שיחה א

933שיחה א

א. ככל הענינים שבתורה, גם חלוקת הפרשיות אינן בדרך מקרה ח"ו כי אם בדיוק ובכוונה, כלומר, שלכל פרשה יש את הנקודה המיוחדת לה (לא בגלל הכמות הגדולה היו צריכים לחלק את התורה לפרשיות. גם שם של כל פרשה אינו משום שהפרשה מתחילה בתיבה זו, אלא להיפך – בשם מרומז התוכן של נקודת הפרשה ולכן תיבה זו היא ראש ותחלת הפרשה).

זהו הנאמר בזהר¹ שישנם ג"ן (53) סדרים דאורייתא. הרי מובן שמספר ג"ן הפרשיות של תורה הוא מדוייק לכל שנה, גם בשנים בהן פרשיות מסויימות נקראות ביחד. כי חלוקת הפרשיות היא מצד עניניהם השונים, שכל פרשה יש לה את הנקודה המיוחדת לה, אלא – פעמים קוראים כל נקודה בשבוע אחר, ופעמים, כששתי פרשיות מחוברות, נקראות שתי נקודות בשבוע אחד.

מזה מובן, שהפרשיות ויקהל ופקודי – אפילו בשנים שקוראים אותן יחד – כוללות שתי נקודות נפרדות. אף שבשתי הפרשיות מדובר על עשיית המשכן וכליו (בפרשיות תרומה ותצוה מדובר על ציווי הקב"ה לעשות את המשכן וכליו, ובפרשיות ויקהל פקודי מדובר על עשיית המשכן וכליו כפי שעשו אותם בני ישראל כאן למטה)², כוללים הם שתי נקודות שונות (כשם שפרשיות תרומה ותצוה, שפשוט הוא שמבטאים שתי נקודות שונות – משום שקוראים אותן בכל שנה בנפרד – אף שדנות שתיהן באותו ענין, ציווי על עשיית המשכן וכו').

ב. ההבדל בין תוכן פ' ויקהל ותוכן פ' פקודי הוא: בפ' ויקהל מסופר שמשה הקהיל את בני ישראל ומסר להם את ציווי הקב"ה לעשיית המשכן וכליו, ובני ישראל עשו כפי ציווי הקב"ה. פ' פקודי מספרת על החשבון שערך משה מכל נדבות המשכן, זהב וכסף וגו' ולאיזה מטרה השתמשו בהם; כיצד משחו את המשכן והכלים בשמן המשחה, כיצד הקריבו שם קרבנות, ואיך פעל הדבר את ההמשכה מלמעלה – "וכבוד הוי' מלא את המשכן"³.

כלומר שנקודת פ' ויקהל היא עבודת הנבראים, בני ישראל בנו את המשכן בממונם, בגופם ובנפשם. בממונם: י"ג (ט"ו) דברים שנדבו; 934בגופם: הטרחה בגוף לבנות המשכן וכו'; בנפשם: ה"נשאו לבו, נדבה רוחו, חכמת לב" שהשתמשו בהם. אבל ככלות הכל אין זה אלא עבודת הנבראים – החידוש והנקודה של פ' פקודי היא ההמשכה מלמעלה, "וכבוד הוי' מלא את המשכן"⁴.

ואף שגם העשיה והעבודה שמדובר בפ' ויקהל המשיכה גילוי אלקות מלמעלה – כי כל עבודה הרי מעוררת המשכה מלמעלה – אבל אותה המשכה של פ' ויקהל אין לה יחס כלל לגבי גילוי האלקות של "וכבוד הוי' מלא את המשכן" שנמשך על ידי העבודה של שמן המשחה ועבודת הקרבנות שבפ' פקודי.

