שיחה ה

1252שיחה ה

י"ט כסלו

(מהורש

באגרת הקודש של כ"ק אדמו"ר חג הגאולה², כותב בין השאר: "החג אשר ניתן לנו, היום הזה הוא ר"ה לדא"ח אשר נ"ע זי"ע, והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל".

אחד מיסודות תורת הבעש"ט, אשר

"ב) נ"ע¹, שכתב בשנת תרס"ב לכבוד

פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו

הנחילנו אבותינו הקדושים זצוקללה"ה כל פרט ופרט שבהבריאה תכליתו היא

שישנו

עבודת הבורא, ולזאת כל פרט ופרט ואם הדברים אמורים בנוגע לפרטי כל

בעולם מוכרח לנצלו לעבודת הבורא. הבריאה, בנוגע לכל פרטי האדם בחיר

אומרת

הנבראים, על אחת כמה וכמה. זאת אשר כל הכחות והכשרונות שחנן

לשמש

הקב"ה את האדם צריך לנצלם בכדי ליזהר ביותר שלא לחשוב מחשבה בטילה,

בהם את קונו. ואשר לזאת, צריך לדבר דיבור בטל ולעשות מעשה בטל,

בטלים,

כי כשחושב, מדבר או עושה ענינים השי"ת לחשוב, לדבר ולעשות דבר וענין של הקב"ה לבטלה.

הרי אינו מנצל את הכח שנתן לו של תכלית, ומאבד הוא ח"ו את בריאתו

מחשבותיהם

ולזאת מובן בפשיטות, אשר דיבורם ועשייתם של הצדיקים,

בתכלית

מקיימי רצון הבורא בתמידות, הם הזהירות והדיוק.

שכותב

עפי"ז צריך ביאור כפל הלשון הקדושה "והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל"

אמנם, כלל הוא בתורה: "שנה עליו דוקא. בחולין אין צריך להדגיש ב"פ³ ודי הכתוב לשנות ב"פ לעכב.

והרי הדברים מתמיהים: עניני ההקדש של חולין. ואם בעניני חולין, כשאומר לעיכובא, הרי ק"ו בהקדש שהי' די לומר

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באגרתו

– שתי פעמים היא? הכתוב – לעכב". וכלל זה הוא בהקדש

באמירה פעם אחת, ורק בהקדש הוצרך

חמורים ומדוייקים יותר מאשר הענינים

הכתוב פעם אחת, אנו יודעים שהוא

פעם אחת. וכלל התורה הוא להיפך?!

1253מקדיש

אך ביאור הדברים הוא: כשאדם איזה דבר, הוא מאחד ומחבר שני

ורוחניות,

ענינים נפרדים והפכים: חומר הגשם והפרשה (שזהו פי' המלה קדושה) וחיבורה הפכים.

אפשריות חיבור ואיחוד זה נתחדשה

קודם מ"ת היו הגשמיות ורוחניות זו

ורוחניות שעיקר ענינה הבדלה

עם חומר הגשם, הרי זה חיבור של ב' בשעת מ"ת⁴. נפרדות בהחלט ובגזירה זו מזו, ובמ"ת

הגשמיות

ניתן הכח שע"י תומ"צ יוכלו לאחד והרוחניות. וכמאמר רז"ל⁵: כשברא

שמים

הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשביקש

התחתונים

ליתן התורה ביטל גזירה ראשונה ואמר לתחתונים ואני המתחיל שנאמר וירד ה' עכ"ל. זאת אומרת אשר קישור ואיחוד הבריאה וכח האדם, כי אם, מצד כחו של מ"ת לכאו"א מישראל.

יעלו לעליונים והעליונים ירדו על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה'. הגשמיות עם הרוחניות אינו מצד סדר

הקב"ה, "ואני המתחיל", שניתן בשעת

והרוחניות)

מכיון שההקדש (קישור הגשמיות אינו מצד האדם עצמו כ"א מצד

האדם

כח הבורא, הסברא נותנת שעבודת בזה אינה מעכבת כ"כ. – בחולין,

בהגשמי

שהזיכוך שנעשה ע"י עבודת האדם הוא בגדרי הגשמיות גופא, זיכוך

שעבודת

זה הוא בכח האדם, במילא פשוט שפעולתו הוא רק בכח הבורא כנ"ל, מעכבת כ"כ, לכן הוצרך הכתוב לשנות עבודת האדם. כי הגם שההקדש נעשה להאדם כשממלא את עבודתו דוקא.

