שיחה יד
1271שיחה יד
ויהי כל זה בטוב הנראה והנגלה, וכמ" ואוצרך הטוב לנו תפתח.
ויבוא כ"ז בפועל ועד למעשה, שהוא למיעבד – בלימוד התורה (נגלה וחסידות) ש יפתח ה' לך את אצרו הטוב וכהבקשה
העיקר, ובמילואו באופן כדבעי לי'
בעבודת התפלה ובקיום המצות...
בשלח ולעבודה
... בשאלתו אם להטבת ההנהגה ושיחות וכו' – הנה מובן שלא כן הוא, גבו, והרי כבר נאמר עשה לך רב וכידוע על הצדקה לשון כפי', היינו אפילו אם אין
כדבעי מספיק הלימוד בספרים אלא מוכרח לכאו"א שיהי' מי עומד על
בדיוק הלשון עשי' שהוא מלשון מעשין
התלמיד רוצה בכך ובפרט כשהמדובר
אודותם,
בענינים שתורת החסידות מדברת שהם ענינים דקים לפי"ע ובמילא
וידוע
הטעות בזה עלולה יותר ומזקת יותר. כל ישראל, כתוב זאת זכרון בספר (ואעפ" יוצאים ידי חובתו בועשה לך רב, אלא
ג"כ הפירוש בדברי משה, רבן של
כ) ושים באזני יהושע. מובן ג"כ שאין שצ"ל ג"כ וקנה לך חבר, היינו שיהי' מי
וכפתגם
שיוכל להעלות לו ולפניו נגעי לבבו, כ"ק אדמו"ר האמצעי, שעי"ז הנה
אחת.
שני נפה"א נלחמים על נפש הבהמית
יתרו
(תרגום
דובר אתמול (בהתוועדות־ההילולא) ישר2 לפרשת יתרו. חפשי) אודות זאת שמפרשת בשלח1 עוברים 1271בפרשת יתרו מסופר אודות מתן תורה. מהנושא של יתרו, אף־על־פי־כן נקראת בשם שמבטא את ענין מ"ת3. מובן מכך (וצריך ללמוד מכך) הוראה (בעבודת ה')
הדבר יובן ע"פ מש"כ בזוהר4, שרק עצמו5 להתנהג כמו כל בני ישראל. אז שהקב"ה נתן לנו את התורה.
זוהי הוראה לכל יהודי: ע"י שהוא יתאפשר לו 'לקבל' את התורה. ז.א. על
הנושא של מתן תורה הוא חשוב יותר
הפרשה, וכן השבת, רק בשם יתרו ולא
שענין "יתרו" הנו חשוב ביותר ובו יש
בנושא של מתן תורה.
לאחר שיתרו הודה בהקב"ה וקבל על התאפשר הענין של מתן־תורה, וזה גרם יפעל על ה"יתרו" הנמצא בקרבו6, אז
ידי שיפעל על גופו ונפשו הבהמית,
גשמיים
אשר מצד עצמם הם נמשכים לדברים וחומריים, כי יפסיקו לרוץ אחרי
שיביעו
עניני מותרות של העולם הזה, אלא הסכמה והודאה, ואף יבקשו לרצות
תורה
את אשר הנפש האלקית רוצה – ללמוד שלא רק נפשו האלקית תרצה לקיים את ונפשו הבהמית, דבר זה יביאהו ל"קבלת" בתורה.
ולקיים מצוות. וכשיפעל על עצמו, רצונו של הקב"ה - כי אם גם גופו התורה, וכן שתהא לו הבנה והצלחה
אחרות,
שהרי התורה אינה דומה לחכמות ושתהא לו הצלחה בתורה - צריך לכך "אשר בחר בנו מכל העמים7 ונתן לנו את עצמו, כי הרצונות שלו לתורה ומצוות
להבדיל. בכדי 'לקבל' את התורה זכות מיוחדת, כנוסח ברכת התורה -
תורתו". ועל־ידי זה שיהודי פועל על יהיו גם מחמת גופו ונפשו הבהמית -
התורה.
'יתרו' - אזי הוא זכאי 'לקבל' את
לכן נקראת פרשה זו בשם 'יתרו' - כי היא ההקדמה וההתחלה, אשר על־ידה
הוי'
מקבלים את כל התורה, החל מ"אנכי" אלקיך.
לכך
ומכיון והיא הוראה של תורה - יש גם "נתינת־כח" לקיימה.
