שכל האומנות אין עומדות כו' משא"ב תורה. ומשמעות ,שאר" הוא שהתורה היא ג"כ בכלל האומנות, אלא שמחלק בין אומנות התורה לשאר אומנות. ועפ"י הנ"ל מובן, שבמשנה מדבר אודות הדרך ששייך לכל, היינו שיתפרנס בתור מורה הוראה וכו' ואז התורה היא ג'כ אומנות שהרי מתפרנס ממנה, משא"כ בברייתא שמבאר הדרך של רשב"י שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, דאז אין התורה אומנות כלל.

ובזה יובן ג"כ מה שבמשנה מפרט ששאר כל אומנות כו' הנה כשאדם בא לידי חולי או זקנה או יסורין הרי הוא מת ברעב, ובברייתא השמיט זאת ולא הביא אלא זקנה, ועפ"י הנ"ל מובן שהרי אמרז"ל אין מיתה בלי חטא 537ואין יסורין בלי עון כו' מלבד יוצאים מן הכלל דלא שכיחי>. ולכן בהברייתא שמדבר אודות הנהגה בדוגמת רשב"י וחבריו, שאז ישראל עושין רצונו של מקום בכל מאדך, פרשה א' של ק"ש שלא נאמר בה השמרו לכם פן יפתה לבבכם גו' וכמרז"יל בברכות', אז אין שייך הענין דחולי ויסורין כ"א רק זקנה טבעית.

ובזה יובן ג"כ מה שבהמשנה הביא הפסוק דואברהם זקן, ובברייתא השמיט זאת, ועפ"י הנ"ל מובן, כי אברהם הי' רועה צאן היינו שפרנסתו היתה עפ"י טבע, ואף שהיתה לו הצלחה למעלה מדרך הטבע, אבל מ"מ אין זה הענין דנעשית ע"י אחרים, כמו רשב"י ור"ע הנ"ל וכדומה, כי אברהם עסק במלאכתו אלא שמלאכתו גופא היתה לו הצלחה שלמעלה מדרך הטבע. ולכן השמיט בברייתא העניז דאברהם, כי אין מזה ראי' שיכול להתפרנס ממעשה נסים, אבל במשנה שמדבר בפרנסה בדרך הטבע הביא הפסוק דואברהם, דע"י שקיים כל התורה הרי גם כשזקן נתברך בכל, הצלחה בטבע.

ואף שהיו לו עבדים לאברהם והוא בעצמו עסק בתורה ועבודה, ולכאו' זהו הענין דמלאכתו נעשית ע"י אחרים, כמ"ש*י ועמדו זרים ורעו צאנכם, אך באברהם הרי זה בא לו ע"י עבודתו ג"כ בעצמו, שלכן בחרו האבות להיות רועי צאן דוקא כדי שלא יהי' להם טרדא רבה בפרנסתם כמבואר בדא"ח"י, דמזה גופא מוכח שהיתה איזו השתתפות מצדם, ולא שמלאכתם נעשית ע"י אחרים, והוא דרך הטבעי כנ"ל.

זי ועפי"ז מתורץ גם זה דרק במשנה אומר על התורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז -- ולא בברייתא. והטעם יובן בהקדם החילוק שבין שני אופני היתר דפרנסה הנ"ל: באופן ההנהגה כרשב"י דמלאכתו נעשית ע"י אחרים, אי"ז מפני מעלת התורה דוקא, שאוכלין משכרה בעוה"ז, אלא מפני דעושין רצונו של מקום בכל מאדך, שהשכר ע"ז הוא ועמדו זרים ורעו צאנכם כדאי' בגמ' שם, אלא דבמילא כיון שאין לו טרדות פרנסה מחויב בת"ת תמיד. ומש"כ בברייתא אבל תורה אינו כן אין ההדגשה בזה תורה, אלא מה שעי"ז מוכח שהוא מקוי הוי' ובמילא יחליפו כח כו'. משא"כ באופן השני, דעולם כמנהגו נוהג במנהג ד'א, בטוח הוא בפרנסתו מפני מעלת התורה דוקא שאוכלין משכרה בעוה"ז ג"כ.

כן מובן שבמשנה אומר נערות ולא ילדות שהוא קטן מנערות? ולעיל במסכתין':: חנוך לנער (ואיזהו נערותו, פרש"י) עד כ"ב, עד כ"ד שנה.

כי בהנהגה דדרך ארץ שמתפרנס מתורה במלמדות והוראה וכו', צ"ל עכ"פ גדול קצת וחריף. משא"כ בהנהגה דמלאכתו נעשית ע'י אחרים, הרי 538כיון רעושה רצונו של מקום, יכול זה להיות גם בילדותו (שאינו קטנות ממש. אלא ע"ד הל' בסוכה:י אשרי ילדותינו כו).

ובהמשך לזה יומתק עוד שינוי קטן: שבברייתא אומר שכל אומנות שבעולם, ואין תי' זו במשנה. כי בברייתא ההנהגה דתורה אינה במנהג דדרך ארץ שבעולם, אלא היפך כל האומנות שבעולם. משא"כ במשנה, דמתפרנס מהתורה שלא בהנהגה נסית.

ח. והנה כמו בכל הענינים שבבריאה ובפרט בעניני תומ"צ כשיש חלוקים בנגלה של הדברים הוא מפני שכן הוא בפנימיות -- הנה גם בנדו"ד כן הוא.

והענין בקיצור: כמה מדריגות בתורה מצד עצמה. וכללותן -- שתים: פנימיות התורה, אשר על זה נאמר" ואהי' אצלו, אצלו דוקא, דבבחינה זו הרי לא (ולא כלא) ממש חשיבי כל העולמות והנהגתן". וחיצוניות התורה -- שזה קשור עם העולמות וחיותן.

וכחילוק הזה הוא בתורה מצד עבודת האדם ג"כ. דפנימיות התורה נקראת אילנא דחיי. והוא למעלה מהעולמות והנהגתן המעורבים טו"ר. ונגלה' דתורה הנק' אילנא דטו"ר, ע"ש שמתלבשת בענינים דטו"ר וטענות שקר וכו'*.

ולסוג השני הנ"ל שייך הלימוד המתבאר במשנה. ואז אפ"ל חוליא וכו'. ולסוג הראשון הוא ההנהגה שבברייתא דעמדו זרים ורעו צאנכם. כיון שעושין רצונו (רצון שלמעלה מהשתלי, וזה ממשיכין עד שנעשה רצונו) של מקום.

ועדמשנ"ת בלקו"ת? דואספת דגנך הוא המשכות דימות החול. ופרשה א' דק"ש עושין רצש"מ -- הוא בש"ק. אשר בשבת הרי אין מלאכה וטרחא, כי הטרחא צ"ל בע"ש5.

539היוצא מכ"ז הוא, שע"י לימוד התורה באיזה אופן שהוא, אם הדרך של המשנה או של הברייתא -- הנה עומדים לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו לאדם אחרית ותקוה בעת זקנותו כמ"ש עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

ט. והנה בביאור תיבת ,תורה" א" בגמ'*" על פסוק תורה צוה לנו משה, תורה בגימט' תרי"א, אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, היינו שגם אם חסר בהאנכי ולא יהי' לך היינו האמונה, מ"מ הנה תורה המאור שבה מחזיר למוטב, כמאחז"ל"* ויתר הקב"ה על ע"ז ג"ע וש"ד ולא ויתר על ביטול ת"ת כו' המאור שבה מחזירו למוטב. הרי שגם אם נכשל בג' דברים הנ"ל ומ"מ אם הי' לימוד התורה ויתר, כי המאור שבה מחזיר למוטב.

540(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

541(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

542יג. והנה אדמוה"ז כתב בהל' ת"ת", שאם מלאכתו נעשית ע"י אחרים (שזהו"ע יחידי סגולה) וכז המתפרנס מהצדקה של קהל או יחידים, חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש.

543חדשה כנ"ל. (משיחת כ' מנ"א הישי"ת) 544. . . א) היודעים מציאות ה' באופן חיובי או שלילי: מענה:

מובן ופשוט שיודעים זה גם באופן חיובי, וההוכחה בזה היא -- א) כמו כשרואים ספר נדפס בעל מאות דפים, הנה פשוט בעיני הרואה שיש בית דפוס שמה סידרו כל האותיות באופן שמבארים ענינים של שכל וכו', אבל לא שנשפך דיו ובמקרה בעלמא הרי טפות הדיו נסתדרו על מאות דפים בצורה של אותיות מבארות כמה דברים. והוא הדין -- אלא שכ"פ ככה, כשרואים חתיכת עץ ואבן וכיו*ב ויודעים אח"כ מסידור האַטאמים שבה שהם לא במספר של מאות ואלפים אלא של בילוני ביליונים, וכולם מסודרים באופן מפליא ומתאים לחוקים קבועים ומדויקים עד הקצה האחרון, וכמבואר בארוכה עד"ז בחובת הלבבות, בכוזרי וכו', וראה ג"כ ספר החקירה לאדמו"ר הצמח צדק. ב) כמו שהאדם יודע מציאות הנפשות, בראותו חיות שבבע"ח וכיו"ב.

ב) מהו ההכרח שהתורה היא מסיני, אם רק מפני הקבלה, הרי זוהי ג"כ הראיי של שאר דתות -- להבדיל בין קדש לטומאה.

לפלא שכנראה לא קרא הנדפס עד"ז בחוברות שבועות של המל"ח, בטאַקס און טיילס וכו', שהחילוק בהנ"ל הוא חילוק עיקרי, שכמו שאפשר שאיש אחד הטעה בני דורו, או שאפילו איזה אנשים יחד התדברו והטעו בני דורם, או שאפילו חוג אחד של אנשים הטעו בני דורם מפני שהי' להם איזה טעם משותף לכולם שרצו להטעות בני דורם. וזהו נוגע לכל הדתות -- של הנוצרים, הישמעאלים, אנשי הודו וכו' שהתחלת הדת היא שאיש אחד אמר לאחדים מתלמידיו אשר נגלו אליו האלקים ומסר לו מצות והוראות חוקים וגזירות. כן הוא בכל הדתות שבעולם מבלי יוצא מן הכלל, לבד דתנו ותורתנו הוא -- שיודעים אנו אודותם מהדורות לפנינו, שאלו מבני ישראל בדורנו זה, שמעו זה מאלו שבדור שלפנינו, וכן דור אחר דור עד הדור שעמדו אצל הר סיני, שש מאות אלף אנשים מבני עשרים עד ששים ונוסף עליהם איזה מיליונים של צעירים מגיל זה וזקנים מגיל זה ונשים וערב רב שמעו כולם בבת אחת: אנכי ה' אלקיך וגו' לא ע"י ממוצע אלא מפי הגבורה, ובשש מאות אלף רגלי וכל הנ"ל היו אנשים מסוגים שונים, עמי הארץ וחכמים מלומדים, עשירים ועניים כו' וכו', וכולם שמעו בנוסח אחד דברים אחדים, ומסרו זה בנוסח אחד לבניהם ובניהם לבני בניהם עד לדורנו זה, ובודאי ידוע לו שכל הרעפאַרמער והקאָנסערוואטיבים -- התחילו רק איזה עשיריות שנים, ועד אז הנה, אף שהיו יחידים אפיקורסים, אבל מיליונים ומיליונים אמרו אותם הדברים באותו הנוסח כו'. ובמשך כל תיי עם ישראל לא הי' אף רגע אחד שלא תמסר מסורה זו ע"י מאות אלפים אנשים ונשים 545בבת אחת, ואין אף ענין אחד בכל העולם כולו שיש עליו עדות נאמנה כ"כ כמו הענין דמתן תורה *.

ג) מהו הטעם שאין אנו יכולים לשנות תקנות חז"ל. מענה:

ובהקדמה דוגמא מחכמת החשבון -- בימינו אלה מיוסדה היא על יסודות שהיו ידועים ונרשמו בספר עוד בימי היונים הראשונים אוקליד וכו'. ואף שספרי חכמה זו שלהם קטנים הם בהרבה מהספרים בימינו, זהו מפני שעל יסוד הכללים וע"פ הדרכים שנעתקו מחכמים הנ"ל, הולכים מענין לעניז ומהמצאה להמצאה, אלא שכיון שזהו ע"פ הדרכים שהתוו הם וע"פ הכללים שכללו הם, הרי כבר נכלל זה בדבריהם. ולהבדיל בין קדש לחול, הוא עד"ז בתורתנו הקי', שניתנו כללים והוראות איך להשתמש בכללים אלו ואיך להביא מהם מסקנות חדשות, וכל זה ניתן במעמד הר סיני וכו' לכמה מיליונים אנשים בבת אחת, ובמשך הזמן החכמים שבכל דור ודור הרי על יסוד כללים אלו, או בלשון המורגל, מדות שהתורה נדרשת בהם, הלכו בדרכים שהתורה אמרה שזהו הדרך האמיתי ובאו לכמה מסקנות, או בלשון המורגל -- לכמה דינים והוראות. ואף שדינים אלו אמרם תנא פלוני אמורא וגאון, הרי נכלל כל זה באותם היסודות הכללים והדרכים שקבל משה רבנו מנותן התורה בעצמו. ומזה מובן ופשוט, שאם רוצים לפתור איזה שאלה שנתחדשה בזמן זה, וכמו השאלה הקשורה בעלעקטרי וכיו"ב ורוצים לפותרה ברוח התורה, וכמו שפתרו הרבנים שבדורות שלפנינו, צריך ללכת בדרכי התורה וכללי', ואחד הכללים בזה שאין בית-דין יכול לבטל דברי בייד חבירו אלא אם כן גדול ממנו כוו, היינו שגם זה הוא כלל מנותן התורה, כמו שישנו ג"כ כלל שאחרי רבים להטות באותו הבי"ד גופא, אם היו בייד של אנשים ההולכים בדרכי התורה בלימודם זה.

