שיחה ב

135שיחה ב

וילך ג

א בהכתוב י (ויצו משה את הלוים גו') ,לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון גו' והי' שם בך לעד"* מעתיק רש"י (בד*ה הראשון) מהכתוב

,לקוח" ומפרש : ,כמו זכור שמור הלוך". והנה יש מפרשים: דכוונת רש"י

היא לבאר ש,לקוח" אינו לשון ציווי אלא לשון הווה, וכמו שהוא פירושו ד,זכור* ה,שמור" וכו' י שענין הזכירה והשמירה צ"ל תמיד, אף כאן לקוח הוא לשון הווה ,עליכם לקחת את ספר התורה הזה לשים אותו מצד הארון להיות לך לעד כל הימים"י.

המובן מדבריהם שרש"י בא לפרש הטעם מה ש.לקוח" לא נאמר בלשון ציווי אלא בל' הווה -- בכדי להורות שצ"ל ענין תמידי.

אבל קשה לפרש כן בפירש"י כי:

א) לפי"ז (העיקר חסר בפירש"י, כי) הו"ל לרש"י לפרש, דבזה שנאמר ,לקוח", בל' הווה, כוונתו להדגיש שהספר התורה הזה תהי' שם לעד כל הימים, וע"ד שמפרש גבי ;זכור* י.

ב) לכה"פ הו"ל להוסיף התיבות : ,ל' הווה"* (תמיד -- דמה שנאמר כאן ל' ,לקוח" הוא מפני התמידיות שצ"ל בזה).

ג) לפ"ז אי"מ סדר הראיות שבד פירש"י ,זכור שמור (ואח'"כ) הלוך".

- דהו"ל להביא תחילה .הלוך" הנאמר

בפ' נחי לפני התיבות ד,זכור שמור", הנאמרות אח"ז 3

ד) בכלל לא תתכן ,ל' הווה" בענין הלקיחה (שהרי לקיחת הס"ת לא היתה אלא פעם אחת), כ"א בענין ובתיבת ,ושמתם" -- ,שם". היינו שיושם מצד הארון במטרה שיהי' שם לעד כל הימים.

ב. מכהנ"ל מובן שכוונת רש"י כאן היא (לא לבאר הטעם שנאמר לקוח בלי הווה, כ"א) להוכיח שאף ש,לקוח" אינו לשון של פעולה וציווי, אלא לי המורה על עצם ענין הלקיחה (כפי שנקרא בספרי הדקדוק) ,+מקור", מ"מ כוונתו כאן הוא -- ציווי, שיקחו ,את ספר התורה הזה", וע"ז מביא הראיות מ,זכור שמור הלוך* שגם הן (לשונות של) ,מקור", ומ"מ משתמשין בהן במובן של -- ציווי.

136156 לקוטי ועפ"ז מובן מה שהביא רש"י הראיי מתיבת ,הלוך" לאחר ,זכור שמור", כי כוונתו של רש"י כאן היא להביא ראי' מ,הלוך" שנאמר לאחרי ,שמורל שהוא נאמר בתור ציווי * (וכמו ,הלוך ודברת" *י, +הלוך וקראת" יי, ועוד :) 1 לי הלוך יי זה הרי הוא בסדר פסוקי תנ"ך לאחרי ,זכור" ו,שמור" : ;זכור* בספר שמות, ,שמור" בספר דברים, ו,הלוך* (בל' של ציווי) בנביאים.

ג. אבל עדיין צלה"ב :

א) למה צריך רש"י להביא (' ראיות .זכור שמור הלוך", שגם ציווי אפשר שיבוא בל' של מקור, ואינו מסתפק באחת או שתים מהראיות 1

ב) מכיון ש,זכור ושמור" כבר נאמרו בתורה לפנ"ז כמ"פ, בענין של ציווי, הו"ל לרש"י להקדים ולפרש שם כי

9 משא"כ לפי' המפרשים דלעיל מתאים גם ,הלוך* דפ' נח, כנ"ל, כי גם שם הוא בל' מקור (תמידית).