הגוף
יעזור לכם הקב"ה שתפעלו גם על והנפש הבהמית שלכם, שגם להם
האלקית
יהיה רצון לתורה ומצוות, כפי שהנפש בכל עניניכם. רוצה, ודבר זה יביא לכם הצלחה 1272לראשי־הישיבה
יעזור השי"ת שתגרמו רוב נחת ולשמפיעים שלכם, והוריכם
חסידותי
ירוו מכם רוב נחת, נחת יהודי ונחת
תמסרו גם לחבריכם, אלו שלא היו כאן
לאורך ימים ושנים טובות. בגופם, אודות מה שדובר בהתוועדות,
הדברים
וכן מה שדובר עתה. ואם זה יהיו הלב.
ובפרט - אשר על ידי התנהגותכם
יוצאים מן הלב - אזי גם יכנסו אל תהוו 8דוגמא. חיה, ובמשותף תביאו
ולתפארת
להתפתחותה של הישיבה לשם לתהלה
סעו צלחה.
אדר במשנתם,
... וע"פ הוראת חכמינו ז"ל באחד באדר משמיעים על השקלים
השייכות
ועל הכלאים, דלכאורה אינה מובנת ומכריזים על שניהם ביום אחד.
ויש לבאר בדרך אפשר* – ע"פ דשני הענינים, ועד – שמשמעים
דברי
מפרשי טעמי המצות, באיסור ענין
ודרכיו,
כלאים, כי משנים עי"ז חוקי הטבע דשא עשב ועץ עושה פרי למינהו דוקא. שהטביע בורא עולם ומנהיגו שיהי'
השקלים,
ובהתאם לזה – משמיעים על דוקא, שאין לערב שנה בשנה.
ואדרבה – מקדימה המשנה, (שגם השקלים להכרזה על הכלאים,
שיהיו קרבנות צבור מתרומה חדשה ההקדמה – תורה היא) ההכרזה על
הערות
עמוד 1271
- 2. שע"פ הנ"ל אינו מובן איך תומ"י אפשר (מצד בנ" הרע עדיין בתקפו כו' (עיין תניא ספל"א). י) הענין דמ"ת – עיקר פ' יתרו.
- 1. פרשת יציאת מצרים, אבל באופן דברח העם, כי ‘ ‘ ‘
- . כדבעי לי' למיעבד: כתובות סז, א. (ממכתב שבט תשכ"ב) (ממכתב ח' ניסן תשט"ו)
עמוד 1271
- 3. דלא כפרשת בשלח, שנקראת ג"כ – שבת שירה.
- 4. ר"פ יתרו (סז, ב ושם).
- 5. ראה דברים רבה פ"א, ה: יתרו..בא ונתגייר..עתה (שיחה לצעירי
- 6. יתרו..סטרא אחרא דאיהו סטר שמאלא (זהר שם).
- 7. עיין תניא ספמ"ט: ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא עד"ז – שבת חזק. ועוד. ידעתי כו'. הגוף החומרי כו'.
עמוד 1272
- *. ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 722 ואילך. המו"ל.
- 8. ירמי' (יב, יא). בדברים (כו, יט): לתהלה ולשם (לכאורה) ההתחלה היא – הבנה, לשם, וכנ"ל בפנים. תלמידי תו"ת דמאנטריאל, אור לי"ג שבט ה'תשכ"ד) ולת"ת – חב"ד (לקו"ת שם). אבל תלמידים בלימודם במשנתם: ריש מס' שקלים. ע"פ דברי: רמב"ן קדושים יט, יט. (זח"ג פו, ב). וראה חולין ס, סע"א (בהנוגע לדינם של דשאים).
