1162

קצוות"²⁶, עד שהוא מגיע לאמיתיות הענין שאותו הוא לומד.

ה. על פי הנ"ל יובן דבר פלא: לפי דברי המדרש, שהלולב מרמז על בעלי תורה, משום ש"יש בו טעם ואין בו ריח", היו צריכים לכאורה ליטול לא את כפות התמרים כי אם את התמר עצמו, שכן הטעם והעריבות מצויים בפרי ולא בכפות התמרים. אך הביאור הוא:

כאמור לעיל, ענינה של מצות נטילת ארבעת המינים היא, ההתאחדות של כל הסוגים שבישראל. בכדי שיהודי אחד יתאחד עם יהודי שני, עליו להיות ב"ביטול", משום שישות וגאוה, מפריעות להתאחדות עם יהודי שני²⁷. וכשם שהוא ברוחניות, כך הוא גם בגשמיות: בכל אחד מארבעת המינים צריך להיות נרמז ענין הביטול²⁸, ועל ידי זה יכולה להיות ההתאחדות שלו עם שאר המינים.

אך בעיקר יש להבטיח שתהיה אצלו מדת ההתבטלות – אצל הנעלה ביותר. ככל שהוא נעלה יותר, כך עלול יותר שתהיה אצלו ישות, ויותר צריכים לשלול זאת אצלו²⁹. לכן האתרוג, שהוא החשוב מכל ארבעת המינים – יש בו טעם ויש בו ריח – גם בשמו מרומז ענין הביטול – אתרג הוא ראשי תיבות: "אל תבואני רגל גאוה"³⁰.

לפי האמור לעיל, שבלולב ישנו יתרון אפילו לגבי אתרוג, בכך שיש לו רק טעם ולא ריח – לכן צריך להיות גם בלולב רמז מיוחד לגבי ענין ה"ביטול", הדבר מתבטא בכך שנוטלים את עלי התמר ולא את פרי התמר.

ו. האדם נמשל לאילן, והשכל, שבו בא לידי ביטוי עיקר מעלתו של האדם – נמשל לפירות, שהם עיקר מעלתו של העץ^*30. במיוחד נמשל השכל לתמר, שענינו הוא טעם (לא – ריח). וכפי שנתבאר לעיל במדרש, מורה התמר על תורה. יתרונם של עלי העץ, הוא בכך שהם מגינים על הפירות³¹. כך הוא גם בשכל עצמו: אמיתיות הסברה, המסקנה – זהו הפרי, ואילו השקלא וטריא של הסברה, המתרצת ומבטלת את הקושיות ומגינה על השכל עצמו מסתירות כלפיו, הוא בדוגמת העלים המגינים על הפירות.

הטבע האנושי הוא, שהתענוג השכלי בא כאשר האדם מגיע למסקנה, המהווה את סיכום הסברא. כל עוד האדם מצוי באמצע השקלא