0) ש"ב כד, יב.

1) ירמי' ב, ב.

2 ישעי' לח, ה. ועוד בכ"מ בירמי" : ג יב יג א, יז, יט יט, א, כח, יג לה ב. לה, ב. יג לט, טז. --- כנסמן בקורקונדנציא.

הטעם שהובא בההתועדות ובפנים השיחה בפירוש ב' פסוקים הנ"ל (והשאר בתיבות ,ועוד") : הפסוק שבש"ב -- כי בו גאמר +הלוך* בפעם הראשונה בענין ציווי. הפסוק שבירמי' -- להזכיר זכותן של ישראל (שהזמן (דעשייית) גרמא).

3 ועפ"ז יומתק מה שרש"י כאן מביא גם הראי" מתיבת ,הלוך", דלכאו" מכיון שמביא כאן ,זכור", וב,זכור" הרי כבר הביא רש"י תיבת ,הלוך" אין הכרח להביאו גם כאן,

אלא שכונתו כאן להביא ראי' מתיבת .הלוך" הנאמר בציוי, משא"ב כפ' יתרו שם ראה בהערה הבאה.

וילךֶג

אף שהם לשון של מקור הכוונה בהם היא ציווי + ; ואם בפסוקים אלו הרי"ז

4 ומה שפרש"י כבפ' בא (שם) ,למד שמזכירין יצי*ימ בכל יום". ובפ' יתרו ,ל

(גו"א. באר יצחק. ועוד. וראה רא"ם שם) שכוונתו בזה לומר הטעם מה שנאמר הציוי בל' של מקור. ואין לומר שכוגתו של רשיי היא לפרש גם זה שאף שנא' בל' מקור כוונתן ציוזי, שהרי א) לא כ' רש"י למד שמזכירין יצי"מ ובכל יום ; ב) מביא (ביתרו) הפסוקים -אכול ושתו" (ישעי' מב, יג) .הלוך ובכה* (ש"ב ג, טז) שאינם ענין של ציוזי*.

אלא -- זה שכחנת הכתוב הוא צ'וי הוא דבר הפשוט, אלא שרש"י בא לפרש שם הטעם שנאמר בל' מקור (וכמ"ש שם: (בפ' בא) .למד שמזכירין יציי"מ בכל יום" (ובפ' יתרו) .וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד כו'?) -- והיעו שלכן נכתב הציוי בל' של מקור בכדי להורות שצריכה להיות בתמידות **, כי ה,מקורי" אין לו זמן מיוחד (ראה במפרשים הג"ל עוד).

משא*כ בפרשתנו בא רש"י לפרש ש,לקוח" הוא ציוי כבפנים.

ולהעיר מפ' וארא (ח, יא) כפירש"י שם .והכבד את לבו -- ל' פעול הוא כמו הלוך 137דבר פשוט שכוונתן ציווי (אף שנאמרו בלי של מקור) ועד שאין רש"י צריך לפרשו, למה הוצרך רש"י לפרשו בכתוב דילן1

ד והביאור בזה :

משמעותה של לשון מקור שוללת את ענין הפעולה, וכמו לשון ,לקוח", שמובנה הוא ,לקיחה" כמו שהיא מופשטת מפעולת הלקיחה. וה,ריחוק" שבין ל' מקור לל' פעולה הוא יותר מה,ריחוק" שבין עבר הוה ועתיד בלי פעולה, כי כל ג' הלשונות מתייחסות לגוף הפעולה ופעולה בפועל (וההפרש ביניהן הוא רק בזמן הפעולה -- אם שכבר היתה הפעולה, או שנפעל בהוה, או שהפעולה עתידה להיות) -- משא"ב ,מקור* שהוא מתאר את הנושא של הדבר מושלל מפעולה בפועל.

