שיחה ב

129שיחה ב

א. בפירוש הפסוק¹ "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן", אמרו חז"ל² "בפועל הכתוב מדבר".

היסוד לפירוש זה מצינו בזה שלש דעות:

א) בבבלי² נלמד הדבר מגז"ש — "נאמר כאן ביאה ונאמר להלן³ לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר".

ב) בירושלמי⁴ נלמד מהמשך הכתוב — "כתיב כי תבא בכרם רעך יכול בשאר כל אדם הכתוב מדבר ת"ל ואל כליך לא תתן אבל נותן את לכליו של חבירך ואי זה זה, זה הפועל"⁵. ועד"ז בכתוב שלאח"ז⁶ "כי תבא בקמת רעך — יכול בשאר כל אדם הכתוב מדבר ת"ל וחרמש לא תניף על קמת רעך את שיש לו רשות להניף ואי זה זה, זה הפועל"⁷.

ג) הרמב"ם⁸ כתב שמכתוב זה עצמו מוכרח הוא — "כי תבוא בכרם רעך וגו' וכתוב כי תבא בקמת רעך, מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר וכי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו (ומי התיר לו לבא) בקמה שלו שלא מדעתו, אלא כך הוא אומר כי תבא לרשות בעלים לעבודה — תאכל"⁹.

ויש לומר, שגם רש"י בפירושו על התורה ס"ל הכי, שכתב: "כי תבא בכרם רעך — בפועל הכתוב מדבר", וכן בכתוב שלאחריו "כי תבא בקמת רעך — אף זה בפועל הכתוב מדבר".

דמזה שרש"י (א) לא העתיק מהכתוב אלא רק התיבות "כי תבא בכרם רעך" (וכן רק "כי תבא בקמת רעך"), ולא המשך הכתוב (ואפילו לא רמזו ב"וגו'"), וכן (ב) לא הזכיר כלל הגז"ש מהנאמר להלן "לא תבא עליו השמש" — מוכח, שלדעת רש"י יודעים ש"בפועל הכתוב מדבר" מהתיבות "כי תבא בכרם רעך" עצמן (וכן מ"כי תבא בקמת רעך").

והטעם מובן בפשטות, כמ"ש הרמב"ם — דכיון שהמדובר בכרם רעהו ובקמת 130רעהו — "מי התיר לו שיבא" בלי רשות הבעלים? ועכצ"ל¹⁰ ש"בפועל הכתוב מדבר".

ב. ויש לומר, שהחילוק בין שלש דעות אלו אינו רק במקור הפירוש אלא גם בתוכן — שהם ג' אופנים בהגדרת הדין דאכילת פועל בשעת מלאכתו, שיש לבארו בכמה אופנים (ובלשון הצפע"נ בכמה ענינים¹¹: מצד הנפעל, הפעולה, או הפועל):

א) אכילת הפועל היא כעין שכר על המלאכה (הנפעל) שעושה עבור הבעה"ב, שנוסף על שכרו שמשלם לו הבעה"ב עבור מלאכתו, הוא גם אוכל מהפירות כו' שעובד בהם.

ב) אכילת הפועל אינה עבור המלאכה והתועלת שגורם לבעה"ב, אלא שעבודתו של הפועל, שטורח ומתייגע במלאכת רעהו, נותנת לו זכות לאכול (בשעת מעשה) מפירותיו כו'.

ג) אכילתו אינה בגדר שכר כלל — לא על החפצא דהמלאכה ולא על עבודת הגברא — אלא הוא דין בפני עצמו, דכיון שיש עליו שם "פועל", זיכתו התורה לאכול מן הפירות כו' שפועל בהם.

מהנפק"מ בין אופנים אלו י"ל, שהוא ע"ד האיבעי' בגמ'¹² "פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל", דפרש"י שם: "משלו הוא אוכל — תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה, או משל שמים במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים".

לאופן הא' הנ"ל, שאכילת הפועל היא מחמת המלאכה שעושה עבור הבעה"ב — י"ל ד"משלו הוא אוכל", שזכות זו היא (בל' רש"י כנ"ל) "תוספת שכר" עבור מלאכתו, והיינו שהוא באותו הסוג של עיקר שכרו (שהוא תשלום עבור מלאכתו), אלא שהיא "תוספת שכר. . שהוסיפה לו תורה".

לאופן הג' הנ"ל — שזהו דין מצד עצם שם ותואר "פועל" (ולא מצד המלאכה שעושה) — ה"ז כהצד ד"משל שמים הוא אוכל", דכשם שהתורה זיכתה לעניים מתנות שונות בפרי האדמה, כך זכי לי' רחמנא ל"פועל" לאכול מפירות האדמה שפועל בה.

