שיחה מד

1336שיחה מד

חמשה עשר באב

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות

בחור

ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין כו' ב).

כל הענינים שבנוגע לנישואי בנ"י שא נא עיניך וראה כו' (תענית כו,

משתלשלים

כנסת ישראל לבעלה הקב"ה¹. ומובן,

הם מפרטי הענינים שבנשואי שזה מה שחמשה עשר באב הוא זמן

שידוכין

שידוכין למטה הוא, כי אז הוא זמן פרטי ההכנות שהיו להשידוכין דט"ו באב

דכנסת ישראל להקב"ה². וכן, כל – יוצאות בכלי לבן שאולין כו' ועוד

והביאור:

– משתלשלים הם מענינם ברוחניות.

בתשעה באב נידונו ישראל בגירושין³ (מענין גט כריתות), היפך ענין נישואין

בחודש

לבעלה הקב"ה. ובט"ו באב, שבט"ו ללבנה), הוא זמן הנישואין דישראל עם הוא יותר מבט"ו שבשארי החדשים, כי (שבת"ב) שלפני'⁴.

הוא מילוי הלבנה (וישראל נמשלו

הקב"ה, ושלימות הנישואין בט"ו באב גודל העלי' הוא לפי אופן גודל הירידה

דכנסת

וההכנה להשידוכין ולההתקשרות הוא – "יוצאות בכלי לבן שאולין": לובן בלתי מורכב בחכמה ושכל כו'⁵. ומכיון דוקא, בחב"ד וכו' – כלי לבן אלו הם " שנמשך להם בדרך שאלה מבחינה

ישראל להקב"ה שבחמשה עשר באב

הוא גוון עצמי, ובעבודה – רצון פשוט שהעבודה צריכה להיות בכחות הפנימיים

שאולין", שאין זה מצד עצמם, כי אם,

מהם – בחינת יחידה⁶.

הבבלי

והנה בסדר השאלה יש פלוגתא בין להירושלמי: שיטת הבבלי (שם לא,

גדול,

א) הוא: "בת מלך שואלת מבת כהן בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת

כהן

משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת שואלת מזו שלמטה ממנה, שהרי מלך גדול מסגן וכו'. אמנם שיטת הירושלמי מבתו של כהן גדול, בתו של כהן גדול

הדיוט". סדר השאלה הוא שכל אחת קודם לכהן גדול (הוריות יג, א), כה"ג (סוף תענית) הוא: בתו של מלך שואלת שואלת מבתו של מלך. ומזה שבתו של 1336דשיטת

כה"ג שואלת מבתו של מלך, מוכח ששואלות משלמעלה מהן (ורק בבת מלך

ולכאורה, שיטת הבבלי אינה מובנת:

הירושלמי הוא גם בבת סגן וכו' – מודה להבבלי, כי אין שייך שם באו"א).

מאחר ששאלת הכלי לבן הוא בכדי

הטבע,

להתנאות כו', שהיופי מביא, עפ"י דרך הסדר שכל אחת תשאל מזו שלמעלה ממנה הכלי לבן הוא מבחינת יחידה, בחינה

את הנישואין כו', הרי צריך להיות – וכן ברוחניות הענינים, הרי המשכת

מכחות הנשמה שבגוף?

בשאלה

ויש לבאר טעם שיטת הבבלי: ממי שלמעלה ממנו, יש בזה משום

נותן.

בושת⁷, כי השואל הוא רק מקבל ולא הרי זה שלמטה ממנו הוא ג"כ מקבל –

משא"כ, כששואל ממי שלמטה ממנו, הנאה שנתקבל ולובש לבושו כו' (וע"ד

מתבייש

הדין בקדושין ז, א), ובמילא אינו ע"י השאלה⁸. ואף שלצורך השידוכין

והבושת

צריכה להתנאות בבגדים נאים יותר, ובאי"ע להתועלת שבשידוכין שהוא לזמן בשעת השאלה (ובודאי) והתועלת (בספק שהיא גדולה) דוחה את הבושת דעכשיו

עפי"ז פלוגתת הבבלי והירושלמי היא:

שבהשאלה היא רק לשעה קלה

ארוך, אעפ"כ, מכיון שהבושה היא מיד

ו)תבוא רק אח"כ, אין התועלת (אף (אף שהיא קלה).

שיטת הבבלי היא שדנין ומכריע המצב

להשוות

בהוה, ושיטת הירושלמי – שצריך חושב יותר, אף שבא לאחר זמן, מכריע עכשיו.