ולכן בפשש"מ במקום שנאמר בכתוב לי מקור, הרי כל כמה שאפשר טרחינן לפרשה כמשמעותה ולא בל' ציווי. כי הרי תוכנו של ציווי הוא, שהדבר מחוייב ומוכרח הוא לבוא לידי פועל.

והנה בהתיבות ד,זכור" ו,שמור" ונסוע וכן והכות את מואב כו'". ובפשטות פירושו הוא שבא לומר ש,והכבד* ל' מקור הוא. אלא א) ש,הכבד* הוא בל' הפעיל (כמו שפירשו המפרשים), משא"כ זכור שמור כו" (וכן הראיות שמביא בוארא) לשונות של פעול הן. ב) מביא ראיות אחרות מפ'י יתרו.

\ילךג

(שבפרשות הקודמות). עם היותן לשון מקור, אולם מכיון שאי אפשר לפרשן שאינן ל' ציווי (כמובן ומפורש בהמשך הכתובים) -- על כן אין צורך שרש"י ישמיענו זה שם בפירושו מאחר שהוא מובן. מאליו.

משא"כ בכתוב שלפנינו הי' מקום לפרש שתיבת ,לקוח" ה"ה כמשמעותה ואינה ענין של ציווי. והכתוב ,לקוח את ספר גו' ושמתם אותו גו'* הי' אפשר לפרש: כאשר תהי' לקיחת הספר, אז (הציווי) ,ושמתם וגו'".

[ויש מקום לפי' זה (ש,לקוח" אינו ציווי) גם מעוד טעם: לעיל בפרשת תבוא*י כ' רש"י שבנ"י טענו לפני משה מדוע השליט את בני לוי על התורה, ע"י שנתן להם. את הס"ת -- ולשלול טענה זו (עכ"פ להחליש את הטענה) ה"ז ע"י הפי' ד,ויצו משה* -- לא קאי על ,לקוח" (כ"א על ,ושמתם'), כי לא רצה להשליט את בני לוי כו', כ"א באם וכאשר יהי' ,לקוח'י (היינו כאשר ולאחרי שיסבירו לבנ"י שאין מקום לחשש ובמילא לא תהי' טענה וערעור) אזי הציווי*י ,ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" וגו' ז₪].

138138 לקוטי

ואין מקום לשאלה ואי' מקום הס"ת באם לא יתקיים ה,לקוח? -- כי הרי כבר פרש"י הטענה ושבכ"ז נתן משה הס"ת לבני לוי ועכצ"ל לפרש"י זה שהסבירם משה שאין מקום לחשש

וא"כ בטוח הי' שסו"ס יהי' ,לקוח". .

ולאידך גיסא, גם אם נפרש ,לקוח" ציווי, מקום לשאלה (אלא שהשאלה תהי': למה בא הציווי בל' מקור). ועוד ועיקר: הנ"ל מעיקרא לא קשה: באם לא יקחו הס"ת -- פשוט שישאר במקום שהי' ע"ע (שלא נתפרש בכתוב) קרוב לארבעים שנה, שהרי תיכף ליצי"מ גאמר ,כתוב זאת זכרון בספר" *י; .ויכתוב משה את כל דברי

ה' "*.

ולכן מובן מה שהוצרך רש"י לפרש שתיבת ,לקוח" כוונתה ציווי ולהביא ראיות לפירושו שמצינו ציווי בא -- בל' מקור.

ה. והוצרך רש"י להביא ראיות מג' לשונות ולא די באחת מהן *:

8) בשלח יז יה

9) משפטים כד, ךד.

