שיחה נד

1363שיחה נד

הוראה הוא בעבודתינו:

עושה,

אף שע"י כל פעולה טובה שהאדם גם פעולה שלעצמו, מכריע את כל

בכללות

העולם לכף זכות⁹ ופועל הזדככות העולם צריך להיות בדרך התלבשות

העולם¹⁰ – אין להסתפק בזה, וזיכוך דוקא. וע"י השפעתו להזולת באופן

בהמשפיע,

דהתלבשות, תומשך תוספת אור גם שניהם ה'. וכדרשת רז"ל¹¹ ע"פ מאיר עיני

סוכות

... במ"ש אדה"ז בשו"ע או"ח סתרל"ט לאלתר אלא לאחר שעה שעתיים. ובסכ"ה כמו ב או ג שעות". ושואל לטעם סי"ג דחוזר ומברך בסוכה אם לא חזר סכ"ט בתפילין כתב "לאחר זמן מרובה

החילוק

א (ב) למה מוסיף אח"כ ושתים (או ג).

והנה עמד ע"ז בס' קצות השלחן להרב סקס"ג, ומביא דברש"י ביומא (ל, א) ד"ה ב הסיח דעתו מסעודתו. ובסידור ריעב"ץ בתפילין ב או ג שעות. בין סוכה ותפילין. גם – אם די שעה רח"א נאה בדיני תפילין בבדי השלחן נוטל איתא דכיון שהפליג שעה א או הל' תפילין כתב לענין לחזור ולברך

סברא

ומסיים – בס' קצה"ש – דאין שום הוי זמן מרובה הרי כש"כ ג. ונשאר בצע"

לחלק בין תפילין וסוכה, גם אם ב ג.

להגדיל

ומה שנלפענ"ד בזה, והוא בהקדם 1) סוכה. א' ב' שעות. 2) תפילין. ב' ג' רבנו ס"ח סכ"ג ובסידורו. בבדי השלחן ס" זמן מרובה בסכ"ה סכ"ט. אבל משינוי השיעורים שוים. 4) ריח. לפ"ד הט"ז – פ

הקושיא, שמצינו ד חלוקות בהנ"ל: שעות. 3) ציצית לאחר כמה שעות שו"ע

ז סקי"ז העיר ע"ז: ב או ג שעות נקרא

לשון אדה"ז בזה משמע ברור, דאין

"א ביום. לפ"ד המג"א – לאלתר. (ולא

בשלחנו).

נת' הכרעת רבנו כי חסר סי' ריז

ונ"ל הטעם, כי מצינו שיעור הפסק בתפלה וק"ש דצ"ל שהה כדי לקרוא את

ומה טעם לחילוקים אלו? בענין – משך זמן ענין זה גופא. וכמו

כולה (ראה שו"ע אדה"ז ר"ס סה). וגם 1363עיקר קביעתה הוא אכילה (עיין הט"ז

העולם

סתרל"ט סק"כ). תפילין – זמנם ברוב כל היום שהרי חולץ עתה ושלא באונס), כז שם רסכ"ה וסכ"ה סו"ס לז). ציצית קבוע, אבל נמשך הרבה יותר מתפילין, ואין בו הזהירות דהיסח הדעת (ראה שו"ע

(שגם הנידון מהם הוא, שאינם עליו

הוא זמן התפלה (ראה שו"ע רבנו סו"ס (דטלית גדול, דבי' עסקינן) – אין זמנו

כי לובשו קודם התפילין, א"צ גוף נקי

סל"ז). ריח – אין בו ממש, ולכן י"ח

נפסק

דכיון שנפרד האדם ממנו ויצא לחוץ, כל הענין וחוזר ומברך בכניסתו. או,

קבוע,

להיפך, דכיון שאין לריח "חיוב" זמן

והנה משך זמן סעודה ע"ד הרגיל, י"ל (ברכות נה, א) דהסעודה (תדירה ב"פ (פסחים נה, א) דהקרבת התמיד (תדיר ב" שארז"ל (שבת י, א) שעה ראשונה מאכל ראשונה. – ולהעיר מב"מ (פג, ב) בארבע

הרי בכלל אין הזמן מפסיק בזה.

שהוא שעה אחת. וסמך לדבר ממרז"ל ביום) היא ע"ד הקרבת הקרבן. ואיתא

פ ביום) נמשך שעה אחת. גם י"ל מה

כו' פי' בזה: בשעה א' וכל משך שעה

שעי ופירש"י שהיא שעת הסעודה. –

רגילה,

והנה שיעור זה הוא משך סעודה אבל הרוצה שיאריכו חייו אמרז"ל

דאפקי

שיאריך בשלחנו (ברכות שם). וכיון משעה א' אוקמי אשתים, לאלו

(ביומא

שמאריכים. וי"ל שזהו יסוד דברי רש"י ספ"ח דברכות). זמן התפלה (עם לבישת הוא יותר משעה וחצי ע"ד הרגיל (ראה וזח"ג קעב, ב). וכנ"ל כיון דאפקי כו' –

הנ"ל והועתק גם ברש"י על הרי"ף

וחליצת התפילין, אמירת מה טובו וכו') אגה"ק ס"א. וי"ל יסוד לזה מזח"א סב ב,

אוקמי על שתי שעות. וסגולה לאריכות

בתפלתו,

ימים אמרז"ל (ברכות שם) להאריך וכנ"ל כיון דאפקא משתים – אוקמי

שיעורים

אשלש לאלו שמאריכים. ומבואר כל הנ"ל.

