שיחה א

123שיחה א

א. באיסור "לא תלבש שעטנז"¹, שפירשו חז"ל ד"שעטנז" היינו "עד שיהא שוע טווי ונוז"², מצינו פלוגתא בין רש"י ורבינו תם:

לרש"י² "דבר³ תורה לא הוי כלאים. . אלא א"כ עירב הצמר והפשתן יחד וסרקם יחד במסרק ("שוע") וטוום וארגם ("נוז") ביחד, ולר"ת⁴ הוי כלאים מדאורייתא אפילו סרק כל אחד ואחד לבדו וטוואו לבדו ושזרו לבדו ("נוז"⁵) ואח"כ חיברן ביחד על ידי אריגה או כו'".

והיינו, דלר"ת התנאי "עד שיהי' שוע טווי ונוז" תכנו רק הגדרת צמר ופשתים כאלה שכל אחד מהם הוה ("שעטנז" —) שוע טווי ונוז, "ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדיו נפקא"⁶; ואילו לרש"י (דנוז היינו ארוג, כנ"ל), התנאי דשעטנז, צמר ופשתים שהם באופן דשוע וטווי ונוז ביחד.

ולכאורה יש לומר, שפלוגתתם תלוי' בגדר כלאי בגדים.

דהנה איסור שעטנז בא בפרשה בהמשך לכלאי הכרם ולכלאי בהמה — "לא תזרע כרמך כלאים גו' לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"⁷, ובהמשך לזה "לא תלבש שעטנז גו'". ושני אופני כלאים אלה — כלאי הכרם וכלאי בהמה — הם סוגים שונים: בכלאי הכרם, פעולת הכלאים היא שהמינים השונים, חטה ושעורה וחרצן⁸, מתערבים יחד באופן שנעשית מציאות חדשה (במה שצומח מהם) — "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם"⁹; ואילו כלאים דחרישה, "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", אינו תערובה, שניהם נשארים כמציאות בפ"ע, אלא שביחד עושים פעולה בעולם, מחוץ להם.

ועפ"ז יל"ע בכלאי בגדים, באיזה סוג הוא — אם הוא ע"ד כלאי הכרם, שעיקרו הוא תערובת פעולת מציאותם, או שהוא ע"ד כלאים דחרישה, שהוא מחוץ להם.

ויש לומר, שבזה פליגי רש"י ורבינו תם: לדעת רש"י כלאי בגדים הוא מעין כלאי הכרם, שגדרם הוא יצירת חפצא שהיא תערובת שני מינים, ולכן ס"ל שהאיסור הוא כאשר מתחילת עשייתן נעשו ביחד¹⁰, מסריקתם עד 124אריגתם¹¹; ולפי ר"ת, כלאי בגדים הוא ע"ד כלאים דחרישה, שענינם הוא ששני מינים שונים הנשארים שונים זה מזה מצטרפים יחד בפעולה מיוחדת, וזהו גדר לבישת ב' הסוגים דצמר ופשתים יחדיו — ולכן ס"ל שאין צורך שיהיו מסורקים וטוויים יחד, ודי¹² שהם ארוגים יחד.

ב. לפי הסברה זו יש לומר, ששיטת ר"ת היא בהתאם למשמעות המשך הכתובים, ש"לא תלבש שעטנז" נאמר בהמשך ל"לא תחרוש גו'", שמזה משמע שאיסור שעטנז הוא אותו הגדר דכלאים דחרישה. ומה גם שהכתוב שלפנ"ז "לא תזרע כרמך כלאים", נאמר בפרשה בפ"ע, והאיסורים ד"לא תחרוש גו' לא תלבש גו'" הם בפרשה בפ"ע, ומדחילקם הכתוב לב' פרשיות, משמע שהם שני סוגים שונים. ולכן פי' ר"ת, דכלאי הכרם (וכלאי זרעים), "לא תזרע גו'", גדרם הוא האיסור לערב מינים באופן שנעשים מציאות אחת, משא"כ כלאים דחרישה וכלאי בגדים — "לא תחרוש גו' לא תלבש גו'" — גדרם רק חיבור חיצוני, שגם זה אסרה תורה (בבהמה ובגד).

