שיחה ז
203שיחה ז
ק ר ח ב"ה, יום א' לפרשת קרח, תשכ"ג שנת הק"נ להסתלקות-הילולא של רבינו הזקן. ברוקלין, 1. י. תלמידי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש לחג הסיום, מאנטרעאל, ה' עליהם יחיו שלום וברכה :
204(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
205ב"ה, סיום ירחא תליתאי, ה'תשליד ברוקלין, נ.י.
תלמידי ישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש, מאנטרעאל
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
במענה לההודעה ע"ד חג הסיום ביום אדר"ח תמוז הבע"ל,
הנני שולח ברכתי לתלמידים המסיימים, בתוככי כל תלמידי ישיבות תומכי-תמימים בכל מקום שהם, שליט"א, שיהי' חג הסיום -- חג התחלה טובה לתוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה, וההוספה ב (גדול) תלמוד שמביא לידי מעשה (קיום המצוות) תוסיף בהידור בקיום המצות, הידור חדור אור וחיות חסידותיים,
וככל סיום בעניני תומ"צ -- שהוא הכנה ועלי' למדריגא נעלית יותר, ובלשון חז"ל מעלין בקודש.
ומענין סיום פרשת השבוע דחג הסיום -- ע"ד שבט לוי, חיל השם והוא ברוך הוא אומר: אני חלקך ונחלתך בתוך בנ"י,
ידוע הפס"ד: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול 206החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויה" ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים,
ויהי רצון שיקויים בהם הענין ד,נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את הוי"" כו',
ובאופן דנרות להאיר בסביבתם, שמהם יראו וכן יעשו כל זה -- כמה וכמה מאחינו בני ישראל,
ויקויים הנ"ל שיהי' ה' חלקם ונחלתם לעולם ולעולמי עולמים,
כולל להאיר בסביבתם ולפעול בחמשת המבצעים עליהם דובר כמה פעמים במשך שנה זו, שנה שתחילתה הקהל את העם האנשים והנשים והטף,
מבצע תורה, מבצע תפלין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע בית (מלא) ספרים (דקדש),
וילכו מחיל אל חיל ב,חיל השם" עדי יקויים היעוד וישראל עושה חיל.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור
הערות
עמוד 204
- 1. בברכה להצלחה מופלגה ובשורות טובות
עמוד 205
- 1. ירחא תליתאי: ראה שבת פח, א. פ" ר"נ גאון שם. אוה"ת יתרו (ע' תשסת ואילך).
- 2. בנגדול) חלמוד : קדושין מ, סע"ב. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ט"ב.
- 3. מעלין בקודש: ברכות (כת, א. וש"נ). וראה זח"ג קסב, ב.
- 4. חיל .. ונחלתך : רמב*ם סיום הל' שמיטה ויובל.
- 5. אני .. בנ"י: קרת יח, כ.
- 6. הפס"ד: רמב"ם שם.
- 7. איש ואיש : ראה כתובות עה, סע"א.
- 8. נדבה רוחו אותו: ויקהל לה, כא.
- 9. והבינו מדעו: דניאל א, ד.
- 10. להיבדל .. קדשים: ראה דה"א כג, יג : ויבדל גו'. להעיר מלקויא להה"מ דיה וכל בניך.
- 11. לדעת את ה': צ"ע היכן מצינו תנאי זה בשבט לוי. וראה רמב"ם הל' כהמ"ק פ"ג. ואולי י"ל ממרז"ל תנחומא (תצוה יא) כבוד חכמים ינחלו זה שבט הלוי. ושם (במדבר כד) שנקראו יראי ה' וברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ב, ה"ב) והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו כו' לידע השם כו'. ובפדר"א ספל"ז: בני לוי משרתים לפניו בארץ כמה"ש בשמים וברמב"ם (שם, ה"ח) מלאכים ,האלו חיים (לכאורה מאי קמ"ל. ואולי כוונתו חיי עולם, משא"כ המלאכים ע"ד דסנה' (לח, ב) דשרפם (וראה לקו"ת אמור לו, א). ולהעיר מספרי בהעלותך (יב, ח) וחי אלו מלה"ש (ובהגהות מוסיף) שחיין חיי
עמוד 206
- 1. עולם) ומכירים את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד. וראה ל"ת להאריז"ל (פ' ויצא) דלוי בסוד דעת. ועיין תו"א ר"פ ויחי. לקוטי לוי"צ לזח'א (ע' קמח).
- 2. ישר .. האדם: ע"ד קהלת ז, כט.
- 3. לעולם ולעולמי עולמים: ביל"ש ש"א רמז קכד: כ"מ שנאמר לי ה"ז קיים לעולם ולעולמי עולמים כו' בלויים והיו לי הלוים.