0) לכאורה הי" אפשר לפרש דהטעם מה שרש"י אינו מסתפק בההוכחה מ,זכור", כי יש לומר, שדוקא כשהציוי הוא על פעולה תמידית, נכתב הציוי בלשון של מקור (ראה לעיל הערה 14). וכן בנוגע ל,שמור", הציוי הוא שישמרו תמיד (ראה פירש"י ד"יה צרור פינחס שם. "ה שמור תבוא שם),. משא"כ כנדו"ד, שהלקיחה היא רק פעם אחת (אף שמטרתה הוא שתה" לעד כל הימים), אין שייך שיבוא הציוי בל' של מקור. ולכן הוזקק רש"י גם לה" הוכחה מ,הלוך" (ועפי*ז אפשר גם לבאר הטעם, מה שבפ' פינחס שם אנו מביא רשיי ,הלוך", ומסתפק רק ב,זכור שמור"4

אבל -- אינו. כי כבאם, מצד כללי לשון

וילךג

זכירה, אף כשהמכוון בה היא פעולת הזכירה (היינו כאילו נכתב: תזכור) -- בכ"ז אינה ענין של פעולה במעשה. ולכן מהציווי בל' מקור (ש,רחוק" הוא מפעולה בפועל) גבי זכירה אין רא'" מספקת שגם בנוגע לציווי על פעולה שבמעשה (כמו בנדו"ד -- לקיחה) י"ל הציווי בל' מקור.

ולכן מביא ראי' נוספת מל' ,שמוף" -- שתוכנו שמירת (שלילת י:) מעשה בפועל, ובכ"ז נאמר בו הציווי בלי מקור ,שמור", ולכן ממנו הוכחה גם לל' ,לקוח" שהיא פעולה של ממש,

אמנם עדיין יש מקום לדייק שגם מ,שמור" אין ראי' גמורה -- היות ולשון שמירה בכתוב היא עפ"י רוב באופן של שלילת הפעולה: (וכמו הציווי הלזה ד,שמור את יום השבת". שכוונתו לשמור את השבת מלעשות בה מלאכה המחללת אותה). וכפי' רש"ייי דכל השמר לשון לא תעשה

הקודש, לא יבוא ציחי בלשון של מקור (כי ,מקור* שולל את הפעולה, כנ"ל), גם במקום שהפעולה היא תמידית, לא יבוא הציווי בלשון של מקור (כי פשיטא שלא יהי' נכתב ציווי על פעולה בלשון של מקור שהוא שולל פעולה -- בכדי להורות שה" ציווי על הפעולה הוא תמידי). ולכן מוכרח לומר הטעם על מה שההוכחה מ,זכור* עצמה אינה מספקת, לפי שהזכירה אינה פעולה ממש, כדלהלן בפנים.

1) אבל גמצא -- בפשש"מ -- גם בנוגע למעשה חיובי וכפרשיי : ושמרתם .+ תפח תלטוש בצונן (בא יב, יז). ומקרא מלא דיבר הכתוב בפרשתנו (לַא, ב): ושמרו לעשות גו" ובכ"מ,

2) להעיר (ע"ד ההלכה) ממחלוקת (ב"מ צג, א) אי משמר כעושה מעשה דמי אי לאוי

3 ראה יג א.

139הוא (אלא שהכתוב שם בא ,ליתן לא תעשה על עשה" -- נתינת דבר אחד על דבר שני (שהוא הפכו)).

ומכיון שפעולת השמירה היא שלילת הפעולות ההפכיות, ע"כ יתכן הציווי עלי' בלי מקור שג"כ שולל את ענין הפעולה כנ"ל. ואין הוכחה לנדון של פעולה ועשי' ממש.

ומשו"ה מביא רש"י ראי' שלישית מל' ,הלוך" שהוא ציווי על פעולה ומעשה בפועל -- הליכה ברגל. ומכיון שנאמרה בלשון מקור הרי הוכחה גמורה שיתכן ציווי בל' מקור על מעשה.