ולאופן הב', שזהו מצד עבודת וטירחת הפועל — יש מקום לשני צדדי האיבעיא: יתכן לומר "משלו הוא אוכל", שזהו חלק משכרו, דכשם שמגיע לו (עיקר) שכרו על מלאכתו שנעשית עבור הבעה"ב, כך מגיע לו "תוספת שכר" על עבודתו וטירחתו¹³; ואפשר לומר, שאינו 131בגדר "שכר" כ"א רק "מתנת גמילות חסדים", אלא שמתנה זו ניתנה לו רק מחמת עבודתו וטירחתו, ע"ד אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא יהיב לי מתנתא¹⁴.

ג. וזהו החילוק בין שלשת המקורות לפירוש "בפועל הכתוב מדבר"

— (א) דרשת הירושלמי שנלמד מסיפא דקרא "ואל כליך לא תתן, אבל נותן את לכליו של חבירך. . זה הפועל", (ב) הגז"ש שבבבלי מה"נאמר להלן לא תבא עליו השמש", (ג) הלימוד מהתיבות "כי תבא בכרם רעך" עצמן — "כי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו" —

דיש לומר, שתוכן החילוק בין הלימודים הנ"ל, תלוי בתוכן הענין המדובר במקום הנלמד:

להירושלמי שלמדין זה ממ"ש "ואל כליך לא תתן — אבל נותן את לכליו של חבירך", שמדובר בגוף המלאכה שעושה לבעה"ב — י"ל דס"ל ד"משלו הוא אוכל", ואכילת הפועל היא כעין "תוספת שכר. . שהוסיפה לו תורה" עבור מלאכתו;

לש"ס דילן, שהלימוד הוא מהגז"ש ד"לא תבא עליו השמש", הנאמר גבי הדין ד"ביומו תתן שכרו" — הרי זה דין מצד הגברא העובד, וכהמשך הכתוב (ד"ביומו תתן שכרו") "ואליו הוא נושא את נפשו — אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן"¹⁵, והיינו שהדין ד"ביומו תתן שכרו" אינו (כ"כ) מצד גוף המלאכה שעושה לבעה"ב, כ"א מצד מסירת נפשו של הפועל עלי', ועד"ז בנדו"ד, דין אכילת הפועל, שהוא מצד טירחתו ועבודתו של הפועל

[ולכן איבעי' לי' בגמ' אי אכילת פועל¹⁶ "משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל", וכנ"ל שלאופן זה יש מקום לשני צדדים אלו¹⁷;

ולהרמב"ם¹⁸ ופרש"י על התורה, שמהתיבות "כי תבא בכרם רעך" עצמן למדים ש"בפועל הכתוב מדבר" — הרי זכות¹⁹ האכילה של הפועל היא מצד 132עצם שם ותואר "פועל"²⁰, שחל עליו מיד כששכרו ובא²¹ לכרם רעהו²².

ד. והנה ידוע מה שארז"ל²³, "מה שהוא [הקב"ה] עושה הוא אומר לישראל לעשות". ומזה מובן, שהלכות התורה בנוגע ל"פועל" ו"בעה"ב" כפשוטם, יסודן הוא — "מה שהוא עושה", הנהגת הקב"ה כלפי בני ישראל, שעבודתם של ישראל בקיום התומ"צ היא בדוגמת עבודתו של "פועל", ושכר מצות הוא ה"תשלום" שהקב"ה משלם לישראל עבור פעולתם ועבודתם²⁴.

וכן הוא בהדין דאכילת פועל בעת מלאכתו — שיסודו ושרשו הוא דין "אכילת" בני ישראל בעת עבודתם בקיום התורה והמצוות (בלשון המשנה²⁵ "שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז").

133ויש לומר, שיסוד דין אכילת פועל בעת מלאכתו בהנהגת הקב"ה ("מה שהוא עושה") — הוא ה"שכר" של יעודים גשמיים שבתורה, ע"פ ביאור הרמב"ם הידוע²⁶, שאין הם "סוף מתן שכרן של מצות" (כי "מתן שכרן של מצות. . (הוא) חיי העולם הבא", שהוא שכר רוחני), אלא ענינם הוא, ש"הקב"ה נתן לנו תורה. . והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד — שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה. . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי. . (ש)נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".