ובזה יובן גם כפל הלשון "והיא היא" ותורת אדמו"ר הזקן – תורת החסידות

האדם מעכבת. אמנם בהקדש הי' אפשר לחשוב שעבודת האדם אינה

ב"פ, להדגיש שגם בהקדש מעכבת

בכח הבורא דוקא, מ"מ כח זה נותנים

שבאגה"ק הנ"ל: כי תורת הבעש"ט

הכללית ותורת חסידות חב"ד – ענינם

ענינם

תורת החולין לעשותם קדשים. עיקר לעשות מכל דבר וענין – קדושה.

הנפש,

עניני הגוף לא פחות מאשר עניני שלכן הודיעו והכריזו שגם הפשוט

נעלית

שבפשוטים יכול להגיע לדרגא הכי

שלכן חל בזה הכלל שאם לעכב – צ" היא" שלעיכובא ובדוקא היא תורת הבעש

ע"י עבודתו בעניניו "הפשוטים". ל דוקא שנה עליו, ולכן אומר "והיא "ט.

הקדש.

תכלית כל הבריאה היא לעשותה ית'. ז. א. לעשות את כל העולם דירה לו 1254בהנחה זו אשר כל העולם הוא הקדש כמה יסודות עיקריים של שיטת הבעש" (בהעלם, שצריך האדם לגלותו), יבוארו ט.

הוא:

אחד היסודות של שיטת הבעש"ט השגחה פרטית. כל פרט ופרט של

(למראה

הבריאה, גם הפרט היותר פחות ופעוט וגם פרט היותר פעוט נוגע הוא לכללות

עיני האדם) הוא בהשגחה פרטית, הרצון וכוונת הבריאה עד לבחי' מחשבה

נעלית

הקדומה ד"אדם קדמון" – מדריגה הכי בקדושה דסדר ההשתלשלות⁶.

היותר

ולכאורה, מהו הקישור של פרט קדמון"? אמנם, להיות שתכלית כל ענין ומופרש – הרי כל פרטי הבריאה בגדר

פחות שבדומם עם הרצון ד"אדם

בבריאה הוא לעשותו הקדש – מובדל קדושה הם.

הוא:

עוד יסוד עיקרי בשיטת הבעש"ט הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע

לעולם ה' דברך נצב בשמים. ופירש בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן

השמים

נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע כרגע ח"ו היתה נעשית אין ואפס ממש כך הוא בכל פרטי הנבראים, אשר כל אותם תמיד⁷.

וגם ביסוד זה ניכרת שייכות הבריאה ל

הפעולות הנעשות ע"י דיבור האדם, תוך כדי דיבור ולא אח"כ. אמנם בהקדש שע"י שאלתו עוקר את ההקדש ונעשה מזה אשר פעולת ההקדש שבאה מהדיבור להפועל, כי אם, היא פעולה נמשכת⁸,

להוותם, כי אילו היו מסתלקות ממנה כמו קודם הבריאה. וכמו שהוא בהרקיע,

קיומם הוא רק מצד הכח אלקי שמהוה

"הקדש".

אמרה תורה אשר יכול לחזור מהם רק

יש דין מיוחד והוא: יש שאלה בהקדש,

חולין כמו שהי' קודם שהקדיש. ומובן

אינה פעולה שנגמרת מיד ואינה קשורה

וקשורה בהפועל אותה, ולכן יש שאלה

דיבור,

בהקדש, כי זהו עוד יותר מתוך כדי (הדיבור) לא נגמרה עדיין⁹.

וכמו שההקדש היא פעולה נמשכת, נמשכת תמיד מכח האלקי המהוה אותה.

כי אם בתוך הדיבור, כי הפעולה כך הוא כל הבריאה, שכולה היא פעולה

שהרי ענין הבריאה הוא "הקדש".

הקדש

וענין זה אשר תכלית הבריאה היא " הוא אחד היסודות בשיטת הבעש"ט ", קישור גשמיות ורוחניות עילאית,

. שיטת הבעש"ט היא לקשר גם 1255וכידוע

את התחתון ביותר עם העלין ביותר, ¹⁰ שהבעש"ט התענה והתפלל כמה

בענינים

תפלות בכדי אשר גם בהיותו עסוק נעלים ביותר, יחודים והדומה, הנה

עניני

בשעת מעשה תהי' לו שייכות גם עם עוה"ז הגשמי, ענינים הכי פשוטים.

ביותר,

וקישור התחתון ביותר עם העליון מתבטא גם בכללות התגלות תורת

רזין

החסידות: מצד האחד החסידות היא הבעש"ט, אדמו"ר הזקן והבאים אחריהם,

‘ ‘

מהיסודות העיקרים בשיטת הבעש"ט נ"ע אמר: לפעמים יורדת נשמה למטה בכדי לעשות פעם אחת איזו טובה ליהודי

וענין זה, כמו שארי הענינים שבשיטת

דרזין, ולאידך גיסא, נתגלתה ע"י

גם להמון, עד הפשוטים ביותר.

