שיחה טו
1273שיחה טו
לראשי־הישיבה
יעזור השי"ת שתגרמו רוב נחת ולשמפיעים שלכם, והוריכם
חסידותי
ירוו מכם רוב נחת, נחת יהודי ונחת
תמסרו גם לחבריכם, אלו שלא היו כאן
לאורך ימים ושנים טובות. בגופם, אודות מה שדובר בהתוועדות,
הדברים
וכן מה שדובר עתה. ואם זה יהיו הלב.
ובפרט - אשר על ידי התנהגותכם
יוצאים מן הלב - אזי גם יכנסו אל תהוו 8דוגמא. חיה, ובמשותף תביאו
ולתפארת
להתפתחותה של הישיבה לשם לתהלה
סעו צלחה.
אדר במשנתם,
... וע"פ הוראת חכמינו ז"ל באחד באדר משמיעים על השקלים
השייכות
ועל הכלאים, דלכאורה אינה מובנת ומכריזים על שניהם ביום אחד.
ויש לבאר בדרך אפשר* – ע"פ דשני הענינים, ועד – שמשמעים
דברי
מפרשי טעמי המצות, באיסור ענין
ודרכיו,
כלאים, כי משנים עי"ז חוקי הטבע דשא עשב ועץ עושה פרי למינהו דוקא. שהטביע בורא עולם ומנהיגו שיהי'
השקלים,
ובהתאם לזה – משמיעים על דוקא, שאין לערב שנה בשנה.
ואדרבה – מקדימה המשנה, (שגם השקלים להכרזה על הכלאים,
שיהיו קרבנות צבור מתרומה חדשה ההקדמה – תורה היא) ההכרזה על 1273אף שלכאורה דין קדימה להכרזה על שלא יזרע בנתיים כלאים) וכן האיסור – – מה שאין כל זה בשקלים, ובפרט שתורמין גם על העתיד לגבות.
ומובן ע"פ האמור – כי בכדי שתהי'
הכלאים, כי ההקדם בזה מוכרח (בכדי
כל השנה תדיר הוא, וכאו"א מוזהר ע"ז שאפשר לשקלם גם באיחור זמן, כיון
הנהגה הרצוי' בעולם, ההתחלה היא
בעניניהם
ותלוי זה בהנהגת בני ישראל בגשמיות. באופן זה, ומרוחניות – משתלשת
הלכה
ולכן לאחרי שבי"ד מביאים בפועל ומכריזין שיביאו שקליהן, כי אין לערב רוחנים אשר בעולם, משתלשל מזה גם למינהו דוקא.
של תורה ושולחים בכל ערי ישראל שנה בשנה בנוגע לקרבנות וענינים לזרע (הצומח) בארץ (הדומם) שיהי'
הגדולה
ועד"ז במצות גמ"ח, שהיא מעלה בצדקה השקולה כנגד כל הקרבנות
בסבר
– על ידי שבני ישראל עושים בזה משתלשל למטה בהמצטרך לאדם בכל
פנים יפות, הנה מעשיית המצוה – צרכיו בבני חיי ועד למזוני (לחם –
בשביל
צומח), ועד לקיום ההבטחה, עשר (דומם),
ובמדה כנגד מדה – בספ"י של מלכו
שתתעשר כפשוטה – בכסף וזהב של עולם – כל הנ"ל, רוויחי.
ב
כמה דרגות בשמחה: א) עבדו את ה' בשמחה: שמחה זו היא מכוסה בהעבודה וטפילה אלי'. שהרי
צריכה
העיקר הוא העבודה אלא שהעבודה
ב) מועדים לשמחה: ביו"ט השמחה עיקרי. אבל מ"מ השמחה היא שמחת החג
להיות בשמחה. גלוי' והשמחה עצמה היא מצוה ודבר
– בענין של מצוה.
1274שמחה
ג) משנכנס אדר מרבים בשמחה: מצוה, כי אם, מרבים בשמחה, איזה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר
שמחה
כי העיקר היא השמחה.
