שיחה א

120שיחה א

120 לקוטי

בהוקותי:*

א. בסיום פרשתנוי כתוב ;וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש לה'*, זוהי מצות מעשר בהמה: כל בהמה עשירית בבקר ובצאן שיש לו לאדם מישראל הרי היא ,קודש לה'". ,כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן וכו' 1מונה בשבט אחד שנים וכו' והיוצא עשירי סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר":.

מפסוק זה למדנו עוד דין פרטי בהפרשת מעשר בהמה, והוא מה ששנינו במשנה האחרונה של מס' בכורות: ,קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין", ובגמ' שםי: ,מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ת"ל וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש (לרבות את כולן)".

אמנם בדין קדושתו של זה האחדעשר שקראו עשירי, נחלקו ר"מ ורי יהודה במשנה הנ"ל: ,ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי ר"מ.. אמר ר"י וכי יש תמורה עושה תמורה, אמרו משום ר"מ אילו הי' תמורה לא הי' קרב". היינו שר"י סובר שקדושתו של האחד עשר היא רק בגדר

) ס, רע"ב.

קדושה של תמורת מעשר, כי בזה שקראו עשירי, ובאמת הוא האחדעשר, הרי זה כאילו אמר ,יהא תמורתו של העשירי" *י, ולכן אומר שאין האחד"עשר עושה תמורה (היינו שאם יאמר על בהמת חולין אחרת שתהי' תמורת זה האחד-עשר, לא תחול עלי?

קדושת מעשר), כי ,אין תמורה עושה

ור"מ סובר שאין קדושתו של האחד עשר בתור תמורת מעשר, אלא שע"י שקרא לו עשירי הרי הוא מקודש מעיקרי' בקדושת מעשר, ולכן גם עושה תמורה.

ומביא ר"מ ראי' לשיטתו מהא דהאחד עשר קרב ע"ג המזבח. ואילו הי' לו דין תמורה לא הי' קרב: כי לדעת ר"מ, אין תמורת מעשר קרבה

ע'ג המזבח *. אמנם דעת ר"י מבוארת

בגמ'*י, שתמורת מעשר קרבה ע"ג המזבח, ובמילא אין הקרבתו זו מוכיחה שאינו בגדר תמורה.

ב. והנה בסברת הפלוגתא דר"מ ור'י אם יש לאחד עשר קדושת מעשר או רק קדושה של תמורת מעשר, ייל שריי ס"ל שקריאת עשירי לאחד עשר אין בכחה לחדש קדושה בבהמה,

*3) ראה הרע"ב במשנה.

121זה א עצם הקדושה של מעשר - כי אין קדושה זו חלה אלא על שהוא עשירי באמת; וזה שגם האחד-עשר מקודש כשקרא לו עשירי -- הינו שע"י קריאה זו (,עשירי") נמשכת ומתפשטת וחלה עליו קדושתו של העשירי. ומכיון שלא חלה על האחדעשר אלא רק התפשטות הקדושה של העשירי, על כן דינו כדין תמורה -- שענינה גם כן התפשטות קדושת הקרבן על חהחולין, ולא קדושה עצד מית. וזהו טעמו של ר"י שאין אחד עשר עושה תמורה, כי מכיון שקדושתו היא רק כקדושת תמורה המתפשטת מקדושת העשירי, אינה בתוקף כ"ב בבעשירי עצמו, כי רק בכוח קדושתו (העצמית) להתפשט בזולתו -- משא"כ בהתפשטות אין בכח קדושתה להתפשט עוד ממנו והלאה*, והוא הטעם שאין תמורה עושה תמורה.

אמנם ר"מ ס"ל שהתורה חידשה בזה דין ב,גזירת מלך"**: קריאה זו שקרא לו עשירי (בטעות) בכחה לחדש קדושה, והיינו שקדושת האחד-עשר אינה התפשטות (ותמורה), כ"א קדושה עצמית '.

66 וע"ד החילוק בין אב הטומאה לראשון וכו" (ראה רמב"ם הלי טומאת מת פיה הלכה ז-ח),

*6) רש"י כת"י. הרע"ב.