ויש לבאר טעמו של רש"י, שס"ל שגם גדרם של שעטנז — כלאי בגדים — הוא תערובת פנימית באופן שנעשה מציאות חדשה, אף שאיסור זה נאמר בתורה בהמשך ל"לא תחרוש גו'" — כי ס"ל שזה שאסרה תורה כלאים דחרישה ("לא תחרוש גו'") הוא כעין סייג לאיסור הרבעה ("בהמתך לא תרביע כלאים"¹³), וכמבואר ברמב"ן¹⁴ דאיסור כלאים דחרישה "היא מצוה מבוארת מן בהמתך 125לא תרביע כלאים שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן"¹⁵. וא"כ אין האיסור דכלאים דחרישה גדר חדש בכלאים, דכללות איסור כלאים הוא רק גדר אחד, דהיינו תערובת פנימית באופן שנעשה מציאות חדשה (וכלאים דחרישה הוא רק סייג לאיסור הרבעה), ולכן גם באיסור שעטנז ס"ל לרש"י שגדרו הוא תערובת פנימית, כנ"ל.

ג. והנה הרמב"ם¹⁶ כתב "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים".

והיינו, ששיטת הרמב"ם היא כמו שיטה ממוצעת בין רש"י ור"ת, שמחד גיסא ס"ל להרמב"ם ש"שוע טווי ונוז" הוא החפצא דשעטנז (ולא כפי' ר"ת שזהו רק תיאור סוג הצמר ופשתים שעליו חל האיסור לערבם יחד, והתערובות דשעטנז הוא רק בהאריגה); אבל לאידך, לא ס"ל כרש"י שצ"ל חיבורם בכל שלשת הדברים ד"שוע טווי ונוז", אלא מספיק "צד חבור בעולם", דגם שוע לבד הוי כלאים, ו(לכמה דיעות) גם טווי לחוד הוי כלאים (וכמו שהאריכו בנו"כ ובמפרשים¹⁷ בביאור דעת הרמב"ם).

וע"פ הנ"ל שגדרם של כלאי בגדים נלמד מכלאים דחרישה (כיון שנאמרו בקרא בהמשך זל"ז), י"ל, ששיטת הרמב"ם בגדר כלאי בגדים היא בהתאם לשיטתו בגדר האיסור ד"לא תחרוש גו'".

דהנה הרמב"ם במו"נ¹⁸ כתב שטעם כלאים דחרישה הוא "כי אם יקבץ בין שניהם, פעמים ירכיב אחד מהם על חבירו", ולפום ריהטא נראה שזהו ע"ד דברי הרמב"ן הנ"ל שאיסור כלאים דחרישה הוא רק סייג לכלאים דהרבעה, אבל יש לומר, שלדעת הרמב"ם, האיסור דלא תחרוש גו' הוא סייג לאיסור רביעה, לא רק מפני שבפועל מעשה דחרישה יחדיו יכול להביא לרביעה, אלא גם מצד הדמיון בתוכן שיש בשתי הפעולות דהרבעה וחרישה יחד (ומשום הכי נאסרה חרישה יחדיו אגב רביעה).

דהנה איסור הרבעה עצמו, יש לפרשו בשני אופנים:

א) עיקר האיסור הוא בגלל התוצאה מזה — הולדת מין אחר חדש, הנעשה מהרכבת שני המינים, ולפ"ז, כלאים דהרבעה הם בדוגמא ובסוג¹⁹ כלאי הכרם (כלאים דזריעה), שעיקרם הוא מצד התערובת — דמין אחר חדש הנצמח מזה, וכמו שהאריך ברמב"ן עה"ת²⁰.

ולאופן זה, כלאים דחרישה הוא בסוג וגדר אחר, שהרי אין בזה מעשה תערובת רק בהפעולה דשני המינים יחדיו (ולפ"ז, זה שאיסור דחרישה הוא סייג 126לאיסור רביעה, הוא רק מצד זה שבפועל יכולה החרישה להביא לידי הרבעה).

