שיחה ג

77שיחה ג

א. עה"פ¹ "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו" פרש"י "וביום השביעי שבת — שבת הוא, המן לא יהי' בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים".

ומקורו בדרשת ר' אלעזר המודעי במכילתא עה"פ: "ששת ימים תלקטוהו, רבי יהושע אומר למדנו שאין יורד בשבת ביום טוב מנין תלמוד לומר שבת² לא יהי' בו, רבי אלעזר המודעי אומר למדנו שאינו יורד בשבת ביום טוב מנין תלמוד לומר לא³ יהי' בו ביום הכפורים מנין ת"ל שבת לא יהי' בו".

אלא ששינה רש"י מדרשת ר"א בכמה פרטים: א) במכילתא יש לימוד בפ"ע ליו"ט ולימוד בפ"ע ליוהכ"פ, משא"כ רש"י כוללן יחד, ב) במכילתא מקדים יו"ט ליוהכ"פ⁴, ואילו רש"י מקדים יוהכ"פ⁵ ליו"ט. ג) במכילתא נלמד יו"ט ממ"ש "לא יהי' בו", ויוהכ"פ ממ"ש "שבת לא יהי' בו", ולשון רש"י היא "לא בא הכתוב", היינו שכל הכתוב כולו בא לרבות יוהכ"פ ויו"ט.

ובפשטות, היסוד לשינויים אלו הוא: לפי דרשת המכילתא, אין שביתת המן ביו"ט ויוהכ"פ כגדר שביתתו ביום השבת (וכן שביתתו ביו"ט ויוהכ"פ הם שני גדרי שביתה שונים), משא"כ לפרש"י כולם הם באותו סוג. ומודגש גם בהד"ה בפרש"י "וביום השביעי שבת", שע"ז מפרש "שבת הוא המן לא יהי' בו (וממשיך) ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים" (דלהיות שכבר נאמר "כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה⁶, ששת ימים תלקטוהו", צ"ל, שהכתוב לא בא לרבות אלא יוהכ"פ ויו"ט), ונמצא, שיוהכ"פ ויו"ט נלמדים יחדיו מהכתוב "וביום השביעי שבת גו'".

והסברת הדבר: להמכילתא, זה שלא ירד המן ביוהכ"פ וביו"ט הוא לפי שגם ימים אלו הם ימים מיוחדים וקדושים המובדלים משאר ימות השבוע (ימי החול) [וכיון שחלוקה קדושת יוהכ"פ מקדושת שבת, וכן קדושת יו"ט מקדושת יוהכ"פ, לכן צריכים לימוד מיוחד לכ"א]; ואילו לפרש"י זה שלא ירד בימים אלו הוא מצד גדר "שבת" שבהם, לפי שגם הם בכלל שבתות ה'⁷.

וזהו גם הטעם שהקדים רש"י יוהכ"פ ליו"ט, כי ביוהכ"פ פשוט יותר שנקרא "שבת"⁸.

ב. והנה כתבו התוס' בכ"מ⁹, דיש מד 78רשות חלוקות אם ירד המן ביו"ט. דממ"ש בשבת (יום השביעי) "ויברך. . ויקדש¹⁰, ברכו במן וקדשו במן"¹¹ (שבשבת לא ירד המן) משמע דרק בשבת לא ירד אבל ביו"ט ירד¹², ואילו לדרשת המכילתא "שבת לא יהי' בו לרבות יום הכפורים, לא יהי' בו לרבות יום טוב"¹³, לא הי' המן יורד בהם.

אבל רש"י בפירושו עה"ת הביא את שתי הדרשות: עה"פ¹⁴ "ויברך. . ויקדש" פי' "ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגולגולת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת", וביחד עם זה הביא בפרשתנו (כנ"ל) שלא ירד המן ביוהכ"פ וימים טובים.

