שיחה א

387שיחה א

ויגש

א. השאלה המתעוררת על פשט הפסוק "העוד אבי חי"

כבר דובר מספר פעמים על כך שרש"י מתייחס בפירושו על התורה לכל שאלה וקושיא היכולה להתעורר בלימוד פשוטו של מקרא¹, ובמקומות שבהם אין רש"י מתייחס לקושי על הפסוק, מהווה הדבר הוכחה לכך שהוא כבר התייחס לכך בפירושו במקום " קודם בתורה, או שלאמיתו של דבר, אין זו קושיא בדרך הפשט.

לפי זה יש להבין בפרשתנו: " בסיפור² על התוודעות יוסף לאחיו, כאשר מספרים הפסוקים שיוסף אמר לאחיו "אני יוסף העוד אבי חי"³ – מתעוררת מיד שאלה, שהוזכרה, אמנם, על־ידי חלק ממפרשי התורה (ורש"י אינו מתייחס אליה) והיא:

תוכנה של הפרשה עד עתה הוא דברי יהודה ליוסף על סירובו של יעקב לשלוח את בנימין למצרים (מפני החשש של "ועזב את אביו ומת"⁴) ועל חששו של יהודה, שאם ישאיר יוסף את בנימין אצלו, לא יוכל יעקב לעמוד בכך "והיה כראותו כי אין הנער ומת"⁵. יוסף קלט היטב את כל הדברים הללו והם נגעו ללבו עד כדי כך ש"ולא יכול יוסף להתאפק וגו'"². אם כך, כיצד יתכן שלאחר כל זאת הוא ישאל עדיין "העוד אבי חי"?

כן יש להבין: איננו מוצאים, שיוסף חיכה לתשובת⁶ אחיו על שאלתו

העוד אבי חי". מיד לאחר שראה ש"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו"³, המשיך לדבר אליהם –

ויאמר⁷... גשו נא אלי... ויאמר אני יוסף וגו'", וסיפר להם כיצד נתמנה למושל על כל ארץ מצרים, וסיים את דבריו במילים "מהרו ועלו אל אבי..." והביאו אותו לארץ מצרים⁸.

הכרח אם כן לומר שיוסף ידע בוודאות שאביו חי ובמילים "העוד אבי חי" מסתתרת כוונה אחרת.

387ב. דברי האברבנאל: "כדי להכנס עמהם בדברים" – והקושי בזה

האברבנאל אומר⁹ שיוסף לא שאל שאלה זו כדי לוודא שיעקב חי, אלא "כדי להכנס עמהם בדברים": יוסף ידע שאחיו יתביישו כאשר יאמר להם "אני יוסף", ולכן חיפש דרך לשוחח עמם גם על דברים אחרים, והדבר הראשון היה בקשר לאביו, תוך שהיה בדעתו לשאול אותם גם על בני המשפחה האחרים, אלא שלא הגיע לכך מפני "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו ( מפניו"³.

על פי זה יכולים היינו לומר שרש"י סבור אכן שזהו פשט הפסוק, ולכן אין הוא כותב זאת בפירוש, שהרי כבר הסביר קודם לכן ענין זה: על הפסוק¹⁰ "ויאמר לו איכה" אומר רש"י: "איכה, יודע היה היכן הוא אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב...". ובדומה לכך הוא מסביר על הפסוק¹¹ "אי הבל אחיך" – "להכנס עמו בדברי נחת...". וכאן מסתמך רש"י על פירושו לפסוקים ההם.

אבל פירוש זה איננו מובן כל כך בעניננו, כי לאחר דבריו המפורטים של יהודה אודות השפעתה של הישארות בנימין במצרים על יעקב, לא היה יוסף צריך לשאול "העוד אבי חי" כדי להכנס עמו בדברים, אלא צריך היה לשאול אותם מיד על משפחותיהם וכו'.

ג. סברה אחרת: "העוד אבי חי" – תמיהה ולא שאלה

אפשר לענות על השאלות הנ"ל באופן אחר ולומר שהמילים "העוד אבי חי" (בתוספת ה'ה"א') אינן שאלה

האם "אבי חי") אלא תמיהה, כמו שמפרש רש"י מספר פעמים: על הפסוק "השומר אחי אנכי"¹¹ אומר רש"י: "לשון תימה הוא", וכן במקומות נוספים¹². וכך גם בעניננו, שיוסף תמה והתפלא על כך ש"עוד אבי חי".

ההבדל בין הדוגמא שהובאה לבין פסוקנו כאן הוא רק שבדוגמא הנ"ל (וכך ברוב המקומות הדומים) מבטלת התמיהה את האפשרות המובעת על־ידה: קין סבר שהוא איננו "שומר אחי", אך לא כן במקרה זה, שזוהי תמיהה קיימת: יוסף יודע שיעקב חי עדיין, אלא שמתעוררת אצלו תמיהה על כך, וכך כבר פירש רש"י קודם לכן על הפסוק¹³ "הלבן 388מאה שנה יולד" – "יש תמיהות שהן קיימות"

השאלות המתעוררות על סברה זו¹⁴.

(א) יעקב היה בעת ההיא בן "שלשים ומאת שנה"¹⁵, הרבה פחות משנות אברהם ויצחק¹⁶. אם כך, מהו הפלא "העוד אבי חי"?

(ב) ועיקר: מהו הקשר בין שאלה זו " לבין דבריו "אני יוסף"?

