שיחה ה

27שיחה ה

בראשית

א. פירוש רש"י על "נחמתי", והשאלות על כך

בסוף פרשתנו מצטט רש"י את המילים "כי נחמתי כי עשיתים", ומפרש: "חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים".

ואין מובן:

א) משמעותה הפשוטה של המילה "נחמתי" היא חרטה, ואם כך, הפירוש הפשוט של "נחמתי כי עשיתים" הוא: התחרטתי על שעשיתים, כפי שמסביר התרגום (ולא רק תרגום יונתן, המפרש לפעמים בדרך הדרש ¹, כי אם גם תרגום אונקלוס, המפרש לפי הפשט). וכיצד ייתכן שרש"י, המפרש פשוטו של מקרא ², יפרש כאן אחרת. "

ב) יותר מכך: בפסוק הקודם ³ קובע רש"י את הכלל: "כל לשון ניחום

ה שבמקרא – לשון נמלך מה לעשות... כולם לשון מחשבה אחרת הם", שמשמעות הביטוי ניחום בתנ"ך היא מחשבה השונה ממחשבה קודמת, חרטה. לפי כלל זה צריכה גם משמעות המילה "נחמתי" כאן לבטא חרטה, ומדוע מפרש זאת רש"י באופן שונה?

ב. במקומות אחרים "נחמתי" היא חרטה, גם אצל הקב"ה

לכאורה ניתן היה לומר שרש"י אינו מסביר את "נחמתי" כלשון של חרטה, מפני שאפילו ילד מבין שאצל הקדוש־ברוך־הוא לא תיתכן חרטה כנאמר ⁴

לא איש א־ל ויכזב ובן אדם ויתנחם", ולכן הוא מוכרח להסביר כאן "נחמתי – חשבתי...". אך אין הדבר מובן לחלוטין, שהרי, גם הפסוק הקודם, המוזכר לעיל, מדבר אודות הקדוש־ברוך־הוא "וינחם ה'", ולמרות זאת ⁵ 28אומר שם רש"י, ש"וינחם" פירושו "נהפכה מחשבתו של מקום".

יותר מכך: בין ההוכחות שמביא שם רש"י הוא מצטט גם את הפסוק "לא איש א־ל ויכזב ובן אדם ויתנחם", אך עם זאת מפרש רש"י את הביטוי "וינחם" מלשון חרטה ⁶. מכך רואים, שמסיבה כלשהי אין מפריעה לרש"י שאלה זו ^*, כיצד תיתכן חרטה אצל " הקדוש־ברוך־הוא, וכפי שרואים גם " בפסוקים האחרים שמצטט שם רש"י – "ועל עבדיו יתנחם ⁷; וינחם ה' על – הרעה ⁸; נחמתי כי המלכתי" ⁹ – שלמרות שבכל אלו מדובר אודות הקדוש־ברוך־הוא, בכל זאת "כולם לשון מחשבה אחרת הם". מדוע, אפוא, אין רש"י מפרש את "נחמתי כי עשיתים" לפי אותו כלל "לשון מחשבה אחרת הם"?

ג) לפי פירוש רש"י ש"נחמתי" הוא

חשבתי מה לעשות", אין מובן ההמשך

כי עשיתים", אשר צריך להתפרש לפי הסבר זה כסיבה ל"נחמתי" ¹⁰. "נחמתי"

חשבתי מה לעשות "כי עשיתים" – מפני שעשיתים. ואילו בפשטות הסיבה של "חשבתי מה לעשות" היא רבה רעת האדם" ¹¹: הקדוש־ברוך־הוא חושב מה לעשות, כיון שחטאו. כיצד מהוה

עשיתים" טעם ל"נחמתי"?

ג. פירוש רש"י על "אמחה" וביאורו

הדברים יובנו לפי קטע קודם של פירוש רש"י על אותו פסוק, אשר גם הוא, לכאורה, אינו בדרך הפשט: על

ויאמר ה' אמחה את האדם" אומר רש"י ¹² "הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מיחוי".

המשמעות הפשוטה של "אמחה" היא 29מחיקה, כמו הביטויים "מחה אמחה" ¹³ או "תמחה" ¹⁴ הכתובים לגבי עמלק, אשר שם, כמובן, בלתי אפשרי להסביר שהכוונה היא "אביא עליהם מים ¹⁵. ההסבר של "אמחה" במשמעות של מחיקה הוא כל כך פשוט ^* עד כדי כך שרש"י אינו מפרש זאת ¹⁶, כי אין צורך כלל בביאור. מדוע את המילים "אמחה את האדם" מוכרח רש"י לפרש, ובאופן חדשני: אביא עליו מים ואמחה אותו" ¹⁷?!