אולם, מאידך, גם מ,הלוך" לחוד אין ראי' מספיקה, מפני שתיבת ,הלוך" (בפסוקים הנזכרים לעיל) נאמרה בתור ,הכנה" להציווי ,ודברת* או ,וקראת" -- ולכן יש לומר שכוונתה (לא לד הליכה כפשוטה, כ"א) ,הליכה" נפשית, הינו שהאדם .הולך" ומכין עצמו לעשות פעולה (לדבר, לקרוא וכו).

[ובנוגע ל,הלוך וקראת באזני ירוד שלים" הרי אדרבא, מסתבר יותר לפרש שהו"ע ,הליכה" בנפש -- ואי"ז דומה ל,הלוך ודברת אל דוד" שנצטווה גד הנביא, דשם נוח יותר לפרש הליכה כפשוטה, מאחר שהנביא לא הי' נמצא אז (בעת הנבואה) במקום דוד המלך; משא"כ הציווי ,הלוך וקראת באזני ירושלים" הנאמר לירמי' הנביא שאין סברא לפרש בפשטות שנצטווה ללכת לירושלים -- מכיון שרוב נבואתו נאמרה לו בעת שהי' נמצא בירושלים,

\וילךג

1-39

וע"כ יותר נכון לפרש הליכה בנפש ובמחשבה] *3,

ולכן לא הסתפק רש"י בהראי' משהלוך" לבד *:. וצריך להביא גם הו-

4 ואין לומר דמכיון שמצינו שבו? או ב' מקומות נאמר ,הלוך* במקום ציוי והכוונה בהלוך שם היא הליכה ברגל כפשוטה, הרי זה דיו להוכיח שגם ציוי על פעולה ממשית וחיובית יתכן שייאמר בל' מקור (אף שבכמה מקומות יש לפרשו הכנה נפשית) וממילא מוכרח הוא כן בנדו"ד --

כי מכיון שתיבת ,הלוך" נאמר בכל פעם (ראה במקומות שנסמנו לעיל הערה 12), בתור הכנה לציחי, ומצינו אף גם פ'א (כבירמי' דפנים) שמסתבר לפרשו שכוונתה רק להליכה והכנה נפשית, הרי הי' אפשר לדחוק שהטעם שבשאר המקומות נאמרה בלי מקור הוא (לא לפי שגם על הליכה ברגל כפשוטה מתאים ל' מקור, כ"א) מצד ההליכה והכנה נפשית שישנה בהליכה ברגל זו. וראה מצו"צ ירמי' ג, יב.

5 ומה שסו"ס הביא רש"י הראי' מ" .הלוך* ואדרבא זהו עיקר הראי' על ,לקוח* בפרשתנו כנ"ל בפנים, אף שאפיל שהכונה ב,הלוך" הוא הליכה בנפש, הוא כי:

א) אייז מוכרח בכל מקום שנאמר הלוך (לבדך מבירמי' ב, כ. וגם שם יש לפרש שהכוונה ב,הלוך וקראת באזני ירושלים" היא שילך (ברגליו) ויקרא באזני -- ל' רבים -- בכל רחובות ירושלים). ואדרבה, פירוש הפשוט ב,הלוך* הוא הליכה ברגל, כפשוטו. וראה רש"י ירמי' ג, יב.

ב) עיקר השם הליכה הוא על הליכה ברגל, והתואר הליכה להכנה הנפשית הוא לפי שהיא בדוגמת ההליכה בפשטות (מה שהאדם, כשמכין עצמו לאיזה דבר, הוא ,הולך" ממצבו הקדום למצב חדש). ולכן, באם על ההליכה ברגל, שהיא פעולה ממש, לא הי' נוּפל לשון של מקור בציווי, מסתבר שלא הי' נופל לשון זה גם בהליכה הרוחנית *, מכיון שכל התואר הליכה בה הוא 140110 לקומי כחה מ;זכור" ו,שמור* שלא נאמרו בתור הכנה לציווי אחר כ"א ציווי הפעולה בהן עצמן.

