שיחה א

930שיחה א

א. בפרשת ויקהל מספרת התורה, כיצד הביאו כל ישראל, הן אנשים, הן נשים וכן הטף¹ נדבות למשכן – והותר.

בנדבת מחצית השקל היו הגבלות: הן בסכום הנדבה – היה חייב להיות מחצית השקל בדיוק ("העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"), וכן במנדבים – במחצית השקל (תרומת האדנים) לא השתתפו הנשים², כי אם אנשים בלבד, ודוקא כאלה שהם "מבן עשרים שנה ומעלה". (גם החיוב של מחצית השקל בשביל קרבנות, וכך גם חובת מחצית השקל בזמננו מוטל רק על הגדולים. מחצית השקל שנותנים עבור הקטנים, אינה נתינת הקטנים עצמם, כי אם "שוקל על ידו" – הגדולים נותנים עבור הקטנים)³.

לא כן הוא בנדבות למשכן: בנדבות עצמן לא היתה כל הגבלה (לא היה בהם דבר מסוים או סכום קבוע אותו צריך ליתן כל אחד, אלא כל אחד נתן כפי נדבת לבו; גם לא היתה הגבלה אפילו בסכום הכולל של הנדבות, והראי' – הרי נתנו יותר ממה שהוצרך למשכן, כפי שהתורה מעידה שהנדבות היו "והותר"), כן לא היתה גם הגבלה מי יהיו המנדבים: נתנו גם גדולים וגם קטנים ולא רק אנשים אלא גם נשים (ואדרבה: ויבואו האנשים על הנשים, טפל לנשים – שהיו הראשונות⁴, גם, (הרי) "הנשים – טוו את העזים"⁵, שטוו את הצמר עוד לפני הגזיזה⁶, ומסרו זאת למשכן. אם כן הביאו הנשים גם "חי" למשכן).

ב. הטעם הפנימי לכך שבנדבת המשכן השתתפו כל בני ישראל:

עשיית המשכן היתה כפרה על חטא העגל⁷, שהיה חטא כללי, שפגם בכל כלל ישראל⁸, אפילו בילדים קטנים. על כל העבירות אין קטנים נענשים, מלבד על חטא עבודה זרה. בעיר הנדחת, שחטאה הוא עבודה זרה, נענשים כל תושבי העיר, גם טף⁹. וכיון שחטא העגל פגם בכל בני 930ישראל, על כן, גם בתיקונו היו צריכים להשתתף כל בני ישראל, גם הטף¹⁰.

אבל עדיין אינו מובן: מחצית השקל הרי היתה גם כפרה על חטא העגל¹¹, אם כן מדוע איפוא, השתתפו במחצית השקל רק אנשים "מבן עשרים שנה ומעלה" ואילו לנדבות המשכן השתתפו כל בני ישראל?

בהכרח לומר, שבתיקון חטא העגל היו שני חלקים: חלק אחד של התיקון נפעל על ידי עבודת הגדולים, והחלק השני – על ידי עבודת כל ישראל.

ג. חטא עבודה זרה אין פירושו דוקא כפירה ח"ו לגמרי בהקב"ה¹², כי אם גם המחשבה כאלו מצויים כחות עצמאיים מלבד הקב"ה. בדקות יותר, ענין עבודה זרה הוא: לא רק המחשבה שישנן כחות מלבדו, אלא גם שישנה מציאות כל שהוא מלבדו.

הניגוד לעבודה זרה – הוא אחדות ה': לחוש ולהרגיש ש"אין עוד מלבדו", כפי שנאמר: "א־ל עולם": לא "א־ל העולם", שפירושו שהעולם הוא מציאות והקב"ה שליט עליה, כי אם "א־ל עולם", – כל מציאות העולם היא רק הארה, כח של אלקות¹³.