דברים רבה א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר הוֹכִיחָן הָיוּ אוֹמְרִים זֶה מוֹכִיחֵנוּ משֶׁה שֶׁכָּתוּב בּוֹ (במדבר טז, טו): לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, לָזֶה נָאֶה לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר אוֹמֵר (שמות יח, יא): עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וגו', הָיוּ אוֹמְרִים זֶה אוֹמֵר עַתָּה יָדַעְתִּי, אֶלָּא יִתְרוֹ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁחִזֵּר עַל כָּל בָּתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא מָצָא בָהֶם מַמָּשׁ וְאַחַר כָּךְ בָּא וְנִתְגַּיֵּר, לָזֶה נָאֶה לוֹמַר עַתָּה יָדַעְתִּי. דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר אוֹמֵר (קהלת א, ב): הֲבֵל הֲבָלִים, הָיוּ אוֹמְרִים זֶה אֵין לוֹ פְּרוּטָה לֶאֱכֹל וְהוּא אוֹמֵר הֲבֵל הֲבָלִים, אֶלָּא שְׁלֹמֹה שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים א י, כז): וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּיְרוּשָׁלָיִם כַּאֲבָנִים, לָזֶה נָאֶה לוֹמַר הֲבֵל הֲבָלִים. דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר אוֹמֵר (קהלת ג, יא): אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לֹא אָכַל מְאוּמָה מִיָּמָיו וְהוּא אוֹמֵר אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, אֶלָּא שְׁלֹמֹה שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים א ה, ז): וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָבִים הָאֵלֶּה וגו' וְלֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר, מַאי וְלֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּר' חֲנִינָא שֶׁהָיוּ מְבִיאִין לוֹ תְּרָדִין בִּימוֹת הַחַמָּה וְקִשּׁוּאִין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, לָזֶה נָאֶה לוֹמַר אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר אוֹמֵר (דניאל ד, לב): וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לֹא שָׁלַט עַל שְׁנֵי זְבוּבִין מִיָּמָיו וְהוּא אוֹמֵר וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, אֶלָּא נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁכָּתוּב בּוֹ (דניאל ב, לח): וּבְכָל דִּי דָאְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בְּרָא וְעוֹף שְׁמַיָא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן, לָזֶה נָאֶה לוֹמַר וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין. דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר אוֹמֵר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, הָיוּ אוֹמְרִים זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ טִיבָהּ שֶׁל מִדַּת הַדִּין, וְהוּא אוֹמֵר הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, אֶלָּא משֶׁה שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים קג, ז): יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמשֶׁה, לָזֶה נָאֶה לוֹמַר הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ט - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עָצְמוּ מִסְפֹר, וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים, אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים. לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים. וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רִבְבוֹת פְּרָטִיים, וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. כִּי עוֹלַם הָאֲצִילוּת – הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלַם הַבְּרִיאָה, שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לַה׳ בִּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם – הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה, כִּי אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף לְגַבֵּי עוֹלַם הַיְצִירָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי צִמְצוּם וְהֶעְלֵם. וְכֵן מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה [וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּיאוּר שְׁלֹשָׁה צִמְצוּמִים אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת, לְקָרֵב אֶל שִׂכְלֵינוּ הַדַּל].
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא – כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוּמְרִי, וּלְאַכְפָּיָיא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלִהְיוֹת יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ – בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֶׁיהָ וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן לַה׳ לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת, כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים.
וּבָזֶה יוּבַן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כוּ׳״, דְּלִכְאוֹרָה, אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ״א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן ״בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע״? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַוְוקָא?
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר קְרִיאַת שְׁמַע – לְקַיֵּים ״בְּכָל לְבָבְךָ כוּ׳״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה׳; וּ״לְבָבְךָ״ – הֵן הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָהֶן בְּטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ – ״זוֹ אִשָּׁה״, ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ – ״אֵלּוּ בָנִים״; וְ״נַפְשְׁךָ״ וּ״מְאֹדֶךָ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי – לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה׳.
וְאֵיךְ יָבֹא הָאָדָם הַחוּמְרִי לְמִדָּה זוֹ? לְכָךְ, סִידְּרוּ תְּחִלָּה – בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיַן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים ״הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם״, לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, ״וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כוּ׳, וּמַקְדִּישִׁים כוּ׳, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ כוּ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא, ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן ״הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְכוּ׳, בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ״.
וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵירָה״, פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה; ״וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן״ – הוּא הַגּוּף הַחוּמְרִי הַנִּדְמֶה בְּחוּמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם; ״וְקֵרַבְתָּנוּ וְכוּ׳ לְהוֹדוֹת וְכוּ׳״, וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; ״וּלְיַחֶדְךָ כוּ׳״ – לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא, אֲזַי מִמֵּילָא, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד, וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וְכוּ׳, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין וְ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״? לָזֶה אָמַר: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כוּ׳ עַל לְבָבֶךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיִּחוּד הַנְּשִׁיקִין, עִיקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת בְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהוּא – עִיּוּן הַתּוֹרָה; וְהַפֶּה – הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהַיְינוּ – בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״כִּי עַל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם, הַמִּתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם־צוֹמֵחַ־חַי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה׳ עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וְכוּ׳״, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, לִהְיוֹת כְּבוֹד ה׳ מָלֵא כָל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת.
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, רַק שֶׁצָּרִיךְ תְּחִלָּה הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״, – לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: