שיחה א

1165שיחה א

שמחת תורה

א. הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", הנאמר בפרשת ברכה, הוא דבר־התורה הראשון, שמתחילים ללמד ילד יהודי, כדברי חז"ל¹: "קטן כו' יודע לדבר אביו לומדו כו' תורה צוה לנו משה".

הפסוק "תורה צוה לנו משה" מדבר אודות התורה כפי שהתקבלה ממשה רבינו, שקיבלה מסיני, ש"תורה" זו, אותה "צוה לנו משה", כוללת בתוכה את כל התורה, גם "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"², ואפילו את פנימיות התורה אשר המשיח יגלה. רק שלגבי הגילוי של התורה קיימים הבדלים: ישנם ענינים בתורה שכבר נתגלו וישנם ענינים שיתגלו רק בעתיד. אבל גם מה שיתגלה אז – לא תהיה תורה חדשה ח"ו (מתן תורה לא יחזור על עצמו), כי אם גילוי של התורה ש"צוה לנו משה". כלומר, תוכן הפסוק הוא – שיש לדעת, ש"תורה" – ככל שכבר למדו ועוד ילמדו וככל שכבר הבינו ועוד יבינו, – הרי הכל נכלל ב"צוה לנו משה". ובמילא מובן שכל זה הוא רק חלק קטן ביותר מהתורה, שכן יש בה עומק לפנים מעומק³.

לפי זה: כיצד יתכן, שענינים כה עמוקים לומדים (ברמז – לפחות) עם ילד קטן ביותר, שזה עתה מתחיל ללמוד תורה? הסדר הרגיל של הלימוד הוא הרי "מן הקל אל הכבד". תחלה לומדים את הקל יותר, ענינים הפשוטים , אחר כך את הקשים ונעלים יותר, ולאחר שמגיעים לשלמות ההבנה בידיעת החיוב, מתחילים אז ללמוד בסדר של ידיעת השלילה: לומדים לדעת שאמיתות התורה היא נעלית ומושללת לגמרי מהשגתנו וכי כל מה שנלמד והובן הנו רק אפס קצהו של התורה. אבל מה מקום יש לדבר אודות הענינים הנעלים ביותר בתורה עם ילד קטן מיד מש"יודע לדבר"?

ביאור הדבר: עצמותה של התורה ש"צוה לנו משה", אינה דבר השייך להשגה; היא שייכת לנשמה וניתנו לכל אדם. לכן שייכת עצמות התורה לכל אדם, אפילו לקטן. הכלל בסדר הלימוד ללכת "מן הקל אל הכבד" הוא בענינים של השגה, ברם, עצמותה של התורה אינו ענין של השגה כלל וכלל. בעצמות התורה מסר הקב"ה, כביכול, את עצמו, את עצמותו, וכשיהודי לומד תורה הרי – "אותי אתם לוקחים"⁴, אותו עצמו כביכול.

ודבר זה מסר הקב"ה בלימוד התורה 1166של כל יהודי: מבחינתם של הנבראים עצמם, הרי כשם ששכל הקטן אינו כלי לעצמות שבתורה, כך גם שכל הגדול אינו כלי לכך; רק משום ש"בחר בנו מכל העמים" לכן "ונתן לנו את תורתו" – הוא עצמו (הכל יכול) נתן לנו את תורתו שלו, כפי שהיא שעשועים עצמיים של הקב"ה – וכיון שהקב"ה מסר את עצמו, הרי כשם שהכניס את עצמו לשכל התורה שהגדול לומדו, כך הכניס עצמו גם בדיבור התורה של קטן, בהבל פיו של התינוק האומר את תיבות התורה – נמצאת עצמותו ית'.

וזהו סיום הפסוק – "מורשה קהלת יעקב". "מורשה" מלשון ירושה⁵, לגבי ירושה לא חשוב מעמדו ומצבו של היורש, אפילו "תינוק בן יום א', נוחל"⁶ – אם הוא רק בנו של המנחיל, הריהו מקבל את כל הרכוש והוא במקום המוריש ממש⁷. וכן הוא גם בבני ישראל: כיון שהם בנים להקב"ה, הרי הם "עומדים" במקום המוריש ממש, כלומר שעל ידי התורה הם נוטלים עצמותו ית' ממש. וה"מורשה" היא לכל בני ישראל, אפילו לאלו שהם בבחינת "קהלת יעקב" (יעקב מלשון עקביים)⁸, גם הם "לוקחים" באמצעות התורה – את עצמותו ית'.

