930

שיחה א

א. בפרשת ויקהל מספרת התורה, כיצד הביאו כל ישראל, הן אנשים, הן נשים וכן הטף¹ נדבות למשכן – והותר.

בנדבת מחצית השקל היו הגבלות: הן בסכום הנדבה – היה חייב להיות מחצית השקל בדיוק ("העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"), וכן במנדבים – במחצית השקל (תרומת האדנים) לא השתתפו הנשים², כי אם אנשים בלבד, ודוקא כאלה שהם "מבן עשרים שנה ומעלה". (גם החיוב של מחצית השקל בשביל קרבנות, וכך גם חובת מחצית השקל בזמננו מוטל רק על הגדולים. מחצית השקל שנותנים עבור הקטנים, אינה נתינת הקטנים עצמם, כי אם "שוקל על ידו" – הגדולים נותנים עבור הקטנים)³.

לא כן הוא בנדבות למשכן: בנדבות עצמן לא היתה כל הגבלה (לא היה בהם דבר מסוים או סכום קבוע אותו צריך ליתן כל אחד, אלא כל אחד נתן כפי נדבת לבו; גם לא היתה הגבלה אפילו בסכום הכולל של הנדבות, והראי' – הרי נתנו יותר ממה שהוצרך למשכן, כפי שהתורה מעידה שהנדבות היו "והותר"), כן לא היתה גם הגבלה מי יהיו המנדבים: נתנו גם גדולים וגם קטנים ולא רק אנשים אלא גם נשים (ואדרבה: ויבואו האנשים על הנשים, טפל לנשים – שהיו הראשונות⁴, גם, (הרי) "הנשים – טוו את העזים"⁵, שטוו את הצמר עוד לפני הגזיזה⁶, ומסרו זאת למשכן. אם כן הביאו הנשים גם "חי" למשכן).

ב. הטעם הפנימי לכך שבנדבת המשכן השתתפו כל בני ישראל:

עשיית המשכן היתה כפרה על חטא העגל⁷, שהיה חטא כללי, שפגם בכל כלל ישראל⁸, אפילו בילדים קטנים. על כל העבירות אין קטנים נענשים, מלבד על חטא עבודה זרה. בעיר הנדחת, שחטאה הוא עבודה זרה, נענשים כל תושבי העיר, גם טף⁹. וכיון שחטא העגל פגם בכל בני