שיחה א

101שיחה א

א. כ' החיד"א בס' מדבר קדמות¹ (בשם ר' יהודה החסיד) "אבות העולם אברהם יצחק ויעקב ראו זה את זה וט"ו שנים² למדו התורה [ביחד³] בכל יום ובכל לילה ט"ו שעות, ובן⁴ ט"ו לתלמוד" (ומונה כמה ענינים שבמספר ט"ו).

ומבאר החיד"א שם החשבון של "ט"ו שעות" (דוקא), כי "ט' שעות לישן ולאכול ולעשות צרכיו וט"ו לתורה ותפלה", ורמז לזה — "כל הנשמה תהלל י"ה⁵, שילמוד תורה ויתפלל. . תהלל י"ה בי"ה שעות".

והנה בס' חסידים⁶ איתא: "ולמה אהב הקב"ה את האבות מפני שכל היום וכל הלילה לא הי' לבם פונה מלהרהר אחר חפצי שמים. . וייקץ יעקב משנתו⁷ ואמרו חז"ל⁸ ויקץ יעקב ממשנתו [דאפילו בשעת השינה הי' עוסק ושונה בתורה⁹], כ"ד פסוקים אברהם יצחק יעקב בפסוק אחד על הסדר. . כי היו כל כ"ד שעות בסדר אחד שלא הי' להם פנאי מחפצי שמים אפילו בחלום".

ומבאר החיד"א בפירושו לספר חסידים שם, דלפי זה אי אפשר לומר דהא דנקט ר"י החסיד ש"למדו התורה. . (רק) ט"ו שעות" הוא לפי שבשאר ט' השעות היו עוסקים בצרכי הגוף (כמ"ש במדבר קדמות שם), שהרי "רבינו בעצמו כתב דכל כ"ד שעות אפילו בחלום היו בחפצי שמים", אלא "ר"ל כי ט"ו שעות היו לומדים תורה וט' שעות מכוונים לבם למקום לחשוב ביראתו ורוממותו ואהבתו ודבוקו" [היינו העסק בתפלה, וכמחז"ל¹⁰ דחסידים הראשונים היו עוסקים בתפלה וכוונתה ט' שעות ביום].

ויש להוסיף, דפירוש זה (דמספר "ט"ו שעות" קאי רק על לימוד התורה) מוכרח לכאורה בדברי ר"י החסיד גופא (שהביא החיד"א), שכ' "וט"ו שנים למדו התורה. . ט"ו שעות ובן ט"ו לתלמוד", שמזה משמע, דאין שעות עבודת התפלה בכלל חשבון זה¹¹.

וצריך ביאור:

מזה שהאבות "ראו זה את זה" רק ט"ו שנים, כמ"ש ר"י החסיד ד"ט"ו שנים למדו כו' ט"ו שעות" [כי לידת יצחק היתה בהיות אברהם אבינו בן מאה שנה¹², ויעקב נולד כשיצחק הי' בן 102ששים שנה¹³, שאז הי' אברהם בן מאה וששים שנה, ושני חיי אברהם היו קע"ה¹⁴, הרי שרק ט"ו¹⁵ שנה (שבסוף חיי אברהם) היו כל ג' האבות יחד] — מובן, שיש עילוי מיוחד בט"ו שעות אלו שלמדו תורה ביחד (כנגד ט"ו שנים שראו זה את זה) לגבי שאר שעות היום.

והנה לפי ביאורו של החיד"א במדבר קדמות, שט"ו שעות הן שעות של תורה ותפלה וט' השעות הנשארות היו לצרכי הגוף, מובן העילוי שבט"ו שעות אלו. דאע"פ שזה פשוט שגם צרכיהם הגשמיים של האבות נעשו לשם שמים בתכלית השלימות [וכמ"ש אדמו"ר הזקן בס' התניא¹⁶ "שהאבות. . כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים", ובמ"א¹⁷ מפרט ומפרש שהיו "בחי' מרכבה בכל מעשיהם אפילו בשינתם"], מ"מ, אין זה בערך להעילוי דעסק התורה והתפלה עצמו.

אבל לביאורו בפירושו לס' חסידים, דט' השעות הנשארות הן זמן עסק התפלה, אינו מובן, למה ישתנו וכ"כ ט"ו השעות דלימוד התורה מט' השעות דעסק התפלה, עד שלכן "ראו זה את זה" רק ט"ו שנים (כמספר ט"ו שעות היום והלילה שלמדו תורה ביחד)?

