שיחה א

1159שיחה א

הסוכות

חג

א. מבואר בתורת החסידות¹, שכל הענינים ה"נמשכים" בראש השנה (ובפנימיות של ראש השנה – ביום הכיפורים)² בהעלם – "בכסה", באים בגילוי – "ליום חגינו", בחג הסוכות.

מהענינים העיקריים של ראש השנה (ויום הכיפורים) הוא התאחדותם של כל בני ישראל³. שכן "העבודה" אז היא בפנימיות הנשמה, "בקשו פני", ומצד פנימיות הנשמה הרי כל בני ישראל שוים⁴, שלכן הם מתאחדים כולם ביחד – "נצבים היום כולכם" מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימך". התאחדות זו של כל בני ישראל, באה בגילוי, ככל הענינים של ראש השנה ויום הכיפורים, בחג הסוכות.

כפי שמובא במדרש⁵, שארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות מרמזים על הסוגים השונים בבני ישראל: "פרי עץ הדר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" (תורה – טעם, שכן לימוד התורה צריך להיות בהבנה והשגה, ויש לאדם תענוג מכך; ומעשים טובים – ריח, שכן קיום המצוות צריך להיות בעיקר בקבלת עול). "כפות תמרים – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; וענף עץ עבות – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו"⁶.

יתירה מזו: בהתאחדות של חג הסוכות נפעל עילוי לגבי ההתאחדות של ראש השנה ויום הכיפורים: בהתאחדות של ראש השנה ויום כיפור אינה ניכרת ההתאחדות של כל הסוגים שבבני ישראל. בעבודה של תקיעת שופר בראש השנה ובתשובה של יום הכיפורים מורגש רק הענין הכללי, איך שכל בני ישראל שוים, מחמת העבודה של פנימיות הנפש, 1159ומלכתחילה לא ניכר השוני שבין הסוגים, כי ההמשכה היא "בכסה". אבל בחג הסוכות באים כל חילוקי הסוגים לידי גילוי: האתרוג הלולב וכו' ניכרים – אדרבה, המצוה מתבטאת בכך שיטלו דוקא ארבעה מינים – ובכל זאת נעשה מארבעת הסוגים השונים אגודה אחת⁷.

ב. על פי המבואר במדרש, יוצא שהאתרוג הוא הנעלה מכל ארבעת המינים, שכן יש בו את שני היתרונות: טעם וריח. הוא גם מרמז על הסוג הנעלה שבבני ישראל: אלו שיש בהם גם תורה וגם מצות. אך לפי זה לא מובן: מדוע מברכים "על נטילת לולב"? ומוסבר הטעם על כך⁸, שאת הברכה עושים על הלולב, מכיון והוא גבוה מיתר המינים. דבר זה טעון הסבר: כל המינים, ובפרט עניני מצוה, צורתם ומציאותם הגשמית, הוא משום שכך הם הדברים בשורשם הרוחני, שממנו הם נמשכים. ואם כן, זה עצמו שהלולב גבוה בגשמיות מיתר המינים הרי זה מוכיח, שברוחניות יש לו יתרון על המינים האחרים. לכאורה מהי מעלתו של הלולב על האתרוג, הרי ללולב יש רק טעם בלבד, ואילו אתרוג – גם טעם וגם ריח?

הדברים יובנו בהקדים ההבדל שבין תורה למצוות⁹. על המצוות נאמר שהן "אברים דמלכא"¹⁰; על התורה נאמר: "אורייתא וקוב"ה כולא חד"¹¹. אברי הגוף אינם דבר אחד עם הנפש; הם אמנם בטלים אל הנפש, והם ממלאים את רצון הנפש בדרך ממילא, מיד כשהנפש רוצה בכך¹², אבל בכל זאת אינן נפש. כך הוא גם בקיום המצוות: הן מורות ומבטאות את הביטול של האדם להקב"ה, שהוא מקיים וממלא את רצון העליון; אבל בכל זאת נותרה מציאותו הפרטית־עצמית של מקיים התורה ואינו מתאחד, כביכול, עם הבורא. ברם, על ידי לימוד התורה בהבנה והשגה, כששכל האדם משיג, כביכול, את חכמתו של הקב"ה, עד ששכלו נעשה שכל של תורה – אז הוא מתאחד¹³ על ידי כך עם חכמתו של הקב"ה, ש"הוא וחכמתו אחד".