ההסבר לכך הוא: בהמשך הענין, בפרשה הבאה, הורה הקדוש־ברוך־הוא לנח להכין תיבה שאליה יכנסו נח ובניו ואשתו ונשי בניו ומכל סוגי בעלי החיים, כדי להינצל מן המבול. לפיכך אי אפשר להסביר את "אמחה" במשמעות הפשוטה של מחיקה גמורה מן העולם, "מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים", מפני שלא כולם נמחו מן העולם.

ואף אין צורך להזדקק לפרשה הבאה: בפרשתנו עצמה נאמר בפסוק הבא "ונח מצא חן בעיני ה'". ואם כך, כבר אי אפשר לומר, שב"אמחה את האדם אשר בראתי" התכוון הקדוש־ברוך־הוא למחוק את המין האנושי, שהרי נח לא נכלל בכך, כי "מצא חן בעיני ה'".

ולאמיתו של דבר אין צורך בהוכחה אפילו מן הפסוק הבא. כבר כאשר לומדים פסוק זה עצמו, כאשר רואים עולם עם אנשים ובעלי חיים שונים, מובן מיד שב"אמחה... מאדם עד בהמה..." לא התכוון הקדוש־ברוך־הוא למחוק את המין האנושי ואת כל בעלי החיים.

לפיכך, מסביר רש"י, שמשמעות המילה "אמחה" (כאן, ולא כן לגבי עמלק) היא: אני אמחהו, אמיסו במים. וכך אין הישארותם של "נח ואשר אתו בתיבה" סותרת זאת, כי הגזירה לא היתה מחיקה מוחלטת, אלא "מיחוי" במים, ולכן נמחו כל הבריות שהוכנסו למים ¹⁸. אבל אלו שהיו בתיבה, מוגנים 30מן המים, לא פגעה הגזירה "אמחה", והם נשארו שלמים. "

לפי זה מובן מדוע מסביר רש"י ש"נחמתי כי עשיתים" פירושו "חשבתי מה לעשות...", ולא מלשון חרטה: מהצלתם של נח ואשר אתו בתיבה מובן, שהקדוש־ברוך־הוא לא התחרט על "עשיתים", שהרי אם כן, היה לו למחוק את כל הברואים ¹⁹.

ואין זו סתירה לכלל שקבע רש"י לפני כן: "כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות... לשון מחשבה אחרת הם", כי גם כאן פירוש המילה "נחמתי" הוא "נמלך". יש כאן אכן מחשבה שונה וחרטה, אך לא על בריאתם, כמו שיוסבר להלן.

ד. ההבדל בין פסוקנו לבין הפסוק "וינחם ה'"

לכאורה, ניתן לשאול על כך: כיצד " אפשר לומר שבגלל הישארותם של נח ואשר אתו בתיבה מוכרח רש"י להסביר שהמשמעות של "נחמתי כי עשיתים" איננה חרטה על בריאתם – והרי רש"י עצמו מסביר על "וינחם ה' כי עשה", שהקדוש־ברוך־הוא התחרט, ו"נהפכה מחשבתו... למידת הדין", ומצד שני, אפשר לשאול שאלה זו גם על הפסוק ההוא: אם הקדוש־ברוך־הוא התחרט על בריאת האדם ²⁰, כיצד נמשך קיום המין האנושי? כלומר, מהו ההבדל בין " פסוקנו "נחמתי" לבין הפסוק הקודם

וינחם ה'", שבגללו יכול רש"י להסביר שם שהכוונה היא חרטה, ואילו כאן הוא מוכרח להסביר "חשבתי מה לעשות..."?

ההסבר לכך הוא: בפסוק הקודם כתוב "ויתעצב אל לבו". מכך לומדים, ששם אין מדובר על גזירת הקדוש־ברוך־הוא שהתבטאה בדיבור, אלא אודות מחשבתו, אשר חשב, כביכול, בינו לבין עצמו. כפי שמדייק שם רש"י ומדגיש מספר פעמים את הביטוי מחשבה: "נהפכה מחשבתו; עלה במחשבה לפניו; מחשבה אחרת הם".

וכיון שהניחום היה במחשבה בלבד ²¹, לא קשה מדוע לא היה כך בפועל ממש, כי הניחום ההוא נותר, כביכול, במחשבה, ולא הגיע למימוש של גזירה בדיבור. אבל בפסוקנו כתוב

ויאמר ה'...", שזוהי גזירה ²² באמצעות אמירה ²³ – וגזירת הקדוש־ 31ברוך־הוא חייבת להתקיים, לפיכך אי אפשר לומר שדיבור זה – "אמחה" – משמעותו לכלות את הנבראים, ולכן "נחמתי" אינה חרטה על הבריאה, כאמור.

