שיחה א

23שיחה א

א. בתחילת פרשתנו מסופר אודות דברי ה' אל משה (במענה על טענתו (בס"פ שמות¹) "למה הרעות לעם הזה גו'") — "וידבר² אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי אתם גו' ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם גו' וגאלתי אתכם גו' ולקחתי אתכם גו' וידעתם כי אני ה' גו'".

ומשמעות הדברים לפי פשוטם³, שלא ידאג משה ש"והצל לא הצלת את עמך"⁴, כי כעת הגיע זמן קיום הבטחת השם להאבות ויגאול את בני ישראל מארץ מצרים.

אבל צריך ביאור מהו ענינה של ההקדמה הממעטת (לכאורה) בערך ההבטחה אל האבות — ש"וארא אל אברהם גו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם"?

בפרש"י⁵ מבואר שכוונת הכתוב שבימי האבות עדיין לא קיים ה' הבטחתו, וזהו "ושמי ה' לא נודעתי להם" — "לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי" (כיון שלא קיים עדיין הבטחותיו), ועתה הגיע זמן קיום ההבטחה. אבל עיקר הקושי במקומו עומד: למאי נפק"מ כאן זה שבימי האבות עדיין לא נתקיימה הבטחתו של הקב"ה?

ועוד: כל דברי התורה הם (תורה לשון⁶) הוראה נצחית לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות; ומהי ההוראה אלינו מהודעה זו ש"שמי ה' לא נודעתי להם"⁷?

גם יש להבין דיוק הכתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", דלכאורה הו"ל לקצר⁸ "וארא אל אבותיך"⁹ (וכיו"ב)? וגם אם יש טעם שרוצה לפרט שמות שלשת האבות, הול"ל¹⁰ "וארא אל אברהם יצחק ויעקב", ומדוע מפסיק ביניהם בתיבת "אל"¹¹ ("אל יצחק ואל יעקב")?

ב. על הכתוב "וידבר אלקים אל 24משה ויאמר אליו אני ה'" מבאר רבינו הזקן¹², שיש בזה (לא רק נחמה והבטחה, אלא גם) תשובה ומענה על טענת משה "למה הרעות לעם הזה", כי בזה מדגיש שענינה של גאולת מצרים הוא — התגלות שם הוי', "אני הוי'", וכמפורש בהמשך הכתובים "לכן אמור לבני ישראל אני ה' גו' וידעתם כי אני ה' גו'", וכדי לזכות לגילוי שם הוי', שהוא גילוי עליון ביותר, צריך להיות תחילה גלות קשה ביותר ("הרעות").

ומוסיף הכתוב שמטעם זה לא הי' גילוי זה בימי האבות, "וארא אל אברהם גו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" — כי מעלה נפלאה בגילוי זה, שאפילו האבות לא זכו לו, "ושמי ה' לא נודעתי להם" [שהתגלות ה' אל האבות היתה רק ב"אל שדי", שזהו כפי שהקב"ה מצמצם את עצמו לפי ערך העולמות (כפירוש שם שדי — "שאמרתי לעולמי די"¹³), ולא שם הוי', שזהו שם העצם¹⁴ כפי שהוא למעלה מגדרי העולם, "הי' הוה ויהי' ברגע אחד"¹⁵] — ולכן צ"ל בשביל זה הכנה מיוחדת של ירידה בגלות כו'.

ג. ועפ"ז נמצא, שבדברי הקב"ה למשה, "וארא אל אברהם גו'", מבואר יסוד ועיקר ענינה של גאולת מצרים. שלא זו בלבד שמהותה של גאולה זו (אינה גאולה גשמית בלבד, אלא בעיקרה) היא גאולה רוחנית ממצב של שעבוד למצרים למצב של חירות ועבודת השם (ובלשון הכתוב¹⁶ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שתכליתה של יציאת מצרים היא עבודת האלקים בקבלת התורה ומצוותי'), אלא עוד זאת, שמטרת ותכלית גאולה רוחנית זו היא גילוי וידיעה בשם הוי'.