מכיון, שהיתרון המיוחד של לימוד התורה הוא שעל ידו נפעל היחוד עם 1160הקב"ה, הרי מובן שככל שהאדם מתמסר ללימוד והבנת התורה, כך גם הוא מתאחד יותר עם אלקות. ולכן מי שמסור לגמרי ללימוד התורה – "לולב" – "שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים",

(ודאי הדבר שה"לולב" גם מקיים מצוות, אחרת אינו מקיים את מה שלומד, ועליו נאמר "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי"¹⁴; זאת ועוד, אפילו אם אי עשיית המעשים־טובים מצדו אינו נוגד את ה"שולחן ערוך", אלא שפשוט אין לו מעשים טובים, הרי נאמר על־כך "כל האומר אין לי אלא תורה – הרי אפילו תורה אין לו"¹⁵; כאן המדובר הוא אודות מי שמקיים מצוות, ויש לו מעשים טובים, אלא שהוא מקיימם רק עד כמה שהוא מחוייב על פי דיני ה"שולחן ערוך", אבל הוא מסור ושקוע בלימוד התורה),

הרי הוא מיוחד עם האלקות יותר ממי שהוא מסוג "אתרוג", המתמסר הן ללימוד התורה והן לקיום המצוות. שכן מכיון והוא מתמסר לא רק לתורה (אף שגם שאר הדברים הם קיום רצון העליון), הרי שלפעמים הצוותא וחיבור שלו עם אלקות הוא בדרגת ההתאחדות הנפעלת על ידי קיום מצוות, כנ"ל, ולא בדרגת ההתאחדות עם אלקות כפי שהיא על ידי לימוד התורה¹⁶.

לכן מדגישים בנטילת ד' מינים את יתרון הלולב – יתרון תכלית ההתאחדות עם הקב"ה המצוי אצל בני ישראל המתמסרים לגמרי לתורה – מכיון שכוונת נטילת ארבעת המינים היא התאחדותם של כל בני ישראל ביניהם, הבאה כתוצאה מהתאחדות בני ישראל עם הקב"ה¹⁷, אחדות הפשוטה.

ג. לפי זה יובן, מה שאנו מוצאים ענין מיוחד בלולב שלא מצוי ביתר המינים – ענין הנענועים. אף שההולכה וההובאה לששת הקצוות נעשים עם כל ארבעת המינים, אבל הנענוע כפשוטו, נעשה רק עם הלולב. ובפרט על פי מנהג רבותינו, שלאחר כל הולכה היו מנענעים מעט את הלולב, ורק לאחרי־כן את ההובאה. עד כדי כך חשוב הנענוע עם הלולב, עד שבגין כך חייב שיהיה שיעור גובה הלולב ארבעה טפחים, בטפח יותר מגודל ההדסים והערבות – "כדי נענוע"¹⁸.

הנשמות כפי שהן למעלה, נקראות בשם "עומדים", בכללות הן עומדים באותה מדריגה (שכן העליות שיש להן שם, הן בסדר והדרגה), ועל ידי כך שהנשמה יורדת למטה בגוף ועוסקת בעבודתה בתורה ומצוות, היא מגיעה להליכה ועליה שלא בהדרגה – שזוהי 1161אמיתית מדריגת "מהלך"¹⁹. אופן זה, של הילוך ועליה בלי גבול, שהנשמה משיגה על ידי "עבודתה" למטה, מתבטא גם בכך שבני ישראל מתנענעים בעת התפילה ולימוד התורה.

(על דרך הנאמר בזוהר²⁰ שהטעם על כך שבני ישראל מתנענעים בעת לימוד התורה – משום ש"נר הוי' נשמת אדם"; הנשמה נמשלה לנר, כשם שהנר מתנענע משום שנמשך לשורשו²¹, כך גם הנשמה מתנענעת בשעת לימוד התורה, דבר המורה על כך שהנשמה נמשכת ומתאחדת על ידי התורה עם אלקות. ואף שצריך ללמוד תורה בהבנה והשגה, ובכדי לברר בבהירות ענין בתורה נדרשת התעמקות בישוב הדעת, שזהו היפך הנענוע^*21 – בכל זאת צריך להיות הנענוע בעת לימוד התורה, להורות לנו שגם התורה כפי שהיא מלובשת בהשגה, היא חכמתו של הקב"ה, וגם כאשר האדם עסוק בהשגת התורה, צריך להיות ניכר בו פנימיות הענין – הדביקות בהקב"ה).

