1336

דשיטת

כה"ג שואלת מבתו של מלך, מוכח ששואלות משלמעלה מהן (ורק בבת מלך

ולכאורה, שיטת הבבלי אינה מובנת:

הירושלמי הוא גם בבת סגן וכו' – מודה להבבלי, כי אין שייך שם באו"א).

מאחר ששאלת הכלי לבן הוא בכדי

הטבע,

להתנאות כו', שהיופי מביא, עפ"י דרך הסדר שכל אחת תשאל מזו שלמעלה ממנה הכלי לבן הוא מבחינת יחידה, בחינה

את הנישואין כו', הרי צריך להיות – וכן ברוחניות הענינים, הרי המשכת

מכחות הנשמה שבגוף?

בשאלה

ויש לבאר טעם שיטת הבבלי: ממי שלמעלה ממנו, יש בזה משום

נותן.

בושת⁷, כי השואל הוא רק מקבל ולא הרי זה שלמטה ממנו הוא ג"כ מקבל –

משא"כ, כששואל ממי שלמטה ממנו, הנאה שנתקבל ולובש לבושו כו' (וע"ד

מתבייש

הדין בקדושין ז, א), ובמילא אינו ע"י השאלה⁸. ואף שלצורך השידוכין

והבושת

צריכה להתנאות בבגדים נאים יותר, ובאי"ע להתועלת שבשידוכין שהוא לזמן בשעת השאלה (ובודאי) והתועלת (בספק שהיא גדולה) דוחה את הבושת דעכשיו

עפי"ז פלוגתת הבבלי והירושלמי היא:

שבהשאלה היא רק לשעה קלה

ארוך, אעפ"כ, מכיון שהבושה היא מיד

ו)תבוא רק אח"כ, אין התועלת (אף (אף שהיא קלה).

שיטת הבבלי היא שדנין ומכריע המצב

להשוות

בהוה, ושיטת הירושלמי – שצריך חושב יותר, אף שבא לאחר זמן, מכריע עכשיו.

ויש לבאר עפ"י הידוע שירושלמי הוא

גודל ערך הענינים, ודבר שהוא

הוא את דבר הקל, אף שהוא נמצא בחי' אור (ישר), ובבלי הוא בחי' בירור

והעלם

מן החושך – במחשכים הושיבני⁹ – וגילוי, אפשר (לברר ספקות), להשוות דבר קל נדחה בשביל התועלת שתגיע "אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע רשאים) לברר (הספק), הגדול והקטן עפ

(אור חוזר)¹⁰. והנה במצב של אור

לאמתתם ולשקול כל דבר וענין, שאז

עי"ז אח"כ. אבל בזמן החושך אשר עד מה", אין אנו יכולים (ולכן – אין

"י שכלנו עד כדי לדחות את הקטן –

לתקן

כ"א צריך להשתדל בכוחות עצומים קטן הוא¹¹. את כל הבא לידו, אף שלכאורה דבר

תענית

ועפי"ז יומתק גם ההמשך דסיום מס' שהוא בבבלי דוקא – עתיד הקב"ה

ואחד

לעשות מחול לצדיקים כו' וכל אחד מראה באצבעו כו' – לדלעיל מיני':