ד) והא דתשיעי שקראו עשירי רק נאכל במומו -- הוא כי ,לפניו* דעשירי אין עדיין קדושת מעשר דמנין זה בעולם -- וע*ד דכשקרא לעשירי עשירי פקעה קדושת מעשר ממנין זה ואין יא מקודש. ובד מלביי"ם (ויקרא ג, א ס"ק קנז) שהוא מפני דרחמנא מעטי' מ,העשירי" (תמורה כא, א).

בחוק\תי א

ומביא ר"מ ראי' לשיטתו שטעות מעשר אינה בגדר דתמורה והתפשטות, מזה שהוא קרב ע"ג המזבח -- דאם קדושת טעות מעשר כקדושת תמורה, הרי כשם שתמורתו של מעשר אינה קריבה (לדעת ר"מ) ע"ג' המזבח מפני שאין קדושתה (;,התפשטות") בתוקף הראוי להקרבה, הוא הדין בטעות מעשר שלא הו"ל ליקרב ע"ג המזבח; ומאחר שהוא קרב מוכחא מילתא שיש בה קדושה עצמית.

וצריך להבין:

מה מכריח את ר"י לומר שקדושת הי"א היא רק התפשטות קדושת העד שירי ? הרי בפשטות נראה כוונת הילפותא מהפסוק ,וכל מעשר בקר וצאן וגו" היא לומר שכל מעשר שווה זל"ז*, היינו שיש לטעות מעשר דין מעשר גמור -- וה"ז דין מחודש כמו כו"כ דינים בקדשים -- ומנ"ל לך*י לחלק בין מעשר למעשר ד,וכל מעשר* ולומר דאינו אלא תמורת מעשר 1

וי"ל בהסבר הוכחת שיטת ך"י: הדין הוא שקדושת טעות מעשר חלת רק על התשיעי ואחד עשר (ולא על שמיני ושנים עשר וכו'). והטעם ע"ז מבואר בגמ'**: ,מה הוא (עשירי) אינו מקודש אלא בסמוך (פרש*י : +שאין לך סמוך בו יותר מגופו") אף טעותו איגה

ולפעניד דוחק שהרי לא נזכר זה כלל על אתר בבכורות.

8) ושאני ט' שקראו עשירי דאאפ"ל דההקוש לפניו מקדש" (סא, א)/ או -- דמעטי קרא (ראה לעיל הערה 1

*8) שם ס, ב. וראה נזיר לא, סע"ב.

12212 לקוטי מתקדשת אלא בסמוך" (פרש"י: +כגון תשיעי ואחד עשר שהן סמוכין לן"). הרי מוכח מזה שקדושת טעות מעשר אינו חידוש דין מיוחד (היינו שקריאת ,עשירי" עצמה פועלת קדושה בהתשיעי ובהאחד עשר) -- דא"כ מאי שנא שמיני ושנים עשר שאינו מקודש בשקראו ,עשירי"1 אלא ע"כ שקריאת סיני*, כי הרי היו בקיאים גם במס' עוקצין, ורשב"ג הי' .עוקר הרים", ועל יסוד חילוק זה הי' המו"מ שביניהם -- ולכן מוד באת בהמשך לזה המחלוקת בין רשביג ורבנן (שהם, לפי' הב"ש, ר"מ ור"נ *:6)

1 קהלת 0 4 1) וקורא אותם ;רבנן" סתם כי קנסו 123מי עדיף סיני או עוקר הרים:

אבל לפי' זה קשה מהא דאיתא בסנה' יי:; ;כל הרואה ר"מ בביהמ"ד כאלו עוקר הרי הרים וטוחנן זב"ז", הרי אדרבא מפורש שר"מ הי' עוקר הרי הרים יי. גם אמרו רז"ל בעירוביזיי:; ,גלוי וידוע לפני מי שאמר והי העולם שאין בדורו של ר"מ כמותוי ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו". ועוד שם: ,תלמיד הי' לו לר"מ וסומכוס שמו שהי' אומר על כל דבר ודבר של טומאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה מ"ח טעמי טהרה* -- הרי שאפילו תלמידו של ר"מ הי' ,עוקר הרים". ומצינו גם בסוטה*י ,מעיקרא אתא (ר"מ)