הרגש זה מעורר אצל האדם את העבודה של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁴. כיון שמונח אצלו שהקב"ה אינו רק בעל הבית על כל העולם, (כלומר שהעולם הוא מציאות לעצמה והוא שליט עליו), כי אם כל מציאות העולם עצמו היא רק הארה וכח אלקות, הרי הנהגתו היא באופן שכל מעשיו הם לשם שמים: לא זו בלבד שהוא מוותר על עניניו השונים בגלל ציווי ה' (הנהגה כזו אפשרית גם מצד ההרגש של "א־ל העולם", שהקב"ה הוא בעל הבית עליו ועל כל רכושו), אלא שמלכתחילה אין אצלו ענינים משלו, הכל לשם שמים.

כאן נוספת עוד נקודה; כפי שמדגיש אדמו"ר הזקן¹⁵: "אין עוד", שכל העולם הוא אין ואפס ממש, עד שאינו נקרא אפילו בשם "עוד", שהוא לשון טפל (כמאמר רז"ל: יהודה ועוד לקרא")¹⁶. והרגשה כזו מעוררת אצל האדם את העבודה של "בכל דרכיך דעהו", שגם דברי הרשות עצמם יהיו אצלו עבודת ה', שבהם עצמם יהיה "דעהו". לא רק מעשיו יהיו לשם שמים, לשם הקב"ה (כדבר טפל שבפני 931עצמו אינו כלום, אלא שמציאותו היא כולה לשם העיקר, אבל על כל פנים היא דבר טפל), אלא שדברי הרשות עצמם נעשים קדושה¹⁷.

ולפיכך היה המשכן כפרה על חטא העגל. ענין המשכן הוא, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"¹⁸, שהקב"ה שורה בתוך כל אחד על ידי כך שעושה מקדש מדברי הרשות שלו. ולכן עשיית המשכן היא כפרה על חטא עבודה זרה, כי בו מתבטאת אמיתית היחוד ותכלית השלילה וההיפך מעבודה זרה.

ד. כדי לבוא לעבודת "בכל דרכיך דעהו" צריך להתחיל קודם בעבודת "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", מן הקל אל הכבד, ומזה אפשר לבוא אחר כך לאמיתית היחוד – "בכל דרכיך דעהו", ועל ידי זה נעשה "ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".

כשם שבעבודה הפרטית של כל אחד מישראל צריך להיות סדר בעניני המשכן (עבודת "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" לפני "בכל דרכיך דעהו"), כן הוא גם במשכן הכללי: האדנים היו יסוד והתחלה בבנין המשכן.

וכיון שהאדנים הם רק יסוד והתחלה בבנין המשכן (בעבודת האדם, היא בחינת קבלת העול של מודה אני, עוד לפני התפילה (עבודה) וממנה מגיעים להתחלת העבודה) אין מתבטאת בהם עדיין אמיתות עומק ההבנה באחדות ה', ועל כן אינם עדיין תיקון שלם על חטא העגל, כיון שאין בהם עדיין שלילה מוחלטת של ה"עוד" והטפל לאלקות.

לפני שתי העבודות הנ"ל (לשם שמים, בכל דרכיך דעהו) – קודמת עבודה של הכנה עצמית. הכנת כל הכחות שלו לעבודת השם בשני האופנים האמורים עד לעיקר ושלימות התיקון, שיהיה – ושכנתי (העצם למעלה, כביכול) בתוכם (בתוכיות – עצם דלמטה). לכן צריכה ההכנה 1) לבוא מצד עצם (הנשמה) דלמטה, שלגביה כולם שווים, 2) להעשות בכל הכחות. כלומר על ידי מי שיש לו כחות בגלוי ולכן יכול "לעבוד" בהם ולהכין אותם.

לכן גם ההתחלה ראשונה של הקמת המשכן "ויתן את אדניו"¹⁹ – נעשו האדנים 1) רק מתרומה של מבן 932עשרים שנה ומעלה²⁰, שיש להם את כל הכחות בגלוי 2) כל התרומות לאדנים שוות, לאחר ההכנה והתחלה שנעשתה בידי ששים רבוא (גדולים) מישראל²¹ שהם כוללים כל ישראל²² – יכולים כולם, גם פחותים מבן עשרים ונשים, להביא תרומתם שהיא – כפי נדבת לבו²³.

(משיחת ש"פ שמיני תשכ"ב)