ד) מה ששואלים אם יש קדושה בַאותיות, ואם זה כתוב בשו"ע:

הנה זהו כתוב בספר עוד קודם להשו"ע, והוא בגמרא שבת ק"ד ע"א, ובכמה מקומות בזהר הק' ובתיקוני זהר וה"ה לנקודות (ת"ז תי' ה', כא, ע'. ז'יח בתיקונים).

והנה כל הנ"ל הוא פשוט ומובן ביותר, ומה שיש מערערים על זה (און מען דינגט זיך), הוא רק מפני שזהו המוצא היחידי שלהם לתרץ לעצמם איך עוברים על מצות תורתנו תורת חיים, והרי מתביישים לומר שגדול כח התאוה שאינם יכולים לעמוד נגדה, ובמילא רוצה להסביר ולהסיר הקולר מצוארו ולהטיל ספק בעצם הדבר, ובכלל -- הנה צריך לדעת ברור בזה, שאחת משתי אלה, או שמאמינים בתורה מן השמים ואז מוכרח הפסק שהובא ברמב"ם שכל האומר תורה כולה מן השמים חוץ מאות אחד ה"ז היפך יסוד האמונה, ובאם אין רוצה לקבל הוראות התורה הרי באופן אוטומטי מטיל 546ספק הוא גם באנכי היא תורה שבכתב. ואותם שמאמינים שהשי"ת הוא הבורא עולם -- ביום הכפורים ובשעת אמירת יזכור בבית הכנסת, משא"כ בכל השנה ובימות החול, ה"ז היפך השכל הבריא, ומי שמאמין בזה לתומו, מקומו בבית החולים לחולי הרוח, ר"ל. אלא שכנ"ל כמה אנשים שאין רצונם להלחם נגד היצר שלהם ומנסים לתרץ עי"ז העבירות שעושים.

והשי"ת יצליחו להיות שליח טוב, שעל ידו תומשך האמונה האמיתית בבני קהלתו, ובפרט בהימים ערב מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא המחזקת את האמונה הפשוטה והטהורה אצל כל אחד ואחת מישראל, וע"פ מרז"ל אשר התינוק (בשכל) משאכל מאכל דגן (וכמבואר בדא"ח שזהו -- מצה) קורא לאביו -- אבינו שבשמים. בברכה לחג הפסח כשר ושמח (ממכתב ד' ניסן תשט"ו)

...והערה כללית בנוגע לספרו, וכן כנראה לא הובלטה כל צרכה השקפתי בזה במכתבי מענה מאז לחוג מושפעיו, והיא אשר פנימית נקודת המענה שלי על שאלותיהם מאז, ועל דרך זה על השאלות אשר בספרו האמור, היא שאיץן זה אמת כלל וכלל שאינם מאמינים. ומשל למה הדבר דומה -- להאומר שאינו מאמין באכילה ושתיה, ושלש פעמים בכל יום אוכל ושותה. וההוכחה על זה היא, שבטבע האדם לקבל בהחלט מסקנות, שסמכותן פחותה ביותר בערך הסמכות של כמה שיטות פילוסופיות, ואין צויך לומר בערך סמכות אמונת ישראל, ולחיות על פי מסקנות אלו ועד לענינים שהם בגדר סכנת נפשות (לדוגמא -- טיסה באוירון), ואדרבה מביט על כל איש שאינו מתנהג באופן כזה, כעל בלתי נורמאלי וכאדם שאינו מן הישוב. שמזה פשוט, שמסקנות כאלו שהראיות עליהן חותכות -- בהרבה - יותר מהאמורות, בודאי שמתקבלות ומגדירות את כל האדם. ואין בכל זה כל פליאה שפלוני משלה את עצמו לומר שאינו מאמין, בהתבונן בהתוצאות שמסיק מאשליה זו, שברובא דרובא הן הסרת ההגבלות, הן בנוגע לסור מרע והן בנוגע לעשה טוב. שמזה מובנת סיבת האשליה האמורה -. שהיא בכדי להקל על עצמו את חייו, ו,להיפטר" מקיום מצות עשה ולא תעשה, ולחיות את חייו מבלי כל רסן.

מובן שהדברים האמורים הם בתחלת הסטיה מן הדרך, אבל לאחר זמן של הנהגה באופן האמור, הרי מתאים לתכונות האדם, הרגל נעשה טבע, הן בנוגע להנהגה והן בנוגע להאשליה, שמרוב הפעמים שפלוני משנן לעצמו שאינו מאמין -- מצליח און מ'האָט זיך איינגעשמועסט (והתפתה). וההוכחה שאין זה אלא איינגעשמועסט (התפתות), היא -- כשקורה מקרה מזעזע, הבוקע את השכבות החצוניות שלו ונוגע עד לנקודה הפנימית, שאז מגלה הוא את עצמו אשר מאמין הוא. -- ואם תמצא לומר, הרי הנ"ל -- העתקה מהמבואר בתניא פרק י"ט. ועל דרך זה במאמר ליום ההילולא של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר ,באתי לגני" ובכמה מקומות.

547ולפלא קצת, שבספרו אין אפילו קא סלקא דעתך על דרך האמור, וכן לא מצאתי במכתביו אלי שעד עתה ... (ממכתב ט"ו באב ה'תש"כ)

אביע בזה תודתי עבור שימת לבבו לשלוח לי ספריו שהוציא לאור בזמן האחרון...

בקשר עם הספרים ובפרט ... אעיר בזה על שתי נקודות:

(א) מטרת מחבר בכלל, ושל הכותב על נושא עיוני בפרט, לעורר תשוקה בלב הקורא להמשיך להתענין בענינים המובאים בספר ולהעמיק יותר בהם, ובפרט אם המחבר מוסר הענינים בלשון וניסוח שלו, בכלי שני. ובכל הזמנים, וביחוד בדורנו, משתדלים להקל על הקורא והלומד ע"י שעושים ,אזנים לקופה" וכיו"ב. ולכן לדעתי, וגם הנסיון מורה על כך, חשוב ביותר לציין על אתר בשולי הגליון או עכ"פ בסוף כל ספר -- המקורות, בציון הפרק, הדף וכו'. ובפרט כשמצטטים, -- שעל ידי זה נותנים לקורא וללומד אפשרות לחוות דעתו גם הוא בפירוש דברי המקור ומגרים רצונו להתעמק בענין. יתר על כן, נוהג זה טוב ומועיל לא רק לקורא וללומד אלא גם למחבר, כי לא תמיד שמורות אצלו רשימותיו בהן ציין המקורות, ואם אפילו שמורות -- הרי לא תמיד נמצאות תחת ידו כשמעיין בענינים אלו עוה"פ.

ראיתי שבספריו הנ"ל חסרים ציונים אלו. אבל תקותי, שבאם תתקבל הצעתי, הוא עוד בכדי שיעשו למלא החסרון בספריו העומדים להופיע. ומה טוב -- להוציא חוברת מילואים גם להספרים שהופיעו כבר -- מכילה ציוני המקורות לעניניהם.

(ב) במסירת שיטת וענינים של תורה שהיא תורה חי' ותורת חיים, ובפרט -- החלק שבה הקשור עם הרגש, וביחוד אם הכוונה היא לחוג קוראים אשר השקפות אלו חדשות וגם זרות הן בעולמם, הנה כדי שיצא הדבר בשלימות יותר וקרוב יותר לפנימיותו, לא די למוסר או למחבר לקרוא ספרי תורה זו, ללמדם בעיון הדרוש ולמסור תמציתם, אלא צריך הוא ,להתלבש" במדה הכי אפשרית ברוח התורה ובהווי של מייסדי השיטה ונשיאיי. ועל אחת כמה וכמה מוכרחת התלבשות זו -- אם מטרת המחבר היא לבוא למסקנות מעשיות בהנוגע לחיים בהוה.

איני מכיר את כ' באופן אישי, אבל תקותי שלא יקפיד על אשר ארשה לעצמי להעיר, שבכדי להגיע למטרה שהתווה לו בספריו, וכמו שכותב בהקדמתו לספריו ... מהראוי שיסגל לעצמו ובפנימיותו סדר חיים שלהם, היינו חיים על פי התורה ובמעשה בפועל, וכפי שמתבאר אופן חיים שלו 548במקור, בספרי החסידות. -- אין מספיקה הגישה של רחמנא לבא בעי, כי אף שזהו מוכרח לכל לראש, אבל אין זה מספיק כלל וכלל.

אפשר שיחשדני שכוונתי בהנ"ל להשפיע על יהודי שיעשה שומר תורה ומצוה במילואם ועוד כפי דרישת תורת החסידות,

ואודה אשר גם בזה צדקו חכמינו ז"ל באמרם אין אדם נחשד אלא א"כ יש בו עכ"פ במקצת,

אבל אין מקצת כוונה זו שלי -- ממעטת כלל התועלת בשביל המטרה הנ"ל, ולדעתי גם ההכרח,

שימסרו הדברים, דברי תורת החסידות, שהם בכלי שני -- בקירוב יותר לאמיתתם ולפנימיותם. אפשר ג"כ שתפלא בעיניו תקותי -- שעל ידי מכתב אוכל להשפיע על איש הוגה דיעות, אשר בודאי שיטה לו באופן חייו, שיטה מיוסדה וקשורה בנימי נפשו וכו', והשפעה עד כדי כך -- שבקבלת המכתב ישנה באיזו מדה שהיא לא רק השקפתו אלא גם הנהגתו,

והביאור בזה הוא -- שאיני בא בדבר חדש משלי, אלא מציע רעיון ישן נושן, וביחד עם זה, שבכל יום ויום חדש הוא ובורא עולמות הוא, הוא ענין תורתנו ומצוותי'. והמאמין באדם ובכוחות נפשו האין-סופיים,

כיון שנפש האיש הישראלי היא -- בלשון רבינו הזקן בעל התניא - חלק אלקה ממעל ממש, שהוא האין-סוף,

הרי הוא מאמין גם כן, אשר בשעתה חדא וברגעא חדא יכול כל אחד ואחד להגיע לעומק רום, מבלי הבט על מצבו ומעמדו ברגע לפני זה. והגורם לזה יכול להיות אפילו דבר קטן וניצוץ קטן, כיון שאין זה משמש אלא לפתיחת אוצרות האין-סוף שישנם בנפש השומע או הקורא.

בטח נמצאים תח"י מפתחות לספרי חב"ד שערכתי בזמן שונים, מתאים לנקודה הראשונה במכתבי לעיל, ואשר ראיתי בהם תועלת רבה, וכנ"ל, לא

רק בשביל אחרים אלא גם בשביל עצמי. (ממכחב כ"ו שבט תשט"ז)

...במה שמסיים במכתבו אשר ,עול החיים של היהדות בשלימותה המסורתית אינה מצוי' בימינו אפילו בקרב שומרי המסורה, המקיימים את כל המצוות המעשיות" וכו', איז זו תופעה של ימינו דוקא, אלא מצוי' היתה גם בימים מלפנים. אבל לדידי המסקנא מתופעה זו אינה זו שכותבה במכתבו, אלא אדרבה, שמצב זה צריך לעורר כוחות נעלמים לתקנו ולא מספיק 549' להשתמש בכוחות הגלויים של האדם בלבד, והרי תיכף לבריאת העולם ובסיכומו דרשו חכמינו ז"ל על הכתוב אשר ברא אלקים לעשות -- לתקן. זאת אומרת שבריאת העולם היתה באופן אשר האדם יכניס מצדו לא רק שיפורים אלא גם תיקונים, שמזה מובן אשר כל זמן שנמצא אדם אחד בעולם, זה גופא הוכחה וראי' שהעולם צריך תיקון, ותיקון העולם החיצוני הרי הולך הוא בד בבד עם תיקון עולמו הפנימי של האדם. וגם זה מתבטא בפתגם קצר של חכמינו ז"ל ומבואר גם הוא בכמה מקומות בתורת חב"ד, אשר מתפקיד הנשמה בירידתה למטה הוא להיעשות ,מהלך", כי הנשמה בהיותה למעלה, וגם המלאכים ,עומדים" הם.

ועוד הערה קצרה, ובטת יסלח לי אשר גם בזה אינני מסכים לכתבו, והוא בהנוגע לאופן הליכה ביהדות, מיהדות הגוף ליהדות הנפש, או להיפך, כי אף שבאופן עקרוני לכאורה אפשריים שני האופנים, אבל למעשה בהנוגע להשגת המטרה יש הבדל עצום, כי ההליכה מיהדות הגוף ליהדות הנפש - בשים לב שהמדובר הוא באדם הכלול מגוף ונפש גם יחד, והגוף דבר מוחשי בעל חמשה חושים וכו' וכו' -- בטוחה היא, אף שלפעמים יש בה עליות וירידות וגם נפילות, ושבע יפול צדיק וגו', בה בשעה שההליכה מיהדות הנפש ליהדות הגוף, הרי בתחלת ההליכה ואפשר גם לאחרי ההתחלה, עדיין אין הגוף מסכים לכיוון הליכה זו, ועלולים בזה לכמה טעויות ואולי עוד יותר מזה. ובפרט בדורנו שעדיין לא נשתחרר מהדיעה הכוזבת של המאטריאליסמוס שהיתה נפוצה כל כך בין התועים שבדור הקודם.

דרך אגב, בהנוגע לנקודה זו, היינו בהכרח מצוות מעשיות דווקא, עמד

על זה כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע במכתבו לפרופסור אחד במדינת אשכנז, שנדפס ב,התמים", חוברת ד (ורשא 1936*).

