שיחה א

72שיחה א

12 לקוטי

תולדות

א עה"פי <ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עלי' ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ*, מעתיק רש"י: ,ופרינו בארץ* ומפרש: ,כתרגומו: וניפוש בארעא".

וכתבו המפרשים: בכוונת רש"י: דלכאורה ,ופרינו" הוא לשון עבר. וכיון שאמר +כי עתה הרחיב ה' לנו", איך יאמר .ופרינו -- כבר -- בארץ" 1 לכן כתב רש"י שפירוש ;ופרינו" כאן הוא ,וניפוש", בעתיד.

אבל בפשטות אא"פ לומר כן -- דהרי מצינו בתורה פעמים הכי רבות * תיבות בלשון עבר והוא"ו שבראשן מהפכתן לעתיד, וא"כ פשוט גם בנד דו"ד שפי' <ופרינו" (בוא"ו) הוא שד נפרה בעתיד, ואין כאן קושיא, ואין צורך לרש"י לפרשו (כמו שאינו מפ" רש בשאר המקומות),

גַם צלה"ב: רש"י מפרש תיבת ,ופ" רינו" -- ולא תיבת ,בארץ" [כי .בארעא" המועתק ברש"י -- אינו מוסִיף ביאוך בתיבת ,בארץ"]. וא"כ למה מעתיק גם תיבת ,בארץ* 1

ב. הביאור בזה: ,ופרִינו" הוא מלשון ,פרי" ופי'

1) פרשתנו כו, כב.

2) בכמה דפוסים -- ,תרגומה כף" (בלָא כ"ף);. ולהעור שבופוס ראשון אין תיבת ,כתרגומו? (וראה לקמן הערה 7 ובדפוס שני חסר כל ד"ה זה.

6 וא*ם, גו"אַ וְשַ*ח. וראה עה"פן = 4) בקאפיטל זה עצמו ראה כפסוקים: ג ד (ג"פ), כך (ב"5).

הכתוב הוא ,ונעשה פירות". ומכיון שהמדובר הוא ב,לנו" -- בבנ"א, שהם יעשו פירות, הכוונה בזה שיפרו בבנים ובנות *, ע"ד מ"ש * ,פרו ורבו גו'".

לאידך גיסא מובן שנדו"ד אינו דומה להתם:

בפסוק <פרו ורבו גו'" פרש"י: ,אם לא אמר אלא פרו הי' אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מו" ליד הרבה*/ כלומר שגם על ולד אחד מתאים הלשון ,פרו". אבל בנד דו"ד ש,ופרינו" בא בהמשך ל,בי עתה הרחיב ה' לגו (וכתוצאה מזהי) ופרינו בארץ", אין מסתבר כלל כי הכוונה היא ש,אחד מוליד אחד ולא

5) כי זהו בהמשך ל.הרחיב ה' לנו"י חיי מנוחה והרחבה -- וְלְכֶן טבעי שיה" .פרו ורבו".

66 בראשית א, כב. ובָפרשַ"י שם. וראה ראים, גו"א ולבוש האורה שם.

ז) שהכחנה בָּוה (לא ש.פרו" פירושו שאחד מוליד אחד בפעם אִי (אבל במשך הזמן מוליד הרבה), ו,רבו" מוסיף שאחד מוליר כמה בפעם אחת (כִבש"ה שם), שָהרי אין דיוק זה במשמעות תיבת ,רבו* (ודוחק לומר שההוספה גרמות רק ביתור תִיבַת ,ורְבו"), בָ"א) ש,פַרן* פירושו ש,אתך מוליד אחד ולא יותך* כמשך כל ימי חייו ו,רבו* מוסיף שאחד מוליד (במשך הומן) הרבה, שַעייז מתרבה,

8) כי בפשטות פ' הכתוב -- שכיון שהוי" כבר הרחיב לנו (אלא שעבר זה הוא עבר הקרוב -- ,עתה"), ולכן ,ופרינו בארץ" (משא"כ לפי' הרס"ג עה*פ ,הרחיב -- ירְחיב", אפ"ל שהם ב' ענִינִים גפרדים -- אבל גם לפי' זה ,ירחיב" ,ופרינו" ציל בהתאם זל"ז).

73יותר", היינו שלא יהי' עקר -- כי אין זה ,הרחיב" כלל!