וע"פ הנ"ל מובן הוא, כי לשיטת רש"י זה שלא ירד המן ביוהכ"פ ויו"ט אינו מצד קדושת היום שבהם מצד עצמם (שגם הם מובדלים מהימים שלפניהם ולאחריהם להיותם מקראי קודש), אלא מצד גדר "שבת" שבהם¹⁵.

ג. ויש לומר דנפק"מ להלכה, ובהקדים:

בחיוב לחם משנה כ' הרי"ף¹⁶ דחיובו ביו"ט כמו בשבת, "דא"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב¹⁷ ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב יום [בערבי ימים טובים] זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הלכך בעינן למבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת".

והנה הרמב"ם הביא החיוב דלחם משנה בשבת ויו"ט ב' פעמים, בהל' ברכות ובהל' שבת: בהל' ברכות¹⁸ כ' "בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן", ובהל' שבת¹⁹ כ' בקיצור "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות וכן בימים טובים".

ואף שבפשטות נראה דהוא אותו הדין וקיצר בלשונו בהל' שבת כי סמיך על מ"ש לפנ"ז בהל' ברכות, נ"ל, שהם שני דינים בחיוב לחם משנה.

דהנה חיוב זה יש לבאר בשני אופנים:

א) הוא דין בסעודת שבת, דגדר סעודה הוא ע"י קביעתה על פת, וכיון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה.

ב) חיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת, דמהלכות בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה, אלא שבשבת נתוסף בגדר "שלימה", דלהיותו יום חשוב הרי " 79שלימה" בו היא לחם משנה, ולכן צ"ל בציעת הפת על לחם משנה²⁰.

ויש לומר נפק"מ בפשטות בין שני האופנים: אם הוא דין בבציעת הפת, ה"ז נוגע רק בעת הברכה ובציעת הפת²⁰, משא"כ אם זה גדר בחשיבות הסעודה, ה"ז נוגע לכל הסעודה, ולכן צריך שיהיו שני הלחמים על השולחן במשך הסעודה, ומצוה (מן המובחר) לאכול משניהם²¹.

ועפ"ז יש לומר, דמ"ש הרמב"ם דין זה ב"פ, בהל' ברכות ובהל' שבת, הוא משום שס"ל דתרווייהו איתנהו בי', שיש שני הגדרים בחיוב לחם משנה, הן מדין בציעת הפת והן מדין הלכות סעודת שבת (ויו"ט).

וזהו החילוק בין שתי ההלכות ברמב"ם: בהלכות ברכות הביא החיוב דלחם משנה בהמשך לדיני בציעת הפת, דהתחלת ההלכה היא "מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה, אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה", ובהמשך לזה מביא "בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות, נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן", היינו שמדיני בציעת הפת חייב בשבת ויו"ט לבצוע על שתי ככרות²².

ואילו בהל' שבת קאי בדין הב' שבלחם משנה, מצד חשיבות הסעודה שבזה, כדיוק לשונו "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת כו' וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות", דמהלכות ודיני ג' סעודות בשבת יש חיוב לקבוע אותן על יין ולבצוע על שתי ככרות.

ולכן לא הוסיף כאן (מ"ש בהל' ברכות) דבוצע רק ככר אחת, כי זהו רק מצד דין בציעת הפת, ולא בקביעות הסעודה (כנ"ל).

ולפ"ז נמצא עוד נפק"מ: במגיד משנה להל' שבת שם הביא לענין חיוב לחם משנה "וכתב גאון כל זמן שהוא סועד", דהיינו שחיוב זה הוא בכל סעודה שסועד בשבת²³. ולכאורה זהו מצד דין בציעת הפת שבלחם משנה²⁴, דאז כל פעם שהוא 80סועד בשבת ויו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות, אבל חיוב לחם משנה מצד דין סעודת שבת י"ל שהוא רק בסעודות של חיוב, ג' סעודות השבת²⁵ (ולא אם מרבה עוד סעודות של רשות).