בחוקותי א

שיחו 13 לקמי' דר*ע כיון דלא מצי קם אליבי/ אתא לקמי' דר"י וגמר גמרא (פרש"י : המשניות סתומות כמו שהן כו') הדר אתא לקמי' דר"ע סבר סברא* (פר" ש'י: לעמוד על עיקר טעמי המשנה . . ולהבין דבר מתוך דבר וכו'). הרי שאף בהיותו עדיין תלמידו של ר"ע כבר עמד ר"מ על עיקר טעמי הד משניות וכו', היינו ענין'י של חרי" פות ו,עוקר הרים"':י

על פי זה צריך ביאור: מהי השייכות והסמיכות דהפלוגתא אם סיני עדיף, או עוקר הרים, להעובדא הנ"ל שלפניי 1

= שמיי דרי עקיבא כו' כל עלמא ידעין דר"מ

תלמידו דר"ע* -- "הרי מובן שעיקר שיטתיי דרימ היתה כאופן לימודו אצל ר"ע.

12414 לקוטי

ד נוסף על זה, כמה ענינים ודיוד קים בהסוגיא דורשים ביאור :

א) כשקנסו לר"מ ולר"נ ,דלא נימ" רו שמעתא משמייהו" -- למה בחרו דוקא את הכינוי ,אחרים" לר"מ*י ו,יש אומרים" לר"נ?

ב) מצינו הרבה משניות שבהן נז" כר שמו של ר"מ בפירוש -- ואיך זה מתאים עם הקנס ,דלא נימרו.. משמייהו"? ודוחק לומר שכל אלו המשניות המרובות, שבהן הוזכר שמו, הוקבעה נוסחתן קודם העובדא הנ"ל **; ואילו לאחר שקנסוהו לא נאמרו אלא אלו ההלכות המועטות שבהן נזכר בשם ,אחרים" '*.

בחוקותי א

ג) בהסוגיא מובאה העובדה ד,מת" ני לי' רבי לר"ש ברי'", נראה בפשטות שהמכוון בזה הוא השקו"ט שבין רבי ובנו באופן הזכרת דבר בשם ר"מ (בשם ,אחרים" או <משום ך"מ"), אבל לא בתוכן הענין הנאמר בשמו, מכיון שאין לו שייכות לנדו"ד -- וא"כ למה הובא גם גוף הענין? ולא עוד, אלא לאחר שמסיים בגמ' ,הדר אתני לי' אמרו משום ר"מ" -- חוזר ושונה עוה"פ: ,אילו הי' תמורה לא הי' קרב"1

ה הביאור בכל הנ"ל: הפי' בהמשך הסוגיא הוא עִ"פ הבאר שבע. היינו שגם העובדא דר"מ ור"נ היא מצד פלוגתתם עם רשב"ג אי ,סיני" עדיף או ,עוקר הרים"; אבל מי מהם ,סיני* ומי ,עוקר הרים", נלפענ"ד שמוח" לפת השיטה: ר"מ (כדמוכח לעיל) ור"נ היו במעלת ,עוקר הרים". ורז שב'ג -- ,סיני". וכפי שמשמע גם מהלשון .פליגו בה רשב"ג ורבנן חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף". וידוע :: דבסגנון זה, דלא נתפרש מי הוא ה,חד אמר" הראשון ומי השני, נקטינן דזה ששמו נזכר לראשונה הוא בעל הדיעה הראשונה, ולפ"ז בנדו"ד רשב"ג הוא שאמר ;סיני* עדיף *י ור"מ ור"נ אומרים +עוקר

וראה באר שבע כאן ומה שהקשה עליו בסדהיד. 2) ראה רדב"ז הל' מע"ש (פ"ו הי"ג). 3) עפ" (שרשב"ג הוא סני) יומתק מה שאמרו חו"ל (גיטין לח, א. וש") ,כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'" -- כי הרי המסקנא היא ,סיני 125הרים" עדיף. ואף שרשב"ג ,לא גמר* מס' עוקצין, אין הפי' שלא למדה כללי:

עדיף". וראה בההערה שבסהיימ תשיח (הובא בהערה 13) שאף שלא קבלו הא דשלחו סיני עדיף, ולכן איבעיא להו אח"כ, מ"מ מוכח ממקומות אחרים שסיני עדיף. '