(ממכתב די תמוז היתשט"ז

בנועם קבלתי ב' הכרכים של ספרו... שכנראה נתאחרו דרך הילוכם. ות'יח על שימת לבבו, ובפרט בשלחו ,בכור הטופסים". ובהגיעו לידי התחלתי לעיין בו מיד כמובז.

בידעו השקפתי ממכתבי הקודמים לא יפלא בעיניו ששמחתי במיוחד לראות בספרו כמה מונחי החסידות מבוארים עפ"י סדר הא"ב וגם מראה מקומות בחלק מסוים, שזה יתן האפשריות לקורא וללומד בספרו לעיין במקורות עצמם ולהעמיק בהם, והרי זו היא אחת משאיפות כל מחבר וסיפוקו הרוחני כאשר מצליח לעורר רצונו ותשוקתו של הקורא להתענין ולהתעמק יותר בנושא הספר.

כיון שהכל בהשגחה פרטית, יש לציין שספרו נתקבל לימי החנוכה שענינם מוסיף והולך, ונתקיים בכ' ענין זה שזוכה להפיץ אור תורת חב"ד 550בין חוגים רחבים בחוץ, עפ"י המאמר הידוע דיפוצו מעינותיך (אפילו בין אלה שעדיין) חוצה.

מקוני שלא יקפיד אם אעיר ג"כ על עוד מה שגרם לי עונג ושמחה מיוחדת בקשר עם הופעת ספרו הנ"ל, והוא, שקבלתי תיכף תגובות שונות מחוגים שונים ובהם כאלו שטענו היתכן? שהרי תורת חסידות חב"ד היא פנימיות התורה ובלשון משל הידוע מכ"ק רבינו הזקן שהוא בדומה לאבן טובה בכתר המלך (הוא מלכו של עולם) אשר בה תלו" לא רק חשיבות הכתר אלא גם חוזק עוצם ענין המלוכה. ופשוט אשר כל העוסק בלימוד תורה זו אפילו לעצמו, ועל אחת כמה וכמה אם גם בהסברה לאחרים ובהפצתה בין חוגים רחבים, הרי צריך להתאים את חייו לעניני תורה זו ולדרישותי', ובאם אין התאמה זו איך יתקיים בזה מאמר חכמינו ז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה?

וענין העונג והשמחה הנ"ל הוא שהרי דברים ק": ומה אם אלה המגיבים שאין להם ידיעה מספיקה, ואין צריך לומר הבנה עמוקה, בתורת חסידות חב"ד, בכל זה עמדו על הנקודה הנ"ל, עד כדי שלילת מנוחתם, הרי בודאי שכן הוא אצל כ' שהקדיש מזמנו ושימת לבבו ונפשו, ובטוחני אשר מפנימיות נפשו, ללימוד והתעמקות בתורת חסידות חב"ד.

ואף כי בטוח אני שמעת שהתחיל עבודתו בעריכת ספריו אלו ועד עתה באו שנויים ניכרים לא רק בעולם המחשבה של כבודו אלא גם בעולם הדיבור והמעשה שלו, תקותי שילך מדרגה לדרגה בהוספה בזה, וכנ"ל הולך ומוסיף הולך ואור, עדי אשר במשך הזמן יהי' הסופר והספר אחדות שלמה, באופן אשר הספר יעיד על מחברו והמחבר יעיד על ספרו.

ואיחולי לכ' אשר כמו בכל ענין טוב ובפרט בעניני תורה ומצוה שאין סופיים הם, הנה סיומו שני כרכים אלו לא רק שלא יהי' סיום ח"ו למשנת חב"ד בחייו הוא, אלא אדרבה מכאן ולהבא כל יומא ויומא עביד עבידתי" לשמש המשך חי לענינים שכתב בספריו אלו. ויהי רצון מבורא עולם ומנהיגו בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד שלא יהיו כל העלמות והסתרים

בהתגשמות כל הנ"ל בפועל. (ממכחב נר שמיני דחנוכה, ה'תשי"ז)

6-9

ימים אלו נתקבל ספרו... ות"ח עבורו. מובן שלחביבותא דמלתא עברתי בין דפיו, ובפרט שדוקא בענינים שלכאורה אין בהם קישור פנימי ואינם מסודרים כל צרכם יש לראות באספקלריא יותר בהירה את הכותב, מאשר משתקף הוא בספרים משוכללים הכתובים למטרה אחידה שמאחדת את הספר מראשו לסופו.

מתאים להוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, מיוסדת על פתגם כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, בפירוש סגנון חכמינו ז"ל אנן פעלי דיממא אנן, שפעולתנו 551להרבות אור בעולם, בעולמנו זה, והרי זוהי הוראה לכל אחד ואחד מנשמות בני ישראל כשהן בגופים בעולמנו זה, ארשה לעצמי לעוררו, מיוסד על מה שכותב בספרו הנ"ל. ע' 310: ,אנו כאן החלוץ של עם ישראל ... כותרת דברי ימי עמנו, תמצית סבלותיו על ארצו ואלקיו ... שכל זעזוע בעברנו ... פוגע בבבת עינינו", ומתאים לההשפעה שיש לו בחוגים שונים, הנה לפלא בעיני מדוע אינו לוקח עמדה תקיפה בכל אותן התופעות המשפיעות על החיים היום-יומיים בארצנו הק' בשטח החיים הפנימיים של בני ישראל, זאת אומרת חיי הנשמה, נשמה האלקית, שלצערנו תופעות אלו אינן פוחתות והולכות; והסכנה מתרבה על ידי זה שמכניסים הענינים לגדר של פרסטיג'ה, שלכן -- ,יהרג ואל יעבור". והרי מתאים לשורות האמורות בהנוגע לאלקי ישראל ועברו של עם ישראל, בודאי שכמה מתופעות הנ"ל לא היו באות לפועל לולא יצר הנצחנות, שככל היצרים מעביר הוא את האדם אפילו על דעתו ולא רק על דעת קונו. והלא אין עתה הזמן שמי שהוא יוכל להסתגר בד' אמות שלו ולומר שכל מה שנעשה בחוץ אינו מענינו כיון שהוא עוסק בדברים נעלים למעלה מעשרה טפחים דעולמנו זה. ובפרט זה שרבים נשמעים לקולו. ומי שיש בידו למחות וכו'.

אפשר שהביע כ' השקפתו על תופעות האמורות אלא שלא הגיעה השמועה עד"ז לכאן, ואם כן הוא, הרי זוהי הוכחה שתגובה כזו -- אינה מספקת, כיון שהדן של כמה תגובות הגיע ומגיע לכאן ובחצוצרות וקול תרועה. וברור שתגובת הגנה על צערה של השכינה היהודית, כמו שמזכיר

בספרו שם, בודאי צריכה היתה להגיע, ובאופן פעיל יותר... \ (ממכתחב ה' אלול ה'תשח"י)

לחביבותא דמילתא -- הנה בדפדפי בספרים אלו כפי רשיון הזמן, נראה לי אשר מוסיף הי" הרבה בשלימות מאמרים אלו, אם הי' מוסיף בסוף כל מאמר או בסוף הספר -- רשימת מקורם בם יוכל הקורא המעיין למצוא יותר פרטים ע"ד מה שבא במאמר בקיצור לפי ערך. וכן להוסיף גם רשימת ספרים או מאמריו של נושא המאמר, כיון שלפעמים גם זה מוסיף בהירות להבנת יחידי הסגולה. וכיון שרואה אני במעטפת הספר שמתכונן הוא להו"ל גם חלק שני, הרי אין זה בבחי' שאין צועקין על העבר. ובפרט שבחלק השני יוכל להוסיף גם המקורים למאמרי חלק ראשון. ולא יהיו הדברי ימי בעלי תורה שלימה שלנו - כדברי ימי בעלי שיחה בטלה שלהם המשובצים בענינים דאזנים לקופה, ביבליוגרפיא, רשימת תאריכים כו' וכו'. ובפרט בדורנו דור יתום זה שחוגים מסוימים אפשר להמשיכם לקרן אורה -- רק 552על ידי שיראו מראש היופי דענינים חיצונים וזה יעורר התענינות שלהם, ומז הטפל דטפל יבואו סוכ"ס גם להעיקר. וכבר ידוע מה שהאריך הרמב"ם באופן חינוך קטנים (ומובן שעוד יותר שייכים הענינים -- בקטני דיעה, עיין שם שהאריך בזה בפירוש המשניות סנהדרין ריש פרק יו"ד, וראה ג"כ יד החזקה סוף הלכות תשובה). ועוד הערה קטנה וגדולה בהנחיצות בדורנו אשר רבו השמים חשך לאור ואור לחשך וגו', כי בספרו מעורבים יחד יחידים מסוגים שונים וגם הפכים. וע"פ מליצת הזהר* אשר קבורת משה היא בתורה ושאין קוברין זה אצל זה אלא אוהבים זל"ז, הנה גם בקו זה לא תמיד נשמר בספרו. והרי יש מקום לחלקם בחלקים שונים, אם מאיזה טעם שהוא רוצים לכתוב אודות כולם -- או עכ"פ שבמאמר אחד למאמר הסמוך לו, לא יהיו האישים מנגדים אחד לחבירו, שכל זה נוגע ביותר כנ"ל -- שיש להשמר שלא לגרום לטעות הקורא התמים לומר שכל הבאים בספר אחד שכנים הם גם בגדלותם בתורתם וביראתם, וד"ל ברמיזה.

בראותי בהרשימה דחלק ב' גם שם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, הנה נשלח לו בחבילה בפ"ע ראשי פרקים מתולדותיו -- שהו"ל איזה שנים מלפנים ע"פ רשימות כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

בכבוד ובברכה שיצליח לחזק רוח היהדות האמיתית דישראל סבא בתוככי מושפעיו -- חדורה אור וחום חסידותיים

נבב. מטעמי זהירות בכתבי הקדש, הנה לא נראה לי כלל כשמדפיסים פסוקים כתובים בכתב סת"ם אפילו בספרי הלכה ואגדה, ועאכו"כ בספרי תולדות. ולכן תמהתי על מה שעשה כת"ר כזה בסוף הספר. ומובן שאיגו דומה למה שהדפיסו עמוד ממגלת אסתר -- כיון שאין בה השם. והי' בזה גם מעין

הוראה לרבים באופן כתיבת המגילה משא"כ בנדון זה. (ממכחב כ"ג מנ"א תשט"

במענה למכתבו, בו כותב ראשי פרקים מדברי ימי חייו ומטרתו עתה, שהיא בעיקרה בהדרכת הנוער.

ואשרי חלקו, שניתנה לו האפשריות להשפיע ולקחת חלק בקביעת צורתם של נוער ישראל, שאפשר שישפיע על כל משך ימי חייהם, ז. א. עשיריות בשנים ובנין ביחס לכשיתחתנו וכו'.

553כתבי על האמור ,,אשרי חלקו", הוא בשנים: באם חלק טוב הוא כשאפשרי לעזור למי שהוא בגשם או ברוח אפילו בענין ארעי ולזמן קצר -- על אחת כמה וכמה כשהמדובר בענין עזר, שכאמור הוא גשמי ורוחני גם יחד ולזמן ארוך, ואולי גם לכל ימי חייהם.

אלא שבכל הענינים עליהם אמרה תורתנו תורת חיים, נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, והתקוה, כהסיום של הענין בתורה, ובחרת בחיים, מקוים מהאיש שניתנה לו האפשריות האמורה שיבחר בדרך החיים והטוב, ז. א. ינצל כל היכולת וההשפעה שלו, להדריך את המחונכים לחיים וטוב אמיתיים, וככל ענין דאמת הנסיון בזה הוא, שאינו חולף ועובר לאחר איזה רגעים ימים ושבועות וכו', ונמשך לזמן ארוך ועד לנצחיות.

אבל ביחד עם זה -- היצר הרע מתערב ומבלבל ומפתה לנצל האפשריות בקצה השני, ומובן אשר לכל אחד מדבר ,בלשונו", ובטענות ופיתויים שיש תקוה שישמע לו, אבל כיון שבעולם כל הענינים בסדר ובחשבון ולא בדרך מקרה ח'ו, הרי לכל אחד ניתנה האפשריות לבחור באחת משתי הדרכים, ונתנה ג"כ היכולת שיעמוד בפני הפיתוים וההסתות של היצר הרע.

אשר אז -- זכותו גדול ביותר, וכאמור לעיל, אשרי חלקו וטוב ויפה.

ידועה המענה על השאלה המפורסמה: כיון שהיצה"ר לפעמים מתלבש גם בלבוש טוב ויפה, ז א. מפתה בטענות שבהשקפה ראשונה יש להם ,מראה" של טוב וצדק, מה היא סוף סוף הבחינה לדעת, אם באה הטענה מצד הטוב או מצד הרע.

ועל פי הכתוב לעיל, אחת הבחינות בזה -- בנוגע לפרט ולמקרה פרטי על כל פנים, שבעשיית עבירה (מפני תוקף התאוה והרצון), הנה לאחרי

העש" מרגישים רגש של חרטה, וככל שיאריך הזמן מתחזק רגש זה,

ובעשיית טוב אדרבה לאחרי העשי' ישנה שביעת רצון עוד יותר.

בחינה בנוגע לכלל (ובזה גם במקרה שלו, שהמדובר בהדרכת קבוצה או חוג מסויים): יש להתבונן בדברי עמנו בני ישראל, ולראות מה היא ההנהגה ששמרה על קיום עמנו בתקופות שונות ומשונות, של דברי הימים שלו הארוכים, קיום -- למרות, שכנוסח הידוע, בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו ורבים וגיבורים (אומות העולם) על חלשים ומעטים.

שגם בהתבוננות קלה רואים, שכל אלו החוגים שסרו וסטו מן הדרך

> המקובלת ושמו מבטחם בתרבות הארצות שמסביב להם, אף אם גם

,העתיקוה ללשון" עמנו, או רצו להתאימה לתרבות עמנו (הנוטים אחרי אשור ובבל

* בתקופת וזמן בית ראשון, המתיונים בהתחלת תקופת בית שני, בתקופה מאוחרת = הרבה יותר, אלו שנטו אחרי פילוסופיא השלטת בספרד בימי הבינים. ועדיז --

= תלמידי מנדלסון באשכנז שנטו אחרי השכלת צרפת, מולידי הריפורמים), 554הנה כעבור דור, שנים או שלשה דורות, לא נשאר מהם שריד ופליט בתוככי עמנו בני ישראל: חלק מהם חזרו מדעתם האמורה, וחלק נטמעו כליל בין הגוים אשר סביבותם, וכאמור -- מבלי רושם כלל בדור שלאחריהם.

ורק הענין דמצות מעשיות בפועל -- שמימי מתן תורה בהר- סיני, שנאמר אז לא תעשה לך פסל, שמור את יום השבת, לא תעשה כל מלאכה וכו' ועל דרך זה מצות ציצית ותפילין, איסור אכילה של חי' ובהמה שאינה מפרסת פרסה ואינה מעלה גרה, וכיו"ב -- הם הן שמוצאתם אנו אותם במשך כל שלשת האלפים שנה ויותר של ההיסטוריא של בני ישראל מבלי כל -שינויים בזה, והמסקנה מובנת. ב.

ויהי רצון מהשי"ת אשר ינצל האפשריות שניתנה לו, בכיוון האמור ' ובמילוי ועד שישפיע גם על חביריו שי' המדריכים, שממנו יראה וכן יעשה, וזכות הרבים, המחונכים והמשפיעים מסייעתם.

והרי ימים אלו, ימי חדש אלול, ימי רצון גם בזה, חדש החשבון של שנה העברה, וחדש ההכנה לשנה הבאה.

וביחוד בנוגע אליו, שמתכונן ככתבו, לחתונתו בעתיד הקרוב, שאז זקוקים לברכה מיוחדת מבורא האדם ומנהיגו, הרי פעולתו לטובה, לטובת הרבים, הן הן הצינור והכלי להגדלת ברכת השם יתברך בהמצטרך לו ולבת גילו תחי', ויהי רצוז שיבשר טוב בכל האמור, ומזמן לזמז -- באופן דמוסיף והולך.

מובן שברשותו וגם מזכותו למסור את כל הכתוב לכל חביריו המדריכים שי'.

... מה שכותב בהנוגע לסמינריון שלו והשקו"ט אחר הרצאתו וכו'י,

הנה כבר מלתי אמורה, אשר בכל הזמנים ובפרט בתקופה זו, מעלת בני הנוער היא שאין דעתם נוחה מפשרות ואין גורסים דרך זו. ואפילו אלה מהם שאורח חייהם פשרה הוא, אף על פי כן רוצים שישמיעום שיטה מוחלטת ועוקבת. ובטח גם הנוער באה"ק ת"ו יש לו תכונה זו, ואדרבה עוד ביתר תוקף. ולכן כאן המקום להודיעם הענינים כמו שהם לאמתתם בהנוגע 555ליהדות, אורח חיים דישראל סבא וכיו"ב. ולכל היותר אפשר להוסיף לאחר זה, שאין שלמות בבריאה, ולכן אין מקום לנפילת רוח, ועל אחת כמה וכמה ליאוש, אפילו אם אין מוצאים לע"ע די אומץ רוח לקבל השיטה בשלמותה ומכש"כ להתנהג בפועל מתאים לשיטה זו. אבל יש להכיר את האמת לאמתתו ובכל אופן להתחיל בהנהגה בפועל באותם הענינים והשטחים שבהם כבר מוכן התלמיד והשומע, ולהוסיף מזמן לזמן ככל האפשרי. ודבר המשנה ,מצוה גוררת מצוה* מובן הוא גם בשכל ונראה במוחש, ומסביר עוד יותר הגישה הנ"ל.

נעם לי לקרא במכתבו בסיומו אשר עבר על החומר של השיחות לנוער, ובטח גם להבא יעזור להם כפי האפשרי ובודאי לא רק בתיקון הסגנון.

במה שהעיר בענין המבואר בד"ה מים רבים, בהנוגע לאומות העולם אשר לא נצטוו על השיתוף, ואם אפשר לומר באומות העולם לגבי הע' שרים שלהם שהוא על דרך השותפות של אב ואם.

לדעתי אי אפשר לומר כן כלל. כי אף שאין אומות העולם מצווים באיסור השתוף, אבל ודאי שלא נצטוו לשתף ח'"ו והרי בהנוגע לאב ואם נצטונו על כבודם ויראתם. והטעם לזה ג"כ מובן, כי הע' שרים אינם בעלי בחירה כמו שאר המלאכים (ראה תניא ריש פ' ליט ולקו"ת אמור לח, ב), אלא שכיון שסו"ס ההשפעה לאומות העולם יורדת דרך הע' שרים הרי זה נותז מקום ביותר לטעות ולא נצטוו להזהר מטעות זו (עיין פירש"י דברים ד, יט).

בבקשתו אזכירו על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לבריאות הגוף, וכבר נודע פסיד תורתנו תורת חיים, ובל' המורה הגדול (רמב"ם הל' דעות ריש פ' די) -- היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא. (ממכתב י*א אדר א' ה'תשי"ז)

בעתו קבלתי מאמרו... שהואיל לשלוח לי, אלא שנתאחר בדרך הילוכו יותר מהרגיל, ומרוב הטרדות נתעכב המענה שלי. ואתו הסליחה.

קראתי מאמרו בהתענינות ובשימת לב מיוחדת לנקודה התיכונה שבו, הוא ע"ד התחליף שמחפשים להמיר בו את התפקיד האמתי והנקודה הפנימית של היהדות והיהודים, ודעת לנבון נקל התוצאות הרציניות ובלתי רצויות היוצאות מזה.

ובראותי שכ' לא יחת מלהביע דברים שאין דעת הצבור גוחה מהם, תקותי שילך בכוון זה לשלול כל תחליף איזה שיהי', שהרי עצם ענינו של תחליף מדגיש שאינו מה שצריך להיות. ומזה מובן שכל מה שהחיקוי - 556התחליף טוב ויפה יותר -- כן תגדל הסכנה, אף על פי שלמראית עין או בהשקפה שטחית לא ניכר ההבדל כל כך ועלול לרוות לשעה קלה צמאון הנפש.

לדכוותי' למותר להדגיש מה שמוסכם ומקובל, לכל הפחות להלכה אם לא למעשה, שאף על פי שמההכרח הוא שלכל אומה ועם תהי' אחיזה בעניני הגשם והעולם, אבל כיון שהמדובר הוא בבני אדם ולא עדרי צאן ובקר, הרי פשוט שאין תפקידם מצטמצם בעניני אכילה ושתי' ודירה נאה וכדומה, אלא תפקידם דוקא בענינים הקשורים בשכל ורוח שבהם יתרון למדבר על החי. ואם כן הדבר בהנוגע לשאר בני אדם ולכל אומה ולשון, על אחת כמה וכמה בהנוגע לעם ישראל, שלמרות ההכרחיות בענינים הקשורים במילוי צרכי הגוף, אין אלו מהווים תפקידו העקרי והפנימי, אלא דוקא ענינים שמקורם בעולם המחשבה והרוח, היינו מה שקשור עם הנשמה, והגוף הוא רק כלי להוציאם לפועל. ואין להחליף האמצעים למילוי התפקיד ולעשות מהם התפקיד עצמו. ואפילו אם האמצעים הם הכרחיים וחיוניים הנוגעים לקיום הנפש בגוף. ובלשון וסגנון חכמינו זיל -- פקוח נפש דוחה הכל, שמשמעות המלה ,נפש" במאמר זה הוא קיום הנפש בגוף, אבל כאמור אין זה אלא אמצעי, אמנם הכרחי ודוחה (כמעט) הכל, אבל בכל זאת רק אמצעי למילוי התפקיד. וכמו שזהו כך בנוגע להפרט -- כן הוא בנוגע להכלל.

והנה מובןז שאם יש טועה ומחליף אמצעי בתפקיד, הרי אם הטעות הוא באמצעי שאינו הכרחי וחיובי, יש לקוות שהטועה בעצמו יכיר בטעותו בהתבוננות כל שהיא, או על כל פנים -- נקל להעמידו על האמת. מה שאין כן אם האמצעי הוא חיוני והכרחי למלוי התפקיד, שאז הטעות שכיח יותר והתחליף והתמורה עלולים יותר, ואפילו כשבאים להוכיח להם באותות ימופתים וכו' -- קשה יותר להעמידם על האמת שיהיו מודים ועוזבים. שלכן, כנ"ל, הסכנה שיזניחו את התפקיד גדולה הרבה יותר.

ולכן כשהתחליפים שכ' כותב אודותם במאמרו -- שבהם כמה מאחביי רוצים לצאת ידי חובתם, על ידי תרומת טשיק או ביקור אסיפה איזה פעמים וכיו"ב, כדי להתפטר ממילוי תפקידם האמתי, מוכרח שיביאו סו"ס התוצאות הבלתי רצויות שכ' כותב עליהן במאמרו הנ"ל, התרוקנות מכל מהות יהודית ותוכז יהודי וכו', אבל עם כל זה, מי שלא נרתע מלהביע השקפה שאינה עולה בד בבד עם המקובל על רוב הצבור, יתריע על הסכנה הנשקפת והגדולה פי כמה, והתוצאות ההרסניות כבר נראות בפעולתן -- בעיקר בין הנוער, עתידו של העם, -- מתחליפים יותר ,דקים", כגון תחליף על ענין המדיניות, טריטורי' עצמית ומשטר עצמי, שאפילו אם השיגינו את הדבר במלואו ונהנים ממנו במלואו, אין לשכוח שגם זה אינו אלא אמצעי, ולדרוש שיהיי דבר זה חקוק בלב ובמוח, באופן שיחדיר כל אברי הגוף של היחיד וכל אברי הקומה של הכלל, שהתפקיד הוא דוקא ענין שקשור עם ממשלת הרוח והשכל, ובסגנוז החסידות -- הגברת הצורה על החומר. נוסחא אחרת, על פי סיפור ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכ"ק אדמו"ר הזקן מייסד תורת 557במענה על הזמנתם להשתתף בועידתם השנתית אשר תתקיים אי"ה בימי יז - י"ט אלול.

יה"ר אשר הועידה תעורר את המשתתפים בה, ומחוצה לה למלא תפקידם הנפשי הוא -- החדרת לימוד התורה וקיום מצוותי' בחיי היוםיומיים ובפרט בתוככי הדור הצעיר, העומד עודנו על מפתן החיים.

יגדל פי כמה הכרח פעולה האמורה שבתקופתינו אשר תקופת משבר הוא משבר בעולם בכלל ובחיי עמנו בפרט, תקופה שהביאה לאכזבות מוחלטות בדיעות ובהשקפות חול וחוץ. וכמו בכל תקופת משבר, הדור = הצעיר הוא אשר נזדעזע ביותר, ובחלקו אשר לא לתורת אמת ולאמונה ודת נתחנך, עומד נבוך ומחפש לדרך בחיים.

וחובה מיוחדת, וביחד עם זה זכות מיוחדת, של כל אחד מהדור הצעיר, העומד בקרן אורה -- אור תורה ומאור שבה -- להיות דוגמא חי' של יהודי החי חיים יהודיים בביתו וגם מחוצה לו.

ולהעמיד -- על ידי זה, וכמובן גם על ידי פעולות באופן ישר -- את כל הסביבה ואת הצעירים ביחוד על הדרך הנכונה היא דרך התורה והמצוה.

אמרו חכמינו ז"ל בסימנו התקופה דעקבתא דמשיחא: נערים פני זקנים ילבינו כו' וידועים דברי רבנו הזקן (בעל התניא והשו"ע) בהנוגע להתוכחות דפרשת בחוקותי -- וכמו"כ דפרשת שבוע זה* והתוכחות שבתורה בכלל: אף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות (לקוטי תורה בחוקותי מ"ח א).

ויהיר אשר הנערים וצעירי בני ישראל באמריקה לא ישלימו אפיי עם אותם הענינים הבלתי מתאימים לתורה שלימה התמימה -- אשר הזקנים הדור שלפניהם פסקו להלחם בהם.

אלא גם בענינים אלו ילחמו ובמלחמת תנופה, ובקול גדול יודיעו ויכריזו אשר תורתינו תורת אמת היא, ואמת אין בה מקום לפשרות, נצחית ובכל התקופות ובכל הארצות היא השולטת בחיי כל אחד ואחת מבני ישראל, בחיים היום-יומיים.

558והובטחנו מבורא עולם ומנהיגו, אשר בתוקף המתאים ובמרץ הדרוש, הנה סוף סוף מנצחים במלחמה זו ויה"ר אשר יהי' זה מבלי העלמות והסתרים, ובהקדם.

כל רגע ורגע בתקופתינו הרת עולם זו, גורל כמה וכמה נפשות מבני ישראל תלוי בו: אם ישמרו הנאמנים לתורתנו תורת חיים ומצוותי', או יספו ח'ו בזרם של שונאינו המתחילים בפשרות ומסיימים בשלילה גמורה של

מסורת ישראל סבא. (ממכתב ט"ו אלול ה'תשט"ז)

במענה למכתבו מה' חשון, בו כותב אשר מנקר ספק בלבבו אודות היחס לאלו המכחישים וכופרים בענינים אשר בתורה שבכתב או אשר בתורה שבעל פה וכו'.