ב) גם איסור כלאים דהרבעה אינו מצד התערובת שבמין החדש הנוצר אז, אלא ענין ההרבעה הוא מצד הפעולה של תערובת שני מינים. וכמשנ"ת במק"א²¹, שנפסקה הלכה — כמ"ש הרמב"ם — "מותר להכניס שני מינין לסהר אחד ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן"²², "מי שעבר והרכיב בהמתו הרי הנולד מהם מותר בהנאה"²³, ולוקה מה"ת רק כשהכניס בידו כו'²⁴, משמע, דגדר איסור כלאים הרבעה ע"ד ההלכה, אינו בגלל התולדות שנולדים מהם, אלא מצד עצם מעשה ההרכבה וההרבעה.

ולאופן זה יש לומר, דכלאים דחרישה הוא באותו הסוג ומעין הגדר דכלאי הרבעה, כי זה שנאסרה החרישה יחדיו הוא משום שזהו כעין התחלה של פעולת החיבור של שני המינים (כי קיבוץ שני המינים מביא לידי כך ש"פעמים ירכיב אחד מהם על חבירו").

והיינו, שלשיטת הרמב"ם, זה שאסרה תורה כלאי חרישה הוא לפי שהאיסור הוא בפעולת החיבור. אבל לאידך, אין זה מפני שהתורה אסרה חיבור זה מצד עצמו, אלא לפי שהם בגדר דכלאים דהרבעה, וזהו עיקר האיסור, כאשר פעולת החיבור יש בה ההרכבה — הרבעה דשני מינים.

ד. ועפ"ז יש לומר, שלשיטתו אזיל גם בכלאי בגדים (שהוא בגדר וסוג זה), שיש בזה ב' הקצוות:

גדר האיסור אינו רק צירוף (כדעת ר"ת) אלא צ"ל חיבור שני המינים בעשייתן; אבל לאידך אין החיבור צ"ל באופן ששניהם נעשים חפצא אחת מתחלת הוייתן דצמר ופשתים, עד שנעשו לבגד אחד שאינה ניכרת חלוקתן (כדעת רש"י), אלא די שיהי' איזה "צד חיבור" ביניהם (ע"ד שהתורה אסרה פעולת החרישה יחדיו, אף שאין כאן הרכבה ממש, כיון שזוהי כעין התחלה של הרבעה, כנ"ל).

וזה מדוייק בדברי הרמב"ם, שאף שכתב בתחילה¹⁶ "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה", מ"מ ממשיך¹⁶ "כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים", ולכאורה, כיון דמן התורה נאסר בכל צד חיבור בעולם [וכפי שהאריך בהלכה שלאח"ז²⁵ "תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים, ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע"פ שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר"] — למה מודגש בכתוב "שוע טווי ונוז", וכדוגמא הראשונה באופן החיבור שתפס ברמב"ם שם ד"טרפן זה עם זה ושע אותן²⁶ ועשה מהן לבדין"²⁷ (שב 127דוגמא זו, כללות עשיית הבגד מתחילתו היתה ע"י תערובת שני המינים).

אלא כי לדעת הרמב"ם כלאי בגדים הם בדוגמת כלאי בהמה, וכמו בכלאים דבהמה, אף שהאיסור הוא גם בכלאים דחרישה, שאין כאן חיבור פנימי, מ"מ עיקר גדרו הוא כלאים דהרבעה כנ"ל, מעין זה הוא בכלאי בגדים, דאף דאיסור כלאים מה"ת הוא כאשר נתחבר בכל צד חיבור בעולם, מ"מ, עיקרו הוא כאשר יש חיבור פנימי, שזהו כאשר טרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין²⁶.

ה. ויש לבאר פלוגתת רש"י ור"ת הנ"ל ע"ד החקירה והדרוש — ובהקדם, שמצינו חילוק עיקרי בין כלאי בגדים לכלאי זרעים וכלאי בהמה, שבהם נאסרה עצם עשיית הכלאים, זריעת הכלאים בקרקע, וכן הרבעת שני מינים (נוסף על איסור החרישה בשור וחמור יחדיו), משא"כ בכלאי בגדים נאסרה רק לבישת שעטנז ולא עצם עשיית בגד של צמר ופשתים יחדיו.