4 ואף שאמרו ,גלי עוקצין דלית לי' *", הפיי הוא שלית לי' החריפות והטעמים בזה שיוכל לתרץ הקושיות שהקשו אח"כ. וגם ב,לא גמר" הפי' כאן הוא כן [כי בענין ,,גמר" כמה דרגות כדמוכח בכו"ב מקומות, ומהם בב"ב (קמה, ב) דהתואר .גמרא" הוא בניגוד ל,בעל שמועות", אף שבד'יכ ,גמרא" הוא ,בעל השמועות". וראה הלי תת לאדהייז (פייב ה"א) שדוקא ,לסבור סברות בעומק עיון טעמי ההלכות וכו'* נקרא ,ליסבר", אבל ידיעת .הטעמים בדרך קצרה נכלל ב,ליגמר"]. ועייי צפנת פענח להוריות. (וכן י"ל במ"ש ,וגרסה למחר").

ומה שפרש"י ,דלית לי" -- שאין סדור לו", ובד"יה סיני עדיף (ועוד שם) פי' ;מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני* -- ייל, שבענין ה,סידור" גופא -- ב' מדריגות : ,סדורין לו (מפי השמועה)" -- ומעלה זו ישנה במרי חטיא וסיני, ו,סדור לו" באופן שעומד על עומק טעמי הדבר -- ומעלה זו היא רק בעוק"ה.

ואף שהביאו ע"ז הכתוב ,מי ימלל וגו * ודרשו ,למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו", ובמכות (י, א) פרש"י (ר"ה שכל) : .בקי במקרא במשגה ובהלכות ובאגדות", מ"מ הם סברו שכונת הכתוב היא שצ"ל ,עוקר הרים" ב,כל תהלתו". ובזה גופא הי' מחלקותם, דרשב"ג לא סבר כן, כ"א שכונת הכתוב היא לסיני (עייד פ" הב"ש). ועפ"ז אין לידחוק ולהרבות במחלוקת ולומר (כמ"ש בחדא"ג מהרש"א) שרשב*ג סבר שהכתוב קאי על סיפור שבחו של מקום כבמגילה (יח, א), אלא שלשניהם קאי על לימוד התורה, ורק נחלקו אם קאי על סיני או על עוקר הרים. אבל ראה ד"ה מי ימלל באוה*ת בראשית (כרך ב') תכא,

בחוקותי א

- דא"כ איך למד כל עניני עוקצין בלילה אחד (ובפרט שלא משמע בהסוגיא שלמד מפי חכם הבקי בדיני עוקצין; וגם הוא דבר שאינו לפי כבודו של הנשיא אשר מישהו יצטרך ללמדו ענין מתחלתו) -- אלא הפ הוא ש,לא גמר" עוקצין בדקדוק ועמקי

טעמי המשניות שבמס' זו5. ובזה יומתק מה שבחרו בעוקצין דוקא, כי אמרו בברכות* על רב

יהודה ,כולי תגויי בנזיקין 'י הוה כו וכי הוה מטי ר"י בעוקצין כו' אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא". ופרש"י : ,כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי וכו'", ולכן כשרצו ר"מ ור'נ להראות חריפותם בעמקי טעמי המשניות וכו' שאלו אתי רשב"ג ב" עוקצין 8

ב. (הובא גם במילואים ליהל אור לתהלים עִ' תרמטע [649] ). וציע.

5 וראה עירובין נג, סע"א: ,זגלו מסכתא" ופרש"י (ד"ה דגלו) בפי' הב': ,מפרשין שמועותיהן ומדקדקים בטעמו של דבר", והרי כאן בקשו ,גלי עוקצין".

6 כ, א תנית כד סע"א ואילך. ושם, שרבה למד עוקצין ,,תליסר מתיבתא" (ובברכות פרש"י (ד'י"ה בתליסר) : ביייג פד נים), והרי הוא הי' עוקר הריםי כמבואר בסוגיא זו דסוף הוריות.

זג) והרי אמרו (ב"ב קעה; ב) .הרוצה שיחכים יעסוק ביני ממונות".