וזהו כענין דין אכילת הפועל מהפירות שעובד בהם, שאין זה השכר והתשלום עבור מלאכתו, כי אם, מה שאוכל בעת מלאכתו — ע"ד היעודיים הגשמיים שהקב"ה נותן לבנ"י בעולם הזה (זמן העבודה, "היום לעשותם"²⁷), שאין זה תשלום עבודתם, כי אם, הסרת המניעה (בזמן העבודה) כדי שיוכלו לעבוד עבודתם במנוחה בלי בלבולים כו'.

ה. עפ"ז יש לבאר הטעם שהכתוב מתחיל בדין "כי תבא בכרם רעך" (אכילת הפועל "בכרם" שעובד בו), ורק אח"כ מפרש "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות גו'". דלכאורה אינו מובן, שהרי אכילת הפועל בכרם רעך יש בה, לכאורה, חידוש יותר גדול מקטיפת מלילות בקמה, וא"כ הו"ל להקדים הדין ד"כי תבא בקמת רעך" ואח"כ להוסיף (חידוש יותר גדול) "כי תבא בכרם רעך". ולמה מקדים הדין דאכילת הפועל בכרם (שממנו יכולים ללמוד בכ"ש וק"ו לענין אכילה בקמה)?

וע"פ הנ"ל י"ל, כי הדין דאכילת "פועל" בהנהגת הקב"ה עם ישראל — הוא בפשטות יותר גבי "כרם רעך" (כמרז"ל²⁸ "רעך זה הקב"ה"), מאשר גבי "קמת רעך".

ביאור הדבר:

"כרם" ו"קמה" רומזים לשני סוגים בגידולי קרקע, שהם דוגמת ב' הענינים שבברכת בורא נפשות — "חסרונן", ו"להחיות בהם נפש"²⁹: "חסרונן" הם הדברים המוכרחים לקיום האדם, וכמו תבואות השדה (קמת רעך), "ארץ ממנה יצא לחם"³⁰, שהלחם מוכרח לקיום האדם, "לחם לבב אנוש יסעד"³¹; "ולהחיות בהם נפש" קאי על ענינים שהם לתענוג, וזהו"ע ה"כרם" שמצמיח פירות המוסיפים בתענוג האדם אבל אינם דבר מוכרח כמו לחם.

וענינם בעבודת ה', ש"קמה" שבשדה היא העבודה בפועל כפי המוכרח; ו"כרם" קאי על עבודת ה' באופן של תענוג. כלומר: העבודה ד"שדה" (קמה) הוא כאשר מקיים רצון העליון מתוך כפי' וקב"ע, כעבודת עבד, ואז מעשיו הם (בעיקר) באופן המוכרח ע"פ שורת הדין — תנו לי חובתי ואעשנה; וכרם היא העבודה שמתוך תענוג, והיינו שאינו צריך לכפות את עצמו לקיים התומ"צ, אלא יש לו בזה חיות ותענוג, ואז קיומו 134ועשייתו הם באופן דהידור מצוה ולפנים משורת הדין.

ולכן התחיל הכתוב בדין אכילת פועל בכרם רעהו, כי זוהי מילתא דפשיטא יותר, שכאשר איש ישראל עובד את ה' באופן של "כרם", מתוך תענוג, אזי ודאי שהקב"ה "יסיר ממנו כל הדברים המונעים" אותו מלעשותה, וישפיע לו "כל הטובות המחזיקות את" ידיו לעשות התורה, וכדיוק לשון הרמב"ם הנ"ל "שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש כו' (אזי) יסיר ממנו כל הדברים המונעים. . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות כו'"; ואח"כ מוסיף הכתוב חידוש גדול יותר, שגם "כי תבא בקמת רעך" — העבודה המוכרחת, גם בזה הדין דאכילת "פועל", היינו שהקב"ה מסיר הדברים המונעים ומשפיע כל הטובות המחזיקות את הידים כדי שיוכל לעבוד עבודה זו.

וזהו גם דיוק לשון רש"י עה"פ "כי תבא בקמת רעך" — "אף זו בפועל הכתוב מדבר", שכוונתו (ב"יינה של תורה" שבפרש"י) היא לבאר, מדוע באמת מסיר הקב"ה הדברים המונעים ומשפיע כל הטובות כו', כאשר עבודת האדם היא רק "בקמת רעך" (ולא מתוך תענוג, "בשמחה ובטובת נפש")? ומתרץ רש"י, "אף זו בפועל הכתוב מדבר", דכיון שעבודת ישראל היא באופן של "פועל", לכן, הרי הוא אוכל ממלאכתו.

ו. ויובן זה בהקדים ביאור ג' האופנים הנ"ל בגדר אכילת "פועל" — כפי שהם בהנהגת הקב"ה עם עמו ישראל — דע"פ הכלל הידוע "אלו ואלו דברי אלקים חיים"³² מובן, שבהנהגת הקב"ה ("מה שהוא עושה"), ישנם כל שלשת אופנים אלו.