ולפלא, כיון שמתחיל במכתבו ,ב"ה", ז א. ברוך השם, שהוא נותן התורה, תורת חיים ומצותי', לכל אחד ואחת מאתנו בתוך כלל ישראל, תורה הנותנת הוראה בחיים, הרי גם בשאלתו הוראה מפורשת בתורתנו הק' ומפורסמת היא, ומה מקום לספק אפשרי? ונמצאת הוראה זו בכמה מקומות. ואסמן עכ"פ אחד מהם, והוא ברמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ח'.

אינו כותב סדר לימודו בתורתנו, אבל תקותי שבו תופס מקום מתאים - לימוד הלכות הצריכות בחיי היום יומים, בכדי לדעת את המעשה אשר יעשו ואלה אשר לא תעשינה. והרי זהו תפקידו העיקרי של איש הישראלי, כמ"ש: את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ובטח משפיע גם על חביריו שי' בענין זה. בברכה לבשורות טובות בכל האמור (ממכתב יו"ד מ"ח תשי"ט)

... ואחרוז עיקר, במענה על הבא ראשונה במכתבו. שכשאין אמונה כנה בלב כו' ולזה שרוי בדכאון כו'.

שמעתי סיפור מכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר -- שפעם התאונן חסיד לפני כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, על שנופלים לו ספיקות באמונה, ושאל אותו הצמח צדק: ומה איכפת לך? ויענה החסיד בהתרגשות הכי גדולה: וכי מהּ זו שאלה מה איכפת לי, הרי כו' וכו'. ואז אמר לו הצמח צדק: הרי זה גופא הוכחה על מצבך שמאמין אתה וכו'.

559וככל סיפורי צדיקים, גם מסיפור זה יש ללמוד כמה דברים. ובהנוגע לנידון דידן, הדאגה על חוסר אמונה כנה, הרי זה גופא הוכחה שישנה בפנימיות הנפש, אלא שמשהו מכסה עליה, או בסגנון לשון החסידות מפסיק בין הפנימיות והחיצוניות. וכשיודעים שזהו המצב, הרי ידיעה והכרה זו מכוונת את העבודה להסרת ההפסק וביטולו. אבל פשיטא שלא על ידי דכאון -- המביא לחלישות מרץ בפעולות -- יוסר ההפסק והמחיצה ואפילו לא תתמעט, ואדרבה.

ויהי רצון שיקויים בו מה שכתבתי במכתבי הקודם, שיעבוד השי"ת בשמחה ובטוב לבב, ובפרט שאפילו לדידיה -- אין זה מונע מהתבוננות בצדדים השליליים, כמבואר בתניא, אלא שחבל על הזמן שאפשר לנצלו בענינים שמצד ימין -- לבלות אותו בטיפול בצד השמאל באם הוא בבחינת שינה ואינו פועל.

(ממכתב ט"ו אלול היתשח"י

,..במה ששאל איך להתנהג עם כאלו המחרפים וכו' עניני יהדות. מהנכון שלא להכנס בשקלא-וטריא ופלפול. כיון... רוב הנוהגים כנ"ל הוא מפני המדות שבלב ולא מפני השכל שבמוח, וברובא דרובא הרי זה תוצאה מאכזבה ואי שביעת רצון מסדר חייהם. ולכן לאחר שיסיימו דבריהם, יש לומר להם בניחותא שאפילו על ספק וספק ספיקא גם כן כדאי שיתנהגו באורח חיים המסורתי, שהרי פשיטא שאין זה נגד מצפונם של זה האומר בפיו שאינו מאמין שבכל זאת יניח תפילין, יאכל כשר וכו'. ועל טענת היצר הרע שהנהגה כזו צביעות היא, המענה בשבילם היא -- שאין הם מרמים את סביבתם לאיזה פניה גשמית, כיון שלצערנו קיום המצוות לא תמיד מביא לכבוד נוסף מהסביבה. ואפילו לדעתו, כדאי לעשות משום ספק ואין בזה באמת משום צביעות כלל, כיון שבעצם, איש הישראלי רוצה לקיים כל המצוות, ורק שיצרו אנסו (רמב"ם הל' גירושין סוף פ"ב), וכשמקיים בפועל הרי הוא עושה ענין שמשתוקק אליו בכל נקודת נפשו -- פנימיות הלב, וק"ל.

(ממכתב שנת תשי"ז)

... בנוגע לשאלתו אודות המיסיאַנערן, הנה לדעתי, אין כדאי להכנס

עמהם בוויכוחים ע"פ שכל, אלא שצריך לחפש דרכים המתאימים לגלות את

קלונם בפרסום רב, היינו שמרמים הם את הבריות, אינם מגלים א"ע שהם מסיתים ומדיחים, וכן שעושים את זה בעד קבלת פרס וכו' וכו'...

560במענה למכתבו עם המצורף אליו, ראשי פרקים מדברי ימי חייו.

ומובן שאין מקום לבקשת סליחה, וגם להבא יכול לכתוב בעת הצורך, אלא שיהי רצון מהשי"ת, שהוא עצם הטוב ומטבע להיטיב, שתוכני מכתביו יהיו משמחים וטובים בטוב הנראה והנגלה.

ולתוכן מכתבו, והתקוה שלעת קבלת המענה כבר הוטב מצב רוחו.

הנה כיון שעל האדם לעשות התלוי בו בדרך הטבע, וכמה מקרים דומים כאלו ובפרט בתקופתנו זו, בטח שואל דעת מומחה במקצוע וממלא הוראתו, אלא ועיקר -- עליו להתבונן בענין מציאות בורא עולם ומנהיגו, שהרי רואים במוחש שאין העולם הפקר, ויש בעל הבית לבירה זו, והסדר שמוצאים בשטח הדומם וכו', שהוא רובו ככולו שַל העולם שמסביב לנו, מכריח שבודאי ישנו סדר גם בחלק הקטנטן בו, ועד להאדם, שאין לומר שאין בו סדר או ששורר בו היפך הסדר.

שמזה מסקנה המידית, שסוף סוף -- הסדר והטוב מנצח, וזה נותן בטחה ועדוד רוח, שאף שלפי שעה הטוב מכוסה ע"י תופעה פלונית ע"י מחוש פלוני, בודאי שנתנו לאדם הכוחות להתגבר עליהם באם רק ירצה - אלא שבטבע הבריאה, ששינוי במצב הוא בא צעד אחר צעד ולא בפעם אחת מז הקצה אל הקצה וכו', וההתבוננות בהאמור, ובפרט לפי כתבו ע"ד חינוכו ועסקו במדעים, עליו להביא לעדוד רוח ולתוספת בטחון בעצמו ולאופטימיזים בכלל, שע"י כל זה יתוסף גם במרץ ובשיפור המצב, אלא שכנ"ל צעד אחר צעד.

באם תמיד זקוקים לברכת יוצר האדם ומנהיגו, הוא השם יתברך ויתעלה, עאכו"כ בכל הנ"ל -- שזקוקים לתוספת ברכה ולברכה מיוחדת, והצנור והכלי לזה הוא, הנהגה בחיי היום יומים מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים ובקיום מצותי' עליהן נאמר וחי בהם, ואין נפקא מינה באם 561מבינים הקישור בין ההנהגה והברכה או לא, ובדוגמת דבר בהנוגע לשפור מצב הגוף ע"י סממני רפואה, שאין נפק"מ כ"כ באם החלש מבין איך סממני רפואה מרפאים, ובפרט כשהרפואה באה לאחרי זמן, ובלבד שיקח הסממני רפואה, ובודאי לדכוותי' ולמר אריכות בהאמור אין בה צורך, ואצפה לבשו"ט בכל האמור. והרי הימים ימי רצון, ימי חודש אלול, חדש הרחמים והרצון.

(ממכתב י"ט אלול תשכ"ב)

(וי

.. . במה שכתב כ' במכתבו האחרון שאינו רואה ברכה בפולמוס, וצריך להתרחק מכל מחלוקת אפילו לש"ש וכו', בטח יסלח לי שלא לגמרי אסכים = עמו בזה. ולא שח"ו הנני חסיד של מחלוקת לש"ש, אלא שבנידון דידן אין המדובר בנקודה זו, שהרי ההצעה היתה ע"ד שלילת מסקנה בלתי רצוי" כלל וכלל שהקורא בספרי כ' יסיק לפי תומו כשרואה מוזכר בהם שם פלני, וכטבע בני אדם מאז ובפרט בדורנו, אין הקורא מחפש וחוקר בעומק הענין או בדיוק כל מלה ותיבה עד כמה מהשבח יש בהם בזכרון פלוני ולהבחין אם יש בהם הסתיגות. וכבר הודיעונו חכמינו ז"ל במשנתם - הזהרו בדבריכם שמא כו' תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם כו. והרי כל מחבר וסופר משקיע חלק מנפשו, או עכ"פ צריך להשקיע חלק מנפשו, בספריו וחבוריו, ולכל מקום שהספר גולה המחבר גולה עמו, ואם הוא מקום מים הרעים, הרי גם התלמידים הם בערך זה, שלכן דרושה זהירות יתרה ויתרה. ועל דרך זה הוא בנידון דידן.

מה שחוזר הנני עוה"פ על ענין זה, פשוט שלא ףח" לקנתר, כי אם להביע דעתי בנוגע להזדמנויות הבאות מסוג האמור. וכן הרי אפשר שתה" הזדמנות לפרש ההסתייגות אודותה כותב במכתבו -- באופן המתאים ובמקום המתאים.

במה שממשיך כ' בענין האמור, שיש להכיר תודה לכל מי שלמדו ממנו יותר מאות אחת ואף יותר מדבור אחד כו' ואין לקפח שכר כל ברי, הנה הוראת תורתנו תורת חיים בזה היא -- שישנו יוצא אחד מכלל האמור, והוא בנוגע לשטח האמונה והיפך האמונה, -- הסתה לדת אחרת. ועד כמה נפלאים דברי המורה הגדול, הוא הרמב"ם, בסוף ספרו משנה תורה (הלכות מלכים סוף פ' י"א), בנוגע לישו ומוחמד, ש,אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד", וביחד עם זה הרי שלש פעמים ביום מזכירים אותם בתפלת עלינו בכנויים הידועים. ודברי הרמב"ם האמורים הרי כמעט שנשכחו (מפני הצנזורה --:-- וכיו"ב). וכלל גדול בדיני ישראל, אשר אין ללמד זכות בענינים כהאמורים. והמתבונן בדברי ימי ישראל במשך זמן נדודיו, הרי דוקא קנאות זו היא שעמדה לנו להיות נצבים

היום כלכם לפני הוי' אלקיכם, כלשון הכתוב. (ממכחב ערב פסח ההתשי"ט)

>." 562נתקבל מכתבו מה' בחשון -- בו שואל דעתי בהנוגע ליחס לענינים של נצחנות, בחצוצרות וקול תרועה וכו'. כמובן שצדק שהם ענינים שאין הנפש היפה סובלת אותם, ואשרי מי שינצל מהם. אבל ידועה שיטת תורתנו בכלל ושיטת החסידות בפרט ששוללות ענין של ,ואני את נפשי הצלתי", ואם יש אפשרות לתקן, אין ברירה בזה וצריך לקחת עמדה, וכמובן בדרכים שלא בנצחנות וכו'. וזוהי ג"כ כוונתי במכתבי הקודם לכי, שמעצמו מובן שאיני מדבר ע"ד הדרכים שאוחזים בהם הצעקנים והרעשנים, ובפרט שספק אם > דרך זה בענינים אלה תביא תועלת. אבל כוונתי לדרכים הקשורים בכשרון שחונן בהם כ' מההשגחה העליונה, שכבר הצליח עי"ז למצוא מסילה ללב כמה וכמה חוגים והד בהם. '

ואפרש שיחתי. אין כוונתי כ"כ לתופעות מסוימות (ענין בריכת השחיה המעורבת, גיוס נשים, שאלת מכירת וגידול ד"א בירוש' עיה"ק וכו), כי לדעתי כל תופעות אלו מסובבות משיטה כללית של מלחמה נגד הדת. אפשר שאצל כמה מהנלחמים -- כוונתם למלחמה נגד האישים נושאי הדת או נגד המפלגה דתית, כאנשים ולא כבעלי דת, אבל סו"ס בהנוגע למושפעים והמקבלים אין זה "מ כ"כ.

באם הידיעות שלי נכונות, הנה בשנים האחרונות יש שנוי משמח קצת באה"ק ת"ו בשטח האמור, והוא: מלפני כמה שנים היתה תגובה נגד הדת ,למטה", ז. א. בתוככי הנוער והצעירים, והעומדים בראש נספחו אחריהם, מהם ברצון ומהם באונס. אבל דוקא בשנים הכי אחרונות הנוער והצעירים התחילו לחפש הדרך לשיבה אל האמונה והדת, ואפילו אלה מהם המנגדים לע"ע למצוות מעשיות או לדת ישראל, הרי התנגדות זו היא יותר מתוך חוסר ידיעה מאשר התנגדות בעצם, אלא שלצערנו הכי גדול, הנה אלה העומדים ממעל להם ומנהיגיהם -- עדיין אוחזים בדרכים ושיטות שמלפנים ונלחמים בדת ובעניני', ומזמן לזמן מתבטא זה בתופעות כאלה המנויות לעיל ועוד כהנה וכהנה. אין מתפקידי, ונגד רצוני, למנות עוונותיהם של כו', ובפרט שלהנמצאים באה"ק ת"ו, הענינים ידועים וברורים עוד יותר. ומי יודע מה יולד יום. ולכן כל המקדים פוי ועושה בזה בעוד מועד, הרי לא לבד מחליש התופעות שעד עתה, אלא שולל נקודות חדשות בזה.