ד. ומעתה יש לעיין בחיוב לחם משנה דיו"ט, אם גם בו יש שני דינים אלו או לאו, ובהקדים:

מקור דין לחם משנה הוא במס' שבת²⁶: "אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה, אמר רבי אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב רבי זירא הוה בצע אכולה שירותי'"²⁷.

וסוגיא זו הובאה גם במס' ברכות²⁸ לאחרי דיני בציעת הפת אם היא על הפתיתין או על השלימות, וקאמר "וירא שמים יוצא ידי שניהן. . מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע. . א"ר פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב", וממשיך לאח"ז "אמר ר"א כו'".

ויש לומר בפשטות, שזהו המקור לדברי הרמב"ם שיש בחיוב לחם משנה שני הגדרים, מצד הלכות בציעת הפת ומצד דין סעודת שבת²⁹, שזהו החילוק בין שתי הסוגיות דברכות ודשבת: במס' ברכות שם קאי בדיני בציעת הפת כנ"ל, ומזה למדין שחיוב לחם משנה הוא מצד הלכות בציעת הפת²⁴; והסוגיא דמס' שבת שם היא (בעיקר) בדיני סעודות שבת³⁰, שמזה מובן, שחיוב לחם משנה הוא גדר בסעודת שבת.

והנה כתבו התוס'³¹ "ועיקר מילתי' דר' חייא בר אבא³² בפרק כל כתבי אלא להכי מייתי התם (בברכות) אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי"ט, דאי לאו הכי למה הביא שם מילתי' דר' חייא, וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהי' לחם משנה יורד בערבי ימים טובים". ונמצא, שבסוגיא דמס' בר 81כות נתחדש, שחיוב לחם משנה הוא גם ביו"ט.

ועפ"ז י"ל, דזה שהחיוב דלחם משנה ביו"ט נלמד בהסוגיא דברכות דוקא, הוא לפי שלשיטת הש"ס, הא שלמדין חיוב לחם משנה משבת הוא רק לענין גדר לחם משנה מצד הלכות בציעת הפת (דבי' עסקינן במס' ברכות שם), אבל לא מצד הגדר דסעודת יו"ט (דבזה עסקינן במס' שבת שם, בדיני סעודת שבת).

והסברת הדבר: בחיוב בציעת פת אין חילוק בין שבת ויו"ט³³, ולכן מסתבר לומר, דכשם שבציעת פת דשבת צ"ל על שתי ככרות, כך הוא ביו"ט; משא"כ בענין סעודות שבת ויו"ט, מצינו כמה חילוקים ביניהם, דכיון שבשבת אסורים גם במלאכת אוכל נפש, וצ"ל הכנה רבתי להסעודה מערב שבת, הרי נמצא, שיש לסעודת שבת יותר חשיבות וקביעות מסעודת יו"ט שאפשר להכינה בו ביום³⁴. ולכן יש מקום לומר, שאין סעודת יו"ט מחייבת קביעות הסעודה על שתי ככרות.

וע"פ כ"ז יש לומר, דזה תלוי בהחילוק שבין המכילתא ופרש"י עה"ת (הנ"ל):

לדעת רש"י, דזה שהמן לא ירד ביו"ט הוא מצד גדר שבת שבו, עד"ז הוא לענין חיוב לחם משנה (שלמדים מהעדר ירידת המן ביו"ט), שגדר חיוב לחם משנה דיו"ט הוא בדיוק כהחיוב דשבת, שיש בו שני הגדרים, הן מצד הלכות בציעת הפת והן מצד³⁵ חיוב הסעודה³⁶; משא"כ להמכילתא, שיש לימוד בפ"ע שהמן לא ירד ביו"ט, הרי גם חיוב לחם משנה דיו"ט המסתעף מזה, אינו שווה לחיוב לחם משנה דשבת בכל, כי חיוב לחם משנה דיו"ט הוא רק מצד הל' בציעת הפת, ולא מצד החיוב דסעודת יו"ט.

(משיחת ש"פ בשלח תשכ"ח)