- 4. המבצעים: להעיר מס' ערה"כ (לבעהמ"ס סדה"ד) ובס' קה"י: בצע אותיות השניות דאברהם יצחק יעקב. ומצינו למעליותא: מצוה לבצוע (סנה' ו, ב).
- 5. הקהל .. והטף: וילך לא, יב.
- 6. תורה: דמגנא ומצלא (סוטה כא, א). וראה סיום דהמשך מים רבים, תרל"ו. קונטרס עה"ח בתחלתו.
- 7. תפלין : דע"י תש"ר ויראו ממך (ברכות ו, סע"א), ותש"ר זקוקה ל(הקדמת) תש"י (מנחות לו, סע*א). וראה תורת הבעש"ט על מרז"ל תפלין דמארי עלמא (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 133).
- 8. מזוזה : שעייז ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם (זח"ג רסג, ב). ובירוש' פאה פ"א ה'א דאמר רבי לארטבון חפציך וחפצי לא ישוון בה. וראה ההוספה בשאילתות קמה.
- 9. צדקה : עפמש"כ בתנחומא משפטים טו: והחיית אותו חייך כו'. וראה סידור (עם דא"ת) עה"פ צדיק הוי'. קונטרס יט"כ תש"ט. \
- 10. בית (מלא) ספרים : ע"ד במדב"ר ר*פ קורח, ובאוה"ת (ע' תרסב) מלא ספרים עשר ספירות כו'.
- 11. וישראל עושה חיל: בלק כד, יח. זח"ג שם. דיוק עושה -- ראה אוה"ת הק
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳ - הטקסט מספריא
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן:
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר:
ובמה הם מנגנין בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל אחד בלבד:
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה משאר מיני מתכות פסולה והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה:
בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח:בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וביום טוב הראשון של פסח וביום הראשון של עצרת ובשמנה ימי החג וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת:
אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד חמש ללמוד ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו:
זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום ואינו מצוה נוהגת לדורות אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות ועובד משמר בכל שבת וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין:
וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו:
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה:
מדרש תנחומא, תצוה י״א - הטקסט מספריא
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג, לה), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן (משלי ג, לה), אֵלּוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵימָתַי נָחֲלוּ יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד? בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים סח, יח), וְהָיוּ נוֹתְנִין עֲטָרוֹת בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז), מִיָּד חִבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁלַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן שְׁנֵי מַלְאָכִים, וְהָיָה אֶחָד חוֹגֵר לוֹ זֵינוֹ, וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ עֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן: פּוֹרְפְּרָאוֹת הִלְבִּישָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה (יחזקאל טז, י). רַבִּי הוּנָא דְּצִפּוֹרִין אָמַר: זוֹנִאָיוֹת חָגַר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ (יחזקאל טז, י). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלֵי זַיִן חָגַר לָהֶם וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו. לְפִיכָךְ, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּחֲלוּ כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִסִּינַי. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁנָּטְלוּ אַפּוּפַּסִיס שֶׁלָּהֶן מִסִּינַי. מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיה ס, יב). הֱוֵי קוֹרֵא בּוֹ: חוֹרֵב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב נֶחֱרָבוּ. הֱוֵי וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן.
דָּבָר אַחֵר, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ שֶׁבָּנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנָטְלוּ כָּבוֹד. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהֶחֱרִיבוּהוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן קָלוֹן. רְאֵה מַה כְּתִיב: אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ). וְלָמָּה בָּעִיר? הַמָּשָׁל אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהַלִּסְטִים מְקַפֵּחַ, שָׁם הוּא נִתְלֶה. לְפִיכָךְ, אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה. הֱוֵי וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ דָּתָן וַאֲבִירָם. לָמָּה? בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ (שמות טז יט, כ). וּמִי הָיוּ אֵלּוּ? דָּתָן וַאֲבִירָם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: מַהוּ וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ (שמות טז, יט). הָיְתָה קְלָאנִין שֶׁל תּוֹלָעִים יוֹצְאִין מִתּוֹךְ אָהֳלֵיהֶם שֶׁל דָּתָן וַאֲבִירָם וְנִכְנָסִין לְתוֹךְ אָהֳלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. דָּבָר אַחֵר, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה שֵׁבֶט הַלֵּוִי, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, זֶה קֹרַח וַעֲדָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁנִּתְבַּסְּסָה כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה בְּיָדָם עַל פִּי הַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם.