כי גם באותם אופנים ש"הזמנה מילתא היא"⁵ (שההכנה עצמה דבר הוא), הרי ידוע⁶, שהמשכת האלקות על ידי שקובעים ומכינים דבר גשמי לשם מצוה אינה בערך להמשכה שבאה על ידי קיום המצוה בפועל; וביחוד בענין בניית והכנת המשכן וכליו שבפ' ויקהל, שאינם מתקדשים 936עד שנמשחים בשמן המשחה (או על ידי עבודה)⁷, הרי ודאי שהגילוי מלמעלה על ידי הזמנה והכנה אינו בערך כלל לההמשכה וגילוי אלקות שבפ' פקודי, שהיתה שם כבר משיחה ועבודה.

ואלו הם הנקודות של ארבע הפרשיות בנוגע למשכן וכליו⁸: בפ' תרומה ותצוה מדובר על ציווי הקדוש ברוך הוא על המשכן וכליו – האתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא ונתינת כח לה (אלא שבזה עצמו ישנן שתי נקודות, הציווי על עשיית המשכן וכליו – בפרשת תרומה והציווי על עשיית בגדי כהונה – בפרשת תצוה)⁹; בפ' ויקהל מדובר בציווי משה לישראל ובקיום הציווי – עבודת הנבראים ואתערותא דלתתא ובפ' פקודי – המדריגה העליונה של אתערותא דלעילא שלאחר אתערותא דלתתא¹⁰.

ג. אלא שאף על פי שההמשכה של פ' ויקהל אין לה כל ערך להמשכה שבפ' פקודי – בכל זאת קוראים ברוב השנים את שתי הפרשיות ביחד, כי כשאין די זמן, יש להזדרז, ולהשיג בשבוע אחד, את מה שנדרש עבורו שבועיים.

אין פירוש הדבר, שיש לצאת מהזמן, שכן כל ענין המשכן ומקדש הרי הוא "דירה בתחתונים" בתוך זמן ומקום; אלא שהכוונה היא שבזמן עצמו לא יהיו מוגבלים כל כך – בזמן עצמו תורגש ההשפעה שלמעלה מהזמן¹¹.

ד. השפעת "למעלה מן הזמן" בתוך הזמן, חיבור של מעלה עם מטה, מתבטא גם בחיבור שתי הפרשיות ויקהל ופקודי. הנקודה של ויקהל היא עבודת הנבראים, והנקודה של פקודי היא המשכה מלמעלה, והחידוש בזה, שצריך לחבר את שניהם יחדיו. וזוהי הקדמה והכנה לגילוי של לעתיד, שיהיה "ושמתי כדכד, כדין וכדין"¹².

(משיחת ש"פ ויק"פ תשכ"א)

ה. הוראה נוספת יש בחיבור פ' ויקהל עם פ' פקודי: בין ציווי הקב"ה למשה על עשיית המשכן וכליו (בפ' 937תרומה ותצוה) והציווי של משה לבני ישראל על עשיית המשכן וכליו ועשייתם זאת בפועל (בפ' ויקהל ופקודי) – עלול לפעמים להיות דבר שמפסיק ומפריע – הענינים המסופרים בפ' תשא¹³. אך כאשר הציווי יורד למטה על ידי משה רבינו (בפ' ויקהל), נעשה מיד בפועל המשכן וגמר ההמשכה (חיבור ויקהל־פקודי).

ברוב השנים קוראים שתי הפרשיות ביחד – "ואזלינן בתר רובא". אפילו בעת שהיצר הרע מתערב והדבר מתעכב עוד כמה ימים, אין שום ענין אחר באמצע – והרי לא ידח ממנו נדח, ומיד שהענין מתגלה על ידי משה רבינו "ואתפשטותי' דמשה בכל דרא ודרא"¹⁴, בודאי יתקיים הענין בפועל. בציווי משה לישראל הרי הציווי עצמו הוא כבר גם הבטחה¹⁵, והענין בודאי יתקיים, כלומר שבודאי תהיה עבודת בני ישראל, ובודאי תביא את וכבוד הוי' מלא את המשכן¹⁶.

(משיחת ש"פ ויק"פ תשכ"ב)