ב. אך עדיין אינו מובן: הן אמת שעצמות התורה מצויה גם בתורה שהתינוק לומד, לשם מה אבל, יש צורך להודיע זאת לתינוק? מה היה קורה אילו הוא היה מקבל ידיעה זאת בגיל מאוחר יותר, לכשיגדל ויוכל להבין זאת היטב, ובינתים ילמדו עמו רק את הענינים שהם לפי ערכו?

הסבר הדברים: אצל יהודי צריכה להיות מונח שעצמות ואמיתיות התורה אינה ענין של שכל והבנה. עצמות התורה היא חכמתו של הקב"ה "שהוא וחכמתו אחד"⁹; ואם חסרה הנחה זו, חסר אז כל יסוד התורה.

ענין זה, שאורייתא וקודשא־בריך־הוא – חד, אינו פרט מסויים בלימוד והבנת התורה, שלגביו שייך לומר כי לפני כן, צריך ללמוד ענין קל יותר. אלא שענין זה היא נקודה העצמית של כל התורה אשר "צוה לנו משה". מובן, איפוא, שתחלה צריך שיהא היסוד ורק לאחר מכן ניתן לבנות מעליו את הבנין – את ההשגה שבתורה.

זאת ועוד: מלבד אם ידחה לזמן מאוחר יותר את הקניית ידיעה זו (שהתורה היא חכמתו של הקב"ה ו"הוא וחכמתו אחד") הרי יחסר היסוד בכל עניני התורה שילמד עד שיקלוט ידיעה זו, הרי נוסף על זה: אם יתרגל ללמוד תורה באמצעות ההשגה, יקשה לו אחר כך לקבוע בנפשו את ההנחה שהתורה היא נעלית לגמרי מהשכל, 1168כידוע שהשכל מסתיר על הבחינה העצמותית הנעלית מן השכל. לכן צריכים לקבוע הנחה זו כשהיהודי הוא עדיין תינוק, ואז – "גם כי יזקין לא יסור ממנה"¹⁰; גם אחר כך, כשילמד תורה בהשגה, תהיה השגה זו חדורה ביראת שמים וקבלת עול, שמביאה עמה הנחה זו.

ג. מנהג ישראל – ו"מנהג ישראל תורה היא"¹¹ – לשמוח עם התורה בשמחת תורה בצורה מסויימת: נוטלים ספר תורה כפי שהוא עטוף במעילו, עורכים הקפות סביב שולחן הקריאה ורוקדים עם התורה. לכאורה: ענין התורה הוא הרי ללמוד אותה ובשכל שבראש – היתה איפוא, השמחה של שמחת תורה צריכה להתבטא בכך, שיתעסקו אז יותר בלימוד התורה, הן בכמות והן באיכות – ללמוד בעיון, וההבנה בתורה היתה מביאה שמחה. מדוע הנהיגו לבטא את שמחת התורה על ידי ריקוד ברגלים ונוסף לכך הריקוד עם ספר התורה הוא כפי שהוא מגולל ועטוף במעיל – בכך שאי אפשר להביט בה כלל?

למרות שגם בשמחת תורה צריך שיהיה ליהודי שיעורים קבועים בלימוד התורה – הרי זה משום שבכל יום חייבים בלימוד התורה. אבל לא מצינו שבגלל השמחה של יום זה תידרש הוספה מיוחדת בלימוד. לא בזאת מתבטאת השמחה של שמחת תורה.

הביאור הוא: אמיתיות ענין התורה היא, כאמור, אינה השכל וההבנה שלה, אלא קדושת התורה (שמשום קדושתה גם עמי הארץ שייכים לתורה¹² ואף הם שמחים בשמחת תורה). רק מפני שהתורה צריכה לחדור בפנימיות האדם, לתוך תוכו, ולא להשאר רק בבחינת מקיף, צריכים שיהיה בנוסף לכך גם את ההבנה וההשגה שבתורה. על ידי השגה "ממשיכים" בפנימיות גם את עצם ענין התורה, ואת הקשר שבין עצם התורה ועצם הנשמה, שהוא נעלה מהשכל.