8) עפ"ז יומתק גם למה לא מסיק בגמרא .תסתיים דרשביג אמר סיני עדיף ורבנן אמרי עוק"ה עדיף* מהסוגיא דלפנייז, כי מסיפור זה עצמו אין הוכחה מה ה" חסר לרשביג בעוקצין, הבקיאות או החרפות, ורק ע"י הוכחות ממק"א (דר"מ הח +עוקר הרי הרים וטחנן זב"ז'י, ושבעוקצין ישנם כמה עגינים קשים וכו)) מובן שה" 12616 לקוטי

ועפ"ז יובן זה ד,אסיקו לר"מ אח* רים", וגם סברת ר"מ בדין ,אילו הי" תמורה לא הי' קרב", וכן הטעם למה הובאה הלכה זו כאן -- כי בזה מתבאר ענינו ושיטתו של ך"מ, וכדלקמן.

ו והנה כללות המחלוקת אם ,סיני* עדיף או ,עוקר הרים עדיף" י"ל שיסודה בחקירה הידועה*: אי הכמות מכריעה את האיכות, או להיפך ; היינר, כשדבר א' גדול בכמות ומועט באיכות, ולעומתו. דבר שהוא רב האיכות ומעט הכמות -- איזה מהם חשוב יותר+

עד"ז י"ל בנדו"ד: סיני, ,ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני", גדולתו בלימוד התורה היא בכמות, אף שבאיכות אינו עומד ב"כ על עמקי טעמי ההלכות ופלפולן : ו,עוקר הרים" הוא חריף בטעמי ההלכות וכו', גדולתו בלימוד התורה היא באיכות, אף שבכמות אינו בקי כל כך כ,סיני". והמחלוקת היא מי עדיף: ריבוי הכמות, או ריבוי האיכות. רשב"ג סובר דהכמות היא העיקר, ור"מ ורינ סברי דהעיקר היא האיכות.

לפי זה מובן למה ,אסיקו לר"מ אחרים*, כלומר, שהוא סוג אחר לגמרי -- איכות אחרת. ולכן גם בעת שבאו לקונסו ,דלא נימרו שמעתא משמי"".,

9 האה לקח טוב להגר"י ענגל כלל טו בארוכה. וראה לקו"ש חי"א צ' 65 ואילך.

בחוסותי א

בכ"ז רצו לקרותו בכינוי כזה שבו תתבטא גם מעלתו, ,עוקר הרים" לכן קראו אותו ,אחרים". משא"כ הד בינוי ,יש אומרים? דאינו מדגיש שהוא מסוג אחר, אלא ש,יש" לו שיטה

אחרת. ואף שגם ר"נ הי' עוקר הרים, מ"מ מובן שכמה דרגות בזה, ור"מ הי"

,עוקר הרים" יותר * [וכדיוק הלשון שר"מ ,עוקר הרי הרים וטוחנן זב"ז'), ולכן כינו לר"מ בשם המורה יותר : על גודל חריפותו -- סוג מיוחד גי.

זז עפ'ז יש לבאר סברת ר"מ בדין תמורה -- ובזה יובן ג'כ הטעם שמובא כאן (בנוגע להשקו"ט דרבי וריש ברי' איך לקרוא לר"מ) מה שאמר ר"מ ,אילו הי' תמורה לא הי' קרב", כי בסברא זו ר"מ אזיל לשיטתו בד מעלת האיכות :

מכיון שר"מ סובר שהאיכות עיקר, לכן לדידי' (אף שיש להביא הוכחה מהא ד,אינה מתקדשת אלא בסמוך", שהיא רק התפשטות (תמורה), מ"מ) עדיפא יותר הראי' שיש לו קדושה עצמית -- מהא דקרב ע"ג המזבת:

1 וכהלשון ,שלא יכלו חביריו לעמור על סוף דעתו", 127דהנה ההוכחה מהדין ש,טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך"* היא מצד ענין הכמות, שהרי ההפרש בין תשיעי ואחד עשר לשמיני ושנים עשר וכו' הוא בכמות (דהסמיכות), שהתשיעי ואחד עשר הם סמוכים יותר להעשירי. משא"כ ההוכחה מהא דקרב ע"ג המזבח היא ראי' מאיכות (הקדושה), שהרי ענין הקרבת קרבן הוא איכות מיוחדת.