הראשונים

ולהעיר מברכות (לב, ב) דחסידים היו שוהים ג' שעות בתפלתם.

דרשימו

ובפע"ח שער התפלה פ"ז מבאר דאף דמוחין – כל היום, המוחין עצמן

שעות.

אין יכולת להשהות אותם יותר מג'

ושתים

נ.ב. בתניא בפל"א איתא "כשעה – עיין תוד"ה השתא שבת ס, ב. וש"נ.

‘ ‘

... ומה שהקשה על מה שתרצתי בשו" לענין ציצית וכו', ואמרתי שזהו מעין הדין ומקשה דהא בק"ש ותפלה השהי' מפסקת – אבל אין זה שייך לתירוצי, דגם אם לא מפני מה בק"ש ותפלה אין מפסקת שהי' הוא פשוט. שאני ק"ש ותפלה דעדיין

", אבל שם י"ל הכוונה ואפילו טובא

‘ ע אדה"ז, בדיני הפסק שמחולק השיעור

דשהה לגמור את כולה דק"ש, ותפלה,

דוקא אם היתה באונס משא"כ בהנ"ל. יקבל התירוץ שלי, עדיין צריך הסברה

שלא באונס משא"כ בהנ"ל. והחילוק

הוא בהם, ולאו כל כמיני' להפסיק 1364אונס

החיוב (שייכות) שלו ורק "סיבה חזקה" משא"כ בכהנ"ל, דאף שעושה מצוה, אבל רייסט עס אפ דערפון באמצע חיובו.

הישן

ומה שהקשה משו"ע אדה"ז סו"ס ח': מדעתו. עיי"ש סעיף כו. – במ"מ דסעיף והכוונה למהר"ם מינץ.

הוספה לאחר זמן:

וצע"ק בת"ת דבברכת השחר מיפטר וכו'. – וי"ל דשאני חיוב ת"ת דאלים כ"כ בשעת האונס מחוייב הוא אלא דארי' הוא

– ובכל אופן צ"ע הטעם דגם עם הארץ

בו כו' – שאני ישן דהוי הפסק שלא

למ"ד כנראה הוא טה"ד, וצ"ל רמ"מ

(ממכתבי יז מ"ח וט"ז כסלו ה'שי"ת) כל היום אף שהי' אונס באמצע או ישן

עד שנאמר ע"ז כי דבר ה' בזה גו' דגם

דרביע עלי'

שאינו יכול ללמוד מיפטר בברכת ת"ת

דערבית,

שחרית גם על אחר שאמר ק"ש (תניא פ"ח).

וצ"ע הדין בכהנ"ל דאונן שמת מתו (ראה שו"ע אדה"ז רסע"א. וש"נ) ואין לך

אף ש"דברים בטלים (שלו) בהיתר" ונקבר תיכף, דה"ה פטור מכל המצות

הפסק גדול מזה.

שמחת בית השואבה

א. מסופר במשנה (סוכה נא) ובגמרא (שם נב) בענין שמחת בית השואבה, ובחורים

אשר מנורות של זהב היו שם כו' מפרחי כהונה היו נושאים כדי שמן

שלשים

של שלשים לוג (כל אחד הי' נושא לוג) והיו עולים על סולמות והיו

בירושלים

מדליקין את המנורות, ולא הי' חצר עד אשר אשה היתה בוררת חטים לאור

שאינה מאירה מאור בית השואבה, של בית השואבה.

בסוף)

מבואר ברמב"ם (הל' שמטה ויובל אשר כל מי שנדבה רוחו להבדל

כהן.

ולעמוד לשרת לפני הוי' הרי זהו ענין זו והם אלו שנדבה רוחם כו' – להאיר את שיהי' אור במושבותם, עד אשר אשה

ובכל ישראל וגם עכשיו ישנה עבודה

בתי בני ישראל באור התורה והמצוה בוררת חטים לאור בית השואבה, היינו

(כמו

אשר גם עניני הרשות ועובדין דחול מוארים באור התורה. בירור חטים עיין יבמות סג, א) יהיו

וכמו

וחובה זו היא על הצעירים ביחוד, שהי' בזמן הבית אשר הילדים מפרחי

מדליקים

כהונה ופירש"י בחורים, הם היו את המנורות. ועי"ז אשר הצעירים