ו והנה הטעם שרש"י אינו מסתפק בב' הוכחות מהג' (כ"א מביא כל הג') הוא לפי שבב' הוכחות מהנ"ל ישגו צד השווה שבו אינם דומים ל,לקוח" :

שזכור" ו,שמור" -- שניהם אינם פעולות ממש, זכור היא פעולה רוחניתי ,שמור" שייכת לשלילת העשי' של פעולה כג"ל, משא"כ ,הלוך" הרי ההליכה כפשוטה יי היא פעולה ממש.

,זכור" ו,הלוך" (שיל"פ הליכה בנפש) -- הם פעולות רוחניות, משא"כ <שמור" -- אינה פעולה רוחניית אלא (מתייחסת ל)פעולה ממש (אלא שהיא בנוגע לשלילת).

רק לפי שהיא דוגמת ההליכה בפשטות.

ג) גם הליכה הרוחנית היא פעולה (אלא שהיא פעולה רוחנית), מה שהאדם מכין עצמו לעשות איזה דבר. משא"כ הזכירה, איננה פעולה כלל (דהפעולה שבזכירה (וכמו לחזור על לימודו כמה פעמים, וכדומה), הוא בכדי שעל ידה יבוא ל(ענין שני -- ) זכירה, אבל הזכירה עצמה, אינה פעולה).

ומ"מ יש עדיפות בההוכחה מ,זכור" על ההוכחה מ,הלוך*, כי ההילוך בנפש כל ענינו הוא רק הכנה לעשיית פעולה, ולכן אין הוכחה ממנו ל,לקוח" (אף שגם ,לקוח" הוא הכנה ל,ושמתם", כי הקיחה, רק מסרתה היא הכנה ל,ושמתם" (אבל היא פעולה בפ"ע). משא"כ ההליכה בנפש, הרי כל ענינה הוא רק הכנה לפעולה), ובזה עדיפות ב" .זכורי, כמובן.

6) ראה בהערה שלפנ"ז.

\ילךג

,שמור" ו,הלוך" -- שניהם ענינם הכנה: הליכה בנפש היא הכנה לעשות פעולה זי, וכן השמירה -- ענינה לשמור שלא יבוא דבר אחר שהוא מנגדו. ובזה עדיפות בההוכחה מ,זכור" שאינה הכנה.

1 מ;יינה של תורה* בפרש"י זה, וגם -- הלימוד להזמן דעשי"ת יי (שבכו"כ שנים קוראין פ' וילך בשבת תשובה) :

דובר כמ"פיי שכאשר ציווי על פעולה נאמר בל' מקור, הרי"ז מורה שהפעולה צריכה להיעשות לא רק בכח העשי' של האדם כ"א גם בכח הד ,מקור" שבנפש, היינו מצד רצון ומקור הכחות שבנפש שלמע' מכחות האדם.

והנה בעשי"ת מאיר בחי' ה,מקור* שבכל אדם, יחידה שבנפש :י. ופ"ז מרמז רש"י שגילוי בחי' יחידה שבנפש שבעשי"ת אף שהיא בחי' (ולי) ,מקור* שלמע' מכחות האדם מ"מ הוא

זק) ראה בסיום הערה 25, וי"ל שגם אם נפרש שהליכה במקומות הנ"ל היא הליכה ברגל כפשוטה הרי מ"מ ענינה הוא הכנה סמוכה ממש לפעולה שהיא סוף הציוי והמטרה, וא"כ אין מזה ראי' כ"כ לנדו"ר ד,לקוח" שאי"ז הכנה לסיום המטרה וה" ציוי, כ"א שצריך עוד פעולה ,ושמתם" בשביל המטרה שיהי' שם ,לעד כל הימים", ואיכ אין לחשבו שכל עניגנו הוא רק טפל והכנה. ועצ"ע.