ולכן ר"מ דס"ל שהאיכות עיקר, סובר שאינו תמורה, כיון שמצד האיכות (מהא דקרב כו') מוכח שיש לו קדושה עצמית *יי. [ומה ש,טעותו אינו מתקדשת אלא בסמוך" -- צ"ל ל"מ ש,סמוך" הוא רק סימן:י על איזו בהמה חלה הקדושה עצמית, היינו שהמעלה ד,סמוך" היא רק להורות שבהמה זו ראויי שתחול עלי' קדושת מעשר; אבל הקדושה גופא שחלה עלי' ע"י קריאת שם עשירי היא

*נ3) ואף שבלא"ה יל שהראי' מהא דקרב כו' עדיפא לי, מכיון שזוהי ראה מעצם מדריגת הקדושה של הבהמה עצמה, משאיכ הראי' מזה ש,אעה מתקדשת אלא בסמוך* היא ראיי מדבר שחוץ הימנה (שאין הקדושה יכולה להתפשט ממנה והלאה) -- מ"מ מובן שלפי הדעה שכמות עדיפא צ"ל עדיפות בהראי' מזה ש,אינה מתקדשת אלא בסמוך" מצד מעלת הכמות שנבו, ומכיון שלר"מ עדיף הראי' מהא דקרב וכו' מוכח שלדעתו איכות עדיפא,

בחולותי א

(לא שמתפשטת בה הקדושה דעשירי (כדעת ר"י), אלא שקריאת שם עשירי פועלת בה) קדושה עצמית].

ולכן כשמביא בגמרא שרבי אמר לר"ש ברי' שקראו לר"מ .אחרים", מביא גם את הענין שבקשר אליו אמר לו זאת -- כי בהלכה זו באה לידי ביטוי שיטתו של ר"מ שאיכות עדיפא, והרי זהו הטעם מה ,דאסיקו לר"מ אחרים", כנ"ל. ולכן גם לאחר שאמר רבי שאינו מזכיר שמו של רימ מטעם שהוא מן ,בגי אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך* ור"ש ענה לו שאעפי"כ יש להזכיר את שמו, כופל עוה"פ הענין ד,אילו הי' תמורה לא הי' קרב" - בא לרמז, כי אעפ"י שבהסברא אשר בהלכה זו דאילו הי' כו' (דאיכות עיקר כו') אפשר לעקור כבודך וכבוד בית אביך, בכ"ז מזכיר שם בעל המימרא משום טעמו של ר"ש; ולאידך גיסא מראה שמפני כבוד בית אב כו" מוכ" רח לשנות ולומר ,אמרו משום ר"מ", ולא ,ר''מ אומר", כי בהסברא שב,אילו הי' תמורה לא הי' קרב* ביקשו לעקור כבוד בית אביוג

ועפי*ז ניחא בפשטות מה שבמקומות רבים במשנה נאמר ;דברי ר"מ?, אף ד,אסיקו לר"מ אחרים" -- כי רק באותן המשניות בהן דברי ר"מ תלויין בשיטתו הכללית דאיכות עדיפא ונאמרו לאחר עובדא הנ"ל יי נאמר 128158 לקוטי

.אחרים אומרים", משא'כ בשאר הד

שר"מ גזכר בשם אחרים : ברכות כט, ב. שבת ה א עירובין נח, ב. סוכה 1, ב. נד, ב. מגילה לא, ב, חגיגה ד, א, יכמות מח, ב. נורים כ, א. סוטה מו( ב, גיטין כז, ב. ב"יב צו, ב, קז, א, סנהדרין סג, א. שבועות לה, ב. ע"ז ל, ב, הוריות ט, א, זבחים כט, א מג, ב. צד, א. מנחות טזן ב. לה א, חולין סה, א. קיט, א, כריתות יא, א.

בחוקותי א

משניות ** מזכירים את ר"מ בשמו*.

(משיחת י"ט כסלו, תשל"ב:

4 וכדמוכח גם מזה שבמשנה זו עצמה הרי בנוגע עצם הדין ,עושה תמורה* איתא הלשון <דברי ר"מ" -- כי בלא הטעם ,אילו כו'* אין שיטת ר"מ מבוארת.

5) כי אי"ז קנס צדדי, כ"א שלא יהי" מודגש שאפשר לעקור כבוד רשב"גב