ויש לבאר עפ"י הידוע שירושלמי הוא

גודל ערך הענינים, ודבר שהוא

הוא את דבר הקל, אף שהוא נמצא בחי' אור (ישר), ובבלי הוא בחי' בירור

והעלם

מן החושך – במחשכים הושיבני⁹ – וגילוי, אפשר (לברר ספקות), להשוות דבר קל נדחה בשביל התועלת שתגיע "אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע רשאים) לברר (הספק), הגדול והקטן עפ

(אור חוזר)¹⁰. והנה במצב של אור

לאמתתם ולשקול כל דבר וענין, שאז

עי"ז אח"כ. אבל בזמן החושך אשר עד מה", אין אנו יכולים (ולכן – אין

"י שכלנו עד כדי לדחות את הקטן –

לתקן

כ"א צריך להשתדל בכוחות עצומים קטן הוא¹¹. את כל הבא לידו, אף שלכאורה דבר

תענית

ועפי"ז יומתק גם ההמשך דסיום מס' שהוא בבבלי דוקא – עתיד הקב"ה

ואחד

לעשות מחול לצדיקים כו' וכל אחד מראה באצבעו כו' – לדלעיל מיני':

1337ההתעסקות

בזמן הגלות, הוא העלם וכו' וצ"ל יוצאות בכלי לבן כו' ובאופן דבת כה"ג מן החושך יהי' הגילוי דלעתיד¹² – כל

בקירוב ושידוך – בנות ישראל וכו' כנ"ל, וע"י עבודה זו דוקא דבירור אחד מראה באצבעו ואומר זה (גילוי) – שתי פעמים זה¹³.

ב

13) (שמו"ר ספכ"ג. נתבאר בד"ה ויבוא משה תרנ"ד) סה, ג).

... ובבואנו זה עתה מט"ו באב, שאמרו באב וכו',

ומטעמים שהם הפכים – הפכים בנוגע

– בנוגע להזמן: שכלו בו מתי מדבר, שבא ע"י אנכי אנכי – ב"פ אנכי (עיין לקו"ת דברים רז"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו להזמן וגם בנוגע להתוכן,

שזהו ט"ו באב לחודש הלבנה – שאז

שתשש

הלבנה במילואה, כסיפור רז"ל בזה, החמה דוקא. כחה של חמה, שזהו ט"ו באב לחודש

עצים

ועד"ז בתוכן: יום שפסקו מלכרות למערכה כי מתחילים הם להתליע,

שבחורבן,

שניתנו הרוגי ביתר לקבורה – ענינים

ויום שהותרו שבטים כו', דעליית כל

וכהמסקנא בסוגית הש"ס: מכאן שבטי ישראל לרגל – ענינים שבבנין,

ואילך

הימים לעסוק בתורה ויוסיף חיים על חייו –דמוסיף יוסיף, שמוסיפין לילות על

שיהפכו

יהי רצון שבקרוב ממש יקוים היעוד והפכתי אבלם לששון, עניני חורבן לעניני בנין, וכמש"נ

אנפת

עד כי יאמרו בני ישראל אודך ה' כי בי, שההודאה היא גם על כי אנפת,

בכפלים,

כי – ישוב אפך ותנחמני, נחמה לנחמה, נחמה מצד עצמה, ואפך אשר נהפך 1338גמורים,

וכמעלת בעלי תשובה על צדיקים וגם זדונות שנהפכו לזכיות, וגם עבודתם יקרא ב' דפים,

אשר בע"ת יש להם זכיות כפשוטם – בכפלים: הי' רגיל לקרות דף אחד

דקיימא

ומיום ט"ו בחדש – מילוי הלבנה, דידן למילוי כל עניני בני ישראל, בשלימות, בגאולתנו האמתית והשלימה.

סיהרא באשלומתא – נבוא בעגלא שהם עתידים להתחדש כמותה, מילוי

ראה

בתחילת הסדרה כתיב: ראה אנכי נותן אשר תשמעו גו' והקללה אם לא תשמעו ההסתכלות והראי' בזה דוקא, ולכאורה

לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה גו'. וצ"ל אומרו "ראה", שצריכה להיות למה לא מספיק בזה הבנה והשגה, בחי'

יקבל

שמיעה, דכשיתבונן דכאשר תשמעו את הברכה ואם לא תשמעו – את

צריך

ההיפך ח"ו, בודאי יבחר בטוב, ולמה

עוד צריך להבין אומרו "אנכי נותן שייכים רק לברכה ולא להפכה, שהרי

לראי' דוקא? לפניכם היום". דלכאורה, ענינים אלה

אתפס

"אנכי" – אנכי מי שאנכי בחי' דלא בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא

(שמהם

כלל¹, והרי כל ההעלמות וההסתרים אלקים בגימטריא הטבע², ובגילוי שם הוי' שבבחי' אנכי שלמעלה גם משם הוי', אין

"נותן" – הוא כמאמר רז"ל⁴ "הנותן

נשתלשל מציאות הסט"א) הם משם מתבטלים כל ההסתרים כו'³, ופשיטא שייך שום נתינת מקום לרע ח"ו.

יפה נותן", ו"קללה" היא היפך ד"עין יפה".

"לפניכם" – פירושו לפנימיותכם⁵, הוא⁶. והרי כל איש ישראלי, פנימיותו טוב