ה. החרטה היא על המחשבה לכלות את כולם

לפי האמור לעיל יוצא, שבדברי הקדוש־ברוך־הוא "אמחה את האדם..." יש הקלה לעומת מחשבתו הקודמת. לפני כן היתה במחשבתו חרטה על " הבריאה של כלל המין האנושי ובעלי החיים, אך אחר כך אמר הקדוש־ברוך־ " הוא "אמחה את האדם", מיחוי באמצעות מים, ועל ידי כך לא חלה הגזירה על נח ובני ביתו וכל הנמצאים בתיבה.

מה הביא להקלה "אמחה", לאחר שתחילה עלה במחשבתו של הקדוש־ – ברוך־הוא לכלות את כל מין האדם? הדבר מובן בסוף הפסוק "כי", "נחמתי כי עשיתים" – חשבתי מה לעשות להם, כיון שאני בראתים. כלומר, כיון שהם מעשי ידי, אני צריך למצוא דרך לשמר את קיומם, ולכן "אמחה את האדם..." – במים בלבד.

לפי זה מובן, שפירוש רש"י "נחמתי – חשבתי מה לעשות" אינו סותר לכלל שכל לשון ניחום הוא מחשבה אחרת, כי גם כאן יש משמעות של חרטה, אך לא על "עשיתים", אלא על המחשבה הקודמת שכללה את כל הנבראים בלי יוצא מן הכלל.

ו. ההוראה: זהירות בדיבור

פירוש רש"י על "כי נחמתי" הוא, ככל ענין בתורה (מלשון הוראה) הוראה בעבודתינו הרוחנית:

כאמור, אין רש"י יכול לבאר את

נחמתי" בפסוקנו כחרטה על בריאת הנבראים כפי שהוא מפרש לפני כן את

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", משום שכאן כתוב "ויאמר ה'", וזוהי גזירה המוכרחה להתבצע.

וזוהי הוראה, עד כמה צריך להיזהר בדיבור. שהרי צדיקים – שהם כלל ישראל, כנאמר ²⁴ ועמך כולם צדיקים

דומים לבוראם ²⁵, ויש לדיבורם השפעה. לפיכך יש להיזהר ביותר שלא לדבר מילה לא־טובה על הזולת, כי דיבורו של היהודי עלול להזיק.

כאשר חושבים רעה על הזולת, עוברים על איסור חמור ²⁶, אך אין הדבר עלול להזיק לזולת (כל כך). אך כאשר מבטאים זאת בדיבור עלול האדם לסבול מכך.

32בכך מובן מאמר חז"ל ²⁷ "לשון תליתאי קטיל תליתאי", שלשון הרע גורם רעה לכל השלושה המעורבים: לא רק למספר ולשומע, אלא גם למי שמדברים עליו ²⁸. והרי, לכאורה, ניתן לשאול: השנים – המספר לשון הרע והשומע – עברו על איסור, אך במה אשם השלישי, מדוע עליו לסבול?

ההסבר לכך הוא: הדיבור מוציא דברים מן ההעלם אל הגילוי, ולכן כל עוד אין מדברים על רעותיו של האדם, " גם אם זוהי אמת, הרי זה בגדר "העלם", והקדוש־ברוך־הוא מאריך אף ומחכה עד שישוב בתשובה. אך כאשר מדברים על כך, והדברים מתגלים בעולם הדיבור, עלול לצאת מזה ^* קטרוג העלול לגרום נזק ²⁹.

ז. הוראה נוספת: "הוי דן...

לכף זכות"

הוראה נוספת הנלמדת מפירוש רש"י זה, היא:

החרטה על הבריאה לא התבטאה בדיבור, כי "חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים". כלומר, לא זו בלבד שהגזירה לא התבטאה בדיבור, אלא אפילו במחשבה לא היתה החלטה לאבד את האדם. מלכתחילה היתה רק מחשבה של חרטה, אך ללא החלטה

מה לעשות" ³⁰. וכיון ש"עשיתים", אלה מעשי ידי הקדוש־ברוך־הוא, השתנתה המחשבה לטובה, שנח ואשר אתו בתיבה ישארו בחיים.

וזוהי הוראה לכל אחד: אף אם רואים על הזולת שרבה רעתו "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", יש לדעת שכל יהודי הוא נצר מטעו, מעשי ידיו של הקדוש־ברוך־הוא ²⁴, ואין לפסוק דינו ח"ו – אפילו לא במחשבה – אלא לדונו לכף זכות.

ואם הקדוש־ברוך־הוא, שהוא בוחן כליות ולב, ואין אצלו טעות ח"ו, וכאשר הוא רואה שרבה רעת האדם היתה זו אמת – למרות זאת הוא נמנע לקבוע לפי זה פסק דין מוחלט, על־אחת־כמה־וכמה אדם, העלול לטעות, אסור לו בודאי לקבוע ולצאת בדעה 33שלילית על הזולת, כי אפשרי בהחלט שאין זה כפי שנראה לו ³¹, כפי שנפסק במשנה ³² הוי דן את כל האדם לכף זכות.