ביאור הענין:

ביעודים גשמיים עצמם ישנם, בכללות, ג' אופנים:

א) מילוי צרכי האדם, ענינים הכרחיים, "לחם לאכול ובגד ללבוש"³³ — כדי שהאדם יוכל לחיות ולהתקיים.

ב) הסרת כל הדברים המונעים אותנו מקיום התומ"צ כגון חולי ומלחמה ורעב וכיו"ב, והשפעת כל הטובות כו' — ושני פרטים בזה: (א) זה כולל לא רק כל המוכרח בשביל חיי האדם אלא גם מצב של מנוחה ושלוה, (ב) הסרת כל הדברים המונעים (הנ"ל) והשפעת כל הטובות באופן שאינו ע"פ טבע.

ג) השלימות ביעודים גשמיים — "באותו הזמן (ש)לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר"³⁴ — שאז יהי' כל העולם כולו במצב של שלימות כו', וכמובן בפשטות, דככל שיהי' מצב של מנוחה ושלוה (גשמית) בזמן הזה, אין זה דומה כלל וכלל למצב של שלוה ומנוחה דימות המשיח, וכמ"ש הרמב"ם³⁵ ש"מפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כו'". הרי, שאף שהרמב"ם האריך (בהלכה שלפנ"ז) דכאשר איש ישראל עושה התורה בשמחה ובטובת נפש הבטיחה תורה שהקב"ה יסיר ממנו כל הדברים המונעים כו' וישפיע לו כל הטובות כו' — מ"מ, נתאוו אז חכמי ישראל לימות המשיח (ואינם מסתפקים בהסרת 135המניעות והשפעת הטובות שבזמן הזה), כי המרגוע האמיתי יהי' רק באותו הזמן.

ז. ויש לומר, שג' סוגים אלו באופן השכר הם כנגד ג' אופנים בעבודת האדם:

השכר על עבודת האדם כשהיא רק למלאות את חובו — הם היעודים הגשמיים שבגדר שכר על עבודתו, דכשם ש"מגיע" לו תשלום בגמר עבודתו עבור עבודתו בתורה ומצוות (חיי עוה"ב), כך מגיעה לו "תוספת שכר", שיוסרו ממנו מניעות כו' ויושפע לו טובות כו' בעת העבודה גופא — אבל כיון שזהו בגדר "תשלום", ה"ז רק כפי המוכרח לחייו, "לחם לאכול ובגד ללבוש"³⁶.

למעלה מזה — כאשר האדם עובד ה' "בשמחה ובטובת נפש", ומקיים המצוות בהידור ולפנים משורת הדין, מתנהג הקב"ה עמו ג"כ לפנים משורת הדין, ומסיר ממנו כל הדברים המונעים ומשפיע לו כל הטובות כו', ובאופן שלמעלה מן הטבע כנ"ל.

אמנם, שני אופנים אלו, הם בשביל האדם, דלהיות שהוא עובד השם, אם רק כפי חובתו, או גם לפנים משורת הדין, לכן, נותן לו הקב"ה מדה כנגד מדה.

אבל יש אופן שלישי — שהסרת המניעות והשפעת הטובות אינה כדי לזכות את האדם, אלא בשביל העבודה עצמה. דכיון שעבודת השם בשלימות אינה אפשרית כ"א בהסרת כל המניעות והשפעת כל הטובות, לכן, מביא הקב"ה מצב זה, כדי שהעבודה תהי' כדבעי³⁷. ויש לומר, שזה תלוי בכך, שהאדם עובד השם באופן שמרגיש שכל מציאותו אינה אלא מה שהוא "פועל" של הקב"ה. דלא רק שהוא מקיים תורה ומצוות, או גם עושה לפנים משורת הדין, אלא עוד זאת, שאין לו שום ענין בחייו מלבד עבודת השם, ובלשון הרמב"ם³⁸ "עובד את ה' תמיד". וכיון שכל מציאותו היא רק מה שהוא "פועל" של הקב"ה, עובד השם, לכן, מביא הקב"ה המצב שעבודתו תוכל להיות בתכלית השלימות, בלי שום מניעה כלל.

וזה יהי' מצב בני ישראל באותו הזמן, שאז "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"³⁴, והיינו שלא יהי' שום עסק אחר מלבד עבודת השם, "פנויין בתורה וחכמתה"³⁸ — ולכן אז יהי' המרגוע האמיתי, ועד ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים³⁹.