ב) לסיום מכתבו דנפשי חשקה בתורה וכו' ומה יעשה האדם שאינו מסוגל לעשות שתי מלאכות כו', הנה גם בבעי' זו, כמו בכל עניני האדם, יש הוראה ברורה בתורתנו תורת חיים, והיא אשר מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים -- דוחה תורה (מועד קטן, ט, סוף ע"א וריש ע"ב).

(ממכחב כ"ב מרחשון ה'תעי"ט) 563אחרי ההפסק הארוך, נהניתי לקבל מכתבו בו כותב ע"ד פעולותיו בימי החופש.

כמובן שכיוון לדעתי והסכמתי במאה אחוז, במַה שלקח על עצמו ההרצאות שכותב עליהן. ועוד יותר בזה שדבר עמהם בַענין מצוות מעשיות. וכש"כ וקיו ויישר כוחו בעד היותו, כפי שכותב, המקשר בין אנ"ש והקבוצים השונים שמבקרים שם.

בהנוגעץ למה שכותב ע"ד ענין ,תודעה ישראלית', כבר אמרתי דעתי ובארתי' כמה פעמים, כי סכנה היותר גדולה כרוכה במושגים שאינם מדוייקים כגון זה, ובפרט מושגים שלא מכבר הונהגו בלשון, וכיון אשר מרבית העתונים החוברות והספרים היוצאים לאור הם בידי אלו שלעת עתה אינם הולכים במסלול התורה והמצוה, הרי משתמשים במושגים אלה כדי לטשטש ולבלבל המוחות יותר ויותר. ולפעמים תכופות מנצלים אותם בתור מעבר מן הימין אל השמאל, על דרך תנועת הקונסרבטיבים ובכל תנועותהפשרות-שבדת המשמשות גשר בכיוון אחד, במדרון מלמעלה למטה ומהימין להשמאל, ולא שהצילו נפשות לדת ולתורה, לא מיני' ולא מקצתי'. וכמו שראיתי בכמה מכתבי עתים ע"ד המושג הנ"ל ,תודעה ישראלית", שכבר משתמשים בו בתור תחליף לכל קדשי עם ישראל, ומכניסים בענין זה מחשבות סרק, שלא לבד שאין בהן תועלת להטבת הענינים שבין איש הישראלי לאלקי ישראל, אלא אפילו אין בהן תועלת להטבת היחסים שבין איש הישראלי לחברו.

כתוב בספרים, אשר ברגעים האחרונים של הגלות יהי' החושך כפול ומכופל עד לדיוטא האחרונה, וזהו עצמו סימן שהגענו לדיוטא האחרונה ועוד רגע -- ותתחיל הגאולה. וכוונתי בזה לההכרזה אשר מקודש הידועה אשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ומעולם לא השתמשו בצון וירושלים להגברת החושך והגלות -- כמו בשנים האחרונות ובחדשים האחרונים דוקא. ולא במובן המקום גרידא, אלא גם במובן המושג, בניו-יורק ולפי ידיעותי גם במדינות אחרות שבחוץ לארץ משתמשים במושגים ,ציון וירושלים" בכדי להרחיק בנ"י עוד יותר מעניני תורה ודבר ה/ וכנראה שגורלו של המושג ,התודעה הישראלית* עלול להיות מעין זה -- באם לא יגבילו בהחלטיות מהו תוכנו ובאופן חד-משמעותי, וכן יגבילו גבולות - באיזה שטח יביא תועלת ולאיזה שטח אין לו כל שייכות, ובאיזה שטח הריהו סכנה לנפש האלקית -- שהיא עצמותו וחיותו של כל אחד ואחת מבני ישראל בכל המקומות ובכל הזמנים.

תקותי שלא יקפיד על הבטויים הנ"ל, כי בהתבוננות אפילו קלה, נוכחים לדעת שאינם מספיקים כלל בערך רציניות הדברים ובפרט בהתחשב עם כמה מאמרים שהופיעו לאחרונה בדפוס ושכוונתם גלוי', שזהו הענין דרחמנא ליבא בעי ואין צורך ר"ל בתורת משה שנתנה מסיני ובהוראותי' בחיי האדם, בי ישנו ענין כללי לעם ישראל, ושבאחרית הימים יהי' ג"כ אוניברסלי לכל העמים והוא ,התודעה הישראלית". סתומים וחתומים פרטי' לע"ע -- אבל 564כנראה אינם מכבידים על האדם בעניני מצות עשה או בעניני מצות ל"ת, וד"ל.

אבל כיון שהובטחנו שברגעים אחרונים של הגלות, הנה יתבררו ויתלבנו ויצטרפו גו', יש לקוות שגם מושג מטושטש זה יתלבן ויצטרף ויפה שעה אחת קודם.

ולקראת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע לו ולכל הנלוים אליו ברכתי, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

(ממכתב א' דסליחות היתשי"ז)

במענה למכתבו מי"ח חשון, בו כותב ראשי פרקים מאשר עבר עליו עד עתה, שהי' בזה שינוי מן הקצה אל הקצה, אבל שוב שם לבבו לשוב לדרך תורתנו תורת חיים ומצותי', ונקלט בדרך זו.

ויהי רצון שלא יתרשם ממה שנדמה לו לפעמים שיש איזה קישוים בהליכה בדרך זו, כי ברובא דרובא -- אין זה אלא דמיון. ואפילו בהמעט שיש איזה מציאות בהעלם, פחות הוא ומעטים יותר המניעות מבדרך אחרת. דכיון שהדרך לא דרך תורת ה' -- אי אפשר אשר איש הישראלי יצליח בה (שזהו כולל גם סיפוק נפשי), כיון שזהו היפך טבעו האמיתי. ואף שלפעמים השוחד דתענוג עובר -- מעוור עיני חכמים ונדמה ששבע רצון הוא -- אחריתו מרה כלענה. וכמבואר בכ"מ, ועוד יותר רואים במוחש. ואשריו אשר הולך הוא עתה בדרך התורה והמצוה, ויהי רצון שיעלה מחיל אל חיל

ומדרגא לדרגא, וטוב יהי' לו הן בגשמיות והן ברוחניות. (ממכתב כ"ב מ"ח תשי"ח)

ב"ה, ז' תמוז ה'תשט"ו ברוקלין, 1. יי לכבוד המשתתפים בכינוס השנתי של איגוד הרבנים,

ה' עליהם יחיו שלום רב וברכה!

במענה על הודעתם אודות כינוסם השנתי, אביעה בזה איחולי שיהיי כינוסם כינוס לשם שמים, אשר אז מובטחים שיהי' בהצלחה, הינו שההתעוררות דימי הכינוס תביא לידי פעולות ממשיות משך כל השנה כולה, 565פעולות מצד כל אחד מהמשתתפים -- הן בהנוגע לעצמו והן, והוא העיקר, בהנוגע לקהלתו בה מכהן ובכל מקום שהשפעתו מגעת.

למותר לעורר על האחריות המוטלת על שכמו של כל רב, ובטח גם למותר לעורר על החוב הקדוש המוטל על כל אחד מאיגוד הרבנים בפרט, שכן רובם ככולם ילידי ארצות-הברית הם, שזה מאפשר להם להשפיע באופן ישיר על בני קהילתם וצאן מרעיתם, אשר הדאגה לפרנסתם וצרכיהם הרוחניים מחובתם וזכותם ביתר שאת וביתר עז. ואשרי משכיל אל דל, וענייך קודמים, ואין עני אלא בדעת תורה, שפירושה (על פי הזהר) תורה מל' הוראה, הוראה בחיים היום-יומיים -- שיהיו על פי תורת חיים, במעשה ובדבור ואפילו במחשבה.

כידוע, הסבה העקרית לכל דבר בלתי מתוקן בחיי היהודים באה"ב, הנה שרשה בחסרון הידיעה, וכפשוטו -- עם הארצות המבהילה שהשתלטה בחיים; וכשמתחקים לסיבת העם-הארצות הנוראה הזאת, מוכרחים להסיק שהרבה מן הגורם לזה הוא -- טרדתו של הרב ומשפיע רוחני בקהלתו בכמה ענינים, ומהם ענינים עוברים ושוטפים, כגון השתתפות במאורעות משפחתיים או בחגיגות שונות ומשונות בהסביבה והחברה, ועוד ענינים כמו אלה שאין להם שייכות לענינים דתיים; וכתוצאה מזה, הנה ברצון או באונס מזניח הוא עיקר תפקידו, שהוא לנהל צאן מרעיתו במסילה העולה בית א-ל ע'י הרבצת לימוד התורה והחזקת היהדות והפצתה. ותחת להקדיש עתותיו כחו ומרצו להיות מורה הוראה כפשוטו וכמשמעו, הנה כל עיקר הרבנות נצטמצמה להיות נאה דורש, ובמשך הזמן -- לא בשביל המוסר השכל שבדרשה, אלא כדי שלהשומע יונעם, וכן נעשה הרב לדרשן שחובתו לתת ,גוד טיים" לבני עדתו לחצי שעה בשבת ומועד וביחד עם זה להיות ,סאושל וואַרקער" מוצלח בקהלתו.

ובהתבונן אשר מוכרח שינוי עקרי במצב המדאיב הזה, ולאידך גיסא - אין שינוי בחברה מן הקצה אל הקצה חל בין לילה, הנה לדעתי העצה היעוצה היא, אשר אחד מהתפקידים הראשיים של רב באה"ב, ובפרט של רב צעיר המתחיל פעולתו בקהלה וסביבה חדשה, יהי' לחפש בתוך אנשי קהלתו אנשים בעלי כח השפעה ואשר היהדות קרובה ללבם, ולעשותם מעין ,עוזרים" להרב במילוי תפקידיו העקריים, היינו החזקת הדת והפצתה בכל חוגי הקהלה בחיים היום-יומיים; זאת אומרת, לחנך בעלי-בתים דתיים לעסקנים בהפצת הדתיות בקהלה. ומסוגלים יהודי ארה"ב ביחוד לזה, כי אחת מתכונות תושבי מדינה זו ברובם המכריע היא -- המרץ והפעילות האינדיווידואַלית והשאיפה להיות מנהיג בחוג פחות או יותר רחב. ואם בענינים טפלים כן, הרי על אחת כמה וכמה בעניני דת, שלב כל אחד ואחת מישראל ער הוא להקב"ה ולתורתו ומצוותי', אף כשישנה בגלותא -- כמאמר רז'יל הידוע.

עוד נקודה אופיינית במדינה זו היא -- הגשמיות והחומריות שהחיים בכלל שקועים בהן, שמן הנמנע שלא ישפיע על היחס אל דת תורה ומצותי', 566שנעשו ,מגושמים" ביותר. ואין רצוני להאריך בדבר המכאיב ומצער, ובודאי כל אחד ואחד המתבונן בצורת החיים הדתיים במדינה זו מכיר בזה, ואין נצרך לביאור נוסף. אשר על כן מוכרח הדבר, במדינה זו עוד במדה גדולה יותר מאשר בעבר לים, אשר כל אחד ואחד יהי' לו שיעור קבוע בכל יום בלימוד המחדיר רוחניות בחיים היום-יומיים ומברר ומזכך אותם, וכל' רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע -- מאַכן פון גשמיות רוחניות, שזה בא על ידי לימוד בתורת המוסר והחסידות. וכיון שתפקידו של רב להיות מורה הוראה לא רק בדבור אלא, ובעיקר -- בהנהגת עצמו לשמש דוגמא להבעלי-בתים, הרי על הרבנים לקבוע שיעור זה ולא רק קביעות בזמן אלא גם קביעות בנפש. ואף שתקותי ובטחוני אשר רובא דרובא של המשתתפים בכינוס זה גם בלאו הכי יש להם שיעור הנ"ל, הרי גם בשביל נפש אחת מהמשתתפים, שהוא עולם מלא, כדאית החלטה זו, והעיקר -- שהחלטה המתקבלת ברבים ע'י רבים (אף שהוא בל"נ, ולא נדר על דעת רבים) יש לה קיום יותר ולאורך זמן יותר. וכנראה במוחש.

מובן מעצמו שלא כל הדיעות שוות, ובמילא אין מקום לקבוע את הספר או השיטה בה ילמדו לימוד הנ"ל, אבל כן יש לקבוע המינימום של הזמן להקדיש לזה. ואולי גם להציע שורת ספרים, והבוחר יבחר מתאים לתכונת נפשו ובאותם הענינים שצריך הוא להיות בהם זהיר טפי.

פליאה בעיני זה כמה שנים -- שהרי כל האמור בשו"ע הלכה פסוקה היא למעשה בפועל. ואפילו דבר השנוי בשו"ע במחלוקת -- הרי ישנם כללים הלכה כדברי מי ועושים ומקיימים דבריו. ויוצא מן הכלל, בחוגים מסויימים מבני ישראל ואפילו בין אלו המדקדקים במצות -- דץ המפורש ומבלי כל חולק בזה, אשר קודם התפלה מחוייב כל אחד לחשוב ,מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו" (שו"ע או"ח סיי צ"ח, סוף סעיף א'. ומיוסד על דבר משנה, וכמצויין שם). וכיון שחיוב התפלה הוא פעמים ביום, והאידנא קבעוה חובה גם פעם השלישית -- תפלת ערבית, הרי גם דין הנ"ל חיובו הוא לכה"פ שלוש פעמים בכל יום, ומחויב בזה כל אחד ואחד המחויב בתפלה.

ועד מתי ולמה מחשים הרבנים, מורי הוראה, הר"מ ור"י מלהודיע על הלכה זו, הלכה שכל כך נתמעטו המקיימים אותה ואפילו אלו היודעים אודותה?