(ג) לשם מה מספר יוסף על תמיהתו לאחיו, ועוד מיד, באותו רגע שהוא מתוודע אליהם – "אני יוסף העוד אבי חי"?

(אילו היתה זו שאלה, ניתן היה לומר שאדרבה, בעיקר היה חשוב לו " לדעת אם אביו חי ולכן שאל אותם מיד "העוד אבי חי", אבל אם הוא ידע שיעקב עדיין חי ו"העוד אבי חי" הוא רק ביטוי לתמיהה, כפי שהוסבר לעיל, קשה להבין מה היתה הנחיצות לגלות להם תמיהה זו מיד כאשר הוא מספר להם "אני יוסף").

ד. אין אדם מקבל תנחומין על החי

והביאור בזה, בפשטות:

כבר קודם לכן מפרש רש"י על הפסוק¹⁷ "וימאן להתנחם": "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". ולפיכך –

ויתאבל¹⁸ (יעקב) על בנו ימים רבים".

וזוהי כוונת דברי יוסף לאחיו: "אני יוסף (ולכן קיימת התמיהה) העוד אבי חי"¹⁹ – כיוון ש"אני יוסף" – יוסף חי, יוצא שעשרים ושתים שנים רצופים הצטער יעקב עליו – ואפילו יותר מכך

ויתאבל", כי אהב אותו יותר "מכל בניו"²⁰ – צער נורא, בלתי רגיל כלל וכלל. ואם כן, הרי זה פלא גדול ביותר כיצד יכול היה יעקב לשאת צער גדול²¹ – כל־כך במשך שנים רבות, ולמרות הכל להשאר בחיים.

לפי זה מובן מדוע צריך היה יוסף לגלות את תמיהתו זו לאחיו. זו היתה הקדמה להדגשתו בהמשך דבריו את הדחיפות²² של הבאת יעקב למצרים.

המהירות איננה רק ב"מהרו ועלו אל אבי..."²³ כדי להודיע ליעקב 389בהקדם האפשרי את הבשורה הטובה שיוסף עדיין חי, ומיד יחדל מצערו עליו, אלא גם "רדה אלי אל תעמוד"²³ "ומהרתם²⁴ והורדתם את אבי הנה", כיוון שזהו ענין של סכנת נפשות. לאחר צער שכזה, אין די ב"ותחי רוח יעקב"²⁵ על ידי הבשורה "עוד יוסף " בני חי", ועדיין יש צורך גם במהירות הענין של "אלכה ואראנו".

ה. הדגשת יוסף לגבי שליחותו למצרים

לפי האמור לעיל תוסבר גם אריכות הלשון של יוסף, שטרם אומרו לשבטים "מהרו ועלו אל אבי..." חזר שלוש פעמים על אותו דבר: "למחיה שלחני אלוקים לפניכם", "וישלחני אלוקים לפניכם...", "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים..."²⁶.

כיון שבכל רגע שיעקב איננו פוגש ואיננו רואה את יוסף קיים חשש של סכנת נפשות לגביו, נשאלת השאלה: " כיצד מסתפק יוסף בדבריו לשבטים "מהרו ועלו אל אבי...", שהם ילכו " לארץ ישראל ויביאו משם את יעקב למצרים, והלוא היה עליו בעצמו ללכת מיד במהירות לארץ ישראל " ולראות את יעקב, כי מפני כיבוד אב היה עליו ללכת ליעקב (מתחילה) ובמיוחד כאשר הענין חייב להתבצע במהירות גדולה, ויעקב כבר היה זקן²⁷, ובנוסף לכך היה כל הענין מתבצע זמן רב מוקדם יותר.

ועל שאלה זו ענה יוסף ע"י הקדמתו בהדגשה, מספר פעמים, שהימצאותו במצרים איננה בבחירתו וברצונו אלא

שלחני אלוקים" – בשליחותו של הקב"ה להיות ה"משביר (בר) לכל עם הארץ"²⁸, ולפיכך אין לו רשות ללכת מכאן.

ו. כ"ב השנים של עונש יעקב הסתיימו

סיבה נוספת לנחיצות של "מהרו ועלו אל אבי..."

כבר קודם לכן²⁹ ציין רש"י שאבילות יעקב על בנו יוסף היתה כנגד כ"ב שנים שבהן לא קיים יעקב מצות כיבוד אב ואם, ולכן ביודעו שכ"ב השנים של עונש יעקב הסתיימו, דרש יוסף מן השבטים

מהרו ועלו אל אבי...". כיוון שזמן העונש הסתיים, צריך ומוכרח להיות

לא עכבם אפילו כהרף עין"³⁰.

וכך יובהרו יותר דברי יוסף באומרו

מהרו ועלו אל אבי" – ולא "אבינו" – כי, בנוסף לכך שצערו של יעקב קשור ליוסף, גם רמז להם יוסף אז שהמהירות קשורה בו, ביכולתו של 390יוסף לקיים מצות כיבוד אב ("אבי") מפני שכבר עברו כ"ב השנים של העונש על כך שיעקב לא קיים מצות כיבוד אב שלו.

ההוראה מכך בעבודת ה':

ישנם מקרים שבהם צריך להשתמש בכיוון של "שמאל דוחה"³¹ – גבורה ועונש. אבל צריך לדעת שנדרשת כאן זהירות יתירה שלא להשתמש במידה זו יותר מכפי הצורך. מיד כאשר מגיע הרגע שאין מוכרחים את הדחיה והגבורה, חייבים, באופן של מהירות לפעול בכיוון של חסד וקירוב – "ימין מקרבת".