ועפ"ז י"ל שזהו החידוש (בפנימיות ה 136ענינים) בדיוק לשון רש"י בפסוק "כי תבא בקמת רעך" — "אף זו בפועל הכתוב מדבר": אף שמדובר בהעבודה של "קמת רעך", לא עבודה מתוך תענוג אלא בדרך כפי' וקבלת עול כנ"ל, מ"מ, כיון שמציאותו האמיתית של כאו"א מישראל הוא מה שהוא "פועל" של הקב"ה, וכל דבר שעושה הוא ענין של עבודת השם (כי נצטווינו⁴⁰ "בכל דרכיך דעהו") — לכן, גם הוא אוכל בעת מלאכתו, שהובטחו לו כל היעודים הגשמיים כדי שעבודתו תהי' מתוך מנוחה ומרגוע — בתכלית השלימות⁴¹.

אלא, שאם עבודתו היא "בכרם רעך", עבודה מתוך תענוג — אזי זוכה ל"ואכלת. . כנפשך שבעך", והיינו אכילה תוך תענוג, עד לשביעה; משא"כ כשעבודתו היא רק מתוך קבלת עול, "קמת רעך", אזי זוכה רק ל"וקטפת מלילות בידך", בלי עונג.

ח. וע"ד החסידות יש לפרש הענין דאכילת פועל בעת המלאכה בעומק יותר — שזה קאי על העונג מהעבודה גופא. והיינו, משום שעבודת בני ישראל גורמת נחת רוח למעלה, כמחז"ל⁴² "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", ואכילת הפועל ממלאכת רעהו שעסוק בה, מורה על הנאת האדם מזה שיודע שעבודתו גורמת נחת רוח להקב"ה.

ובזה יש חילוק בין שני אופני העבודה — "כי תבא בכרם רעך" ו"כי תבא בקמת רעך":

כאשר עבודת האדם היא מתוך תענוג, הרי הוא בא ונכנס ל"כרם רעך" (זה הקב"ה), היינו שמרגיש את תענוג הבורא⁴³. וזהו הפירוש הפנימי ב"ואל כליך לא תתן" — כי תענוג הבורא הוא למעלה ממדידה של "כלים", וזהו החידוש בכתוב, דאע"פ שהמדובר באור אלקי שלמעלה מכלים, מ"מ, כיון שהאדם עובד השם מתוך תענוג, הרי "ואכלת. . כנפשך שבעך", שזוכה שאור זה מאיר בו בפנימיות, כמו מאכל שנעשה דם ובשר כבשרו, ועד שפועל בו שובע, "כנפשך שבעך"⁴⁴.

וכאשר עבודת האדם היא בדרך כפי', אזי זוכה לבוא "בקמת רעך": "קמה" מורה על גדולה ורוממות, והיינו, דכיון שבעבודתו נרגש ענין העול וקבלת מלכותו של הקב"ה, לכן זוכה להרגיש גילוי מלכותו ית', "קמת רעך", שאור זה בא ברוממות⁴⁵, ולכן לא נאמר בכתוב ע"ד אכילת המלילות, כי אור זה אינו מאיר בפנימיות (כ"כ), אבל מ"מ גם אור זה משפיע על האדם, עד לעשי' ממש, "וקטפת מלילות בידך", דכיון שעבודתו היא בעשי' (ודרך כפי'), לכן נמשך האור עד למטה מטה, עד לכלי העשי' של האדם, "ידיך".

ט. ועל ידי עבודת בני ישראל בשני אופנים הנ"ל, מתוך קבלת עול וכפי' 137(קמת רעך), ומתוך תענוג (כרם רעך), ובפרט בחודש אלול — משפיע הקב"ה לבנ"י כל צרכיהם נוסף על דברים המוכרחים, לחם לאכול ובגד ללבוש, גם כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, שובע שלום וריבוי כסף וזהב, לכאו"א מבנ"י, ופשיטא — כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ו(גם) מתוקה, בבני חיי ומזונא (וכ"ז) רוויחי,

והוא הכנה מתאימה להעבודה דראש השנה, ש"מצות היום בשופר"⁴⁶, שעל ידי השופר פועלים שיהי' תמליכוני עליכם, כמרז"ל⁴⁷ "תמליכוני עליכם. . ובמה בשופר", המשכת מלכותו של הקב"ה, וכן "שופר" הוא מלשון שפרו מעשיכם⁴⁸, שהו"ע התענוג, שעל ידי השופר ממשיכים מפנימיות התענוג בכל סדר השתלשלות⁴⁹, עד שזוכים לאמיתת התענוג שיתגלה לעתיד לבא, שכל המעדנים (דהעולם) מצויין כעפר, ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד³⁴, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ תצא תשמ"ה)