1364

אונס

החיוב (שייכות) שלו ורק "סיבה חזקה" משא"כ בכהנ"ל, דאף שעושה מצוה, אבל רייסט עס אפ דערפון באמצע חיובו.

הישן

ומה שהקשה משו"ע אדה"ז סו"ס ח': מדעתו. עיי"ש סעיף כו. – במ"מ דסעיף והכוונה למהר"ם מינץ.

הוספה לאחר זמן:

וצע"ק בת"ת דבברכת השחר מיפטר וכו'. – וי"ל דשאני חיוב ת"ת דאלים כ"כ בשעת האונס מחוייב הוא אלא דארי' הוא

– ובכל אופן צ"ע הטעם דגם עם הארץ

בו כו' – שאני ישן דהוי הפסק שלא

למ"ד כנראה הוא טה"ד, וצ"ל רמ"מ

(ממכתבי יז מ"ח וט"ז כסלו ה'שי"ת) כל היום אף שהי' אונס באמצע או ישן

עד שנאמר ע"ז כי דבר ה' בזה גו' דגם

דרביע עלי'

שאינו יכול ללמוד מיפטר בברכת ת"ת

דערבית,

שחרית גם על אחר שאמר ק"ש (תניא פ"ח).

וצ"ע הדין בכהנ"ל דאונן שמת מתו (ראה שו"ע אדה"ז רסע"א. וש"נ) ואין לך

אף ש"דברים בטלים (שלו) בהיתר" ונקבר תיכף, דה"ה פטור מכל המצות

הפסק גדול מזה.

שמחת בית השואבה

א. מסופר במשנה (סוכה נא) ובגמרא (שם נב) בענין שמחת בית השואבה, ובחורים

אשר מנורות של זהב היו שם כו' מפרחי כהונה היו נושאים כדי שמן

שלשים

של שלשים לוג (כל אחד הי' נושא לוג) והיו עולים על סולמות והיו

בירושלים

מדליקין את המנורות, ולא הי' חצר עד אשר אשה היתה בוררת חטים לאור

שאינה מאירה מאור בית השואבה, של בית השואבה.

בסוף)

מבואר ברמב"ם (הל' שמטה ויובל אשר כל מי שנדבה רוחו להבדל

כהן.

ולעמוד לשרת לפני הוי' הרי זהו ענין זו והם אלו שנדבה רוחם כו' – להאיר את שיהי' אור במושבותם, עד אשר אשה

ובכל ישראל וגם עכשיו ישנה עבודה

בתי בני ישראל באור התורה והמצוה בוררת חטים לאור בית השואבה, היינו

(כמו

אשר גם עניני הרשות ועובדין דחול מוארים באור התורה. בירור חטים עיין יבמות סג, א) יהיו

וכמו

וחובה זו היא על הצעירים ביחוד, שהי' בזמן הבית אשר הילדים מפרחי

מדליקים

כהונה ופירש"י בחורים, הם היו את המנורות. ועי"ז אשר הצעירים