אחתום מכתבי באיחולי לבבים, אשר חפץ הו" בידם יצליח,

הוי', שם המעיד -- דאיהו בתוך כל הוי, והי' הוה ויהיי (זהר ח"ג רנ"ז סוף ע"ב), היינו -- בכל מקום ובכל זמן, שנצחיים הם חפצי שמים,

לחזק קהלות ישראל אשר בארצות הברית, שבעוונותינו הרבים הנה, בזמננו דחשך הגלות ההולך וכבד ואין לך יום 567שאין כו', נשארו הם רוב מנין ורוב בנין של כללות אומתנו, ואין להם להשען לקבל חיזוק רוחני ממדינה אחרת, כי אדרבה כל אלו זקוקות לעידוד בעניני התורה ומצוותי' וקיומם ברוח ישראל סבא -- לבנ"י דאה"ב, ולעת עתה הנה עליהם האחריות והזכות לראש וראשונה -- להרביץ תורת אמת ביראת שמים, ולחזק בדק בית ישראל מבלי פשרות,

שיעמוד איש הוגה בתורה ועוסק במצות, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, והוא יקבץ נדחי ישראל ויוציאינו מגלותנו -- בגאולה האמתית 568במענה על מכתבו מכ"ו מ"ח, אשר נקודת תוכן התחלת המכתב - מדוע דרך רשעים צלחה, הרי בודאי למותר להאריך שזוהי קושיא ישנה מימות מתן תורה -- סמוך לזה -- וכמובא ברכות ז' ע"א. וכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר לאחד התמימים: דו ליגסט אויך אין דער שאלה מדוע כו'. ומסיים שם במכתבו, שצריך להתעסק במילוי תפקידו ולא בתירוץ שאלות, שהתירוץ בזה שייך להשי"ת. ובפרט שלע"ע לא ראינו אף אחד שההתבוננות בשאלה זו הועילה לו אם בגשמיות או בענינים רוחניים.

(ממכתב ז' כסלו תשט"ו)

במענה על מכתבו מיט' סיון, בו כותב אודות העלמות והסתרים השונים שישנם אצלו ומפרטם לסעיפים. הנה כל הסעיפים שחושב -- מקור אחד להם, והוא הסתת הצד דלעומת זה, שמפריע את האדם בכל הדרכים, למנוע את האדם מעבודתו את בוראו. וכיון שהסיבה אחת היא, הרי יש לתקן על ידי שינוי עיקרי אחד, והוא -- המסירה והנתינה ללימוד תורת הנגלה ותורת החסידות, מבלי כל תירוצים. וכשיחליט באמת אליבא דנפשי' לעשות כזה, ויכיר את האמת שזה נוגע לכל מעמדו ומצבו בחיים, ולא רק בענינים הרוחנים אלא גם בחיים הגשמיים, הרי רואים הצלחת השי"ת. וכבר ידוע הפס"ד שאפילו מעט אור דוחה הרבה חשך. אלא שכדי להרבות בסייעתא דשמיא, צריך לשמור שלשת השיעורים השוים לכל נפש מתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (בחומש תהלים) הידועים. ולהוסיף בצדקה עם הזולת, היינו לקרבו לתורת השם ולעבודתו, שצדקה גם ברוחניות - תרומם גוי, וכמבואר בתורה אור לרבנו הזקן בתחלתו.

המורם מהנ"ל, ילמוד בשקידה במסירה ונתינה בנגלה דתורה ובתורת החסידות, יוסיף אומץ בעבודת התפלה ובקיום המצות בהידור, ולהשפיע על הזולת לקרבם לאילנא דחיי, שאז יקוים היעוד -- לאט לאט אגרשנו. ויוכל לנשר טוב בכל הענינים שנגע במכתבו. (ממכתב כט סיון תשי"ד) 4

,..נהנתי לקרוא במכתבו על דבר עניני הפצת היהדות והמעינות בקהלתו, ויהי רצון שיקויים בו ובכל אנשי הקהילה מאמר חכמינו זכרונם לברכה ,מי שיש לו מנה רוצה מאתים" וכו', כלומר, ההצלחה וההשיגים עד עתה ימריצו ויגדילו החפץ והרצון להעלות בקודש וללכת מחיל אל חיל בחילא דאורייתא.

ובפרט שבמדינת ספרד יש ענין מיוחד להחיות ולהפיץ עניני התורה והיהדות, שהרי בה מסרו יהודים נפשם עליהם, ועל אחת כמה וכמה שעכשיו יכולים לשמור ולקיים מתוך הרחבה, שבודאי צריך לעשות זה בשמחה ובטוב לבב.

569תודה מיוחדת על כתבו על דבר ביקור הרבנים השלוחים הנכבדים, ומשנה תודה על שלקח על עצמו להפיץ החוברות ועניני דפוס שהו"ל, ובודאי יעשה כל התלוי בו שהחוברות יפעלו פעולתם במעשה בפועל, כי המעשה עיקר.

והרי זה מתאים בפרט לכתבו שיום הולדתו ביום הקדוש, להכנס לשנה החדשה בהחלטות נמרצות להפיץ תורת ה' תורת חיים ומצוותיו עליהן נאמר וחי בהם בכל מקום שידו מגעת על אחת כמה וכמה בסביבתו הקרובה.

וכשמראים דוגמא ח" ומדברים בדברים היוצאים מן הלב, חזקה שנכנסים אל הלב ופועלים פעולתם.

מצו"ב העתק מכתב כללי, שבודאי ימצא בו ענין ותועלת.

בברכת חתימה וגמר חתימה טובה ולבשורות טובות

במזכירות לא כותבים צרפתית, ולכן נכתב בלשון הקודש, אבל כ' יכול גם להבא לכתוב צרפתית, אלא שיודיע באיזו שפה נוח לו יותר לקבל המענה, בלה"ק, אידיש או אנגלית.

מאשר אני קבלת מכתבו מי"ז אב, שנתקבל באיחור זמן.

ושמחתי לקרא בו על דבר הפעולות הטובות לבסס היהדות, התורה ומצותיי, בקהלתו.

והרי זהו התפקיד העקרי של כל קהילה של אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, שעל פי מסורת אבות מדורי דורות נקראת ,קהילה קדישא", שקשורה בתורתנו הקדושה ומצותי' שהא-ל הקדוש קדשנו במצותיו וציונו וכל אחד

ואחת מבני הקהילה שייכים לעם סגולה הנקרא ,גוי קדוש"... (ממכתב י"ז אלול ה'תעול"ז) 570כבוד חברי קבוצת בני ישראל מארץ הקדושה שעובדים ביהלומים בספרד

... בודאי למותר להדגיש שכיון שהשי"ת הוא מקור כל הברכות, הרי הדרך לקבלת ברכותיו היא ההנהגה היום-יומית על פי רצונו, כלומר על פי התורה ומצותי', שאף שזה מוכרח מצד עצמו -- בתור ציווי הבורא ית', אבל ביחד עם זה הם ה,צנורות והכלים" להמשיך ברכותיו בכל המצטרך. ולכן כל הוספה בעניני יהדות, התורה ומצותי', והמעשה הוא העיקר, מעשה המצוות בחיי היום-יום, מוסיפה בברכותיו.

וזכות מיוחדה, ביחד עם אחריות מיוחדה, לכל אחד מהם, כיון שבאים מארץ הקודש, אשר אפילו אומות העולם קוראים לה ,הארץ הקדושה'. ותקותי חזקה שנושאים בגאון זכות ואחריות זו, שכל רואיהם יכירום שבני ארץ הקודש הם, שהנהגתם בתוספת קדושה ואפילו בימי החול נראית לעיני בל, אפילו של אינם-יהודים.

ומובן אשר ה', בורא האדם, כשנותן אחריות מיוחדה נותן גם הכוחות למלא אותה במילואה, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של האדם. (ממכתב ה' תמוז, ה'תשל"ח)

אדמו"ר, צו א געזונטן זומער בגו"ר (ממכחב ט"ו סיון תשי"ט)

(כ-44 יר 571ב"ה, כ' אדר ב' ה'תשי"ט 572... ג) הפצת לימוד תושבע"פ -- מובן שנכון וטוב הוא בכל האופנים האפשריים. וכיון שכמחז"ל ,אין דעותיהן שוות' -- הרי ,גם" בזה כמה שיטות ודרכים, וכמדומה שדוקא לאחרונה מתפשטת ומתקבלת יותר ויותר " שיטת ודרישות גדולי ישראל דכו"כ דורות דמלפנים -- הסברה ישרה (לא שפּאַלטן א האָר) על אתר (לא -- צוזאַמענפירן דוקא א באַרג מיט א באַרג) ובבירור הנפק"מ לפועל (,מאי ביניהו" -- שזהו לפעמים קרובות השמירה מללכת בדרך עקלתוז).

ד) בהמשך להנ"ל -- אולי נודע לו משיטתי בזה. להוסיף עוד נקודה -- ע"ד שהבליט והדגיש הגאון הרגצובי -- למצוא המשותף שבענין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדם, ומובנת העמקות ועאכו"כ הרחבות -- הבאות עי"ז. וק"ל...

\ (ממכתב כ"ז טבת תשל")

... קראתי מאמריו... ע"ד המצות, ומשתמש שם כו"כ פעמים בביטוי פוא בנוגע לה', ואף שרגיל ל' זה וכיו"ב ,טבע" וכו' בכ"מ ואפילו בס'י הקבלה (עיין פרדס סוף ש"ב. ע"ח ש"א בתחילתו. שומר אמונים ויכות א' סקמ"א ואילך וב' סקי"ג ואילך עיי"ש. ובכ"מ), מובן שצ"ל איזה ביאור בזה, כיון, שאין כל הכרח למעלה ח", כי הוא נמנע הנמנעות (עיין שו"ת הרשב"א סתי"ח, וכך היא מסקנת תורת החסידות). ונקודתו --: שרואים, אשר רצה ה' שתהי' הבריאה ע"פ חוקים וסדר מסוים (וביכולתו, וגם עתה, לרצות אחרת). וע"פ סדר זה -- מוכרחת: התהוות הספירות (כי אחד החוקים הוא

שהמתהווה מאחד הפשוט -- ג"כ פשוט) וכו" וכו'. (ממכתב ט' מ"ח תשכ"ב)

נתקבל מכתבו השואל כיון שבכמה מקומות טעמי התנ"ך אינם מתאימים לפירוש הפשוט של הכתובים באיזה דרך לבחור אם לקרות כפי הטעמים או לקרות בהפסקות וצירופי תיבות המתאימות לפשוטן של הפסוקים (ונתת תורתו של כל אחד בידו אם לעשות הפסק גדול או קטן וכו' וכו').

א) ע"פ המקובל באומתנו הטעמים ניתנו מפי הגבורה, וכמ"ש בפרדס להרמ"ק בתחלת שער כח (בנוגע לנקודות) וזיל: המפורסם בכל חכמי ישראל קבלה מפה אל פה מעזרא הסופר והוא קבל מפה אל פה עד מרע"ה מסיני מפי הגבורה שהנקודות למיניהם הם כו'. ועיייש שער כט דמוכח דגם שמות הטעמים בקבלה הם ולכן גם בהם נרמזים כמה וכמה עגינים.

573והוא דלא כר"א בחור וכו' דרצו לומר שנתקנו הטעמים והנקודות לאחר זמן, וכבר באה השקו"ט בזה באריכות בכמה ספרים (עייג"כ פקועת שדה לבעהמ"ס שדי חמד*) אבל לאחר נתגלה ספר הזהר ותקוני זהר -- הרי כל המאמין בהכתוב בהם במילא יאמין דהנקודות והטעמים מפי הגבורה ניתנו. וראה ג*כ לקוטי תורה דיה שיר השירים ספ"ב, ושם נסמן.

ב) הטעמים ניתנו כדי שינגנו בהם את התיבות, ובלשון הזהר (ח"א טו, ב) גופא אתוון ורוחא נקודי כולהו נטלו במטלניהון בתר תנועי (נ"א: טעמי) וקיימי בקיומייהו, כד נגונא דטעמי נטיל נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו כד איהו פסיק איהו לא נטלין וקיימי בקיומייהו, עכ"ל. וראה ג"כ עד"ז בתקוני זהר בהקדמה (ח, א) ובכ"מ.

ג) לכאורה ע"פ הנ"ל אינו מובן מה שבכ"מ אין הטעמים מתאימים לפשט הכתובים, וכמו שהקשה במכתבו,

וי"יל בכמה אופנים: א) אין אנחנו יודעים על בורים חוקי הטעמים וענינם, ורוב המכריע (ואולי כולם) של חוקי הטעמים המובאים בספרים אינם אלא מעשה בנ"א שערכו חוקים אלו בתור נסיון להביא סדר הטעמים בתנ"ך וכשיש סתירה בין חוקי הטעמים ופשט הכתובים -- אפשר שלפעמים נתנו דין הבכורה לטעמים. ב) ע"ד הנ"ל יש להביא בחשבון חוקי נעימת הקול אורך הנשימה וכיו"ב. ג) כמו שהכתיב מרמז לפי' שלמעלה מהפשט והבנה נגלית (ראה אגה"ק סי' י"ט) כן אפ"ל שבכ"מ מרמזים הטעמים ג"כ לפ" כאלו אלא שהכתיב אינו אלא בכתב ולא בקריאה משא'"כ הטעמים, וג'ז מובן להיות נגינה בכלל מקושרת יותר עם פנימיות הנפש שלמעלה מהשכל והבנה ועיין בלקו"ת שם.

ד) ע"פ הנ"ל צע"ג מרז"ל (יומא נב, א) חמשה מקראות אין להם הכרע, ובב"ר פ"ע ובירושי (עיז פ"ב ה"ז) הוסיפו עוד אחד. -- אבל כבר עמדו ע"ז בראשונים ותירצו: א) דאיברא הוכרעו המקראות ע"י פיסוק הטעמים שהחזיר עזרא (ריטב"א יומא שם רא"ש בתוספות יד מלאכי חדא"ג מהרש"*א) ב) דיש פלוגתא בהטעמים דמקראות הנ"ל, ולכן אין להם הכרע (ב"י בשו"ת אבקת רוכל סו"ס ד') וראה בכ"ז שדי חמד כללים ח' כ"ח. ועיין שערי אפרים ש"ג סט"ו.