ויש לבאר טעם החילוק — דכלאי בגדים שונים מכלאי זרעים וכלאי בהמה בזה, שבכלאי בגדים החיבור הוא משני סוגים שונים, סוג החי וסוג הצומח [דצמר הוא מבעל חי ופשתים מצומח]²⁸, ומשום זה לא תצוייר תערובת ביניהם בעצם מציאותם, אלא החיבור ביניהם הוא רק חיבור חיצונית שלהם; משא"כ בכלאי זרעים וכלאי בהמה שהתערובת היא באותו סוג (שני מינים של צומח או שני מינים של חי), הרי שם התערובת היא במציאותם, בכח הצמיחה וכח ההולדה שלהם.

ולכן רק בכלאי זרעים וכלאי בהמה נאסרה (גם) עצם עשיית התערובת, כיון שהתערובת היא במציאותם; משא"כ בכלאי בגדים (דצמר ופשתים) שאי אפשר לערבם בעצם מציאותם, לא נאסרה עשיית התערובת אלא רק לבישת בגד הנעשה מתערובת זו.

ויש לומר, שזהו טעמו של ר"ת שאיסור שעטנז הוא גם כשאין תערובת גמורה ב"שוע טווי ונוז", דכיון שהאיסור שעטנז אינו אלא על לבישת השעטנז, ולא על עשיית התערובת דצמר ופשתים יחדיו (שלא שייך שתהי' תערובת אמיתית בצמר ופשתים כנ"ל), מסתבר לומר, שמספיק חיבור חיצוני (אריגת הצמר ופשתים) כדי לאסור הלבישה בבגד זה²⁹.

128ובסברת רש"י יש לומר, דאע"פ שאין בכלאי בגדים תערובת בעצם המציאות, מ"מ, כאשר מתחילת עשייתן נעשו ביחד, מסריקתם עד אריגתם, יש עכ"פ דמיון לתערובת דכלאי זרעים וכלאי בהמה, ולכן נאסרו גם כלאים אלה, והוא כמו סייג לשאר אופני כלאים (וכמ"ש הרמב"ן³⁰ שהאיסור דכלאי בגדים הוא רק להרחקה).

[ומ"מ, כיון שבפועל אין בעשיית שעטנז תערובת בעצם המציאות, לא נאסרה עשיית השעטנז, אלא רק הלבישה בו].

ו. וע"פ מ"ש הרמב"ם³¹ שכל מצוות התורה ניתנו לתקן הדעות כו', י"ל שיש רמז ולימוד בעבודת האדם בזה שדוקא בכלאי בגדים נאסרה רק הלבישה:

ידוע שכוחות הנפש שבאדם נחלקים לד' סוגים, כנגד דומם צומח חי ומדבר, ד"צומח" שבנפש הן המדות, ו"חי" הוא השכל (כמבואר בכמה מקומות³²). וזהו הרמז בכך שלא נאסרה עשיית בגד של שעטנז, כי אדרבה, זהו משלימות האדם³³, שכוחותיו כלולים זמ"ז, שהשכל משפיע על המדות והמדות הן לפי ערך השכל [ומה שאסרה תורה תערובת של שני מינים הוא רק כאשר ע"י תערובת זו מתבטלים הגדרים והתכונות המיוחדות של כל כח (ע"ד כלאי זרעים וכלאי בהמה, שנוצר מין חדש)³⁴].

אבל מ"מ אסור ללבוש שעטנז, כי לבוש הו"ע של מקיף, דהיינו עבודה הבאה מצד הכוחות המקיפים שבנפש³⁵, כח הרצון והתענוג, שעבודה זו היא באופן שכל עניני האדם "מוקפים" וחדורים ברצון או תענוג זה (כמו לבוש האדם, שמקיף את האדם, ועד שישנו לבוש המקיף רובו ככולו בבת אחת). וכאשר העבודה היא באופן כזה, אי אפשר שתהי' "תערובת" של שני מיני כחות, כי כאשר האדם בכללותו עסוק ונתפס באופן אחד של עבודת ה' עד שזה מקיפו כולו, אי אפשר שיהי' עסוק בשעת מעשה (וגם כן באופן של "מקיף" התופס את כולו) בדבר שני.

ולכן מזהיר הכתוב "לא תלבש שעטנז", דבנוגע למדריגת מקיפי הנפש, צ"ל ההתעסקות בכל סוג עבודה בפני עצמו, ואין לערב "צמר ופשתים יחדיו".

(משיחות ש"פ תצא תשמ"א, א' דר"ח אלול תשד"מ)