ולכן רוקדים בשמחת תורה עם ספר התורה כפי שהיא עטוף במעיל בצורה שאי אפשר לקרוא בו – זה מציין את בחינת התורה כפי שהיא נעלית מהשגה, ובכך שמחים. השמחה אינה מחמת השגת התורה, כי אם בכך שבאמצעות התורה (הלימוד והקריאה בה) לוקחים את עצמותו ית'¹³.

זה גם מה שהביטוי לשמחה היא בריקוד ברגלים – שכן ברגלים דוקא, בחינת אמונה¹⁴, מתבטא העצם.

1170וענין זה של ריקוד ברגלים ולשמוח עם התורה כפי שהיא עטופה במעיל שלה, מבצעים כהתחלה של ה"עבודה" של השנה: לאחר התשובה, התיקון וההכנה של חודש אלול, ר"ה, עשי"ת, יו"כ, סוכות ושמיני עצרת, כשמתחילה שנה חדשה של "עבודה", אזי כל בני ישראל הם כתינוק שצריכים לחנכו, והחינוך צריך להיות בענין של "תורה צוה לנו משה"¹⁵ – בחינת קבלת עול, דבר זה פועל, שגם אחר כך, במשך כל השנה, כשלומדים תורה בשכל והבנה – יהיו חדורים באמונה וקבלת עול.

ד. על פי האמור יובן גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ריקוד ההקפות, שהתורה רוצה לסבב בהקפות סביב שולחן הקריאה, אך מאחר שהתורה לבדה אין לה רגלים, נעשה היהודי רגלים לספר התורה, המוליכות את התורה סביב הבימה, כרגלים המוליכות את הראש.

מה משמעות הדבר, שהאדם נעשה רגלים לספר התורה? הענין הוא: הריקוד של שמחת תורה מבטא את החלטתו של יהודי לקבל על עצמו עול מלכות שמים עד כדי כך, שהוא לא יהיה מציאות לעצמו; אלא כרגלים הבטלים אל הראש – מיד כשהראש חפץ בדבר מסוים, מבצעים זאת הרגלים מיד, מאליהן¹⁶. אילו ה"רגלים" היו מרגישות את מציאותן העצמית, ומתחילות להרהר האם עליהן למלאות את רצון ה"ראש", הרי זו הוכחה שקיימת בהן מחלה ר"ל. וזהו פירוש הביטוי "האדם נעשה רגלים אל ספר התורה – הקבלה וההחלטה על כל השנה, שהוא יהיה בטל לגמרי לתורה, עד שכל הוראותיה תבוצענה יעשו אצלו מאליו ובדרך ממילא.

וכשם שבמשל של הראש והרגלים, מביאות הרגלים שלימות גם לראש, בכך שהם מוליכות אותו למקום שאינו יכול להגיע מעצמו¹⁷, כך הוא גם בקשר לבני ישראל עם התורה: על ידי כך שבני ישראל מקבלים על עצמם את עול התורה בשמחה, מתווספת התעלות גם לתורה.

וזהו הפירוש של "זמן שמחתינו", לשון רבים: בני ישראל שמחים עם התורה, והתורה שמחה עם בני ישראל, ושתי השמחות נכללות בתיבה אחת, שכן הא בהא תליא: על ידי זה שבני ישראל שמחים עם התורה, שמחה התורה עם בני ישראל, כי על ידי כך גם היא מתעלית.

ה. אף שהשמחה של שמחת תורה מתבטאת, כאמור, בעיקר על ידי ריקוד ברגלים, אבל ההקפה עם ספר התורה היא סביב לשולחן הקריאה, מקשרים את השמחה עם קריאה 1171(לימוד)¹⁸ בתורה. יתירה מזו: לפני ההקפות אומרים את פסוקי "אתה הראת" – פסוקים של תורה. ולכאורה, איך מקשרים יחד את ענין הריקוד ברגלים, קבלת עול, עם קריאה (לימוד) בתורה?

