205
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ב"ה, סיום ירחא תליתאי, ה'תשליד ברוקלין, נ.י.
תלמידי ישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש, מאנטרעאל
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
במענה לההודעה ע"ד חג הסיום ביום אדר"ח תמוז הבע"ל,
הנני שולח ברכתי לתלמידים המסיימים, בתוככי כל תלמידי ישיבות תומכי-תמימים בכל מקום שהם, שליט"א, שיהי' חג הסיום -- חג התחלה טובה לתוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה, וההוספה ב (גדול) תלמוד שמביא לידי מעשה (קיום המצוות) תוסיף בהידור בקיום המצות, הידור חדור אור וחיות חסידותיים,
וככל סיום בעניני תומ"צ -- שהוא הכנה ועלי' למדריגא נעלית יותר, ובלשון חז"ל מעלין בקודש.
ומענין סיום פרשת השבוע דחג הסיום -- ע"ד שבט לוי, חיל השם והוא ברוך הוא אומר: אני חלקך ונחלתך בתוך בנ"י,
ידוע הפס"ד: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול
הערות
- 1. ירחא תליתאי: ראה שבת פח, א. פ" ר"נ גאון שם. אוה"ת יתרו (ע' תשסת ואילך).
- 2. בנגדול) חלמוד : קדושין מ, סע"ב. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ט"ב.
- 3. מעלין בקודש: ברכות (כת, א. וש"נ). וראה זח"ג קסב, ב.
- 4. חיל .. ונחלתך : רמב*ם סיום הל' שמיטה ויובל.
- 5. אני .. בנ"י: קרת יח, כ.
- 6. הפס"ד: רמב"ם שם.
- 7. איש ואיש : ראה כתובות עה, סע"א.
- 8. נדבה רוחו אותו: ויקהל לה, כא.
- 9. והבינו מדעו: דניאל א, ד.
- 10. להיבדל .. קדשים: ראה דה"א כג, יג : ויבדל גו'. להעיר מלקויא להה"מ דיה וכל בניך.
- 11. לדעת את ה': צ"ע היכן מצינו תנאי זה בשבט לוי. וראה רמב"ם הל' כהמ"ק פ"ג. ואולי י"ל ממרז"ל תנחומא (תצוה יא) כבוד חכמים ינחלו זה שבט הלוי. ושם (במדבר כד) שנקראו יראי ה' וברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ב, ה"ב) והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו כו' לידע השם כו'. ובפדר"א ספל"ז: בני לוי משרתים לפניו בארץ כמה"ש בשמים וברמב"ם (שם, ה"ח) מלאכים ,האלו חיים (לכאורה מאי קמ"ל. ואולי כוונתו חיי עולם, משא"כ המלאכים ע"ד דסנה' (לח, ב) דשרפם (וראה לקו"ת אמור לו, א). ולהעיר מספרי בהעלותך (יב, ח) וחי אלו מלה"ש (ובהגהות מוסיף) שחיין חיי
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳ - הטקסט מספריא
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן:
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר:
ובמה הם מנגנין בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל אחד בלבד:
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה משאר מיני מתכות פסולה והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה:
בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח:בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וביום טוב הראשון של פסח וביום הראשון של עצרת ובשמנה ימי החג וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת:
אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד חמש ללמוד ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו:
זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום ואינו מצוה נוהגת לדורות אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות ועובד משמר בכל שבת וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין:
וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו:
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה:
מדרש תנחומא, תצוה י״א - הטקסט מספריא
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג, לה), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן (משלי ג, לה), אֵלּוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵימָתַי נָחֲלוּ יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד? בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים סח, יח), וְהָיוּ נוֹתְנִין עֲטָרוֹת בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז), מִיָּד חִבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁלַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן שְׁנֵי מַלְאָכִים, וְהָיָה אֶחָד חוֹגֵר לוֹ זֵינוֹ, וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ עֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן: פּוֹרְפְּרָאוֹת הִלְבִּישָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה (יחזקאל טז, י). רַבִּי הוּנָא דְּצִפּוֹרִין אָמַר: זוֹנִאָיוֹת חָגַר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ (יחזקאל טז, י). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלֵי זַיִן חָגַר לָהֶם וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו. לְפִיכָךְ, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּחֲלוּ כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִסִּינַי. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁנָּטְלוּ אַפּוּפַּסִיס שֶׁלָּהֶן מִסִּינַי. מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיה ס, יב). הֱוֵי קוֹרֵא בּוֹ: חוֹרֵב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב נֶחֱרָבוּ. הֱוֵי וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן.
דָּבָר אַחֵר, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ שֶׁבָּנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנָטְלוּ כָּבוֹד. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהֶחֱרִיבוּהוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן קָלוֹן. רְאֵה מַה כְּתִיב: אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ). וְלָמָּה בָּעִיר? הַמָּשָׁל אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהַלִּסְטִים מְקַפֵּחַ, שָׁם הוּא נִתְלֶה. לְפִיכָךְ, אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה. הֱוֵי וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ דָּתָן וַאֲבִירָם. לָמָּה? בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ (שמות טז יט, כ). וּמִי הָיוּ אֵלּוּ? דָּתָן וַאֲבִירָם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: מַהוּ וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ (שמות טז, יט). הָיְתָה קְלָאנִין שֶׁל תּוֹלָעִים יוֹצְאִין מִתּוֹךְ אָהֳלֵיהֶם שֶׁל דָּתָן וַאֲבִירָם וְנִכְנָסִין לְתוֹךְ אָהֳלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. דָּבָר אַחֵר, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה שֵׁבֶט הַלֵּוִי, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, זֶה קֹרַח וַעֲדָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, זֶה אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁנִּתְבַּסְּסָה כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה בְּיָדָם עַל פִּי הַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.