ובמילא מובן ש,ופרינו" כאן הוא בדוגמת מ"שי ,לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי' הארץ שממה גו' מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה גו'", שפירוש ,תפרה" הואי שיהיו בארץ הרבה בג"א. ועד"ז כאן יי פירוש ,ופרינו" -- ,שאחד מוליד הרבה".

אבל עפ"ז קשה ביותר: הרי לא היו ליצחק ולרבקה רק שני בנים, יעקב ועשו, ואיך נופל ע"ז לשון .ופרינו* (הבא בהמשך ל,הרחיב") ג:?

ולכן פרש"י שאין כוונת ;ופרינו" לולדות (כמו ,פרו ורבו גו'), כ"א .וניפוש", וכבר כתב רש"י פי' תיבה זו עה"פ'י ,שם האחד פישוץ גו" * פרש"י : ,וע"ש שמימיו מתברכין ועו לין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו *: ופשו פרשיו", היינו שדבר זה עצמו מתרבה ומתגדל. ועד"ז כאן הכוונה שיצחק בעצמו יהי' בריבוי

9) משפטים בגו כטל.

0) ואף שענין זה כתוב להלן -- אין הכוונה בפנים שהיינו למדים פי" זה משָס, כ"א לרא" ולדוגמא שבלה"ק ג"ז נכלל בפי' ,פרו" ,ופרינו", אלא שאינו מוכרח. ולכן ניתוספה תיבת ,ורבו", ובפרשתנו -- מובן הוא כיון שבא בהמשך ל,הרחיב".

1) ואין לומר שהכונה בזה לדורות הבאים, כמו ,לזרעך אתן את הארץ הד זאת" (לַך יב, ]), .את כל הארץ גן' לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ גו'" (שם יג, טודטז) ועוד כו*כ -- כי מקדים ,כי עתה הרחיב ה' לנו".

2) בראשית ב, יא. ומטעם זה אין רש"י מפרש כלום עה"פ (תזריע יג, ה ועוד) ,לא פשה גו"'", כי כבר פ" בברא" שית, שהכונה -- שהדבר מתרבה,

3 חבקוק א. תת

תולדות א

וגדלות וכו' יי, וכמ"ש *י <ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקד וע" בודה רבה גו'"*.

אמנם עפ"ז למה מביאו רש"י בשם התרגום -- הו"ל לפרש כן מעצמו מצד הכרח הנ"ל בפשט הכתוב'י?

והטעם ע"ז: ברוב המקומות שכ" תוב בתורה הלשון ,פרו" וכיו"ב, מפ" רש התרגום ,פושו" וכיו"ב, היינו שלדעת התרגום, גם כשאיירי בהולדת ולדות (-- עשיית פירות), יש בזה גם התוכן של .פשיון" (כי עי"ז מתרבה גם המוליד עצמו). שמזה מובן -- לדעת התרגום -- שכשהפי' של ,ופרינו" הוא רק ריבוי בעצמו, כבנדו"ד, אין פי' זה יוצא מן הכלל לגבי שאר המקומות, כי בכל מקום כלול תוכן זה בפי' התיבה.

ולכן מציין רש"י להתרגום, ללמדנו,

4 וראה פ" ונפרה ונרבה במקנה.

5) פרשתנו כו, יג'יד. וראה פרש"י שם: זבל פרדותי* של יצחק כו.

6 ועפ"ז אין הכרח לומר שכונת הכתוב ב,ופרינו בארץ גו'*" היא רק לעי תיז, כי ענין זה הי' גם בעבר. ומ"ש ,עתה הרחיב ה' לנו ופרינו וגו'*, ה"ז קאי על החלק של העתיד, ואדרבה : מוכרת לומר שקאי גם על העבר, כי בעתיד לא מצינו זה במפורש בהיותו .בארץ* (גרר), קודם עלותו לבאר שבע.