141ציווי על פעולה, היינו שצריך לפעול ולבא לידי גילוי גם בכוחות הפרטיים של האדם:'

ופרטי הדברים מרומז בהג' ענינים שרש"י מביא ,זכור שמור הלוך*: זכרון הוא במוח הזכרון, חכמה '* וב" כללות -- חב'ד שבנפש האדם: שמור הוא שמירה בלב*, בינה לבא, בכללות -- מדות שמקומם בלב:':; ,הלוך" (ברגל) הוא כח העש" -- התחתון שבכוחות הנפש ובדרגא הכי תחתונה שבו (דלא בעשי' שע"י היד).

ומרמז בזה שהגילוי דבחי' ,מקור", בחי' יחידה שבנפש, ענינו לפעול בכל הכחות הפרטים של האדם -- החל מכחות הנעלים דבחי' חב"ד, וגם במדות דנפש, ועד לכח העשי' שהוא לבוש הכי תחתון בהאדם; בעשי"ת צריך שיורגש בכל הפעולות שלו בחיי ה,מקור" -- יחידה שבנפש *5.

ח. עוד רמז בזה, שעפ"ז גם מובנת השייכות של תוכן הציווי ד,לקוח את ספר התורה הזה" לשבת תשובה:

גילוי בחי' ,מקור" -- יחידה שבנפש שבעשי"ת, הוא בעבודת התשובה* ותשובה דמצד בחי' יחידה שבנפש

הוא בחי' תשובה עילאה יי (והרי ידוע דשבת הוא אותיות תשב, תשובה עילאה יי, ובמיוחד בשבת תשובה יי שהיא שלימות העבודה דתשובה עילאה *).

והנה ענינה של תשובה עילאה היא (לא תשובה על חטאים ועוונות, אלא --) דבקות ויחוד הנשמה במקורה י+ שזהו ע"י ,יתעסק באורייתא", כדאי' בזהר ''.

ולכן הרמז על גילוי בחי' יחידה שבפרשתנו הוא בתיבת ,לקוח (בלשון מקור) את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ד'" שהוא תכלית ושלימות המעלה דתורה (התורה במו שהיא בארון), שבעבודת האדם הוא תכלית השלימות והמעלה דתשובה עילאה (שע"י לימוד התורה).

וזה נמשך גם ב,זכור שמור הלוך" היינו בכל כחות ולבושי הנפש, כי תשובה עילאה זו דיתעסק באורייתא צ'ל ,בבחי' אתדבקות רוחא ברוחא . . בכל חלקי הנפש שכל (,זכור") מדות

ז3) לקו"ת ראה (כז, א), שה"ש (מט, סע"ב. נא, א). וראה גם שם נצבים (מו, סעייד).

9 ובכלל ,לכן גתקנו עשי"ת ויוהכ"פ גם לצדיקים בי זה כל האדם ועיקר התשובה הוא כמי"יש לך אמר לבי . . תשובה עילאה'י (לקו"ת שם).

1 אגה"ת פ"ח ואילך, לקו"ת שם. ור"ם האזינו.

142142 לקוטי (,שמור") + ולבושיהן מחשבה דיבור ומעשה (,הלוך") *+י.

ומזה ללבושיהן לכאו"א בפ"ע, וג"ז נרמז בג' הנ"ל (שהרי כו"כ פנים לתורה -- וכפרש"י > (בל' הכתוב *5) כפטיש יפוצץ סלע): זכור -- בפיך, שמור -- שמירת לב יי (מחשבה), הלוך -- מעשה.

4 אגה"ת פ"ט. 5 וארא ה

ט. 6 ירמי' כג, כט, וילךג

ובעיקר* עַ"י מעשה" -- מצות מעשיות ממש 5% -- נעשה האדם מהלך, וכמארזיליי עלמא ךדאזלינן מיני'י, ועי"ז נעשה והתהלכתי בתוככם גו ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות *5.

8 ראה תנגיא רפל*ז : וכל מה שמדבר בכח גדול יותר כו'.

1 עירובין נד, א