המורם מכהנ"ל דפשוט שיש לקרות מקרא בטעמיו, ואין לשנות ולקבוע טעמים מדילי' ח"ו, ועיין שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע

דכ"ח שבט תרצ"ו אות ה' עד כמה הקפידו בזה... (ממכתב י"ט תמוז תעי"א) 574... במענה על מכתבו בו שואל ע"ד הנקודות ע"פ תורת החין.

הנה בנוגע לקדושתם, ולא רק קדושת עצמם אלא אפילו קדושת שמותיהם -- מובן ממ"ש בתקוני זהר תקון ה', בהקדמה, בתקון סט', זהר חדש (צט, ב) בתיקונים אשר אפילו השמות שלהם הם ר"ת של מלאכים.

ובנוגע להגימטריא שלהם, הנה הוא כפשוטו, שכל נקודה (פינטעלע) הוא עשר, וכל קו ששה, ולכן לדוגמא צירא (..) הוא עשרים וכיו"ב, ולדוגמא עיין בתקוני זהר בהקדמה, אשר קמ"ץ בגימטריא ששה עשר, וכיו"ב.

לפעמים מחשבים הנקודות ע"פ שמם, וכמו בהקדמת הת"ז שם (ז, ב): פתח, בחושבן אותיותיו איהו יו"ד, שפי' המפרשים, שהאותיות של שם נקודה זו -- בגימט' עשרים (במספר קט)).

(ממכתב ג' אייר, תשט")

... במ"ש אודות ענין הבחירה דאוה"ע, ע"פ המבואר בכ"מ בדא"ח ומהם בלקו"ת פ' אמור, וד"ה כבוד מלכותך תר"ס מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, אין שייך בחירה חפשית -- לגמרי -- כ"א בעצמות ומהות שאין לו סיבה ועילה ח" וכו'. ובמילא גם בבני ישראל שהם כמו הבן שהוא ממהות ועצמות של האב. ועניזן השכר ועונש באוה"ע -- יש לבאר בשנים: א) שכר ועונש בנידון שלהם אינו אלא שם המושאל משכר ועונש דישראל, אבל אמיתתם הוא באופן דסיבה ומסובב. וע"ד תינוק קטן התוחב אצבעו במים רותחים (וצע"ק מרמב"ם תשובה ספ"ה). ב) שבאותם הענינים שנצטוו עליהם, זא מצות בני נה -- (ביחד עם) הציווי עצמו נותן האפשריות לשני הדרכים, ז.א. מגביה אותם מטבע שלהם ומעמידם באופן שיש מקום לבחירה. וכמובן ממאמר המשנה דשכר מצוה מצוה (עצמה), דזה עצמו שהחכם גדול מצוה לאיש הפשוט איזה ענין, מקשרו עם החכם גדול, והרי

כל ענין קשור מביא לנקודה משותפת בין המקושרים וק"ל. (ממכחב כ"ה מ"ח תשי"ח)

.. במש"כ ע'ד החשבון למספרם -- א"י המנהג בירות"ו, אבל בכל מדינותינו נוהגין כן בפשיטות במקום שיש איזה צורך או טעם (וכנראה שמנהג אחר הי' -- בזמן ההוא -- במקום שו"ת מהר"מ שיק - יו"ד קעא. שו"ת פרי השדה ח"א ג'. ולכן ערערו -- שלא לשנות למספרם). ומי לנו גדול מהרמ"א בשו"ת סנ"א. רעק"א וגם החת"ס בס' איגרות סופרים (ע' צג, קה). ובשו"ת חת"ס אה"ע ח"א מג ועוד (הובאו בס' כל בו על אבילות להרב

כ יכ 575... כותב אודות בנו האברך הנעלה עוסק בצ"צ בעל מדות ורב פעלים בקירוב לבם של בני ישראל לאבינו שבשמים וכו' מו"ה... ובהנוגע להסברות שישנם במקום בו יחפש זיווגו הנכון וחושש כת"ר למה שיאמרו הבריות וכו' שאינו שומע ח"ו בקול אביו הרוצה שיסע בדוקא למדינה פלונית בענין הנ"ל ויבואו לקס"ד שהשפעת החסידות על בנו הוא להניאו מלקים מצות כבוד אב וכו

ובאמת אינני יודע אם הנ"ל צריך תירוץ כי הכל יודעים אשר תורת החסידות הדרכותי' מקרבים את לב האדם לעבודת הבורא ובמילא לקיום מצותיו ולא ח"ו להיפך. ונבהלתי בקראי במכתב כת"ר חשש כזה, והלימוד זכות עליו הוא שאין אדם נתפס על צערו, וכיון שנדמה לכת"ר שטוב יותר לפניו הנסיעה ל ... הרי הוא ע"ד האמור במשה רבנו שכשבא לכלל כע' שכח הלכה ובפרט שידוע פסק תוה"ק והוא בשו"ע יו"ד הלכות כבוד אב סוף סי' ר"מ דתלמיד הרוצה ללכת למקום שהוא בטוח שיראה סימן ברכה בתלמודו ואביו מוחה בו לפי שדואג ששמע שמעלילים שזהו ענין פקוח נפשות אינו צריך לשמוע לאביו בזה, וכן אם הוא מוחה בבן לישא אשה זו שחפץ בה הבן אין צריך לשמוע אל האב. ועיין שם בנ"כ השו"ע.

והנה פסק דין זה גם אם האב יש בידו ראי' ברורה וטעם ברור וכנ"ל שהא"י מעלילים או שכבר ראה האב את האשה שחפץ בה הבן או בבני משפחתה ומוחה בנשואין אלו, אבל בנדון דידן שאין ראיות והוכחות אלו כלל וכלל עאכו"כ שפסיד הנ"ל בתקפו הוא.

ועוד זאת והוא העיקר שאינו מובן כלל מפני מה צריך כת"ר להעמיד את בנו הנעלה שי' בנסיון כזה ובידו הוא שלא לצוות עליו לנסוע דוקא למקום פלוני, ובמילא סר כל הענין דכבוד אב בנדון דידן, וידוע פס"ד התורה בזה והוא ג"כ שם בשו"ע סעיף ייט וכ'.

בודאי' שלא הייתי כותב שורותי בנוסח הנ"ל לולא שראיתי במכתב כת"יר שרוצה הוא לכפות את הדבר על בנו בה בשעה שברור אצלי שנסיעת בנו ל... טובה יותר מאשר ל... והסתדרותו במשך הזמן במדינת ... תה" אושרו הן בגשמיות והן ברוחניות, והעיקר מפני שכנ"ל ממכתב כת"ר יש ללמוד שמקשר השפעת החסידות תורת הבעש"ט ונשיאנו הק' הבאים אחריו על בנו ללא טוב אלא כו'.

תקותי חזקה שכת"ר יעודד את רוח בנו שי' ויחזק את ידו במלאכתו מלאכת הקדש וירים את רוחו להמשיך בה בתוספת אומץ ובטוח הקב"ה לשלם שכר מצוה גדולה זו מידו המלאה והרחבה ויה"ר מהשי"ת שכת"ר ישבע רוח ענג חסידותי מכל יו"ח שיחיו.

בת'ח מראש אם יודיעני שנסתדרו כל הענינים הנ"ל באופן הכי טוב. (ממכתב יו"ד סיון תשי"ד) 576... במה שכותב בהנוסח, כי בנו בחרת -- בקידוש, נוסף עמ"ש בשער הכולל שציין במכתבו -- להעיר ג"כ מסידור אוצר התפלות על אתר, ספר כתר שם טוב להרב שם טוב גגין חלק א', אשל אברהם (להרה"צ מבוטשאטש) לשו"ע או"ח סרע"א (באריכות). משמרת שלום (להרה"צ מקיידאנוב) בהוספה לסכ"ו. ובכללות -- בענינים כאלו שנוהגים בכל יום ויום או משבוע לשבוע קשה לומר דישתנה לפתע פתאום. וכיוז שכותב כן רבנו הזקן בסידורו ונהגו כן דור אחר דור בלי הפסק בינתים -- בודאי שראה כן אצל רבו וכו

ומעשה רב*. (ממכתב א' תמוז תשט"ז

לכאורה הי' צ"ל -- שש שעות אחר חצות האמיתי, .האמצע בין נה"ת ושקה'ח"* (דלכאורה קל לאדם לדעתו -- כשהחמה בראשו.

והכוונה ע"פ מה שראיתי נוהגין+* -- שש שעות אחר חצות האמצעי. (ממכתב טבת תשל"ט)

העתק ממש"נ במק"א -- השייך להספק שכותבו -- במכתבי לפ'. ידוע ע'ד החילוק בין החשבון ע"פ מהלך האמתי למהלך האמצעי.

ונפק"מ לפועל בנוגע לכו"כ ענינים. ולמעשה נוהגין ע"פ מהלך האמצעי. ולא עוד אלא אפילו בנוגע להדחיות, אף שלפעמים חילוק בחלק אחד ממהלך האמתי -- צ"ל משנה קביעות מועדי השנה.

כמבואר כ"ז בהל' קדוה"ח להרמב"ם (פי"ח הי"ב ובכ"מ. וראה ג"כ שם ספ"י). ועיין השקו"ט בזה במפרשיו.

ועפ"ז ילייפ ולהמתיק מה שראיתי נוהגין בנוגע שלא לקדש בין שעה " לז'י שאין מבררין בכל עש"ק בפ"ע מתי חצות האמיתי (שהחמה בראשו) לדעת שש שעות (השוות) מתי מסתיימות -- ובנדו"ז בפרט יש גם הענין דכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה' (דכן הוא גם בנוגע לת"ח -- שו"ת הצ"צ 577אה"ע טו"ס י"א. וראה אוצר הפוסקים ס"ב סקמ"ד) [ועד"ז הוא גם בנוגע לשעת התקופה ושפיכת מים].

ובפרט שבמדינתנו נוגע (הקידוש) בעיקר בימות החורף וכו"כ ימים מעוננים, כן טרודים בהכנת לש"ק -- ולא קל לברר הזמן דחמה בראשו. (ממכתב טבת תשל"ט)

... בטח שומרת על מנהגן הטוב של בנות ישראל הכשרות להפריש לצדקה לפני הדלקת הנרות בערב שבת וערב יום טוב, ועכ"פ תעשה כן

מכאן ולהבא, בלי נדר. (ממכתב י"ט אייר תשכ*ח)

בנועם, אף כי באיחור זמן, קבלתי מכתבו עם המצורף אליו. ות"ח על שימת לבבו לשלוח לי החוברת ... וזה מחזק את בטחוני שלא יקפיד על ההערות דלקמן, שאין לי רשות שלא לעורר על זה, ובזריזות, שלכן נשלח המכתב מהיר דחוף (,ספעשל דעליווערי").

והוא, מש"כ (בריש עמוד ב) בנוגע לזמן הדלקת הנרות -- תשס6תט5 זג, שפירוש הפשוט בזה הוא ,בעת שקיעת החמה', ומובן אשר (גם כאן) כדאי וצריך להדגיש שזמן הדה"נ הוא לכה"פ 18 רגעים לפני שקיה"ח הכתוב בסוף, וביחד עִם זה יש להדגיש שבשום אופן אסור להדליק הנרות בשעת שקיעת החמה ולאחרי זה, שאין בזה כל מצוה אלא להיפך ח'ו.

ותיקון האמור צריך לעשות לא רק בחוברות שיודפסו בעתיד, אלא גם המודפסות כבר נכון מאד, לדעתי, להדביק פתקאות על העותקים המודפסים בתיקון האמור.

נהניתי לשמוע ... אשר נתעורר כת"ר לפרסם בין בני עדתו מצוות הדלקת הנרות גם לבנות לפני החתונה, וכמדובר בזה לאחרונה כמה חדשים שגם ילדות קטנות משהגיעו לחינוך בכלל. ובפרט שאין זה אלא להשיב עטרה ליושנה, כי כבר מקדמת דנא היו נוהגים במשפחות מדקדקות במצוות לקיים מצות חינוך גם בנוגע להדלקת הנרות, ורק מפני הדוחק בפרנסה בעיירות וגם המחסור בנרות מצד מלחמות ומהומות וכו' נתמעטו המקיימים נוהג זה, ואח"כ כבר הי' קשה להחזיר המנהג לאיתנו.

ובפ"ע נשלח לכת"ר קונטרס שהדפיס כאן אחד מהרבנים הצעירים שיי.

578נ.ב. מנהגנו לומר בנוסח הברכה (ומובן -- בלי הבדל אם לפני החתונה או לאחרי') ,להדליק נר של שבת קודש"* אבל בשויו"ט: של שבת ויו"ט. אגב, ראיתי בנוסח התפלה שמביא אחרי הברכה -- רבש"ע, בזכות מצות הדלקת הנרות של שבת קודש כו ומדי דברי, עוד ב' הערות. כדאי שיצויין על החוברת שכיון שיש בה נוסחאות של ברכות יש לנהוג בה בזהירות וקדושה המתאימה. והשנית, שגם לזה חשיבות כפולה בימינו אלו, להתחיל כל דבר המתאים בר"ת -- ב"ה, כמו שרואני גם בלעטערהעד שלו, ועד"ז כדאי שיהי' גם בחוברת, אף שמוזכר בפנים. -- והלואי שזה יספיק. וק"ל. (ממכתב י"א אייר, ה'תשל"ה) 579(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)