ב. ויש לומר הביאור בזה ע"ד החסידות:

ידוע¹⁸, שג' האבות אברהם יצחק ויעקב הם כנגד ג' העמודים שעליהם העולם עומד¹⁹, תורה עבודה וגמילות חסדים: עיקר עבודת אברהם הי' גמילות חסדים, יצחק — עבודה (וכמחז"ל²⁰ שיצחק הי' "עולה תמימה"), ויעקב ענינו תורה, כמ"ש²¹ "ויעקב איש תם יושב אהלים". וכך הם מחולקים בעבודת המדות, דמדת אברהם היא מדת החסד והאהבה, מדתו של יצחק — גבורה ויראה, ושל יעקב — תפארת ורחמים.

ולפי זה, זה שהאבות "ראו זה את זה" והיו ביחד ט"ו שנים, מורה על חיבור כולם יחד, דאע"פ שכל אחד משלשת אופנים אלו בעבודה מחולק מחבירו, נתחברו ג' האבות יחד לעבוד את ה', שאין זו התחברות גשמית לבד, אלא התחברות אופני עבודת ה' יחד.

ולכן היתה התחברותם רק בנוגע ללימוד התורה, כי התחברות זו של ג' עבודות מחולקות יחד, היא רק בדרגא דלימוד התורה, כפי שהענינים והעבודות הם בדרגת התורה²², שבה "אלו²³ ואלו דברי אלקים חיים"; משא"כ בעבודה בפועל, בעבודת המדות, וכ"ש וק"ו במעשה בפועל, אי אפשר שתהי' השתוות כל סוגי ואופני עבודה אלו.

וזהו גם טעם החילוק, דזה שהאבות למדו תורה ביחד ט"ו שעות ביום, בא 103לידי ביטוי בחיי האבות בגשמיות, שחיו יחד ט"ו שנה, ואילו זה שעבדו את ה' כל כ"ד שעות היום נרמז רק בכך שיש "כ"ד פסוקים אברהם יצחק יעקב בפסוק אחד על הסדר" — כי ענין התחברות (עבודת) ג' האבות יחד בהדרגא של לימוד תורה היתה בפועל; משא"כ התחברותם יחד בעבודת ה' במשך כל כ"ד שעות היום, היא רק כפי שהיא בתורה ("כ"ד פסוקים אברהם יצחק יעקב בפסוק אחד על הסדר"), אבל במעשה בפועל, זה שעבדו השם כ"ד שעות היום, הרי אין עבודת אחד מהם דומה לחבירו כו'²⁴.

ג. הסברת הענין:

תורה, גם כשניתנה למטה, הרי היא חכמתו ית' כמו שהיא למעלה, וכשם שאצלו ית', הרי כל המדות ישכנו יחד באחדות גמורה, דכולם הם פרט בגילוי שלימותו ית', והוא "כוללם יחד", הנה עד"ז בתורתו ית', שאין סתירה בין כל סוגי עבודה, דחכמתו ית' מחייבת את כולם (אלו ואלו דא"ח); משא"כ בעבודה בפועל, מצד האדם, דכל נברא הוא מציאות, הרי כל עבודה (ומדה) אחרת ה"ה מנוגדת לחברתה, ולכן יש סתירה בין סוגי העבודה.

וכן הוא גם מצד האדם גופא, דבמוחין שבאדם אין התחלקות כ"כ כמו במדות שבלב. וכפי שרואים, דקשה לאדם להרגיש קירוב (אהבה) וריחוק (יראה) לדבר אחד בבת אחת, משא"כ מצד המוחין, אפשר שאדם אחד ישיג בבת אחת סברות הפוכות בענין אחד, הן הסברות לחיוב והן הסברות לזכות. וכן בעבודה, דכאשר האדם עסוק בהבנת חילוקי אופני העבודה, אפשר שיהי' "מונח" בשכלו הבנת עבודות מחולקות זמ"ז בתכלית, אך כשבא לידי מעשה הרי הוא מוגבל בקו אחד דוקא.

ובדקות יותר:

ידוע שמוחין נקראים "אין" לגבי המדות שהן "יש", והיינו לפי שענין השכל הוא — תפיסת והשגת המושכל כמו שהוא לאמיתתו, בלי תערובת מציאות ומצב האדם המשיג, משא"כ תוכן ענין המדות הוא להיפך — התייחסותו אל הדבר שמחוץ הימנו, היינו פעולת הדבר על האדם המרגיש, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה).

וכן הוא בעבודת השם: עבודת המדות היא — רגש האדם, שהוא אוהב את השם לפי ש"קרבת אלקים לי טוב"²⁵, ולכן רוצה להתקרב אליו ית' (ועד"ז ביראה וכיו"ב); משא"כ עבודת המוחין היא מה ש"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג חכמתו ית' כמו שהיא.

ולכן, במדות האדם הקשורות עם "מציאותו", ישנו ענין ההתחלקות בתוקף, משא"כ במוחין, שבהם משיג האדם כפי אשר חייבה חכמתו ית', אפשר להיות התחברות כל סוגי עבודות יחד.