ועפ"ז מובן בעומק יותר הטעם שהכתוב מאריך כאן אודות האבות — "וארא אל אברהם גו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", כי בזה מודגש, שמבלי הבט על גודל מעלת עבודת האבות, וכמאמר חז"ל¹⁷ "האבות הן הן המרכבה", עדיין אין זה מצב של "גאולה"; ויציאת מצרים קשורה בכך שישנה הידיעה ב"שמי הוי'" (שלא נודע להאבות¹⁸).

ומטעם זה מפרט הכתוב את כאו"א מהאבות בפ"ע (ולא נאמר בקיצור "אל אבותיך" וכיו"ב), וגם מפסיק ביניהם בתיבת "אל" — להדגיש עוד יותר המעלה שבעבודת האבות.

כלומר: זה שהם ה"אבות" של בנ"י אינו מורה על המעלה המיוחדת שבכאו"א מהאבות בפ"ע אלא על הצדהשווה שבהם. ועוד זאת: זה שהם היו ה"אבות" של בנ"י הוא ענין הבא מלמעלה (שהקב"ה זיכה אותם, בשכר עבודתם, שהם יהיו האבות של כל בנ"י¹⁹).

25אבל פירוטם של אברהם יצחק ויעקב בפ"ע מדגיש את מעלתו המיוחדת של כאו"א מהאבות [וכידוע²⁰ שעיקר עבודת אברהם היתה בקו דגמילות חסדים, ועבודת יצחק — "עבודה", ושל יעקב — לימוד התורה] — ומ"מ, כיון שלא הי' להם הגילוי והידיעה ב"שם הוי'", "שמי הוי' לא נודעתי להם", אין זה מצב של גאולה (בשלימותה).

ד. ביאור הענין:

"מצרים" הוא מלשון מיצרים וגבולים²¹, ותוכן זה שב"מצרים" ישנו גם בקדושה²², דכיון שהאדם הוא נברא בעל גבול, הרי גם כשעובד את ה' בכל כוחותיו, לא יצא עדיין ממיצריו והגבלותיו (אף שנמצא כולו בעולם של קדושה);

וענינה של "יציאת מצרים" הוא היציאה ממיצרים וגבולים, גם דקדושה, שהאדם הוא ב"בחי' ביטול לגמרי" עד "שאינו מרגיש את עצמו כלל. . ואינו תופס מקום לעצמו כלל"²³, שביטול כזה אין ביכולתו של אדם לפעול בכח עצמו (ע"ד אין²⁴ חבוש מתיר עצמו כו'), אלא בא על ידי התגלות ה' מלמעלה, ובזה גופא — גילוי שם הוי', היינו עצמותו של הקב"ה כפי שהוא למעלה מגדרי העולם, שמפני עוצם גילוי זה מתבטל האדם ממציאותו, וזה מגבי' אותו למעלה ממיצרים וגבולים, אפילו "מצרים" דקדושה.

[משא"כ אצל האבות, ש"שמי ה' לא נודעתי להם", לא הי' "יציאת מצרים", היציאה (בשלימות) ממיצרים וגבולים].

ה. וזוהי גם ההוראה הנצחית לכאו"א מישראל — גם בזמן הגלות:

ידוע²⁵ שכאו"א בפרט יכול להגיע למצב של גאולה ופדי' בעבודתו הרוחנית, אף קודם גאולת כלל ישראל (שאז תהי' גאולה שלימה ופדי' גם בגשמיות כפשוטה).

ובזה יתכן, שהאדם יקשה לו להבחין אם הוא נמצא במצב של "גלות" או כבר זכה למצב של "גאולה". דאפשר שיעלה בדעתו, שאם גבר על יצרו והריהו מסור ונתון ללימוד התורה וקיום המצוות, וגם דברי הרשות שלו עושה "לשם שמים", הרי ודאי שכבר זכה ל"פדי'" וגאולה רוחנית.

ובזה משמיענו הכתוב — "וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", דאפשר להיות עובד ה', עד לדרגא של "מרכבה", ועוד זאת, שעובד את ה' בכל אחד ואחד מג' העמודים דתורה עבודה וגמילות חסדים, וכל אחד מהם הוא בשלימות אצלו — ומ"מ, כל זמן שאינו מאיר אצלו שם הוי' שלמעלה מן הטבע, עדיין לא יצא ממצרים, ואין זה מצב של גאולה.