7 ול שגם לפי מ"ש בופוס ה" ראשון (שאין תיבת ,כתרגומו" -- ראה הערה 2), מובן שכונת רש"י להעתיק לשון הד תרגום, דאל"כ הול"ל ,וניפוש בארץ",

הרד"ק פה"ם :

744 לקוטי

שאין פי' זה (;וניפוש") בסוג ;ולא מצאתי לו חבר", כי בכל המקומות יש בו תוכן זה

ג. אולם לכאורה, כללות פי' זה אינו מוכרח : יש לפרש ש,ופרינו" הכוונה לולדות (פירות), ואעפי"כ מתאים זה ל,הרחיב ה' לנו", ע"פ מש"כ רש"י כבר בפ' וירא'י: .בני בנים הרי הן כבנים", וא"כ אפ"ל שקאי על בני יעקב'י, שהיו שנים עשר (ודינה ") 1

לכן מעתיק רש"י בתחלת פירושו ,(ופרינו) בארץ" (ובמילא כותב גם בפירושו -- .(וניפוש) בארעא") -- ובני יעקב הרי לא נולדו בארץ (גרר -- וגם לא בארץ ישראל בכלל '6), כ"א בחו"ל, ובמילא לא קאי ,ופרינו בארץ" עליהם.

עוד יש לדייק בפרש"י זה: למה מעתיק לשון התרגום -- הו"ל לכד תוב ,כתרגומו" ותו לא -- כמנהגו במקומות רבים, והלומד יראה בתרגום פסוק זה?

והביאור: בתרגום כאן שתי גרסאות : א) ויפשיננא. ב) וניפוש. ומעד תיק רש"י לשון התרגום ללמדנו שגירסא הנכונה היא ,וניפוש"" -- ואף שאין ענין פירוש רש"י להודיענו גירסת התרגום -- כאן ה"ז נפק"מ בפי' פשוטו של מקרא: עויפשיננא"

8 ,כ י.

9) ובדוגמת מ"ש (יהושע כ ) ,וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק".

0) וראה ג"כ פרש"י וישב לז, לה.

1) בנוגע לבנימין, ראה פרשיי וישלח (לה, יח): ,נולד בארץ כנען". אבל ראה פרש"י ויחי (מח, ז) ,ולא הולכתי" כו להכניס לארץ*. וראה רמב"ן שם. וראה רא'ים, גו"א, וש"ח שם.

2) כמו שפי' בש"

תולדות א

פירושו עהוא יפיש אותנו, וקאי על <ה' " המובא לפנ"ז בכתוב, ;וניפוש* פירושו שאנו (מעצמנו) ניפוש יי, וקד אי על יצחק וביתו.

ד. מ,יינה של תורה" שבפרש"י זה: רש"י מעתיק לשון התרגום ;וני פוש בארעא"? -- היינו שבפסוק ישנם ב' ענינים: א) <כי עתה הרחיב ה' לנו" -- הו"ע הבא מלמעלה. ב) ,וניד פוש בארעא" -- הו"ע עבודת האדם. ומרמז רש"י שהתכלית של .הרחיב ה' לנו" היא -- ניפוש בארעא"י שהאדם יעבוד, תכלית כוונת בריאת העולם והאדם +: ע"י הקב"ה (,הרחיב ה') היא שהאדם ייגע ויעבוד בזה, וכמ"ש ** ,אדם לעמל יולד". ואופן העבודה הוא : ,וניפוש בארעא", שהאדם יעבוד עם העולם ועניניו עד שמגיע לדרגא שהאדם כביכול מוסיף (,וניפוש") על הבריאה כפי שהיא נבראה ע"י הקב"ה -- היינו שמגלה אלקות (ע"י תומ"צ) גם במקום כזה שמצד הבריאה אין אלקות בגילוי שם*. וכמרז"ל יי ,נעשה שותף ל- 75הקב"ה במעשה בראשית" [ויתרה מזה אחז"ל *: ,מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות"].

אמנם יש מקום לטעון: איך אפשר הדבר? מכיון שהקב"ה ברא את העולם, והוא בראו בהגבלות אלו, איך יכול בנ'א או מלאך -- נברא - להוסיף בזה1

הנה גם זה מרומז תחלה בכתוב: כי עתה הרחיב ה' לנו", היינו שגם הכח ע"ז שיוכל האדם (;לנו6) להרחיב ולהוסיף בהבריאה, בא מהקב"ה, שהרחיב ונתן לבנ"י כח שלמעלה ממדידות והגבלות, ולכן ביכולתם (ובמילא -- תפקידם) לבטל הגבלות העולם ולהרחיבו

ברוחניות ובמילא גם בגשמיות -- כי עי"ז מוסיפים ברכה ונתנה הארץ יבולה גו', ואה"ק היא כצבי*י שהמקום הגשמי מתפשט כו"

עד ש,וניפוש בארעא" **י.

