1160

הקב"ה, הרי מובן שככל שהאדם מתמסר ללימוד והבנת התורה, כך גם הוא מתאחד יותר עם אלקות. ולכן מי שמסור לגמרי ללימוד התורה – "לולב" – "שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים",

(ודאי הדבר שה"לולב" גם מקיים מצוות, אחרת אינו מקיים את מה שלומד, ועליו נאמר "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי"¹⁴; זאת ועוד, אפילו אם אי עשיית המעשים־טובים מצדו אינו נוגד את ה"שולחן ערוך", אלא שפשוט אין לו מעשים טובים, הרי נאמר על־כך "כל האומר אין לי אלא תורה – הרי אפילו תורה אין לו"¹⁵; כאן המדובר הוא אודות מי שמקיים מצוות, ויש לו מעשים טובים, אלא שהוא מקיימם רק עד כמה שהוא מחוייב על פי דיני ה"שולחן ערוך", אבל הוא מסור ושקוע בלימוד התורה),

הרי הוא מיוחד עם האלקות יותר ממי שהוא מסוג "אתרוג", המתמסר הן ללימוד התורה והן לקיום המצוות. שכן מכיון והוא מתמסר לא רק לתורה (אף שגם שאר הדברים הם קיום רצון העליון), הרי שלפעמים הצוותא וחיבור שלו עם אלקות הוא בדרגת ההתאחדות הנפעלת על ידי קיום מצוות, כנ"ל, ולא בדרגת ההתאחדות עם אלקות כפי שהיא על ידי לימוד התורה¹⁶.

לכן מדגישים בנטילת ד' מינים את יתרון הלולב – יתרון תכלית ההתאחדות עם הקב"ה המצוי אצל בני ישראל המתמסרים לגמרי לתורה – מכיון שכוונת נטילת ארבעת המינים היא התאחדותם של כל בני ישראל ביניהם, הבאה כתוצאה מהתאחדות בני ישראל עם הקב"ה¹⁷, אחדות הפשוטה.

ג. לפי זה יובן, מה שאנו מוצאים ענין מיוחד בלולב שלא מצוי ביתר המינים – ענין הנענועים. אף שההולכה וההובאה לששת הקצוות נעשים עם כל ארבעת המינים, אבל הנענוע כפשוטו, נעשה רק עם הלולב. ובפרט על פי מנהג רבותינו, שלאחר כל הולכה היו מנענעים מעט את הלולב, ורק לאחרי־כן את ההובאה. עד כדי כך חשוב הנענוע עם הלולב, עד שבגין כך חייב שיהיה שיעור גובה הלולב ארבעה טפחים, בטפח יותר מגודל ההדסים והערבות – "כדי נענוע"¹⁸.

הנשמות כפי שהן למעלה, נקראות בשם "עומדים", בכללות הן עומדים באותה מדריגה (שכן העליות שיש להן שם, הן בסדר והדרגה), ועל ידי כך שהנשמה יורדת למטה בגוף ועוסקת בעבודתה בתורה ומצוות, היא מגיעה להליכה ועליה שלא בהדרגה – שזוהי