ד. ויש לומר, דזה שהתחברות העבודות דג' האבות יחד היא רק בלימוד התורה שלהם (מוחין), הוא לפי שהם היו קודם מ"ת, לפני ביטול הגזירה בין "עליונים" ו"תחתונים", כמבואר במדרש²⁶ דקודם מ"ת היתה גזירה ד"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"²⁷, דעליונים 104לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ובעת מ"ת נתבטלה הגזירה וניתנה האפשרות לחבר "עליונים" ו"תחתונים", אלקות עם גשמיות העולם.

וכשם שישנו ענין ביטול ה"גזירה" בכללות העולם, כך ישנו גם באדם גופא, ולא רק בין נפשו וגופו (רוחניות וגשמיות שבו), אלא גם בנפש האדם גופא:

עבודת המוחין, הבנה והשגה, שבה מאירה האמת כפי שהיא מצד חכמתו ית', היא בחי' "עליונים" שבאדם; ועבודת המדות, רגש האדם, הקשורה עם מציאותו, היא בחי' "תחתונים" (בנפשו גופא).

וזהו ענין "ביטול הגזירה" בנפש האדם: קודם מ"ת לא הי' אפשר להיות החיבור האמיתי בין "מוחין" ו"מדות", שה"ביטול" שמצד עבודת המוחין יומשך ויורגש גם במדות האדם; ורק לאחרי ביטול הגזירה דמ"ת ניתן הכח, שאותו הביטול שבמוחין, שמצד ביטול זה אפשר להיות התחברות והתכללות עבודות הפכיות (כנ"ל), יומשך גם במדות, באופן שגם בעבודה בפועל יוכל לעבוד את ה' בכל סוגי העבודות (וכדאיתא בספרי עה"פ²⁸ ואהבת את ה"א, שנדרש מאדם הן אהבה והן יראה, אע"פ "שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד", זאת אומרת, שניתן לאדם הכח לחבר ב' הפכים דאהבה ויראה יחד, "אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה").

ה. ועפ"ז יש לבאר בעומק יותר החילוק בין שני הביאורים שבחיד"א — אם ט' השעות הן השעות של העסק בצרכי הגוף או שהן השעות דעבודת התפלה — שהם שני אופנים בעבודת האבות, אם כללות עבודתם (הן בנפש והן בגוף), או רק עבודה רוחנית שלהם (עבודת הנפש עצמה):

הביאור הא' שהט' שעות הן השעות דצרכי הגוף, קאי בכללות עבודת האבות, דזה שעבודת האבות (יחד) היתה רק ט"ו שעות ביום, הוא לפי שלהיותם קודם מ"ת, לכן היתה עיקר עבודתם רק ברוחניות ולא בגשמיות (כמבואר בכ"מ²⁹). דאע"פ שזה פשוט (כנ"ל) שגם צרכי הגוף שלהם נעשו בתכלית השלימות (עד לביטול ד"מרכבה"), מ"מ, אין זה בערך כלל לדרגת עבודתם מצד הרוחניות שלהם, שדביקותם העצומה בה' מצד רוחניותם, לא היתה יכולה להיות נמשכת בגלוי ובפועל בגשמיות שלהם. וזהו ש"למדו התורה בכל יום. . (רק) ט"ו שעות", שלביאור זה היינו תורה ותפלה (כנ"ל ס"א), שהיא העבודה הרוחנית דהאבות, "דחילו ורחימו דבמוחא ולבא"³⁰ (וכידוע³¹ שהם בחי' י"ה (ט"ו) שבשם);

משא"כ הביאור השני שט' השעות הנשארות הן השעות דעבודת התפלה, קאי בעבודה רוחנית עצמה דהאבות, שהחילוק בין עליון ותחתון הוא "מוח" ו"לב", תורה ותפילה, וההתחברות דכל האבות יחד היא רק בדרגא דמוחין ולא במדות שבלב, וכנ"ל באורך.

ו. והנה פ' תולדות (שבה מסופר ע"ד התחלת חיי יעקב, שהוא הזמן שבו 105האבות "ראו זה את זה"³²) חלה בתחלת חודש כסלו או בשבת מברכים החודש כסלו — החודש השייך (במיוחד) לגילוי תורת החסידות, וכידוע³³ שחודש סיון, ירחא תליתאי³⁴ לחדשי הקיץ הוא זמן גילוי תורת הנגלה, וחודש כסלו, ירחא תליתאי לחדשי החורף שייך לגילוי תורת החסידות

[עד שבחודש זה ישנם כמה ימים מיוחדים בדברי ימי החסידות, כמו: הילולא דהרב המגיד (י"ט כסלו); חג הגאולה של אדמו"ר הזקן (י"ט כסלו) ואדמו"ר האמצעי (יו"ד כסלו); יום הולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי (ט' כסלו) ועוד. וכן ימי חנוכה שבסיום החודש, שייכים ג"כ לפנימיות התורה, שעיקר נס חנוכה הוא נס פך השמן, והרי "שמן" שבתורה הם רזי רזין דאורייתא³⁵].