מדריגת ההילוך בלי גבול, באה כתוצאה מהדביקות בהקב"ה, שהוא הבלי גבול האמיתי²². ומאחר שאמיתיות הדביקות בהקב"ה היא על ידי לימוד התורה, כנ"ל, שעל ידי תורה הוא עיקר ההילוך בלי גבול, לכן ענין הנענוע שייך לתורה – לולב. דביקות זו של תורה פועלת גם את ההילוך במעשה המצוות – כמו שעל ידי שמנענעים את הלולב מתנוענעים גם שאר המינים²³.

ד. הנענוע שבתורה אין פירושו רק ההילוך שבבחי' בלי גבול הנפעל על ידי לימוד התורה, אלא גם שבלימוד התורה עצמו קיים ענין הנענוע, והדבר מתבטא – בשני פרטים:

א) לימוד התורה צריך להיות באופן של "לאפשא לה בכל יומא"²⁴ (להוסיף בה בכל יום), אצל לומד התורה צריך להתווסף כל יום ענין בלימוד התורה. וזהו אחד מההבדלים בין תפלה לבין תורה", בתפילה הנוסח הוא דומה בכל יום (אם בימי החול, בשבתות וכיו"ב) אבל בתורה צריך להתווסף בכל יום.

ב) "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"²⁵. בכדי להבין על בוריו ענין בתורה, צריכה להיות תחילה שקלא וטריא: תחילה מסתבר בשכל הלומד, סברא בכיון אחד, אחר כך הסברא נוטה לכיוון שני, אחר כך הוא רואה בה כיוון שלישי, וכך הוא "מנענע" את הסברא לכל "ששה 1162קצוות"²⁶, עד שהוא מגיע לאמיתיות הענין שאותו הוא לומד.

ה. על פי הנ"ל יובן דבר פלא: לפי דברי המדרש, שהלולב מרמז על בעלי תורה, משום ש"יש בו טעם ואין בו ריח", היו צריכים לכאורה ליטול לא את כפות התמרים כי אם את התמר עצמו, שכן הטעם והעריבות מצויים בפרי ולא בכפות התמרים. אך הביאור הוא:

כאמור לעיל, ענינה של מצות נטילת ארבעת המינים היא, ההתאחדות של כל הסוגים שבישראל. בכדי שיהודי אחד יתאחד עם יהודי שני, עליו להיות ב"ביטול", משום שישות וגאוה, מפריעות להתאחדות עם יהודי שני²⁷. וכשם שהוא ברוחניות, כך הוא גם בגשמיות: בכל אחד מארבעת המינים צריך להיות נרמז ענין הביטול²⁸, ועל ידי זה יכולה להיות ההתאחדות שלו עם שאר המינים.

אך בעיקר יש להבטיח שתהיה אצלו מדת ההתבטלות – אצל הנעלה ביותר. ככל שהוא נעלה יותר, כך עלול יותר שתהיה אצלו ישות, ויותר צריכים לשלול זאת אצלו²⁹. לכן האתרוג, שהוא החשוב מכל ארבעת המינים – יש בו טעם ויש בו ריח – גם בשמו מרומז ענין הביטול – אתרג הוא ראשי תיבות: "אל תבואני רגל גאוה"³⁰.

לפי האמור לעיל, שבלולב ישנו יתרון אפילו לגבי אתרוג, בכך שיש לו רק טעם ולא ריח – לכן צריך להיות גם בלולב רמז מיוחד לגבי ענין ה"ביטול", הדבר מתבטא בכך שנוטלים את עלי התמר ולא את פרי התמר.