ביאור הדברים: חודש תשרי הוא חודש כללי, לכן צריך להצטייד בכח שחודש זה מעניק – לתורה ומצוות של כל השנה. ולכן צריך החודש לכלול בתוכו (בעניניו הכלליים) גם את לימוד התורה של כל השנה כולה. לא רק את היסוד של לימוד התורה – קבלת עול המתבטא על ידי ריקוד ברגלים – אלא גם את הבנין, הלימוד בפועל ממש. אולם, מאחר שמצויים אז בזמן של ה"ביסוד", לכן עיקר העבודה של שמחת תורה בגילוי הוא הריקוד ברגלים, קבלת עול, וענין הלימוד בתורה בא ברמז.

ו. כמו כן יש לפרש: כשם ש"קבלת עול" משפיעה על ההשגה, ובכדי שההשגה תהיה מכוונת אל האמת, הרי זה כשהיא מבוססת על קבלת עול – מתוך כך שעצמותו קשורה עם הקדושה, הרי זה פועל על כל כוחות נפשו. כך הוא גם לאידך גיסא: על ידי ש"ממשיך" את קבלת העול שלו גם בהשגה, בא לידי גילוי ולידי שלימות העצם שלו¹⁹. כי כאשר הוא נשאר רק עם אמונה פשוטה וקבלת עול ואינו מביא זאת לידי השגה, הרי זו הוכחה שהוא דבר נפרד מאלקות, עניניו הפנימיים אינם זהים לאמונתו, ומשום כך אין האלקות נקלטת בהשגה, אלא היא נשארת בבחינת מקיף. אולם כאשר הוא מתייחד עם מה שהוא מאמין, הוא ואלקות דבר אחד, אזי אמונתו היא באופן כזה שהיא באה גם לידי השגה, ואפילו עד לדבריו הגשמיים.

לכן קושרים את הריקוד בהקפות עם פסוקי התורה ועם קריאה ולימוד בתורה, כי דוקא על ידי לימוד והשגת התורה – ריקוד ההקפות הוא כדבעי²⁰.

ז. תוכן האמור לעיל – שיחד עם נקודת האמונה, שלמעלה מהשגה, צריכה להיות גם השגה – מרומז כבר בפסוק הראשון שאומרים לפני ההקפות: "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלוקים". "הראת", נגלה לפניך – שכל יהודי רואה בראיה מוחשית והרי ראיה היא למעלה מהשגה ש"הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"; ו – "הראת" ולא "ראית" ראיה בדרך ממילא, מבלי שתזדקק לטורח לרצון לראות, אלא "אתה הראת" הדבר נגלה 1173לפניך – מבלי שיהא תלוי כלל ברצונך, דבר זה (הראת) בא מצד היחוד העצמי של עצם הנשמה עם עצמותו ית'²¹. ולאחר "הראת" אומרים מיד "לדעת", ש"הראת" צריך שיהא "נמשך" ב"לדעת", בידיעה, הבנה והשגה, שכן אם הראיה אינה מתבטאת ב"לדעת", אזי חסר גם ב"הראת", חסר בהתייחדות. כאשר הוא מתייחד והנו אחד עם אלקות, הרי הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכל כוחותיו ועניניו, עד גם לעניניו הגשמיים²².

דבר זה נרמז גם בסיום הפסוקים שלפני ההקפות: "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים". "ציון", ו"ירושלים" (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו) היא עיר במקום גשמי; אם כן כיצד, תצא מגשמיות "תורה" ו"דבר הוי'"? – אלא שזה חידושה של תורה: "להמשיך" מה"אתה הראת", ראיה עצמית, עד לשכל האנושי, ועד לגשמיות, כשהגשמיות נעשית "ציון" – סימן²³, הגשמיות אינה מציאות לעצמה, מציאותה היא, שהיא "סימן" לאלקות, משום שניכר בה איך ש"אין עוד מלבדו"; הגשמיות נעשית "ירושלים" – "ירא שלם"²⁴ – שגם הגשמיות חדורה ביראת שמים שלימה. על ידי התורה נוצרת התחושה עד גם בגשמיות ש"אין עוד מלבדו".