וכאן רואים דבר פלא, דכשם שאבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, היו יחד בעלמא דין ט"ו שנה — כך הוא אצל "אבות החסידות", הבעש"ט והמגיד ואדמו"ר הזקן³⁶, שהיו בעלמא דין יחד ט"ו שנה (כי רבינו הזקן נולד בשנת תק"ה (קה"ת), והסתלקות הבעש"ט היתה בשנת תק"כ).

ויש להוסיף עוד פלא:

נזכר לעיל שבאבות היו שני ענינים — הט"ו שעות שלמדו תורה (הנרמז בט"ו שנה שראו זה את זה), וזה שעבדו את ה' כל כ"ד שעות היום (הנרמז ב"כ"ד פסוקים (שנאמר) אברהם יצחק ויעקב בפסוק אחד על הסדר"),

ודוגמתו מצינו ב"אבות החסידות" — שהאבות של חסידות הכללית היו ביחד בעולם הזה ט"ו שנה (כנ"ל); ואילו ה"אבות" של תורת חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן³⁷ ואדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ, היו ביחד בעולם הזה כ"ד שנה (כי אדמו"ר הצ"צ נולד בשנת תקמ"ט, והסתלקות אדמו"ר הזקן היתה בשנת תקע"ג).

וע"פ משנת"ל בענין עבודת האבות (קודם מ"ת), יש לבאר גם תוכן הענין, ובהקדם דברי אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע³⁸ בביאור סדר התגלות תורת החסידות, דכשם שקודם מ"ת הי' צ"ל ההקדמה דעבודת האבות, בעבודה רוחנית, אך "מ"מ אין זה המשכת התורה ממש. . ואח"כ ניתנה התורה במ"ת בהתלבשות שבזה נמשך בחי' העצמות. . התורה שנתלבשה בענינים שלמטה נמשך בזה העצמות" — כך הוא בהתגלות תורת החסידות, דתחילה היתה "התגלות הבעש"ט [והרב המגיד]. . התגלות פנימיות התורה. . שלא בבחי' התלבשות. . ולא הי' העולם יכול לקבל, והי' 106עבודה נעלית וגבוה מאד אבל אין זה התגלות עצם פנימיות התורה, ובא ע"י רבינו נ"ע בהתלבשות בהשגה ובזה נמשך בחי' העצם כו'".

ונת' הענין בכ"מ³⁹, שזהו עיקר החידוש דתורת חסידות חב"ד, שע"י שהענינים של תורת החסידות נתבארו בתורת חב"ד באופן שהם מושגים בשכלו והבנתו של האדם, עי"ז נמשך אור החסידות בפנימיותו, בבירור וזיכוך נפשו הבהמית וחלקו בעולם, עד שחודר בכל עניניו, גם בעניניו הגשמיים [ע"ד החידוש דמ"ת, חיבור עליונים ותחתונים].

וזה נרמז בכך, שהאבות של חסידות הכללית היו ביחד ט"ו שנים, ואילו האבות של חסידות חב"ד היו ביחד כ"ד שנה:

תורת החסידות הכללית, שהיא "התגלות שלא בבחי' התלבשות", בבחי' מקיף⁴⁰, היא בעיקר עבודה רוחנית (ע"ד עבודת האבות קודם מ"ת), "דחילו ורחימו דבמוחא ולבא", בחי' י"ה (ט"ו) שבנפש;

משא"כ על ידי חסידות חב"ד נמשך אור החסידות בכל חלקי האדם (וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴¹ שגם העקב שברגל יהי' "אַ חסידישע פּיאַטע"), ועד שחודר בכל עניניו, גם בעניניו הגשמיים (כנ"ל) — ועי"ז ניתן הכח לחיות חיי חסידות במשך כל כ"ד שעות היממה, עד שאפילו בעת השינה⁴² יהי' ניכר עליו "אַז עס שלאָפט אַ חסיד".

וכן הוא בנוגע ל"ציור קומה" הכללי של כללות ישראל במשך כל הדורות, שע"י תורת חסידות חב"ד נמשך הכח שאור החסידות יחדור גם את החשך דדרא דעקבתא דמשיחא, בחי' רגלים ועקביים דוקא⁴³,

ועי"ז זוכים ל"והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה"א לך את הברית גו'"⁴⁴, דכאשר גם בבחי' "עקב", דרא דעקבתא דמשיחא⁴⁵, ישנו ה"תשמעון" — מקיים הקב"ה "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת י"ט כסלו תשכ"ב)