ה והנה ענין זה מרומז גם במיש 3 ,אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו" -- דגם כאן ב' ענינים: א) ,אנכי ה"א המעלך מארמ"צ" -- הו"ע הבא מלמעלה. ב) ,הרחב פיך (ואמלאהו)* -- האדם צריך לעשות

ויכולו (ג, ג. בהוצאת קה"ת תשל"ג), וראה לקו"ש ח"ו ס"ע 22 ואילך. ח"ז ג' 0 ואילך. חי"ג ע' 42. חיייד ע' 162 ואילך. הגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (קה'"ת, תשל"ט) ע' תנח.

8) ב"ר פצ"ח, ג. וראה אוה"ת ויחי שס, א, ולהעיר מאוה"ת שמות 9' יט.

9) כתובות קיב, א.

*29) וראה פי' הרלב"ג עה"פ : ,ופרינו מהצרים המצרים לנו". וראה לקמן בפנים.

0) תהלים פא, 09

תולדות א

-- להרחיב את הפה:י יותר מכפי

1 ולהעיר שענין זה כתוב במזמור פיא אל"ף שבתהלים, המורה על הרחבת הפה, כי פ"א מרמז לפה (שבת קד, א אותיות דר"ע אות פ"א) ופ"א אל*ף מרמז על הרחבה והוספה בהפה.

וע"פ המנהג שקיבל ארה"ז מרבו בשם רבו מורנו הבעש"ט לאמר הקאפ' תהלים המתאים למספר* שנותיו** (קובץ מכד 7616 לקומי

שהוא מצד הבריאה (וכנ"ל שהאדם צריך להוסיף ולהרחיב את הבריאה).

וגם בזה צלה"ב: מכיון שהקב"ה ברא את הפה באופן מסוים, וכמ"ש ': ,מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה'* - איך אפשר שבן אדם ירחיב את הפה1

ע"ז בא התירוץ ב(תחלת) הכתוב: .אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים": .ארץ מצרים" ארץ במצרים גבולים וכו' יי, והקב"ה ,העלה" את בנ"י ממצרים וגבולים אלו -- (ואדרבא ופרינו בארץ) -- שמדייק ואינו כותב .המוציאך* (כברוב המקומות). כ"א .המעלך*, היינו שהעלה אותם הקב"ה למעלה מהגבלות, ולכן יכול וצ"ל הרחב פיך* (והעולם) -- לבטל את ההגבלות **.

זהו רצונו של הקב"ה בבריאת ה-

תבים לתהלים ע' 214) י"ל, שלכן שיך מומור זה למי שנכנס לשגת שמונים ואחת שלו, כי שמונים שנה מורה על שלימות הטבע וכו" כמ"ש (תהלים צ, 65 ,ואם כגבורות שמונים שנה גו'", וכשנכנסים להשנה שלאחיז, ה"ז ענין של הרחכה זהוספה על (הגבלות) הטבע **", ולכן אומרים אז מזמור פ"א אליף, כניל (ובו הציחי (ונתינת כח) ,הרחב פיך גו'").

2) שמות 1, 4

3 ראה תו"א מט, סע"ד, גז, סע"ג ועוד. וראה שעהיוה"א (פ"א) שהשם של הדבר מורה על תוכנו.

4 וגם בתורה צ"ל ,לאפשא לה" (זח"ג יב, ב. תו"א מקץ לט, ד. אגה"ק סכלו (קמה, א))

תולדות א

עולם שבג"י יוסיפו עלי' ע"י עבודתםי והוא הנותן להם כח ע"ז, כנ"ל.

[וזהו גם הביאור (בפנימיות הענ" ינים) בטענת טורונסרופוס הרשע ,אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם וכו' (ונתינת הצדקה) מחייבתן לגיהנם", ותשובת ר"ע עלז: .ואנן קרוין בנים וכו" -- הינו שהוא טען, דמכיון שהקב"ה ברא את העניים באופן דעניות, איך יתכן שמישהו יוסיף בזה (ע"י גתינת הצדקה*י), וע"ז ענה לו ר"ע שבנ'י הם בניו של הקב"ה, (שעי*ז מובן: א) שצריך לתת צדקה -- בפשט הש'"ס, ב) איך יכולים לשנות סדר הבריאה, כי) הם ,חלק אלוקה ממעל ממש כו" כמו שהבן כו'*:י, ויש לבנ"י כח שלמע' מהגבלות, ובמילא (לא רק שאין זה היפך רצונו, כ"א) זהו רצונו, ואדרבה: הוא הנותן הכח על זה].