ו. האדם נמשל לאילן, והשכל, שבו בא לידי ביטוי עיקר מעלתו של האדם – נמשל לפירות, שהם עיקר מעלתו של העץ^*30. במיוחד נמשל השכל לתמר, שענינו הוא טעם (לא – ריח). וכפי שנתבאר לעיל במדרש, מורה התמר על תורה. יתרונם של עלי העץ, הוא בכך שהם מגינים על הפירות³¹. כך הוא גם בשכל עצמו: אמיתיות הסברה, המסקנה – זהו הפרי, ואילו השקלא וטריא של הסברה, המתרצת ומבטלת את הקושיות ומגינה על השכל עצמו מסתירות כלפיו, הוא בדוגמת העלים המגינים על הפירות.

הטבע האנושי הוא, שהתענוג השכלי בא כאשר האדם מגיע למסקנה, המהווה את סיכום הסברא. כל עוד האדם מצוי באמצע השקלא 1163וטריא, בטרם שליבן והסיר את הקושיות והסתירות על הסברא השכלית, העונג הוא ממנו והלאה, אדרבה, הוא מתייסר מכך שהרעיון אינו נהיר לו. אז אין לו כלל שביעת רצון ולכן לא שייך שיהיה לו ישות מכך.

זהו הרמז שב"כפות תמרים": צריכים לדעת תמיד שמצויים עדיין ב"עלים". ככל שיתעלו ויתעמקו בתורה, יש לדעת, שזהו רק כטיפה מן הים, ואף פחות מכך. שכן התורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"³², ואילו אמיתיות התורה – היא "נעלמה מעין כל חי"^*32.

הנחה זו, שמצויים רק בתחילה, שוללת מהאדם את הישות והגאוה העלולים לבוא מידיעת התורה. אדרבה, הידיעה עד כמה רחוקים מתכלית אמיתיות התורה, מביאה לידי התבטלות והעדר הישות.

זהו גם הרמז בכפות תמרים, כפות מלשון MפEת³³ – הוא אינו נבדל ונפרד ח"ו, אלא על ידי הביטול העצמי הוא כפות (מחובר ומאוחד) עם הקב"ה.

ודוקא מחמת התבטלותו של ה"לולב" לכן הוא הגבוה ביותר, שכן ככל שהוא בהתבטלות, כך גם השגותיו נעלות יותר והוא מצליח לכוון את ההלכה לאמיתתה, כמאמר רז"ל על בית הלל, שמשום ש"נוחין ועלובין היו" – הלכה כמותם³⁴.

ז. ההוראה מכל האמור הוא: צריכים ללמוד באופן של "לולב", להתמסר לגמרי לתורה, ובעת ההתאחדות עם התורה לא יהרהר אודות דברים אחרים. והכוונה בכך אינה רק לגבי תלמידי הישיבות ויושבי אוהל; אלא, כאמור לעיל, שכל ארבעת המינים צריכים להיות אגודה אחת; שיהיו כל כך מאוחדים, עד שכל סוג יכיל גם את היתרונות של שאר סוגי בני ישראל, כלומר שאפילו אלה שהם מסוג ה"ערבה", צריך שיהא אצלם זמנים קבועים שבהם יהיו בבחינת "לולב" – ללמוד תורה באופן של התאחדות גמורה.

וזמנים אלה בהם הם לומדים תורה באופן האמור, פועל עליהם שיצאו ממעמדם ומצבם, שיהיה אצלם הילוך בלי גבול גם בשאר הענינים – כשם שנענוע הלולב פועל נענוע גם בשאר שלשת המינים כנ"ל – בקיום המצוות וכו', עד שגם העבודה בעניני הרשות, של "בכל דרכיך דעהו" במשך כל היום, יהיה אצלם באופן של הילוך.

ההתחלה בכל האמור היא היגיעה וההתעמקות בתורה ו"לאפשה לה", ללכת בכל יום מעלה מעלה. וכאשר מתייגעים, ישנה ההבטחה³⁵, שה"יגעת" יביא ל"מצאת", שלא לפי 1164ערך היגיעה, כמו מציאה הבאה "בהיסח הדעת". ועל ידי כך יבואו סוף כל סוף גם לגילוי של פנימיות התורה על ידי משיח צדקנו – שביאת המשיח היא גם ענין של מציאה, וכמ"ש³⁶ "מצאתי דוד עבדי", האמור אודות משיח, שהוא בא בהיסח הדעת³⁷ – והענינים שהתייגעו עליהם עתה והשיגו רק את בחינת הגליא שבהם – יזכו אז להבין גם את טעמיהם – טעמי תורה³⁸, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.