‘ היא גם ענין "אהבת ישראל". הבעש"ט בעוה"ז על משך שבעים־שמונים שנה

בגשמיות ובפרט ברוחניות¹¹.

הבעש"ט, נתבאר בארוכה ע"י אדמו"ר

במשבצות

הזקן מייסד שיטת חסידות חב"ד, החכמה בינה ודעת (ר"ת חב"ד).

תפלתו

רבינו הזקן הפסיק פעם באמצע העיר להכין מאכל ומשתה עבור יולדת.

ביו"כ, פשט את טליתו והלך לקצה מובן גודל מעלתה של תפלת יו"כ אצל

בכדי

רבינו הזקן, ובכל זה הפסיק מתפלתו לעשות טובה ליהודי.

מלהשתדל

ויתירה מזו: רבינו הזקן לא נמנע משלש קליפות הטמאות¹², גם כשהי' מלהפגש עם אינו יהודי, הנמשך

חשש

שאפשר יהי' מזה איזה טובה ליהודי.

קרוב לודאי שיבזה אותו וכו' ובלבד וכידוע הסיפור איך שרבינו הזקן הלך

דערזשאווין

במיוחד להפגש עם צורר היהודים אשה אחת מישראל בענין של ממון.

סיפורים אלו הוראה הם בעבודתינו ועד

אף שביזה אותו להשתדל עבור לחיי היום יומיים: לא להסגר בד' אמות

פשוטים.

של עצמו בטענה מה לי ולהאנשים וע"ד המסופר בש"ס¹³ (תורה

סיפר

(שבע"פ) מלשון הוראה) שכהן גדול ונתזה צינורא מפיו על בגדיו כו'. ואם ביו"כ בשוק ולא חשש שיטמא, הרי זה מקומו ועבודתו בקדה"ק – צריך דוקא ואף אם זה יעמיד בספק עבודתו ביום זה כהן גדול. (וסרה קושיית החדא"ג שם.

דברים עם ערבי אחד בשוק (ביו"כ) כהן גדול שעבודתו בקודש וקדה"ק הלך

הוראה אשר לפעמים, זה שמצד עצמו לצאת לשוק לספר דברים עם ערבי וכו'

בקדה"ק, ומזה ק"ו למי שאינו במדריגת ובלאה"כ לא זיכיתי להבין דבריו כי הרי 1256ז' ימים לפני יו"כ מפרישין כה"ג למחנה ופשיטא בערב יו"כ). שכינה דוקא (עיין ירושלמי ריש יומא)

ושפלות

ישנם הטוענים אשר מצד מיעוט הערך של דורנו זה אין הדור ראוי

ואדרבה,

וכלי לתורת החסידות, הרי אדרבה החתון ביותר עם העליון ביותר.

ידוע¹⁴ ביאור רבינו הזקן על התגלות שנחלה בחולי עצום והרופאים אמרו שאין

כל ענין החסידות הוא לקשר את תורת החסידות בזמנו: משל לבן מלך תרופה למחלתו רק בדרך סגולה לשחק

מהמים

אבנים טובות לערבם במים ולשתות ההם. אמנם אבנים טובות כאלו לא

מלכות.

נמצאו גם באוצר המלך ורק בכתר כ"כ עד שהרופאים אמרו שספק אם יקבל אשר כדאי לשחוק את האבן היקרה (שבה פן ואולי תגיע טפה אחת לתוך פיו של

בינתיים הורע מצבו של בן המלך

את מי הרפואה לתוך פיו. ויאמר המלך

תלוי' כל חשיבות הכתר) גם על הספק, בנו וירפא מחליו.

החסידות,

ואם בדורות ההם הוכרחו לתורת שאת, הרי העצה היחידה שנשארה היא

בדור יתום זה שחולי הבן הוא ביתר אך ורק להפיץ עוד יותר את תורת

לשחוק

החסידות בכל החוגים, וכדאי וכדאי לחוץ, ובלבד שטיפה אחת תחדור לתוך שבשמים.

וכשנפיץ את מעינות תורת החסידות

את האבן ואשר חלק ממנה ישפך לבם של ישראל, שעי"ז יתקרבו לאביהם

חוצה, בודאי תקוים הבטחתו של מלך

שאלתו

המשיח שענה¹⁵ למורנו הבעש"ט על מעינותיך חוצה. אימתי קא אתי מר – לכשיפוצו