ומפורש בכתוב זה שהקב"ה מבטיח ונותן עוד יותר: לא רק שנותן כח לפני העבודה, כ"א שמסייע הוא גם אח"כ, שהעבודה תעשה פרי ותגיע לתכליתה, שתפעול הוספה בהעולם -- כדמסיים : ,ואמלאהו" -- ע"י שהאדם יעשה חלקו ,הרחב פיך", מובטח הוא כי ,ואמלאהו", שהקב"ה ימלא ,פיו".

וגם ענין זה מרומז בהכתוב דפרשתנו: .ופרינו בארץ" איגו ל' של תפלה או בקשה וכיו"ב (שספק אם יהי' כן בפועל יי), כ"א הוא ל' ודאי - כי כנ"ל מובטחים, שאם ממלאים

5 ב"ב י, א.

6 ולהעיר שצדקה היא כללות כל המצות (תניא פל"ז (מח, ב). וראה אגה"ק סי' ין, וראה ב"ב ט, סע"א).

7 תניא רפ"ב.

77רצונו של הקב"ה ועובדים העבודה שהוא דורש, בודאי מגיעים להתכליתי

ופועלים לא רק ,ופרינו בארץ" -- בלה"ק, כ"א גם ,כתרגומו וניפוש בארעא",

וכמבואר בענין'י שלי תרגום הוא חול ולא קודש, ובנדו"ד -- פועלים הרחבה והוספה לא רק בהעולם כפי שהוא בלה"ק (שגם זה -- עולם מלשון העלם * ), כ'א גם בעניני חול וכו

9) תו"א משפטים עז, 1. וראה לעיל ע' 50 בארוכה.

0) לקו"ת שלה לוז ד ש"ש ס, ב: ביאוה*ז להצ"צ ע' שנה (ומציין למרז"ל).

תולדות א

של העולם .בארעא" -- לש תרגום - שגם בהם נעשה דירה לו ית'.

וכשתושלם עבודה זו יתקיים ה" יעודיי ד,ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"'י.

ו4) ישע" מ, ה.

והביאור : תוכנו של המזמור ד,אשרי האיש" הוא מעלת ישראל בקיום התומ"צ (,לא הלך בעצת רשעים גו' כי אם בתורת ה' הפצו גו'") שעייז ,והי' גו' וכל אשר יעשה יצליח", (והפכם ו),לא כן הרשעים כי אם כמוץ גה" --

התמיי במזמור שלאח"ז ,למה רגשו" וכללות תוכנו -- הם שלילת השליטה של אוה"ע על בניי ואדרבא ,אתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ" -- באופן שלמעלה מן הטבע (ולכן באה התמי': ,למה רגשו גוים גו'" שהרי) ,יושב בשמים ישתק ג'".

ושני המזמורים ,חדא פרשה" הם (בתקופה אחת) -- כאשר בנ"י הם (בגלו) 78במצב ד,אשרי .. לא הלך בעצת גו'", כי זה מביא (בגלוי) .למה רגשו גוים גו' יושב בשמים ישחק גו' אתנה גוים נחלתך גו' אשרי כל חוסי בו".

ולכן ,חדא פרשה היא" (בימי דוד) לדוד שבימיו הי" מצב הניל בפועל ר;לא הלך בעצת רשעים גו'*, ,רגשו גוים", .אתנה גוים נחלתך", וכפרש"י עה"פ ,למה רגשו גוים* -- ,. . ולפי משמעו יהי' נכון לפותרו על דוד עצמו* כענין שנאמר וישמעו הפלשתים , . ונפלו בידו וכו"".

[בימי שלמה לא ה" מצב 4,רגשו גוים", כי ניבא עליו ,הוא יהיי איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב גו' שלוס ושקט" (דה*י א כב, ט)]

אבל בהדורות שלאח"ז דלא קיימא סיהרא באשלמותא (ראה ותיב פה, א. וראה גיכ שמו"יר פטיו, כו)

ובפרט בזמן הגלות -- חסר באשלמותא דרבים בעניני ד,אשרי האיש גו'"" אף שה" בעבר (וישנו גם בהוה בכו"כ יחידים) -- ולכן גם לא קשה על אשר בההה .רגשו גוים",

אלא שלאחרי זמן, בימות ,מלך המשיח* (פרש"י עה"פ) -- יתמהו ,למה רגשו גוים",

ו,אשרי האיש גו' והי' כעץ שתול גו' * מדבר ביחיד בכל זמן -- ומזמור (וזמן) בפ"ע ** -- באחרית הימים -- (שאז יתמהו) למה גו

ועפ"ז מובן ג"כ מה שרש"י מביא פירוש הנ"ל (ד,למה רגשו* קאי על דוד) כפירוש שני -- אף שזהו ,לפי משמעו* -- ומה ש,רבותינו דרשו את העגיץ על מלך המשיח* מביא כפיי ראשוןי

כי פשוטו של מקרא -- כל הספרים שלנו -- ה"ה ב' מזמורים, ,למה רגשו" פרשה בפ"ע (תקופה בפ"פ)

אלא שע"פ וחז"ל חדא פרשתא היא (באותה התקופה).

ואף שדחז"ל היא, בכ"ז פי' גם אליבא (אף שפרש"י בא לפרש פשומו של מקרא) -- כיון שזהו ,משמעו".

*) שעפ"ז גם סרה קושית הספרשים על אמרו ,אשר לא הלך" ל' עבר -- אלא דקאי על ,דוד עצמו" הנהגתו שהתחילה בעבר.

**) בחדא"ג מהרש"א שם דשינו ,לסה רגשו גוים" לפרשה בפ*ע לאחר שהוסיפו ביבנה (ברכות כח, ב) ברכת המיניך

-- ולא זכיתי להבין -- שהרי דוד כתב ספר תהלים (ב*ב יד, ב) ו(למהרש"א) במשך כל הדורות שלאחריו עד דור יבנה -- נמנו והיו פרשה אחת, וביבנה -- שינו והפרידו ביניהם !

79ולהוסיף שכיון שדוד הוא ;נעים זמירות ישראל* דכל הדורות, כלל בספר התהלים ב' המנינים : העיקרי -- שהם ב' פרשיות (כנ"ל) : השני -- דדורו דדוד, באמירתו בפעם הראשונה ש(לכן -- מוכרח שיהי' משמעו באופן ש)הם פרשה אחת ***

(משיחת ש*פ תולדות תשל"ד)

***) וצ"ע דעפ*ז (ובמכש*כ לפי' המהרש*א הנ"ל) דהחילוק ד,אשרי" ו;למה" פ"א או שתים -- תלוי בזמן, משא"כ הסעם דחיבור עוד ב' מזמוריס -- א"כ מצינו עוד מנין (או שני מנינים) במספר מזמורי תהלים, נוסף על קמ"ז וק"נ!

וייל ביישוב כהנ*ל -- דאין הפי" שנמנה כפרשה אחת או כשתים בדורות שונים, אלא -- במצבים שונים : כשישראל עושים רצונו של מקום (ובמילא אין גם מקום לברכת המינין) אומר התהלה ומתחיל ומסיים באשרי (פרשה אחת), משא*כ כשאין עושין רש*"מ.

ועז"ז י"ל ג"כ בנוגע לשני המזמורים (ראה מנחת שי בהקדמת פי' לתהלים): לא לנו -- זאינו התחלת מזמור (וענין בפ"ע -- כ"א המשך ל(המצב ז)בצאת ישראל ממצרים (ראה רד"ק שם), משא"כ כשעושים רש"מ -- אדרבא צ"ל .לנו"), הללו ג" כי גבר -- הוא סיום דהקודמו ,אהבתי גו' לי יהושיע" (דכיון שעושים רש*מ -- ,יהושיע (בַאופן אשר) גבר עלינו חסדול).

להעיר ממרז"ל דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד כו' (תנחומא ס"פ תצא); מפי' הצ"צ בפתח וסיים באשרי (הוספה לתהלים ע"ה בסופו).