ו. ובמה יודע איפוא אם אכן כבר זכה לגילוי שם הוי' בנפשו? הנה ע"ז בא הפירוש בפרש"י "ושמי ה' לא נודעתי להם" — "לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעלי' נקרא שמי ה'", שאי הגילוי דשם הוי' אצל האבות הוא "שלא נכרתי להם במדת אמתית שלי"²⁶:

מהותה של מדת האמת היא — העדר 26השינוי. וכדאיתא בירושלמי²⁷ ש"חותמו של הקב"ה אמת"²⁸ שבג' האותיות א'מ'ת', הנה הא' ראשונה שבאותיות, מ' — אמצעיתן, ות' — אחרונה שבאותיות, כמ"ש²⁹ "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", והיינו, שענינה של "אמת" הוא, שנמצא בכל מקום — בתחילה אמצע וסוף — בשווה ובלי שינוי, וכמ"ש³⁰ "אני ה' לא שניתי" (וזהו הפירוש "אין אלקים", שאין שום העלם והסתר³¹ מצד שם אלקים, מדת הדין והצמצום).

וזוהי הבחינה אם הגיע האדם למצב של יציאה אמתית מכל מיצרים וגבולים — כאשר עבודתו היא למעלה משינויים. כלומר, שלא משנה כלל באיזה ענין הוא עסוק: בלימוד התורה, בעבודת התפלה, בעשיית מצוות, או בעשיית דברי רשות שלו לשם שמים — שבכל דבר ודבר עבודתו היא מתוך אותו ביטול המוחלט לרצונו ית', בלי שינוי.

שהכח לזה הוא ע"י שמאיר אצלו שם הוי', "מדת אמתית שלי" ("אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים"), שזה פועל אצל האדם ביטול כזה, שאינו נתפס ומוגבל בפרטי ציורי העבודה, אלא בכולם מאירה אצלו נקודת הביטול להקב"ה, למעלה מהגבלה ושינוי.

[וע"ד תורת הבעש"ט³² עה"פ³³ "שויתי ה' לנגדי תמיד" — "שויתי לשון השתוות", ש"הכל שוה אצלו" ועובד את ה' "בכל כחו" ו"בכל האופנים"³⁴ — ש"השתוות" זו אצל האדם באה מזה ש"הוי' (הוא) לנגדי תמיד", דכאשר שם הוי' מאיר אצל האדם באופן גלוי, ה"ז פועל "השתוות" בכל עניניו].

ז. כשם שהוא בנוגע לגאולת מצרים — כך הוא בנוגע לגאולה העתידה לבוא, שתוכן ענין הגאולה אינו רק גאולה גשמית, וגם לא גאולה רוחנית סתם (גאולה מהיצר הרע), אלא — גילוי שם הוי'.

וזהו גם עומק כוונת הרמב"ם בסיום ספרו, בתיאור מצב העולם "באותו הזמן" — ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר³⁵ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים":

בתחילת³⁶ ספר היד, כשמבאר הרמב"ם המצוה דידיעת ה', לא הזכיר שם הוי' בפירוש³⁷ וכתב רק "לידע שיש שם מצוי ראשון"³⁸, ואילו כאן מדגיש הרמב"ם "לדעת את ה'", וכן הביא הכתוב "מלאה הארץ דעה את ה'", והיינו מפני שאז תהי' הידיעה בשם הוי', ובזה גופא — 27מדריגה הכי עליונה שבו (בלשון הקבלה והחסידות "הוי' דלעילא"¹⁸), הפועלת תכלית הביטול לגמרי.

וזהו מה שמסיים הרמב"ם "(כי מלאה הארץ דעה את ה') כמים לים מכסים", שגילוי שם הוי' יפעול שלא תראה מציאות הארץ כלל, כי תהי' בטילה לגמרי בעוצם הגילוי, עד שתהי' מכוסה ב"דעה את ה' — כמים לים מכסים".

(משיחת ש"פ וארא תשכ"א)