מדרש תנחומא, משפטים ט״ו - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא, מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ (משלי יט, יז). מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, כִּבְיָכוֹל לַה' הוּא מַלְוֶה. וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן: מַהוּ וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. יָכוֹל נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֶּם לוֹ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל עָנִי הָיְתָה מְפַרְכֶּסֶת לָצֵאת מִן הָרָעָב וְנָתַתָּ לוֹ פְּרוּטָה וְהֶחֱיֵיתָ אוֹתוֹ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. לְמָחָר בִּנְךָ אוֹ בִּתְּךָ בָּאִין לִידֵי חֹלִי וְלִידֵי מִיתָה, וְאֶזְכֹּר אֲנִי לָהֶם אֶת הַמִּצְוָה שֶׁעָשִׂיתָ עִם הֶעָנִי וּמַצִּיל אֲנִי אוֹתָם מִן הַמִּיתָה. הֱוֵי, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַיְּךָ שֶׁנִּקְרֵאתָ מַלְוֶה לִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אַתָּה עִמִּי, תִּזְכֶּה לִמְחִצָּתִי.
אַתְּ מוֹצֵא, עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט לוֹמַר הֵיאַךְ יוֹצֵא מִשְׁפָּטוֹ. לְמִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב וּלְמִי שֶׁהוּא נוֹאֵף וּלְמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲבֵרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי אַחְאָב, שֶׁאָמַר מִיכָה: רָאִיתִי אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וְגוֹ' (מלכים א כב, יט). וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָן? וְהָא כְּתִיב: יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' וְגוֹ' (שמות טו, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יְמִי ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל (תהלים קיח, טז). וּמַה הוּא מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ? אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין זְכוּת נִקְרְאוּ מִימִינוֹ, וְאֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין חוֹבָה נִקְרְאוּ מִשְּׂמֹאלוֹ.
וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד (מלכים א כב, כ). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהֶם בַּדִּין. וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנוּ (מלכים א כב, כ, כא) אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה אַחֲרָיו עֲבֵרָה. אָמַר לוֹ: הֵן. הִתְחִיל נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. אֲבָל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). פּוֹסֵק אֶת דִּינוֹ מִיָּד, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: אֵת כָּל הַתֹּעֲבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ (יחזקאל יח, יג), לֹא יִחְיֶה. לְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה.
בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם לְמַעֲשֶׂה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם אוֹ רִבּוֹא אוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי אֶת שֶׁלִּי, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בְּיָדִי כְּלוּם, מִיָּד עוֹשִׂין מְרִיבָה וּמְבַזִּין זֶה אֶת זֶה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אַתְּ מוֹצֵא בַּקַּיִץ שֶׁהַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּיְלָה מִתְּקוּפַת טֵבֵת עַד תְּקוּפַת תַּמּוּז, וּמִתְּקוּפַת תַּמּוּז עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַלַּיְלָה לֹוֶה מִן הַיּוֹם, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהלים יט, ד). לְכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, לֹא תִנְהַג בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן, שֶׁהוּא עִמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי, עִמָּךְ. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת.
אָמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי: רְאֵה מַה כְּתִיב: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל (דברים טו, י). כִּי בַּעֲבוּר אוֹ לְמַעַן אוֹ בִּשְׁבִיל אוֹ תַּחַת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בִּגְלַל. אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךָ עָשִׁיר וְאוֹתוֹ עָנִי, אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לוֹ, אֲנִי הוֹפֵךְ אֶת הַגַּלְגַּל וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ עָנִי וְאוֹתוֹ עָשִׁיר. לָמָּה? כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח).
אָמַר רַבִּי שִׁילָא: בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו, ז). מַה הוּא מֵאָחִיךָ, לָא כְּתִיב מֵעָנִי אֶלָּא מֵאָחִיךָ, שֶׁשְּׁנֵיכֶם שָׁוִים. וְאַל תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ שֶׁתֵּעָשֶׂה כְּמוֹתוֹ. מֵאָחִיךָ, לָשׁוֹן יְוָנִית הוּא. לְפִיכָךְ, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כְּשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ לְבֵיתוֹ בָּשָׂר אוֹ יָרָק אוֹ כָּל דָּבָר, הָיָה אוֹמֵר לִבְנֵי בֵּיתוֹ: הַפְרִישׁוּ לַעֲנִיִּים חֶלְקָם, שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי לָכֶם אֶלָּא לִטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר וְלַעֲנִיִּים חֲצִי לִטְרָא. שֶׁהָיָה מְקַיֵּם, בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת וְגוֹ' (קהלת ז, יד). בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁתַּעֲשֶׂה עִם הָעֲנִיִּים. וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, לְפִי שֶׁאֵינְךָ רָחוֹק מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁאֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה מִן הָעֲנִיּוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
מצוטט בעמוד אחד
אגרות קודש 1
- כרך כב ‹ ח'תרמ לקו"ש חי"ג ע' 203