ד) שמחת פורים: חייב אינש לבסומי לא רק את סיבת השמחה כ"א גם השמחה שאינו מרגישה כלל.
והיינו אשר שמחת פורים היא מצד אינה נרגשת בידיעה.
שתהי', גם שמחה בעניני הרשות, בפוריא עד דלא ידע. אינו מרגיש כלל
עצמה. הוא שקוע כל כך בהשמחה עד עצם הנפש שלמעלה מטעם ודעת ולכן
ב שאינה
אף שבנוגע לקריאת המגילה אמרו אבל הציווי "מרבים בשמחה" נוגע לכל א): משנכנס אדר מרבים בשמחה. וכמש" כב).
נקראת אלא עד ט"ו (מגילה ב, א), ימי החודש, וכלשון רז"ל (תענית כט, נ: והחודש אשר נהפך להם (אסתר ט,
חודש
ואם כן הוא הרי בכל יום ויום מימי יתירה על השמחה שבימים הקודמים. שבימים הקודמים, בלי הוספה וריבוי, (שלכן לברכת חתנים צריך בכל פעם
אדר צריך להרבות בשמחה, שמחה
(כי כאשר השמחה היא באותה המדה אינה שלימות השמחה, כיון שנתיישנה פנים חדשות). והרי אמרו משנכנס אדר
צריך
מרבים בשמחה, שמכניסת חודש אדר שביום ט"ו לחודש אדר צריך להרבות גם
להרבות בשמחה בכל יום). ונמצא, על השמחה שבפורים עצמו, ביום ט"ז
האחרון
– שמחה גדולה יותר וכו', עד שביום מופלגה ביותר. שבחודש אדר צריכה להיות שמחה
המופלגה
שמחה פורץ גדר.ולזאת שמחה שביום האחרון שבאדר, נותנת הכח
ניסן,
והסיוע להמשיך את הגאולה דחודש שבו נגאלו ובו עתידין להגאל (ר"ה
שבחודש
יא, א. שמו"ר פט"ו, יא), כי השמחה אדר ובפרט ביום האחרון שבו,
הגאולה
פורצת את גדרי הגלות ומביאה את שנאמר בו (אגדת בראשית ס"פ סג. רש" בקרוב ממש.
השלימה והאמיתית, ע"י משיח צדקנו י בב"ר ס"פ פה) עלה הפורץ לפניהם.
הערות
עמוד 1273
- *. ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 722 ואילך. המו"ל. (משיחת פורים תשח"י) (משיחת ש"מ ניסן תשי"ז)
- . (שיחה לצעירי ממכתב ( על העתיד לגבות: שקלים ספ"ג. מעלה הגדולה: שו"ע יו"ד סרמ"ט ס"ו. השקולה .. הקרבנות: ראה תניא פל"ד ופל"ז. בסבר פנים יפות: שו"ע שם ס"ג. יום ג' סדרה ופרשת אם כסף תלוה תשכ"ד) מעלה משתלשל למטה: ולא עוד אלא שפועל גם למעלה כו' (עיין אגה"ק ס"ח).
- 8. ירמי' (יב, יא). בדברים (כו, יט): לתהלה ולשם (לכאורה) ההתחלה היא – הבנה, לשם, וכנ"ל בפנים. תלמידי תו"ת דמאנטריאל, אור לי"ג שבט ה'תשכ"ד) ולת"ת – חב"ד (לקו"ת שם). אבל תלמידים בלימודם במשנתם: ריש מס' שקלים. ע"פ דברי: רמב"ן קדושים יט, יט. (זח"ג פו, ב). וראה חולין ס, סע"א (בהנוגע לדינם של דשאים).
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ: מַעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה, אוֹ הַלְוָאָה, אוֹ עוֹשֶׂה שֻׁתָּפוּת, אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק יָדוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (בַּמִּדְבָּר כה, לה).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״: